חופש לצוות

סעיף 27 לחוק הירושה קובע כי:

"27. חופש לצוות
(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה."

בסעיף 27 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עיקרון בסיסי בדיני צוואות – החופש לצוות. כלל יסוד הוא כי המצווה רשאי לשנות צוואתו מתי וכפי שיחפוץ עד יומו האחרון.

חוק הירושה אינו מכיר בשום התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה ומבטל כל הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה.

באחד מפסקי-הדין החשובים של בית-המשפט העליון, העוסק בפרשנות הצוואה, אומר כב' השופט א' ברק, את הדברים הבאים:

"במתח הפנימי שבין 'הגוף' (הטקסט של הצוואה) לבין 'הנשמה' (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל'נשמה'. הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81, 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 722). אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה אינה תופסת (סעיף 27 לחוק הירושה). מטרת דין הצוואה בכלל – ודיני פרשנות הצוואה בפרט – הוא להגשים את רצונו ('אומד-דעתו') של המצווה[121]." (פסקה 8 לפסק-הדין)
ב- ע"מ 10807/03[122] כב' השופטת ע' ארבל ציינה ביחס לסעיף 27 לחוק הירושה בפסק-דינה כי:

"עיקרון בסיסי זה משמעו כי אדם רשאי לשנות את צוואתו, לבטלה ולערוך צוואה חדשה עד ליומו האחרון. כל הסכם או התחייבות המגבילים עיקרון זה לא יתפסו. יוער כי עיקרון זה מאפיין את שיטת המשפט הישראלית, וישנן מדינות, כגון ארה"ב ואנגליה, המכירות בתוקפן של התחייבויות מגבילות מעין אלה." (פסקה 4ב לפסק-הדין)
שמואל שילה כותב בספרו[123] לעניין שיטות משפט אחרות המכירות בהתחייבויות בנוגע לצוואות כי:

"קיימות מדינות – לדוגמה אנגליה וארה"ב – המכירות בהתחייבויות כגון אלה כהתחייבויות תקפות – למרות שאין מחלוקת גם במדינות אלה שאדם יכול לשנות את צוואתו עד יום מותו. אלא, אם אדם ציווה את רכושו בצורה שסטתה מהתחייבות קודמת שלו בחייו, הצוואה אומנם תקפה, אולם לבעל הזכות החוזית זכות כלפי העזבון המבוססת על חוזה או התחייבות של המוריש בחיים. במקרה שהתביעה היא נגד העזבון, אזי זו למעשה תביעה "חוזית" לפיצויים על הפרת התחייבות חוזית."
אם כן שיטת המשפט הישראלית, על-פי סעיף 27 לחוק הירושה, מתאפיינת בכך שאדם יכול לשנות צוואתו עד יומו האחרון ככל שיחפוץ.

לדעתו של שמואל שילה לשתי הגישות בעיות משלהן. לגישה הישראלית קשה להתקיים לאור עקרונות חופש החוזים. היינו, מדוע לא נכבד התחייבות של אדם שהיינו מכבדים אותה לולא היה מדובר בביצועה לאחר מותו? ובמה כה שונה התחייבות זו מהתחייבויות אחרות של בני אדם?

ומן הצד השני אם קובעים כלל משפטי שלעולם אדם יכול לכתוב צוואה ולצוות על רכושו, אזי אין לתת לו כלי לעקוף כלל זה על-ידי התחייבויות שונות מהחיים, כפי שמקובל בארצות שונות כגון אנגליה וארה"ב.

הגישה המקובלות בארצות אלה (כגון: אנגליה וארה"ב) שהצוואה תקפה, ואולם גם ההתחייבות תקפה ואפשר יהיה לתבוע מן העזבון פיצוי על מה שהובטח בהתחייבות. גם מקיימים את הצוואה בבית-המשפט ובמקביל תוקפים אותה ומעבירים לאחר את הרכוש מעזבונו של המוריש.


2. סעיף 8 לחוק הירושה וסעיף 27 לחוק הירושה

קשר הדוק קיים בין סעיף 8 לחוק הירושה לבין סעיף 27 לחוק הירושה.

סעיף 8 לחוק הירושה קובע כי:

"8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם ויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם שנותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בתוקף אלא אם נעשתה בצוואה על-פי הוראות חוק זה."

מעשה אחד של אדם יכול שיפסל הן על-פי סעיף 8 לחוק הירושה והן על-פי סעיף 27 לחוק הירושה במקביל.

על-פי הפסיקה ניכר כי לא תמיד בית-המשפט יבדוק בהכרח פסילת מעשה על-פי שני הסעיפים. יכול ובית-המשפט יסתפק בקביעה שהמעשה פסול על-פי סעיף 8 לחוק הירושה בלבד.


3. סעיף 8א לחוק הירושה וסעיפים 8 ו- 27 לחוק הירושה

סעיף 8א לחוק הירושה קובע כי:

"8א. צוואות הדדיות (תיקון התשס"ה)
(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על-פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא-אם-כן יתקיים אחד מאלה:
(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג:
(א) כל עוד לא חולק העזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעזבון, ואם השבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעזבון שירש.
(ג) הוראות סעיף-קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."

בטרם התקבל תיקון מס' 12 לחוק הירושה בשנת 2005 (נוסח הסעיף לאחר התיקון כפי שהוא מובא לעיל) – ההוראות שבסעיפים 8 ו- 27 לחוק הירושה על צוואות הדדיות עוררו קשיים.

הטענה שעלתה היא שראוי שלצוואות הדדיות יהיה דין מיוחד בשל הסתמכות המוריש שמת ראשון על צוואתו של המוריש השני, ויש למנוע מהמוריש השני לשנות את צוואתו שלו, שהיא צוואה משותפת והדדית.

ב- בע"מ 10807/03[124] נדונה הסוגיה לאחרונה.

פרשה זו עוסקת בצוואות הדדיות שערכו המנוח, יעקב זמיר ז"ל (להלן: המנוח), ואשתו דאז, יוספינה זמיר ז"ל, בשנת 1990, בהן ציוו אחד לשני את עזבונם, כאשר כל צוואה כוללת הוראה שבמקרה של פטירת בן הזוג לפני המצווה, יעבור חלקו בעזבון לילדי בני הזוג בחלקים שווים.

המבקשים הינם ילדיהם של בני הזוג. בשנת 1994 הלכה המנוחה לעולמה, אמם של המבקשים, ובהתאם לצוואתה ירש המנוח את עזבונה במלואו.

לאחר מותה של המנוחה התגורר המנוח עם גב' רות גמליאל (להלן: המשיבה), המנוח ניהל איתה משק בית משותף ולשניים אף נולדה בת משותפת בשנת 1998.

באותה שנה ערך המנוח צוואה חדשה, בה ציווה את כל עזבונו למשיבה, למעט זכויותיו במקרקעין מסויימים, אותן ציווה להוריש לילדיו של המבקש 2, שהם המשיבים 2-4. עם זאת, זכויות אלו הועברו עוד בחייו של המנוח למשיבה ולבתה במתנה ולכן אינן נמנות על עזבונו.

המבקשים הגישו התנגדות לקיום הצוואה השניה של המנוח, ודרשו לקיים את צוואתו הראשונה. טענתם העיקרית של המשיבים היא שהצוואה השניה של אביהם עומדת בניגוד לרצון אמם, כפי שזו הובעה בצוואות ההדדיות. וכאשר מדובר בצוואות הדדיות, הרי שבשל הסתמכות המוריש שמת ראשון על צוואת המוריש השני, מנוע המוריש השני לשנות את צוואתו שלו, שהיא צוואה משותפת והדדית.

בית-משפט השלום דחה את התנגדותם, ואף ערעורם לבית-המשפט המחוזי נדחה. מכאן בקשת רשות ערעור זו בה דן בית-המשפט העליון כאילו ניתנה הרשות. בית-משפט העליון דחה את הערעור.

כב' השופטת מ' נאור מאזכרת בפסק-דינה מספר פרשות שנדונו בעניין צוואות הדדיות. אחת מהן היא פרשת מלמד[125]. הדיון בפרשת מלמד, כפי שכבר צויין לעיל, התקיים לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה.

בפרשת מלמד כב' השופט א' ברק העלה את שאלת האיזון בין החופש של האדם לצוות על חלוקת עזבונו ובין ההגנה על אינטרס ההסתמכות של בן הזוג שנפטר לפניו. ואת שאמר בפרשה אמר באמרת אגב שלא הפכה להלכה.

לדבריו ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום-הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום-הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי) את הצוואה.

כב' השופטת מ' נאור מציינת כי סוגיה זו אינה פשוטה. היא נותרה בצריך עיון בפרשת מלמד, בפרשת לרנר[126] ופרשות נוספת אחרות תוך קריאה למחוקק להסדיר את הסוגיה.

ואכן ביום 26 ביולי 2005 נענה המחוקק לקריאה והתקבל תיקון מס' 12 לחוק הירושה.

ועל כך מתוך פסק-דינה של כב' השופטת מ' נאור:

"המחוקק נענה לקריאה: לאחרונה, תוקן חוק הירושה, והוספה לו הוראה בדבר צוואות הדדיות (סעיף 8א, חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, ס"ח 714; וראו את דברי ההסבר והשינויים בין הצעת בחוק לבין החוק שחוקק ב-ה"ח, התשס"ה 130). הוראת החוק מגדירה צוואות הדדיות כצוואות הנערכות 'מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר'. הוראת החוק קובעת כי 'לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף', אלא בתנאים המפורטים בחוק: מסירת הודעה בכתב למצווה השני (שאז מתבטלות שתי הצוואות ההדדיות) או, אם נפטר אחד מבני הזוג, הסתלקות מהעזבון והשבת הירושה. עוד נקבע, כי הוראות התיקון לחוק 'לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו' (שם, סעיף 2 לתיקון החוק); ועל-כן – התיקון לחוק לא חל על ענייננו.
הוראות החוק האמורות, נקבע בסעיף 8א(ב)(2)(ג), יחולו 'אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת'. על-כן, בצוואות הדדיות בהן לא נקבע כל הסדר – לא במפורש, ולא במשתמע – באשר לכוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו, יחול על צוואות שנערכו לאחר החוק ההסדר הקבוע בתיקון החוק, המגביל את הכוח לשנות את הצוואה. על בני זוג אשר מבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות החוק – לדאוג לכתוב "הוראה אחרת"." (פסקה 15 לפסק-הדין)
כב' השופטת מ' נאור פוסקת בפסק-דינה כי התיקון לחוק, תיקון מס' 12, לא חל במקרה דנן מכיוון שהוראת התיקון לא תחול על צוואות שנעשו לפני התיקון.

טענה נוספת של המבקשים במקרה דנן היא כי יש להחיל על המקרה את דברי כב' השופט א' ברק על צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון לחוק, ועל כך כב' השופטת מ' נאור פוסקת בפסק-דינה כי:

"שקלתי בכובד ראש אפשרות זו, ובסופו של יום אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב בפרשת מלמד להלכה... בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי-הטלת הגבלות על שינוי הצוואה... בעניין בני זוג שכאלה – ובהיעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. ייתכן שכן, אך ייתכן שלא. בהיעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר." (פסקה 15 ו- 16 לפסק-הדין)
עוד קבע בית-המשפט לעניין זה כי אבן הפינה בניתוח של כב' השופט א' ברק בפרשת מלמד הוא כי היורש שנותר בחיים פעל שלא בתום-לב. במקרה דנן אין שום נתון ממנו ניתן ללמוד שהמנוח פעל שלא בתום-לב.


[121] ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999).
[122] ע"מ 10807/03 אליקום זמיר ואח' נ' רות גמליאל ואח', תק-על 2007(1) 1216 (2007).
[123] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 252.
[124] בע"מ 10807/03 אליקום זמיר ואח' נ' רות גמליאל ואח', תק-על 2007(1) 1216 (2007).
[125] ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5) 703 (1999).
[126] בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס), תק-על 2005(2) 3557 (2005)

-------------------
ירושה על-פי צוואה - פגמים בה, צורתה ותוקפה , פרק 9: חופש לצוות, עו"ד שלומי נרקיס ועו"ד איריס מרקוס (יוני 2008), אוצר המשפט