אונס ואיום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה, תרמית וטעות

1. כללי
סעיף 30 לחוק הירושה קובע כי:

"30. אונס איום וכו'
(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."


הורתו של סעיף 30 לחוק הירושה באה מתוך עיקר העיקרים של דיני הצוואות, כיבוד רצונו של המת, מתוך שכך בית-המשפט נדרש לגילוי רצונו האמיתי והחופשי של המצווה כאשר המצווה חותם על צוואתו, רצון זה של המצווה הוא פרי החלטתו העצמאית ואין הוא רצון של אחר.

הסעיף עוסק בנסיבות בהם הצוואה כפי שהיא לא מביעה את רצונו האמיתי של המצווה. מספר גורמים יכולים לגרום לכך.

סעיף 30(א) מתייחס ללחץ חיצוני המופעל על המצווה, מהכבד אל הקל:

אונס, איום – לחצים כבדים, מדובר ברעות הנגלים לעין. מדובר במעשי כפיה גסים בהם בדרך-כלל המצווה מודע למעשי הכפיה וכי המצווה יודע שצוואתו לא משקפת את רצונו האמיתי.

השפעה בלתי-הוגנת – לחץ קל, מדובר ברעה בנפשו ובנשמתו של אדם. לא תמיד המצווה מודע לכך שהופעלה עליו השפעה בלתי-הוגנת.

תחבולה או תרמית – מעשה מרמה. מעשה מרמה כגון תחבולה או תרמית גורמים לאי-התאמה בין הכתוב לבין מה שהמצווה רצה לצוות לולא המרמה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בטעות. היינו, אי-התאמה בין מה שהמצווה עשה לבין מה שהמצווה רצה לעשות – עקב הטעות.

למעשה תחבולה, תרמית וטעות גורמים למצווה לחשוב כי בשלושתם המצווה לא יודע את מצב הדברים האמיתי בעשיית צוואתו.

המחוקק הותיר אפשרות לתיקון הצוואה רק במקרה שמדובר בטעות, ורק אם אפשר יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, ובמידה ואין אפשרות לעשות כך בטלה הוראת הצוואה.

יודגש כי יש לקרוא את סעיף 30 לחוק הירושה בצוותא עם סעיפים 31 ו- 32 לחוק הירושה הקובעים כי:

"31. אי-ביטול של צוואה פגומה
עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.
32. טעות סופר וכו' (תיקון התשנ"ח)
נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א."

כלומר יש לקחת בחשבון את האפשרות שהותיר המחוקק להתגבר על הכפיה וזאת על-פי ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 31 לחוק הירושה. ובהתאמה, לעניין תיקון טעות סופר לפי האמור בסעיף 32 לחוק הירושה.

כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93[130] גורס בפסק-דינו כי, צוואה שנעשתה מחמת איום, אונס, השפעה בלתי-הוגנת תחבולה או תרמית, אלה הרעות שהמחוקק ציווה בסעיף 30 לחוק הירושה כי אם נעשתה צוואה מחמת אחד מהם דינה להתבטל. המשותף לכל הרעות, שכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו הוא, פוגע ברצונו החופשי של המצווה, כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו. וכלשונו:

"נקבצו ובאו מכל עבר אחים ואחיות רעים אלה – אונס, איום והשפעה בלתי-הוגנת – והורנו המחוקק כי צוואה שנעשתה מחמת אחד מהם דינה שהיא בטלה.
המשותף לבני משפחה רעה זו – וייווספו אליהם התחבולה והתרמית – שכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו, פוגע ברצונו החופשי של המצווה כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו. ואכן, כך ראוי כי ייעשה לצוואה שרצון בעליה בכותבו אותה נפגם שלא-כדין. כלל-יסוד הוא במשפט הצוואות, שיש לכבד את רצונו של המת: מיצווה היא לקיים את דברו ואנו החיים נעשה לחלוקת רכושו לאחר-מות כרצונו וכבקשתו. במה דברים אמורים, ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי ועצמאי וחופשי הוא רצון המצווה; ואילו במקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מיצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה. במקרה מעין זה, אין הצוואה מבטאת כלל את רצונו האמיתי של המצווה, ועל-כן נקיים את מצוותו ה"קונסטרוקטיבית" ונחלק את רכושו כהוראות חוק הירושה." (פסקה 11 לפסק-הדין)
עוד נקבע כי ההנחה הבסיסית היא שבהתקיים אחת מאותן רעות הנזכרות בסעיף 30(א) לחוק הירושה, לא את רצונו שלו עושה המצווה, אלא את רצונו של אחר וכי:

"השאלה תהיה, על הרוב, שאלה של מידה: עד מה עמוקה היא הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה, והאם נצדק באומרנו כי לא את רצונו-שלו ביטא המצווה בצוואתו אלא את רצונו של הזולת." (פסקה 13 לפסק-הדין)

2. אונס ואיום

אונס נבחין בו למראה עינינו, וכך גם לעניין האיום, אונס ואיום עניינן במעשים הנגלים לעין, והאדם ישפוט למראה עיניו.

רוב רובה של הפסיקה בישראל עוסקת בשאלת ההשפעה הבלתי-הוגנת, כמעט ולא ניתן למצוא בפסיקה הישראלית התייחסות לאונס ואיום. זאת מפני שהפסיקה התייחסה ברוב המקרים לאונס או איום כהשפעה בלתי-הוגנת.

שמואל שילה[131] מציע לראות את המונחים אונס ואיום "כמקבילים לכפיה שבחוק החוזים. איום נכלל שם כדוגמה של כפיה. המונח "אונס" הוא השכיח יותר במקורות היהודיים למעשה הכפיה. יש להיעזר בפסיקה העניפה ובספרות המשפטית המרובה בדיני החוזים על הכפיה. וכן, נראים לנו דברי מציעי חוק הירושה בהסבירם את המונחים אונס ואיום: 'המדובר כאן הוא בכפיה המונעת גמירת-דעת (vis absoluta) וגם בכפיה הגורמת לגמירת-דעת (vis compulsive). צירוף זה מתאים למשפט העברי... חוקים שונים מסייגים באופנים שונים את הנתונים של אונס ואיום. יש שמגבילים אותם לאיום בנזק "חמור", או בנזק "מידי" או בנזק "בלתי-חוקי", ויש שמכירים רק בסכנה הצפויה לחיים ולרכוש (אבל לא לכבוד), או רק בסכנה לאיש שמאיימים עליו או לקרובים מסויימים שלו; או רק באיומים מצד האיש המעוניין בדבר. הצעתנו אינה קובעת סייגים כאלה. לגבי צוואה אין לראות את הצורך בהם; צוואה צריכה להיות חופשית לגמרי, וכל דבר השולל או מגביל את חופש הבעת דעתו של המצווה – מבטל את תקפה'.

לאור ההגדרה הרחבה דלעיל – הנראית לי כנכונה ורצויה – ספק אם אחד מהסייגים לפגם של איום הנמצא בחוק החוזים – יחול בצוואות. נדמה שגם 'אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות' תוכל לגרום לבטלותו של הוראת צוואה, למרות שאין היא בגדר איום הפוגם בדיני החוזים. אם אמנם יכניס מצווה הוראה בתוך צוואתו מחמת אותה אזהרה, ולוליא האזהרה לא היה מכניס אותה הוראה, יש לדעתי לבטל את ההוראה. הצד הרוצה להסתמך על האזהרה כגורמת לפגיעה בגמירת-דעתו של המצווה, יצטרך להוכיח זאת ובמיוחד יהיה עליו להראות כי יש קשר סיבתי בין האזהרה לבין ההוראה."

כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 133/84[132] קובע כי מטרת האונס או האיום שנכפתה על המצווה אינה חשובה וכלשונו:

"כאשר נטען דבר קיומם של איום או אונס, המוזכרים אף הם בסעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אין בוחנים שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן ומי שאיים על אחר נתכוון לטובתו של המצווה כאשר כפה עליו דעתו והביא עקב האיום לכך שהוא יצווה רכושו, למשל, למוסד שינציח שמו בצורה היעילה והמרשימה ביותר; אך אין בכך כדי להכשיר את המעשה כי מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה, אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי-הוגן, על-ידי אחר, של הנסיבות." (פסקה 3 לפסק-הדין)

3. השפעה בלתי-הוגנת

שמואל שילה[133] כותב לעניין ההשפעה הבלתי-הוגנת כי "ברור שאונס ואיום הם סוגים של השפעה בלתי-הוגנת והמחוקק יכול היה להסתפק בביטוי "השפעה בלתי-הוגנת" ולוותר על "אונס" ו"איום". וכך למשל, מקובל בספרות המשפטית האנגלית."

השפעה בלתי-הוגנת יכולה להיות כפיה פיזית או השפעה בלתי-הוגנת על-ידי דיבורים. אין חשיבות מי הוא המשפיע, המשפיע יכול שיהיה הזוכה על-פי הצוואה בעצמו, ויכול ויהיה מי מטעמו. אין חשיבות מה המניע להשפעה. גם אם ההשפעה היתה לטובת המצווה אין לכך חשיבות. בית-המשפט יבחן האם הצוואה היא פרי רצונו האמיתי של המצווה. אם לא מדובר ברצונו האמיתי של המצווה, הצוואה דינה להתבטל, ללא חשיבות מי הוא שהשפיע או מה היתה מטרת ההשפעה.

ב- ע"א 5185/93[134] כב' השופט מ' חשין כותב בפסק-דינו לעניין ההשפעה הבלתי-הוגנת:

"כל אחד מאיתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף." (סוף פסקה 13 לפסק-הדין)
יש להדגיש כי אין פסול בכך שאדם מנסה להשפיע על אחר שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, הפסול הוא בכך אם בהשפעה יש חוסר הגינות. יש קושי לקבוע מסמרות היכולות לסווג כל מקרה ומקרה מתי ההשפעה מותרת ומתי היא אסורה. נראה כי חוסר ההגינות יבחן על-פי מושגים מוסריים-חברתיים ועיקרו ניצול תלות, חולשה ותשישות נפש של המצווה.

קו הגבול בין השפעה בלתי-הוגנת לבין הכרת תודה שנבעה מהשפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה הינו דק ביותר.

על הגבול הדק שבין השפעה על דרך הסתם לבין השפעה בלתי-הוגנת כותב כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93[135]:

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח – כדבר המובן מאליו – כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת כדי הכרזת צוואתו כבטלה? הנה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח) שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע-לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם התלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתירה מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות. חודשים ספורים נותרו לו – אפשר פחות מכך – וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת-חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיסי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה – לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות-נפשו – מניין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו?
הבה נבחן את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהירהורי ליבנו? האין אנו נוטעים באותה הנחה – אפשר מבלי-משים ושלא בכוונה – אי-נחת מדבר הצוואה לגופה, שאדם אשר נכנס לחיי המנוח חודשים ספורים לפני מותו יזכה כך, כמו לפתע, בכל רכושו? אכן, המערכת הניצבת לפנינו ניחנה ברגישות יתירה – הגבול בין השפעה על דרך הסתם-לבין השפעה בלתי-הוגנת יכול שיהיה דק-מכל-דק – ועלינו להלך בזהירות ובתבונה. זאת ביקשנו לומר: שומה עלינו להישמר מפטרנאליזם שאינו במקומו, ומוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו.
ברגיל מותיר אדם את רכושו אחרי-מות לבני משפחתו; זו דרך העולם וזו ציפיית הילדים והאישה (או האיש). ואולם זכאי הוא הזקן הבודד והנעזב – אם זה רצונו – לקנות לעצמו תשומת-לב על דרך של חלוקת רכושו לאחר-מות ולו לאדם שהכיר בשבועות חייו האחרונים. העובדה שהמנוח מותיר את רכושו לאישה שטיפלה בו בימיו האחרונים – והיא אישה זרה – לא בהכרח יש בה כדי לייצר חזקה-שבעובדה על דבר השפעה בלתי-הוגנת." (פסקה 17 לפסק-הדין)
כב' השופט א' ברק קבע ב- ע"א 718/89[136] כי יש להבחין בין השפעה לבין השפעה בלתי-הוגנת. רק השפעה בלתי-הוגנת מביאה לבטלות הצוואה. השפעה שאינה מגיעה לכדי השפעה בלתי-הוגנת אינה מבטלת הצוואה[137]. חוסר ההגינות בהשפעה משמעותו שימוש בהשפעה על-מנת להביא לעריכת צוואה אשר לולא אותה השפעה לא היתה נערכת, או היתה נערכת אך בתנאים ובנסיבות אחרות.

וכפי שנקבע ב- ע"א 4902/91[138]:

"ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמטיבית וקשור במהותה של הגינות."

ב- עז' (נצ') 542/03[139] מפסק מפי כב' השופטת רבס מרים:

"א. ההליך
1. ביום 12.12.03 הוגשה בקשה לקיום צוואתו של המנוח א.ש. ז"ל מיום 13.11.93.
הבקשה הוגשה לרשם הירושות על-ידי גב' ח.ש.. נמסרה תגובה מאת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה מיום 10.4.03, על-פיה יש בדעתו להתערב בהליך הואיל והמסמך שצורף לבקשה אינו מהווה צוואה.
נתבקשה הבהרה בדבר פרטים של שמות היורשים של המנוח.
משלא נענתה הדרישה, הועברה הבקשה על-פי סעיף 67(א)(6) ו- (3) לבית-המשפט לענייני משפחה ותויקה בת"ע 540/03.
2. ביום 3.8.03 הוגשה התנגדות לבקשת גב' ח.ש. לקיום צוואתו של המנוח (להלן: "הצוואה משנת 93"), על-ידי בתה א.ל. בת"ע 541/03 מטעמים אלו:
(א) גב' ח.ש. לא שלחה הודעה ליורשי המנוח בדבר בקשתה לקיום צוואת המנוח א.ש. כמתחייב מסעיף 14(ב)(4) לתקנות הירושה, התשנ"ה-1998.
(ב) גב' ח.ש. לא פירטה את שמות היורשים האחרים.
(ג) חסרים אישורי חתימה כדין.
(ד) ישנם פגמים צורניים מהותיים המצביעים על הצורך בבטול הצוואה ומפורטים בסעיף 5 לבקשה.
(ה) קיים חשש כבד כי המסמך המתיימר להיקרא "צוואה" לא נחתם כלל על-ידי המנוח א.ש. ז"ל.
(ו) המתנגדת א.ל. מציינת נימוקים נוספים מדוע אין לקיים הצוואה, ובנוסף, כ"קצין בית-המשפט" מעירה כי קיים עותק של צוואה יותר מאוחרת מיום 2.9.97, המוחזק בידי א.ח.' אחות המתנגדת, אחת מבין 3 בנותיו של המנוח.
(ז) המתנגדת א.ל. טוענת כי אחותה א.ח.' השתלטה למעשה על כל רכושו של המנוח (נכסי דניידני ודלא ניידי באופן בלתי-חוקי ויש למתנגדת טענות קשות וחמורות כנגד אחותה א.ח.' והמסמך המאוחר (להלן: "הצוואה השניה"), צוואתו של א.ש. מיום 2.9.97 שהיא מחזיקה בידה.
אם תחליט א.ח.' להגיש אותו מסמך, תתנגד לו המתנגדת א.ל. בצורה חריפה. עד הגשת הבקשה סירבה לפי טענת המתנגדת א.ח.' למסור לה כל מידע אודות המסמך המוחזק בידה.
3. ביום 18.9.03 הוגשה בקשה על-ידי הקטין ע.ח באמצעות הוריו ח. וא.ח.' לקיום צוואתו השניה של המנוח א.ש. ז"ל לרשם הירושות.
צוואתו השניה של המנוח א.ש. נערכה ונחתמה על ידו ביום 2.9.97 בפני עדים.
הואיל והוגשה בקשה קודמת לקיום צוואה אחרת "הצוואה משנת 93", ובשל התנגדות לקיומה, הועברה הבקשה וההתנגדות לבית-המשפט לענייני משפחה ב בת"ע 541/03.
4. ביום 1.4.04 הוגשה התנגדות על-ידי המתנגדת א.ל. לקיום צוואתו השניה של המנוח א.ש. ז"ל (להלן:"המנוח"), מיום 2.9.97.
לטענת המתנגדת א.ל., המנוח היה אדם חולה מאוד, עבר 3 התקפי לב ונתוח מעקפים, ומצבו הבריאותי הקשה השפיע על מצבו הנפשי וכן על זכרונו.
כן היה המנוח נתון להשפעת א.ח.' אשר שלטה על חייו ועל מעשיו.
בנוסף, עדי הקיום לא ציינו מתי חתמו ומתי אימתו את חתימתו של המנוח, ולטענת המתנגדת, עובדה זו מעלה חשש שמא לא היו נוכחים כולם, המצווה המנוח והעדים בעת ובעונה אחת במועד חתימת המנוח על הצוואה.
5. לבקשה לקיום צוואתו השניה של המנוח מתנגדת גם אלמנתו ח.ש.- א.ג. וכן גם בתו של המנוח נ.ג..
כתב ההתנגדות הוגש לרשם לענייני ירושה ב ביום 19.11.03 והועבר על-ידי הרשם לבית-משפט זה.
הוגשו תצהירים ביום 21.12.04 התומכים בהתנגדות של א.ג. ונ.ג. לצוואתו השניה של המנוח והשמורים בת"ע 542/03.
המתנגדות טוענות לפגם פורמלי בצוואה, פגם שהוא מהותי לדעתן ויורד לשורשו של עניין.
כן טוענות המתנגדות כי היתה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת מצד א.ח.' וח. ח., וכי היה המנוח נתון ללחץ וכפיה באופן בלתי-סביר ובלתי הוגן תוך השתלטות על חייו על-ידי א. וח.ח.
המנוח, בשל מצבו הפיזי והבריאותי הקשה, לא היה מודע לגמרי למעשיו והחפזון והלחץ השפיעו השפעה מכרעת על חתימתו על הצוואה השניה.
6. על-פי החלטה מיום 19.4.04 אוחדו כל הבקשות, דהיינו, הבקשה-התביעה לקיום צוואתו השניה של המנוח מיום 2.9.97 על-ידי המבקשים א. וח.ח, הורי הקטין ע.ח ח. וההתנגדות של א.ל., ח.ש.א.ג. ונ.ג המשיבות, הנתבעות, לקיום צוואת המנוח.
7. נמסרו סיכומי כל הצדדים הן לקיום צוואתו השניה של המנוח מיום 2.9.97 והן לעניין המסמך הראשון מיום 13.11.93 לפי הסדר כדלקמן:
תחילה הומצאו סיכומי המבקשים קיום צוואתו השניה של המנוח מיום 2.9.97 והמשיבים להתנגדות ביום 3.10.06 על-ידי ה"ה ח. וא.ח.', בשם בנם הקטין ע.ח.
ביום 29.11.06 הוגשו סיכומי המתנגדות א.ג.- ח.ש. ונ.ג., וביום 3.12.06 הוגשו סיכומי המתנגדת לקיום צוואתו של המנוח, א.ל..
ביום 11.1.07 הוגשו סיכומי המתנגדים לקיום צוואתו – המסמך הראשון של המנוח מיום 13.1.93 והשלמת טיעונים לסיכומים מיום 3.10.06 מאת א. וח.ח.
ביום 2.2.07 הוגשה בקשה להגשת מסמכים נוספים על-ידי מי שמתנגדות לקיום הצוואה השניה של המנוח שנערכה ביום 2.9.97, א.ג. ונ.ג.
המצאת מסמכים כמצורפים לסיכומים, אינה מוכרת על-ידי סדרי הדין האזרח. מהטעם הפשוט שאין לצד השני אפשרות לעמוד על טיבו של המסמך הנוסף ולחקור את בעל הדין.
על דרך זו של המצאת מסמכים לסיכומים, נאמר בספרו של דר' י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) 483 כדלקמן:
'סיכומים בכתב אינם דרך נאותה להביא בהם ראיות נוספות על אלה שהובאו במהלך המשפטי, אלא חייבים להצטמצם בהרצאת טענותיו של בעל דין...וכו'.'
על-כן אני דוחה הבקשה להוספת ראיות באמצעות סיכומי בעלי הדין.
בעלי הדין מטעם התביעה ומטעם ההגנה העידו וכן עדים נוספים.
מטעם התביעה: עורך-דין מ.ב., עורך-דין ש.פ., ע.ס. וא.א.ח דר’ ר.ק.
מטעם ההגנה: ד"ר ד.ר, ע.ל בנה של א.ל., א.צ.
ב. הרקע העובדתי אשר אינו שנוי במחלוקת
המצווה המנוח א.ש. ז"ל (שייקרא להלן: "המנוח"), היה נשוי משנת 1960 לח.ש. הקרויה גם א.ג. ותקרא להלן: "א.ג.".
המנוח היה חקלאי מת.ע., וכל חייו עסק בחקלאות.
גב' א.ג., ילידת 1941, סבלה סבל רב מרדיפות הנאצים ומאורעות מלחמת העולם השניה, לאחר שהוריה מסרו אותה למשפחה כתנוקת בת שנה, כדי להציל את חייה, והתגלגלה מאז ינקותה וכל חייה הצעירים מאד בין אנשים זרים, במנזר ומוסדות שונים, בחו"ל ובארץ.
בשנת 1950, עלתה גב' א.ג. לישראל בודדה וללא משפחה, גדלה והתחנכה במוסדות שונים בארץ.
במסגרת נדודי חייה, הגיעה לת.ע., עבדה שם והכירה את המנוח, הם נישאו ונולדו להם שתי בנותיהן, א. וא..לאחר מכן, נולדה בתם נ..
בשלב מסויים, בסוף שנות ה- 60, עברו המנוח ואשתו א.ג. להתגורר בע. ואחר-כך בי.ה.
מכספי פיצויי שילומים מגרמניה שקיבלה א.ג. רכשו היא והמנוח את הבית ושטח האדמה בי.ה.
בשנת 1980, הוכרה א.ג. כנכה בשעור של 40% על-פי חוק נרדפי הנאצים, התשי"ז-1957 ושולמו לה גם סכומי כסף רטרואקטיביים אותם השקיעה במשק, רכשה שתילים וציוד למשק החקלאי. כמו-כן השקיעה א.ג. כספים בחינוך בנותיהם.
במהלך השנים המנוח סבל מבעיות אורטופדיות ברגלים ואף הוכר כנכה בשעור של 100% עקב כך.
בנוסף, החל משנת 1984, סבל המנוח מבעיות לב, ואף לקה בהתקף לב ראשון.
מצבו הבריאותי של המנוח ומוגבלויותיו השפיעו על תפקודו ויכולת עבודתו במשק החקלאי.
בשנת 1988 נישאה א. בתם של המנוח וא.ג. לח. ח. והתגוררו בק.
בשלב מסויים, עברו א. וח.ח להתגורר בי.ה ועל חלקת קרקע עליה בנו את ביתם ונטעו מטעים בשטח. אדמתם.
חלקת הקרקע הוותה חלק מההרחבה של הנחלה של המנוח וא.ג. בי.ה.
א.ל., בתם הבכורה של המנוח וא.ג., טענה כי ויתרה על זכותה בקרקע לטובת אחותה ק.
במסגרת נישואיהם של א. וח.ח, נולדו להם ילדים וגם בנם הקטין ע.ח, בשנת 1996, היורש היחידי על-פי הצוואה אותה ערך המנוח ועליה חתם בשנת 1997.
א., בתם הבכורה של המנוח וא.ג., נישאה לר.ל ומתגוררת עם בני משפחתה במרכז הארץ.
בסוף שנות ה- 80 החל מצבם הכלכלי של המנוח ואשתו א.ג. להידרדר, והחובות הלכו ותפחו והעיקו מאד על המנוח ועל א.ג..
גם מצבו הבריאותי של המנוח נחלש והוא עבר נתוח לב פתוח בשנת 93. ערב הנתוח ערך מסמך הקרוי "הצהרה" (צוואה").
על-פי מסמך זה מיום 13.11.93, הצהיר המנוח כי כל רכושו, חובותיו, זכויותיו, עוברים לרשות אשתו ח.ש. באם לא יוכל לתפקד.
מסמך זה הקרוי "הצהרה" נחתם על-ידי המנוח בנוכחות 3 עדים.
מסמך זה הקרוי "הצהרה" הגישה המתנגדת גב' א.ג. לרשם הירושות ובקשה ליתן לו תוקף של צוואה ביום 12.12.02.
המנוח נפטר ביום 11.10.02.
במהלך חייהם המשותפים של המנוח ושל א.ג., סייעה א.ג. בעבודות החקלאיות, טיפלה בנאמנות בבעלה המנוח, עת היה חולה, ובבנותיה והשקיעה את מירב מרצה, כשרונה וכספה במשק הבית, במשק, בטפול בבעלה המנוח-המצווה, בילדות, בנטיעות ובציוד החקלאי.
מצבם הכלכלי של המנוח וא.ג. הלך והידרדר והחל משנת 1995 הם נזקקו להלוואות מבני משפחה וחברים אשר עזרו וסייעו ככל יכולתם.
כאשר מקור ההלואות הידלדל, ביקשה א.ג. כי בנותיה יפנו לקבלת הלוואות גם בשוק "האפור". אולם, א. וח.ח סירבו לחתום על הלוואה בשוק האפור וכן גם בתם א..
סירובם גרם לנתק משפחתי.
גם היחסים האישיים של בני-הזוג התערערו וא.ג. הצהירה כי סבלה סבל רב במחיצתו של המנוח.
המנוח וא.ג. התגוררו עדיין בשנת 1995 תחת קורת גג אחת, אולם למעשה חיו בפירוד.
עד שהחליטה א.ג. כי אין מנוס אלא להפרד, ועברה להתגורר כנראה בשנת 1997 בביתה של אלמנה בי.ה, בתנאי שכירות.
בשנת 1998 עברה א.ג. עם בתה נ. להתגורר בדירה שכורה בח., וכיום הזה היא מתגוררת בנ.
הקרע העמוק בין א.ג. למנוח בא לידי ביטוי גם בהליכי בית-המשפט, ובתביעות שהגישה א.ג. (ח.ש.) לבית-המשפט לענייני משפחה. כנגד הנתבע.
1. תמ"ש 1380/97 תביעה לפירוק שיתוף ברכוש אשר הוגשה ביום 1.7.1997 בבית-המשפט לענייני משפחה.
2. תמ"ש 138/97 תביעה למזונות אשה מיום 2.9.98 גם כן בבית-המשפט לענייני משפחה.
התנהלו בין המנוח וא.ג. דיונים רבים בהם חזרה א.ג. על טענתה כי חיי נישואי הצדדים נקלעו למשבר,מצבם הכלכלי של הצדדים קשה ויש למכור את המשק ולהפרד.
בסופם של הדיונים בבית-המשפט, המנוח וא.ג. הסכימו לפירוק שיתוף ברכוש, ומכירת מחצית הבית והנחלה בי.ה על-ידי א.ג. למנוח בסך של 145000$ סכום ששולם לא.ג. והבית הנחלה בשלמותם נשארו בידי המנוח. להסדר זה של פשרה על-פי הסכם בבית-המשפט ניתן תוקף של פסק-דין ביום 18.1.00.
המנוח נותר לגור בבית בי.ה.
לציין, כי למרות שהסכם פשרה זה נועד לפתור את כל הבעיות הקשורות למחלוקות הכספיות של הצדדים וחלוקת הרכוש בין הצדדים בניכוי החובות לקראת גירושי הצדדים, המנוח וא.ג., בסופו של יום לא התגרשו, למרות הנתק ביניהם עד יום מותו של המנוח.
המנוח נפטר ביום 11.10.02.
המנוח ערך בחייו צוואה ביום 2.9.97 בפני שני עדים.
לפי צוואתו, הותיר את כל רכושו לנכדו ע.ח, בנם של א. וח.ח.
עת נכתבה צוואתו של המנוח, לזוכה על-פי הצוואה ע.ח, נכדו של המנוח, מלאה שנה ו- 4 חודשים בלבד.
הזוכה בצוואה ע.ח, נולד ביום 6.5.96.
הנתבעות-המתנגדות לצוואה א.ג., נ.ג. וא.ל.,מתנגדות לקיומה של הצוואה מנימוקים אחדים ובעיקר בשל השפעה בלתי-הוגנת מטעם בתם של המנוח וא.ג., א.ח.' ובעלה ח. ח., על אביהם המנוח.
המתנגדת א.ל. ונ.ג. סבורות שנעשה להן עוול כאשר לא נזכרו כלל בצוואה כבנותיו של המנוח ונפקד מקומן וזכותן לרשת את אביהן כליל.
ג. טענות המתנגדות-הנתבעות לקיום צוואת המנוח מיום 2.9.97.
טענות המתנגדת א.ל. מיום 1.4.04
1. המתנגדת א.ל., להלן "א.", מאמצת נימוקי התנגדותן של אמה א.ג. ואחותה נ.ג., להלן: "נ.", ובין היתר מהטעם כי הצוואה השניה בטלה מחמת השפעה בלתי-הוגנת על-פי סעיף 30 לחוק הירושה תשכה-1965.
לטענת המתנגדת א., ההשפעה על המצווה המנוח א.ש. ז"ל, היתה מצד אחותה א.ח.' שהפך למסע של הסתה כנגד האם א.ג., ולאחר תקופה קשה של התעללויות והתעמרות מצד המנוח כלפיה, נאלצה האם לעזוב את בית המגורים בי.ה.
לפי גרסת א., א.ח.' ידעה היטב כי אביה המנוח קשור בעבותות נפשו לאדמה, לנחלה בי.ה ומשאלתו של אביה כי הנחלה לא תימכר, ותעבור לידים זרות שלא מהמשפחה, ולכן ציווה אותה לנכדו ע.ח, בנם של א. וח.ח.
לטענת המתנגדת, מצבו הפיזי הקשה של אביה המנוח הביא אותו למצב של נכות ומוגבלות, הוא נטל עשרות כדורים ליום, ומצבו הבריאותי המעורער של המנוח שיבש את צלילות דעתו.
לטענת המתנגדת א., המאמצת את דברי המתנגדות א. ונ.ג., בכתב התנגדותן בפני הרשם לענייני ירושות ב, כי הצוואה לא נערכה מרצונו החופשי של המצווה המנוח, אלא לפי תכתיב של אחר והשפעת האחר.
אמנם, א.ח.' אינה הזוכה, אלא בנה, אולם בשל השפעתה הבלתי הוגנת, יש לבטל צוואתו השניה מיום 2.9.97.
המתנגדת היא בתם הבכורה של המנוח א.ש. ז"ל ואשתו ח.ש. א.ג. והצהירה בבקשתה כי עשתה ככל יכולתה לסייע בידם של הוריה בעת שידעו מצוקה כלכלית.
אחותה א.ח.' שלטה באביהם המנוח ללא עוררין, דאגה שהקשרים שלו עם העולם החיצון יעברו דרכה בלבד.
המתנגדת הצהירה כי היא בטוחה שאביה המנוח לא היה מודע למעשיו עת חתם על צוואתו המנשלת את 3 בנותיו מעזבונו ומרכושו.
ועוד טוענת המתנגדת, כי יש פגם צורני בצוואה במובן זה, שלא צויין התאריך שבו חתמו העדים כעדי קיום על צוואת המנוח בה בעת שרק המצווה ציין מועד חתימתו על הצוואה ופגם זה מעלה חשש אמיתי לפגמים מהותיים בצוואה.
פגם צורני זה מעלה תהיות בדבר חשד ממשי לפגמים מהותיים בנסיבות עריכת הצוואה, בחתימת המנוח ובחתימת העדים.
בשים-לב להתנגדות המתנגדת א.ל., והתנגדות של אמה א.ג.- ח.ש. והתנגדות אחותה נ.ג., מבקשת המתנגדת שלא לקיים צוואה זו ולהכריז על בטלותה.
כן מבקשת המתנגדת, שלא לקיים גם את צוואתו הקודמת של המנוח מיום 13.1.93 בשל פגמים צורניים מהותיים ובשל אי-צלילותו ומצבו הנפשי הקשה דאז בשנת 93.
המתנגדת א. מבקשת להכריז על ירושתו של המנוח אולם לא לכלול בה את אמה אשר ויתרה על חלקה בעזבון.
2. טענות המתנגדות א.ג.-ח.ש. ונ.ג..
כתב התנגדות המתנגדות כפי שהוגש לרשם הירושות נושא בחובו את הנימוק של השפעה בלתי-הוגנת על-פי סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 לפיו בתו של המנוח א.ח.', עברה להתגורר בסמוך לבית המנוח בי.ה, הרחיקה את ילדיה מהמנוח ואשתו-אמה, ונמנעה מלסייע בידם למרות ידיעתה על מצבם הכלכלי הקשה, ובריאותו הרופפת של אביה המנוח.
אט אט החלה בתו של המנוח א.ח.', אם הקטין, לחדש את הקשר עם אביה המנוח קשר אשר היה מנותק שנים, להזמינו לביתה, שהיה קרוב לבית אביה המנוח, לארח אותו בביתה, לפנקו בארוחות חמות ויחס חם ואוהב מצידה ומצד כל בני ביתה.
בד-בבד הצליחה א.ח.', לפי גרסת המתנגדות, להסית את אביה כנגד אמה, להפריד ביניהם על-ידי סכסוכים קשים שפרצו ביניהם, עד שבעקבות מסע ההסתה, ברחה האם א.ג. מבית המגורים המשותף בי.ה להתגורר עם אלמנה מהיישוב.
א.ח.' השפיעה על אביה המנוח להוריש לבנה את הבית והאדמה סביב לו כדי שבנה ע.ח ימשיך לעבד את אדמת סבו, ולפי גרסתה של א.ח.' שנאמרה לאב המנוח, יהא לחקלאי כפי שסבו המנוח היה בחייו.
כן טוענות המתנגדות לפגם הצורני שנפל בצוואה כאשר ליד חתימות עדי הקיום לא צויין התאריך בו אומתה חתימתו של המצווה – המנוח.
ד. דיון
על-פי טענת הנתבעות-המתנגדות לקיומה של הצוואה השניה, מיום 2.9.97, יש מקום לבטלה לאחר שהתקיים בה סעיף 30(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 אשר לשונו כדלקמן:
'סעיף 30(א):
'הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית בטלה'.'
המתנגדות לקיום הצוואה, הנתבעות, טוענות כי א.ח.' ובעלה ח. ח., השפיעו על המנוח באופן שיכתוב צוואה לטובת בנם של א. וח.ח, נכדו של המנוח, וההשפעה שנקטו היתה השפעה בלתי-הוגנת, השפעה העוברת את המותר וכפי שהוגדר בפסק-דין ע"א 133/84 רכטמן נ' זוסמן, פ"ד לט(4) 769, 772.
'מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה, אלא לפי התכתיב של האחר, ובעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי-הוגן של הנסיבות על-ידי אחר, ובעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי-הוגן של הנסיבות על-ידי אחר... שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.'
ועוד נאמר בפסק-הדין הנ"ל, כי אין זה משנה מי הוא המשפיע ויתכן והמשפיע אינו הזוכה, ולא חשוב מה המניע להשפעה.
העובדה החשובה אותה יש לבדוק: האם הצוואה נכתבה על-פי החלטתו העצמאית של המצווה, והאם היה זה רצונו החופשי של המצווה.
על מי שמתנגד לקיום הצוואה, הנטל להוכיח דבר ההשפעה הבלתי הוגנת והמרכיבים לכך.
אולם, אם נפל פגם בחזקת התקפות של הצוואה, עובר נטל ההוכחה של התקפות והאמיתות של הצוואה אל המבקש לקיימה.
(ע"א 4902/91 שדמה גודמן ואח' נ' ישיבת בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2) 441, 450).
על המבקש קיום הצוואה לשכנע את בית-המשפט בכך שלפניו הבעה אמיתית של רצונו של המצווה, דהיינו, גמירות דעתו לצוות. (ראה ספרו של ש. שילה פירוש לחוק הירושה (התשנ"ה-1965, הוצאת נבו) 231, 249, 271).
בכתב ההתנגדות לקיום הצוואה השניה טענה א.ל., שנפל פגם בצוואה במובן זה שהתאריך הנוגע לחתימת העדים לא צויין ונותר ריק החלק בצוואה המיועד למילוי חתימת העדים בסוף הצוואה.
לטענת א.ל., השארת המקום הנועד לתאריך ריק, מעלה חשד ממשי לכך כי המנוח לא חתם בנוכחות העדים או כי העדים חתמו במועדים שונים מיום חתימת המנוח על הצוואה. הפגם הצורני מעלה לטענת המתנגדת א.ל. חשד לפגמים מהותיים שנפלו בצוואה. ריחוק העדים מקום מגורים תל-אביב וראש פינה מחזק חששות אלו לגרסתה, שהמנוח לא חתם בנוכחותם, והם לא אישרו בנוכחותו את חתימתו של המצווה המנוח.
כאמור לעיל, פגם צורני זה הוא בנוסף לפגמים מהותיים להם טוענת א.ל. בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוח שהיה אדם חולה מאוד, לטענתה. במצב נפשי רגיש עד כדי אי-צלילות וזכרון מעורפל. (סע' 19 לכתב התנגדותה של א.ל.).
משנקבע כי הנטל להוכיח אמיתות צוואת המנוח מוטל על שכמי התובעים-המבקשים קיום הצוואה הואיל ולא עומדת להם חזקת תקפות אמיתות הצוואה בשל הפגם הצורני, ייבחנו טענות הצדדים לעניין זה, וגם תתברר טענת ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוח המצווה, על-ידי א. וח.ח (ס' 30 לחוק הירושה) וכן הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה.
נטל הראיה להוכיח תקפות הצוואה, אמיתותה ואי השפעה בלתי-הוגנת, מוטל על מי שמבקש קיום הצוואה, התובעים.
ה. מועד חתימת העדים
על-פי חוק הירושה, צוואה בעדים תהיה בכתב, בחתימת יד המצווה בפני שני עדים ולאחר שהצהיר בפניהם כי זו צוואתו.
על העדים לאשר באותו מעמד בחתימתם על פני הצוואה כי המצווה חתם בפניהם והצהיר בפניהם.
מהצוואה, וניסוח הצוואה, לא עולה מתי חתמו 2 העדים על הצוואה ובאיזה מועד אישרו כי המנוח חתם בפניהם והצהיר בפניהם כי זו צוואתו ומוטל ספק שמא לא היו שני העדים נוכחים עם המנוח באותה עת, שעשה שחתם על הצוואה.
ההקפדה על מילוי כל הדרישות הצורניות היסודיות בעשיית הצוואה, עליה מורה החוק, אינה מבטאה גישה פורמליסטית, אלא ממלאה תכלית מעשית (ד"נ 40/80 כב' השופט בייסקי).
חובה על-פי סעיף 20 לחוק הירושה, כי המצווה יחתום על צוואתו בפני שני עדים, ובאותו מעמד יאשרו 2 העדים על אותו דף עליו חתם גם המצווה מתחת לחתימתו בעת ובעונה אחת. ליד חתימת המצווה כתוב התאריך בו חתם המנוח-המצווה על צוואתו 2.9.97, ואילו ליד חתימות העדים אשר אישרו את חתימתו אין תאריך והמקום בו צויין תאריך, נותר ריק.
האם ניתן לקבוע את העובדה כי העדים אישרו בחתימתם כי המנוח חתם בנוכחותם ובאותו מועד על צוואתו, ביום 2.9.97 וכולם חתמו באותו מעמד, או שמא לפי גרסת המתנגדת א.ל., חתם כל אחד מהעדים על צוואתו של המנוח במועד אחר, ולא ביחד עם המנוח, ויתכן אף שהצוואה נחתמה רק בפני עד אחד.
נשאלה השאלה: האם הפגם, העדר ציון התאריך ליד חתימות העדים, ניתן לריפוי, או שמא יש מקום לבטל הצוואה.
בטרם נפנה לסעיף 25 לחוק הירושה, יש מקום לברר עובדות המקרה.
על נסיבות עריכת הצוואה וחתימתה העיד עורך-דין ש.פ. בבית-המשפט, ואף מסר תצהיר.
לעורך-דין ש.פ. היתה באותה עת שלוחה של משרדו התל-אביבי בקניון, ב, ולקוח שלו, ו. ח., אחיו של ח. ח.,ביקש ממנו להפגש עם חמו של אחיו, עם המנוח.
המנוח ביקר במשרדו של עורך-דין פ. בלווית ח. ח., בעלה של בתו של המנוח, ובתו א.ח.'.
משהתברר לעורך-הדין כי מדובר בצוואה שמבקש המנוח לערוך, ביקש את ה"ה א. וח.ח לצאת מהחדר.
עורך-דין ש.פ. התרשם מהמנוח – המצווה, כמי שידע היטב את רצונו, נחוש בדעתו, חקלאי, מדור המייסדים, אוהב אדמתו.
העד, עורך-דין ש.פ., התרשם כי המצווה תלה תקווה בנכדו, בנה של א.ח.' כי יהא בבוא הזמן חקלאי כמוהו, והתנחם בו, וביקש בכך להתנער מהסכסוכים המשפחתיים בהם היה מעורב עד לאותה עת.
בעדותו, העיד עורך-דין ש.פ., כי כאשר ערך את צוואת המנוח, מתוך טעות שלו ושכחה, לא ציין את המועד בו אישרו העדים (עורך-דין ש.פ. בעצמו), ועד נוסף את יום החתימה על הצוואה. עורך-דין ש.פ. העיד כי הוא זוכר את הדברים כאילו היו אתמול, הסיטואציה היתה זכורה לו.
כלומר, לפי עדותו של עורך-דין ש.פ., שני העדים, הוא עצמו וא.ב.ל חתמו במעמד אחד על הצוואה ביחד עם המצווה.
העד א.ב. לא הופיע למסור עדות.
על-פי נוסחו של סעיף 25 לחוק הירושה, יש לבית-המשפט שיקול-דעת רחב ביותר כאשר הוא בא לשקול אמיתות הצוואה כאשר מצד אחד מצווה הוא לשמור על קווי היסוד של הוראות החוק, ומהצד האחר יכול בית-המשפט להתעלם מאי הקפדה על פרטים ודקדוקים.
הלכה שנפסקה על-ידי בית-המשפט העליון כי אם לבית-המשפט אין ספק באמיתות הצוואה, רשאי הוא לקיימה למרות הפגם הצורני, העדר תאריך חתימת העדים.
(ע"א 869/75 בריל נ' היועה"מ לממשלה, פ"ד לב(1) 98).
עיינתי בתצהירו של עורך-דין ש.פ. אשר ערך את הצוואה ואף היה אחד משני העדים שאישרו את חתימתו של המצווה, וכן בעדותו של עורך-דין ש. פ. והתרשמתי מאמינותו. עורך-דין ש. פ. העיד כי חתם כעד לצוואה וביחד עמו חתם גם עד נוסף שהזדמן א.ב.ל.
נכון כי ניסוח סעיף 6 לצוואתו של המנוח פגום אף הוא, שם נאמר: 'הנני מצהיר בפני עד צוואה כי זוהי צוואתי... '
דהיינו, הצהרת המנוח בסעיף 6 בצוואתו נכתבה כשהוא חותם על צוואתו בפני עד אחד בלבד, אולם בתחתית אותו דף מצויינים שמות 2 עדים, בפניהם חתם המנוח וחתימות 2 העדים.
פגם זה בניסוח תוקן על גבי הצוואה עצמה ואף הוא פגם הניתן לתיקון.
לולא חתימת שני העדים לא ניתן היה להכשיר ולהכיר בצוואה זו כתקפה, והפגם לא היה ניתן לריפוי.
אולם, בעניינינו, הפגם של העדר רישום תאריך ליד חתימות 2 העדים ניתן לתיקון לאחר שיקול-דעת.
התרשמתי מעדותו של עורך-דין ש.פ., כי הליך עריכת הצוואה היה תקין, ועדותו היתה מהימנה עליי.
מטרתו של סעיף 25 לחוק הירושה ליתן שיקול-דעת לבית-המשפט להכיר בצוואה שצורתה אינה שלמה כי הרי לא עיקרה של הצוואה צורתה, אלא תוכנה.
אולם, במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט אשר בחן אמיתותה של הצוואה במסגרת הצוואה, יש להשלים ולבחון לא רק מבחינת הפגם הצורני הניתן לריפוי, אלא אמיתותה של הצוואה גם לאחר טענת פגם במהותה.
לכן, תיבחן להלן הצוואה במסגרת סעיפים 26 ו- 30 לחוק הירושה.
ו. כשרות לצוות סעיף 26 לחוק הירושה
מי שמבקש לקיים צוואתו של מנוח, נטל הראיה עליו להוכיח כשרותה של הצוואה,לא רק על-פי סעיף 25 לחוק, אלא הנטל מוטל עליו להוכיח גם את כשרותו של המצווה לצוות. (מתוך ספרו של ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (הוצאת נבו) 249).
מכאן, שנטל הראיה להוכיח אמיתותה של הצוואה עדיין מוטל על המבקשים לקיימה, ולא די בהוכחות לעניין הפגם הצורני על-פי סעיף 25 הנ"ל.
מכאן השאלה הצריכה הכרעה היא, האם היה המנוח כשיר לערוך צוואתו או שמא היא נערכה כאשר מצבו הבריאותי והנפשי לא אפשרו לו.
לגרסת המתנגדות-הנתבעות, המצווה המנוח היה תלוי לחלוטין במוצא פיהם של המבקשים-התובעים, והיה תלוי פיזית ונפשית, מהבחינה השכלית הכרתית במבקשים-התובעים. המנוח גם לא היה עצמאי והיה תלותי ברמה הבסיסית ביותר במבקשים-התובעים.
אנו נבחן טענות אלו לאור העדויות שנשמעו על-ידי הצדדים והעדים כפי שיפורט להלן.
מה היה מצבו הרפואי הבריאותי הנפשי והפיזי של המצווה המנוח, סמוך למועד חתימתו על הצוואה בחודש ספט' 1997, והאם ידע להבחין בטיבה של צוואתו.
לבקשת המבקשים-התובעים, צורף תצהירה של עורך-דין מ.ב. אשר ייצגה את המנוח על-פי מינוי הלשכה לסיוע משפטי, בתביעה שהוגשה נגדו על-ידי אשת המנוח ח.ש.- א.ג., בשנת 1997, אחת המתנגדות-הנתבעות לקיום צוואת המנוח, לפירוק שיתוף ברכוש.
עורך-דין מ.ב. העידה בבית-משפט זה כמי שייצגה את המנוח כנ"ל.
התביעה לפירוק שיתוף ברכוש לבית-המשפט הוגשה על-ידי א.ג. כנגד המנוח ביום 1.7.97 ונשמעה בבית-המשפט לענייני משפחה.
עורך-הדין מ.ב. הצהירה בתצהירה מיום 30.6.04, כי המנוח הגיע למפגשים במשרדה לבדו, בכוחות עצמו, בכל המפגשים היה צלול מחשבה, בעל יכולת לנהל שיחה עניינית ובעל יכולת להבין את ההיבטים המשפטיים והעובדתיים שהתנהלו בבית-המשפט.
עמדתו של המנוח הנוגעת להליכים בתביעות שהוגשו נגדו על-ידי אשתו המתנגדת, היתה ברורה והוא חתם בפני עורך-הדין על תצהירים, לאחר שקרא אותם והבין תוכנם.
המנוח הביע עמדתו בפני עורך-הדין מ.ב. בנוגע להליך פירוק השיתוף בנחלה לפיה הוא התנגד לכל מהלך כזה, ולאחר שהבין כי אין מנוס ממכירת הנחלה הביע רצונו לרכוש את חלקה של אשתו. ועוד לפי תצהירה של עורך-דין מ.ב., הנחלה, כלומר הבית והקרקע בי.ה, היה יקר למנוח מאוד באופן רגשי ורצונו היה עז לשמור על הנחלה ברשותו או ברשות משפחתו וכדי שלא תוצא למכירה לצד ג', והיה מעוניין לרכוש בעצמו את חלקה של אשתו. (המחצית).
המשא-ומתן וכל ההליך המשפטי לעניין פירוק השיתוף בנחלה, התנהל משך זמן ממושך בין השנים 1997-2000, ועורך-הדין מ.ב. אשר ייצגה את המנוח, התרשמה כי יש למנוח כושר שכלי להבין המהלך המשפטי, תוצאותיו, לאחר ניהול משא-ומתן, ועם סיומו של ההליך של המשא-ומתן, אושר הסכם הפשרה בבית-המשפט הנוגע לפירוק השיתוף בנחלה וניתן לו תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט לעינייני משפחה. ביום 18.1.00.
הסכם הפשרה אושר לאחר שבית-המשפט אישר כי הצדדים, המנוח ואשתו המתנגדת ח.ש. א.ג., חתמו על ההסכם והבינו תוכנו ותוצאותיו המשפטיות.
ההסכם הוא תוצאות של משא-ומתן אשר נשאו פרי לאחר 3 שנות התדיינות והליכים בבית-המשפט משנת 97.
חתימת המנוח על צוואתו בשנת 1997, קדמה להליכים המשפטיים שהתקיימו ביוזמת אשת המנוח.
תצהירה של עורך-דין מ.ב. הנוגע גם למצבו השכלי הבריאותי והנפשי התקין של המנוח, לא נסתר ואף חוזק בעדותה.
בעדותה הרחיבה עורך-דין מ.ב. על טיב היחסים בין המנוח לבין בני משפחתו וחיזקה את מה שנכתב על ידה בתצהירה: דבר צלילותו, נחישותו ונמרצותו של המנוח.
עדותה של עורך-דין מ.ב. מהימנה ואמינה ביותר.
העיד חברו של המנוח ע.ס. (עמ' 18 ואילך לפרוטוקול), אשר היה בא לביתו והיו משוחח.ם משך שנים.
המנוח סיפר לחברו על צוואתו ועל המניעים לכתיבת הצוואה ותוכנה, ועל-פי עדותו השיחה קלחה בלי שציין העד כי היה קושי מצד המנוח להביע את עצמו ואת רעיונותיו. עדותו של העד מהימנה עליי.
העיד רופא המשפחה דר’ ר.ק. על התרופות שקיבל המנוח, שאינן גורמות לאי צלילות. (עמ' 22 לפרוטוקול).
התרופה היחידה להבדיל מהאחרות המרדימה, היא "אסיוול", נועדה להרגיע לקראת שינה ונוטלים בלילה כדי להירדם.
על-פי תצהירו של דר' ר.ק. היה המנוח, אותו הכיר כרופא המשפחה מקרוב, צלול בדעתו, הבין כל שהתרחש סביבו והיה איש נעים הליכות, עד יום מותו.
תצהירו של דר' ר.ק. לא נסתר ובעדותו לא נמצאו סתירות.
על-פי חוות-דעתו של דר' ד.ר, מנהל יחידה אמבולטורית במחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים מיום 11.10.2004, נכתב כי בחודש ספטמבר 1997, בעת שכתב את הצוואה השניה, סבל מאי ספיקת לב קשה ונטל כמות גדולה של תרופות לאיזון אי-ספיקת לב, נרשמו 2 תרופות בלבד וכן תרופות ארגעה, "אסיוול".
בעדותו העיד העד בבית-המשפט: 'תיאורטית תרופות אלו עלולים לגרום לתופעות לוואי שיכולות לגרום לבלבול ומצבים שכליים לא נורמליים אחרים'. (עמ' 61 לפרוטוקול).
כאשר נשאל העד האם בזמן הביקורים של המנוח במרפאה היו למנוח תופעות כלשהן, השיב כי לא היו.
ועוד השיב: 'אם הייתי שם לב בזמן הביקור במרפאה כי החולה הוא מבולבל הייתי רושם זאת'.
מכל האמור לעיל, עולה מסקנה חד-משמעית, כי בעת כתיבת הצוואה ביום 2.9.97 היה המנוח צלול בדעתו, הבין תוכנה של הצוואה וידע להבחין בטיבה של צוואה.
המנוח היה כשר לערוך ולחתום על צוואתו מיום 2.9.97 ולא התמלא תנאי סעיף 26 לחוק הירושה.
ז. טענות המתנגדות לצוואה, א. ונ.ג. וא.ל., מופנות כלפי בני משפחתם ה"ה א. וח.ח על פיהן, הם השפיעו השפעה בלתי-הוגנת על המנוח, והצוואה נכתבה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה ותרמית. (כאמור בסעיף 30 (א) לחוק הירושה).
מבקשי קיום הצוואה התובעים, עליהם מוטל נטל הראיה להוכיח אמיתותה של הצוואה, דוחים טענות המתנגדות לעניין השפעה בלתי-הוגנת, וטוענות כי הצוואה משקפת את השקפותיו של המנוח, ואת משאלתו העיקרית כאוהב אדמה, כי המשק החקלאי לא יימכר, וכי חלקת הקרקע החקלאית תוותר ברשות המשפחה ועל כך נלחם בבית-המשפט.
עולה מהעדויות כי במצבם הכספי והכלכלי של המנוח ואשתו א.ג. חלה ירידה החל מסוף שנות ה- 80, פגעה מכה כלכלית קשה במנוח ואשתו א.ג. עקב האינתיפאדה, ולמרות היותם בעלי הנחלה (בי.ה) והיו להם יבולים טובים של פירות, נוצרו הפסדים וחובות אשר רבצו עליהם והעיקו מאוד על המנוח ועל אשתו א.ג..
מצבו הרפואי-פיזי של המנוח היה קשה. הוא סבל מבעיות אורטופדיות ואף הוכר כנכה מטעם הב"ל בנוסף לבעיות לב קשות.
המנוח לא היה יכול לתפקד כחקלאי ועבודות בחקלאות נעשו על-ידי אחרים, או שלא נעשו כלל וגרמו הפסדים כספיים.
הפסדים כספיים בחקלאות נגרמו למנוח ואשתו כמו גם לחקלאים אחרים, אולם ההתאוששות מחובות אלו היתה קשה ולמנוח ולאשתו א. ג. ולא מלאה. היו להם חובות נוספים לבנקים ולאנשים פרטיים.
מערכת היחסים בין המנוח ואשתו אף התערערה והמתנגדת א.ג. הצהירה על כך בעצמה בתביעה שהגישה לבית-המשפט לענייני משפחה ב ביום 1.7.97 בתצהירה:
'בין הצדדים פעורה תהום עליה לא ניתן לגשר, כתוצאה מכך, הצדדים חיים כל אחד בנפרד באותו בית.'
התובעת אף עזבה את בית המגורים המשותף במהלך שנת 1997 ועברה להתגורר בשכירות אצל אלמנה באותו ישוב י.ה. לא נטען בשום מקום על-ידי א.ג. כי היתה נאלצת לעזוב את בית המגורים בשל השפעתה הרעה של א. על המנוח. א.ג. העידה כי 'א. לא מפחידה אותי. הבית הוא שלי ואני השקעתי בו ובמשק ואף אחד לא מפחיד אותי. אני עזבתי את הבית כי לא היתה לי ברירה מבחינה בריאותית'. (עמ' 45 לפרוטוקול).
במקום אחר טענה בעדותה גב' א.ג. כי כל עוד לא התערבו א. וח. בחייה, הכל היה בסדר מבחינתה.
בהמשך לשאלות בא-כוח המבקשים השיבה כי עובדה היא כי חיי הנישואין עם המנוח היו מעורערים בשל התנהגותו האכזרית של המנוח כלפיה אשר היה מתעלל בה.
המתנגדת א.ג. היא אשר תבעה את פירוק השיתוף בנחלה בשנת 1997 בבית-המשפט ובבקשתה טענה כי מערכת היחסים בינה לבין בעלה המנוח מעורערת.
טענותיה של המתנגדת א.ג. ושל א.ל. כאילו התערבותם של א. וח. בח.יהם המשותפים של ההורים הובילו לפירודם של א.ג. והמנוח, לא מתיישבים עם הצהרותיה של א.ג. בדבר מערכת היחסים המעורערת בינה לבין המנוח, והחובות הכבדים שרבצו עליהם מהם התעלם לחלוטין המנוח.
פרצו ויכוחים בין המנוח לבין א.ג. אשר ביקשה להסיר מהנחלה את החובות שהעיקו עליה ועל בעלה המנוח על-ידי מכירת הנחלה, ואילו המנוח סירב.
בצר להם פנו המנוח ואשתו לעזרת א.ל., א. וח.ח, אולם לטענת א.ג., בתם א.ח.' הסכימה לשאת בחוב גדול רק אם א.ג. תתחייב להחזיר לה החוב בתוספת ריבית ותעביר לה הקיצבאות שנתקבלו אצלה, עד לסיום החוב לפי חשבונה של א.ח.'.
להצעה זו לא יכלה א.ג. להסכים.
לגרסת ח. ח., ביקשו א.ג. והמנוח מאת ח. וא.ח.' לחתום עבורם כערבים על הלוואות בשוק האפור, ולכך לא הסכימו. עובדה זו גרמה למחלוקת ולקרע ביניהם.
לחגיגת ברית המילה של בנם של א. וח.ח שנולד ביום 6.5.96 לא באו א. וח.ש. (א.ג.), בשל כעסם על א. וח.ח.
אף לפני כן בשנת 1996, מערכת היחסים בין המנוח לבין א.ג. היתה מעוערערת מאד, וגם אם באותה שנה חיו תחת קורת גג אחת, הם לא חיו חיים משותפים. על כך מסכימים גם א. וח.ח וא.ל.. (סעיף 11 לסיכומיה של א.ל.).
א.ג. העידה בבית-המשפט כי החובות היו של א. (המנוח) ושלה והיא לא עזבה את הבית בגלל א. וח., אלא כי לא היתה לה ברירה. (עמ' 51).
לכן הטענה כי א. התערבה בחייהם של המנוח וא.ג., נדחית.
טענת המתנגדות לקיום הצוואה, כי א. וח.ח הפעילו לחצים ואיומים והפחדות על המנוח כדי שיחתום על הצוואה על פיה המנוח יוריש את עזבונו לבנם הקטין ע.ח.
נבחן עתה הטענה העיקרית של המתנגדות לקיום צוואת המנוח כגון השפעה בלתי-הוגנת, אשר הוגדרה על-ידי כב' הנשיא מ' שמגר ב- ע"א 133/84 ש' כרטמן עו"ד נ' רחל זיסמן ואח', פ"ד לט(4) 769, 772.
'ההשפעה, המכונה בלתי-הוגנת, נושאת שם-תואר כאמור לאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות, אשר אותן מבקשים להשיג, אלא בשל אופיה של מערכת היחסים שבין המשפיע ובין המושפע... אין בוחנים את שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן שמי שאיים על אחר נתכוון לטובתו של המצווה, כאשר כפה עליו את דעתו... כי מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן תוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה...'
החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע על המצווה על-ידי הנהנה ובלבד שהדבר נעשה ללא איום ולחץ.
יש להבחין בין השפעה לבין השפעה בלתי-הוגנת. השפעה שאינה מגיעה עד כדי השפעה בלתי-הוגנת, אינה מבטלת את הצוואה.
בעניינינו, היו יחסים קרובים בין המנוח לבין בתו א. ובעלה ח.. בני-הזוג ח. התגוררו בקרבת מקום בי.ה, קרוב למקום מגורי המנוח.
לאחר שנקרע הקרע בין המנוח לבין אשתו א.ג. ולאחר שעזבה את בית המגורים, החל המנוח לבקר בבית א. וח.ח.
המנוח היה זקוק לסיוע וא. וח.ח סייעו בידו רבות וככל יכולתם. משפחת ח. היתה גם קרובה פיזית למקום מגורי המנוח. בתו א. גרה הרחק מהמנוח, וטרודה בענייניה שלה ובתו של המנוח נ., צעירה מאוד, עזבה את בית המגורים של הוריה ביחד עם אמה א.ג..
המנוח התגורר באופן עצמאי בביתו.
מאז שנת 1998 היה מבקר המנוח במעון יום-מועדון, והיה מגיע בעזרת הסעה המאורגנת על-ידי המועדון.
היוזמה כי יבקר במועדון – מעון יום היתה מצד א. וח.ח על-פי עדותה של מנהלת המעון גב' א. ח. א. (עמ' 17 לפרוטוקול). על-פי עדותה המקום (המועדון) היה מקום מאוד ידוע, הומה אנשים ופעילות.
בין המנוח לבין הצוות במעון נוצרו יחסים מאוד הדוקים על-פי עדותה של גב' א. ח. א.. המנוח מאד נהנה לדבריה במועדון והיה אדם מאוד חברותי.
ביקוריו של המנוח במועדון, פגישותיו עם אנשים אחרים, שוללים אפשרות של תלות מקיפה ויסודית בא. וח.ח.
היתה תלות חלקית כלכלית, של המנוח בא. וח.ח. המנוח היה בא לביתם של א. וח.ח לבקר, ואם היה חסר לו דבר היה נענה לפניותיו. א. וח.ח סייעו בידי המנוח ככל האפשר. גם בארוחות, בשיחות, הסעות, תשלומי חשבונות וכיו"ב. (עמ' 37 ו-38 לפרוטוקול).
מצבו הבריאותי של המנוח הגביל אותו ומנע ממנו לעבוד, אולם מצבו השכלי והרגשי ונפשי איפשר לו קשר חברותי עם אנשים אחרים, כפי שהעידה מנהלת המועדון ועדותו של חברו ע.ס..
המנוח לא היה תלוי תלות מקיפה ויסודית בא. וח.ח, הקשר ביניהם היה קשר טבעי של בת ובעלה לאביה. ביתם של א. וח.ח היה פתוח לאביהם המנוח, כפי שהיה פתוח גם בפני א. ובנה ע..
עדותה של א.ל. כאילו המנוח פחד מא.ח.', אינה מבוססת. על יסוד מה נאמרו דברים אלו? עדותה אינה מתקבלת לאור עדויות של אנשים אחרים.
לא הוכח כי היתה מעורבות מצד א. וח.ח בעריכת הצוואה על-ידי המנוח. ליווי המנוח למשרד עורך-הדין אינה עובדה המעידה על השפעה בלתי-הוגנת. (ע"א 4305/91 יהודית שדה נ. יצחק קבורס ואח', תק-על 94(1) 513).
המנוח היה יכול להיוועץ גם באנשים אחרים בכל עת. המנוח לא היה מבודד בביתו, או מבודד בביתם של א. וח.ח.
המנוח ערך את צוואתו בשנת 1997 ויכול היה לבטלה בשלב יותר מאוחר, אך לא הוא לא עשה כן. המנוח היה איתן בדעתו כי הנחלה תשאר בידי בני המשפחה, וכך כתב בצוואתו.
לאחר כתיבת הצוואה, כאשר הוגשה תביעה לפירוק שיתוף ברכוש לבית-המשפט על-ידי א.ג. כנגד המנוח, דרש המנוח את סיועם הכספי של א. וח.ח ברכישת המחצית מאת א.ג.-אמה של א.ח.. כל זאת על-מנת "שהמשק" יישאר במשפחה. (עמ' 36 לפרוטוקול).
דהיינו, לא היה כל שינוי בעמדתו של המנוח מאז כתב את צוואתו בשנת 1997 בכל הנוגע לשאיפותיו כי "המשק" יישאר בידי המשפחה.
לסיכום ייאמר: הוכח כי לא התקיימו כל המרכיבים של "השפעה בלתי-הוגנת" המוגדרת בסעיף 30 לחוק הירושה, והנוגעים לתלות מקיפה ויסודית, מצבו הבריאותי והנפשי הרופף של המצווה המנוח, הנסיבות האופפות עריכת הצוואה, לחץ מילולי על המצווה, מעורבות בהכנת הצוואה על-ידי א. וח.ח.
הצטיירה בפני בית-המשפט מערכת סבוכה של יחסים משפחתיים עם עליות וירידות בקשרים בין בני המשפחה והרגשת קיפוח של בני המשפחה שתי הבנות א. ונ. שלא נזכרו בצוואה ואינן נמנות בין הזוכים לה. אולם, הוכח כי הציווי לנכדו, ע.ח, בנם של א. וח.ח, כנהנה של העזבון היה רצונו של המנוח אשר בא לידי ביטוי בצוואתו.
בשנים 97-2000, בהם התנהל ההליך המשפטי לפירוק הנחלה בי.ה, תביעה שהגישה א.ג. כנגד המנוח, אשר הביא לידי פירוד סופי ומוחלט של בני-הזוג המנוח ואשתו א.ג., הביע המנוח גם הפעם את רצונו כי הנחלה לא תימכר לצדדים שלישיים כפי שביקשה א.ג..
המנוח היה צלול ובר דעת בתקופה הרלבנטית ובכל תקופה של חייו, ולא נכנע ללחץ שהוטל עליו בעצם קיום התביעה לפירוק שיתוף ברכוש על-ידי אשתו א.ג. ומכירתה לצד ג'.
הוכח על-ידי מי שמבקשים קיום הצוואה, כי הצוואה נכתבה על-פי החלטתו העצמאית, של המנוח, תוך ידיעה מהן התוצאות המשפטיות של צוואתו.
הוכח על-ידי המבקשים-התובעים כי זה היה רצונו של המנוח.
הוכחה אמיתותה של הצוואה.
נדחו הטענות שנטענו בדבר תלותו של המנוח בזולתו, עד כדי שלילת רצונו החופשי. שררו יחסי אמון ופתיחות בין המנוח לא. וח.ח, אולם הם לא הגיעו עד כדי השפעה בלתי-הוגנת על המנוח ושלילת רצונו של המנוח לכתוב צוואתו.
אשר-על-כן, לאחר שהוכחה כשירותו של המנוח לערוך צוואתו,
ולאחר שהוכח שהמנוח היה צלול ואיתן בדעתו ולא הושפע על-ידי השפעה בלתי-הוגנת, והוכחה אמיתותה ותקפותה של הצוואה, אני נעתרת לבקשה ומאשרת קיומה של צוואת המנוח מיום 2.9.97.
הואיל וצוואתו האחרונה של המנוח אושרה וקויימה, מתייתר הצורך לדון במסמך ההצהרה הקרוי גם צוואת המנוח משנת 1993, הקודם לצוואתו האחרונה מיום 2.9.97."

4. על מי מוטל הנטל

האבחנה האם מדובר במעשה תמים או במעשה מרמה, אליה נדרש בית-המשפט אינה קלה כלל, כיוון שכך בית-המשפט נדרש לבחון בזהירות רבה את העובדות שהונחו לפניו, את נסיבות המקרה וההקשר קודם יגיע להכרעה. ההכרעה זו תעשה רק לאחר שבית-המשפט יבחן האם עמד בעל הדין בנטל שמוטל עליו.


5. הכלל

עילות הבטלות הקבועות בסעיף 30(א) לחוק הירושה נדונו בהרחבה ב- דנ"א 1516/95[140], מפי כב' השופט א' מצא אשר הבהיר בפסק-דינו כי הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

בפסיקה נקבע, אם כן, כי נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה שכזו, ולא די בהוכחת חשש בלבד. כדי שבית-המשפט יפסול צוואה יש להוכיח כי ההשפעה הבלתי-הוגנת היתה קודם לעריכת הצוואה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. אך יודגש כי גם אם לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית שבה החלה ההשפעה הבלתי-הוגנת במערכת היחסים בין המשפיע למושפע ניתן ללמוד על קיומה של השפעה כזו גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך לגבי התקופה שלאחר עשיית הצוואה.


6. החריג לכלל

לכלל זה נקבע בפסיקה חריג, בפרשת בן נון[141], לפיו כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ביחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שהעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת על שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.

ב- דנ"א 1516/95[142] נפסק לעניין ההלכה שנקבעה בפרשת בן נון כי:

"ואולם בפרשת בן נון, שכבר הוזכרה לעיל, נקבע, שכאשר נסיבות המקרה מלמדות כי התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל המבקש את קיום הצוואה. מפאת חשיבותה לענייננו אשוב ואביא את ההלכה שנפסקה בפרשת בן נון (שעיקריה כבר צוטטו). להלן דברי השופט ברנזון (בפרשת בן נון, בעמ' 378):
'לפי חוק הירושה אין אצלנו כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. על-כן נקבע הכלל, כי המתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזאת. ע"א 68/190 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2) 138 (1968), ואולם גם אצלנו, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.'
מזה שנות-דור שההלכות אשר נפסקו בפרשת סוטיצקי (ע"א 190/68 הנ"ל) ובפרשת בן נון מנחות את פסיקתנו. הכלל הותווה בפרשת סוטיצקי. בפרשת בן נון נקבע החריג, והשאלה הניצבת לפנינו היא מה גדרו של החריג לכלל.
העברת נטל ההוכחה בשאלת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, מן המתנגד לקיום הצוואה אל המבקש את קיומה, על-פי הלכת בן נון, הינה פועל יוצא מהיווצרות חזקה שבעובדה שהמצווה עשה את צוואתו בהיותו נתון להשפעה בלתי-הוגנת.
חזקה זו נוצרת בהתקיים התנאים שפורטו בהלכת בן נון. בפסיקה שהסתמכה על ההלכה האמורה הושם הדגש בשאלת תלותו של המצווה בנהנה (או במבקש הקיום).
חשיבותה של שאלה זו הינה ברורה, שהלוא קיום תלות הינו התנאי העיקרי להקמתה של חזקה, שהמצווה – בעשותו את צוואתו – לא פעל על-פי רצונו החופשי אלא הושפע מתלותו בנהנה. אך חשוב להדגיש שתיים אלו: ראשית, שבקיום תלות סתם לא סגי, וכדי שהתלות תמלא את התנאי הנדרש להקמת החזקה, עליה להיות 'כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי' של המצווה. הווי אומר, כי תלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה היתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונו החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה. ושנית, כי התלות עשויה ללמד על השפעה בלתי-הוגנת רק בהתקיים התנאי הנוסף, שנקבע בהלכת בן נון, והוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה. משמע, כי מקום שהוראת הצוואה השנויה במחלוקת, אף שהיא מיטיבה עם הנהנה, איננה "בעליל לטובתו", לא תקום החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ונטל ההוכחה לא יועבר." (פסקה 9 לפסק-הדין)
לעניין הנטל נפסק ב- תמ"ש (כ"ס) 3881/04[143] תוך אזכור פרשת מרום[144]:

"צוואה שלא נפל בה פגם פורמלי עומדת בחזקת כשרותה והנטל להוכיח את פסלותה מוטל על הטוען לכך... ודוק, נטל השכנוע לפסלותה של הצוואה מוטל לשיכמם של המתנגדים לה מתחילה ועד סוף, אומנם באם יצביעו המתנגדים על נסיבות המצביעות על השפעה בלתי-הוגנת עשוי הדבר להעמיד חזקה לקיומה של השפעה שכזו ולהעביר את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) על שיכמו של המבקש לקיים את הצוואה אשר ידרש לסתור את החזקה תוך שלילת קיומן של הנסיבות הנטענות או שלילת קיומו של אלמנט חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, עם זאת נטל השכנוע מוטל לעולם לשכמו של המתנגד. כך מצאנו בפרשת מרום – 'הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמאמרו של מ"מ הנשיא זילברג... 'כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי-הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול''... רק כאשר – 'הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר'... הווה אומר, על-מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת שיש בה להעביר את נטל הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד גרידא אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה למסקנה האמורה." (פסקה 11 לפסק-הדין)
ב- ע"א 4902/91[145] בית-המשפט מציין ארבעה אמצעי בוחן מצטברים, מן המשפט האמריקאי, המסייעים לבית-המשפט בגיבוש ממצא עובדתי בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת:

1. קיומו של מצווה נתון להשפעה – עניין שיבחן, בין השאר, על-ידי בדיקת מידת עצמאותו של המצווה, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה ההכרתית.
2. קיומו של נהנה אשר היתה לו אפשרות להפעיל השפעה בלתי-הוגנת.
3. קיומו של נהנה אשר היו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי-הוגנת.
4. היותה של הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת.
בית-המשפט מציין כי יש הקובעים כי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה ואין להיעזר במבחנים כללים סגורים.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קובעת בפסק-דינה כי:

"... נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או היעדרה של השפעה בלתי-הוגנת. יש לבדוק נסיבותיו של כל מקרה לאור המבחנים המפוזרים לאורך הפסיקה כאשר המטרה היא להגיע לחקר צפונותיו של המצווה ולעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית." (פסקה 12 לפסק-הדין)

בפסיקה מאוחרת יותר לפרשת גודמן לעיל, ב- דנ"א 1516/95[146], נקבעו המבחנים העיקריים שנועדו לסייע לבית-המשפט להכריע בדבר קיומה של תלות, וכלשונו של כב' השופט א' מצא מתוך פסק-דינו:

"ביטויי התלות כמבחני עזר לקיומה
... כיצד ועל יסוד מה עשוי בית-המשפט לקבוע, שהמצווה היה תלוי בנהנה, וכי תלותו היתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת? בפסיקה נעשה שימוש בביטוייה המוכרים של התלות כבאבני-בוחן, שבית-המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה זו. ארבעת המבחנים העיקריים הם: מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני אדם אחרים; ומבחן נסיבות עריכת הצוואה." (פסקה 11 לפסק-הדין)
1. מבחן התלות והעצמאות – במסגרתו בוחן בית-המשפט את מידת העצמאות הפיזית והמנטאלית של המצווה בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה. ככל שהמצווה היה יותר עצמאי תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול את קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה. במבחן זה הדגש הוא על התלות המנטאלית המחפה על תלות פיזית.
2. מבחן התלות והסיוע – מתמקד בשאלה אם הקשר בין המצווה לנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם הנהנה סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש חשיבות לשאלה אם הנהנה היה היחידי שסייע למצווה בכל צרכיו או שהיו גם אחרים שסייעו.
3. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – מבחן זה בודק את היקף הקשרים שקיים המצווה עם אנשים אחרים מלבד הנהנה ואת עוצמתם. ככל שהניתוק גדול יותר כך תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה. לעניין זה אין זה מעלה או מוריד אם הנהנה היה זה שגרם לבידודו של המצווה אם לאו.

4. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – המבחן מתמקד בנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, כך תגדל הנטיה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה.

5. מבחן הקרבה הרגשית – מבחן הקרבה הרגשית בוחן את יחסו הרגשי של המנוח לנהנה. הוכחת יחסו הרגשי החיובי של המצווה כלפי הנהנה יכולה ליישב עריכת צוואה, שהיא בעליל לטובת הנהנה. ב- ע"א 142/80[147] נקבע כי עצם קירבה משפחתית מהווה אינדיקציה לקיום יחס רגשי.
6. מבחן הנישול – עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי-דין. בעריכת צוואה (למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו-הך) יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי-דין, כולם או חלקם. בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת. ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות.
7. מבחן השימוש לרעה בתלות – הוכחת תלותו של המצווה בנהנה עשויה, בהתקיים התנאים הנוספים, להקים חזקה להשפעה בלתי-הוגנת. אך כדי להיווכח אם המצווה, שתלותו בנהנה הוכחה, אכן היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת, יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה. הצורך בבירור זה מתחייב מן ההכרח להבחין בין הוכחתה של התלות לבין הוכחתה של השפעה בלתי-הוגנת.
8. מבחן ההשפעה המותרת – גם במקרים בהם מוכחת השפעה מצד הנהנה על המצווה, עדיין אפשר שההשפעה לא היתה בלתי-הוגנת. המושג "השפעה", כשלעצמו, נטול גוון ערכי. השפעה עשויה להיות בלתי-הוגנת, אך יכולה להיות גם הוגנת, וההכרעה בין שתי האפשרויות היא הכרעה ערכית.
9. מבחן הגיונה של הצוואה – צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת-מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה. מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי-סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה.

בדיון הנוסף בפרשת מרום בית-המשפט מדגיש כי הוא רשאי להשתמש במבחנים נוספים על אלו שהוזכרו לעיל לצורך גיבוש החלטתו, הנגזרים או המתחייבים בנסיבותיו של המקרה המונח לפניו גם אם הם מתאימים הם למקרה המונח לפניו בלבד.

אם כן, יודגש כי שימוש במבחנים לעיל יעשו בזהירות מרבית תוך הבנה שבתלות עצמה אין בה ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

ועל-כך מתוך פסק-הדין של כב' השופט א' מצא:

"כל אחד מארבעת המבחנים הנזכרים (המבחנים 1-4 שלעיל – המחברים) עשוי לסייע לבית-המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות. אין צריך לומר, כי בית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים. כן עשוי הוא להתרשם, בדבר קיומה או היעדרה של תלות, גם מנסיבותיו של מקרה נתון, שלא ניתן לגזור מהן כלל שניתן להיעזר בו לצורך ההכרעה במקרים אחרים. אך יצויין, כי השימוש בכל אחד מהמבחנים האמורים מחייב זהירות רבה. אכן, השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית-המשפט לקבוע אם, בעת כתיבת צוואתו, היה המצווה במצב של תלות; וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת. אך חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה." (פסקה 16 לפסק-הדין)
במידה ובית-המשפט יחליט על הקמת החזקה שבעובדה כי המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת שמעבירה אל המבקש את נטל הבאת הראיות – קובע כב' השופט א' מצא בפסק-דינו כי:

"... הקמת חזקה שבעובדה כי המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת מעבירה אל המבקש את נטל הבאת הראיות. ראיותיו יכולות, כמובן, להתייחס לנסיבות שעליהן ביסס המתנגד את טענתו לתחולת החזקה. כך, למשל, אפשר שיבקש להראות כי המצווה לא היה תלוי בו, או שתלותו בו לא היתה מקיפה ולא שללה את רצונו החופשי. אך ראיותיו של המבקש עשויות להתייחס גם לנסיבות שבכוחן לסתור את החזקה. במסגרת זו יבקש להראות, כי למרות שתלותו של המצווה בו אכן היתה מקיפה ויסודית, ולמרות שהצוואה היא בעליל לטובתו, מן הדין לקיים את הצוואה, בהיותה פרי רצונו החופשי והחלטתו השקולה של המצווה.
בבירור השאלה, אם המבקש נשא את נטל הבאת הראיות שהחלת החזקה העמיסה על שכמו, יבחן בית-המשפט (כמקובל ביחס לבחינתה של כל ראיה נסיבתית), אם המסקנה שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת אכן הינה המסקנה הסבירה היחידה העולה מכלל הראיות שהובאו במשפט. להכרעתו בשאלה זו עשוי בית-המשפט להסתייע במספר מבחנים מעשיים. אין המדובר, כמובן, במבחנים שהם ישימים לכל המקרים. אך על אחדים מאלה דומה שכדאי להתעכב." (פסקה 25 לפסק-הדין)
כב' השופט א' מצא מסכם דבריו ופוסק כי:

"בבואו להכריע בשאלה, אם עלה בידי מבקש הקיום לשאת את נטל הבאת הראיות, מוטל על בית-המשפט לזכור כי ההכרעה בשאלת יכולתו של המצווה לפעול מתוך רצון חופשי מבוססת, לרוב ובעיקר, על הערכה נסיבתית ולא על עובדות בדוקות. העברת נטל הבאת הראיות אל המבקש מטילה עליו חובה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי. וכידוע, הבאת ראיות לשלילת קיומה של עובדה נטענת מהווה משימה יותר קשה מהבאת ראיות להוכחתה (ראו, למשל, ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281, 301; וכן ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, עורך-דין הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2) 459, 477). ואי-הבאת ראיות חיוביות לסתירת החזקה, מצד המבקש, אינה חייבת, בהכרח, להוביל לקבלת עמדתו של המתנגד. מעבר לבחינת נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה נתון, יש לזכור, כי הצוואה ששאלת כשרותה עומדת לדיון – בהנחה שנערכה כהלכה – מהווה, כשלעצמה, ראיה לרצונו של המצווה. ונטייתנו המקובלת, לפעול לקיום רצונו של המצווה, צריכה לבוא לידי ביטוי גם כאן. החלת החזקה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת אסור שתשכיח את נקודת המוצא, והיא, כי נטל השכנוע לטענה שהמצווה עשה את צוואתו, לא מתוך רצון חופשי אלא עקב השפעה בלתי-הוגנת, מוטל על כתפי המתנגד לקיום הצוואה; וכי גם מקום שהמבקש מתקשה להביא ראיות לערעור יסודותיה של החזקה או להפרכתה, אין בית-המשפט פטור מלשוב ולבחון אם המתנגד נשא את נטל השכנוע." (פסקה 34 לפסק-הדין)
כב' השופטת א' מירז ב- עז' (חי') 1570/02[148] קובעת לעניין ההשפעה הבלתי-הוגנת בפסק-דינה כי:

"נקודת המוצא עת באים לדון בתוקפה של צוואה הינה כי הצוואה כשרה וכדברי רבותינו 'מצווה לקיים דברי המת.' (תלמוד בבלי, כתובות דף ס"ט עמוד ב' – דף עמ' עמוד א'). הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על המתנגדים, וכל ספק בעניין פועל לטובת מבקש הקיום.
"הלכת בן-נון" קבעה אומנם את היפוך הנטל בשאלת עריכתה של הצוואה תחת השפעה בלתי-הוגנת על כתפי המבקש את קיומה של הצוואה, אולם ההלכה התנתה זאת רק כאשר קיימת תלות בין המצווה לנהנה ששללה את רצונו החופשי של המצווה. ראה: ע"א 423/75 מרדכי בן נון בעניין צוואת נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1) 372.
... פסק-הדין המנחה בענייננו הוא דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2) 1831 (להלן: "פסק-דין מרום") בו נקבע כי קיומה של תלות נבחנת לפי ארבעה מבחנים: מבחן העצמאות, מבחן הסיוע, מבחן הקשר עם בני אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה." (פסקה 3 לפסק-הדין)
ב- תמ"ש (כ"ס) 3881/04[149] בית-המשפט התייחס לאבני הבוחן שהוזכרו לעיל והוסיף כי:

"הפסיקה קבעה מבחני עזר נוספים ושונים העומדים לרשותו של בית-המשפט לצורך גילוי ה"השפעה שאינה הוגנת", דוגמת מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומבחן הנסיבות הכלליות אשר קדמו לעריכתה (לישום המבחנים הנזכרים ראה כדוגמה – ת"ע (ת"א) 1840/98 מ.א נ' א.א.ב, דינים משפחה ב 367; ת"ע (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב, דינים משפחה ב 561), יחד עם זאת יש ליתן את הדעת לכך שהשימוש במבחנים הנזכרים צריך שיעשה בזהירות מרבית תוך הבנה כי בתלות כשלעצמה ובעצם קיומם של המרכיבים הנזכרים אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא הקמת חזקה בדבר קיומה." (פסקה 12 לפסק-הדין)
עז' (חי') 4310/04[150] עניינו בתוקפה של צוואת המנוח ז"ל מיום 12.3.99 (להלן: הצוואה). המנוח נפטר ביום 26.1.04. הנהנה מהצוואה הינו בנו הקטן של המנוח ואילו המתנגדים הינם ששת ילדי המנוח – אחי המבקש.

כב' השופטת א' מירז דחתה את הטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת על המנוח וכך פסקה:

"... שוכנעתי כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח וכי לא הופעלה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת. כאמור, הנטל להוכיח השפעה בלתי-הוגנת הוטל על המתנגדים. המתנגדים לא הצליחו להוכיח את קיומם של ארבעת מבחני המשנה להוכחת תלות, על-מנת להקים חזקה המעבירה את נטל ההוכחה, הגם שהצוואה הינה בעליל לטובת המבקש.
... הגם שהמנוח לא היה עצמאי, עקב נכותו בפלג גופו הימני ואי-שליטתו בשפה העברית, הרי שהמנוח לא הסתייע רק במבקש, למרות שהסיוע שקיבל מהמבקש היה משמעותי. יתר-על-כן, המנוח לא היה מבודד מבני המשפחה האחרים וקיים קשרים עם בני משפחתו, בניו ובנותיו. כאמור אין מחלוקת כי התקיים מעמד חתימת הצוואה, כן שוכנעתי כי המנוח הבין את תוכנה של הצוואה ואף נמצאה סתירה בעדות עד הצוואה, בעניין הבנת המנוח את הצוואה ביחס לתצהירו. מצאתי את עדות עורך-דין שולי זוהיר אמינה ולפיה המנוח חתם על הצוואה מרצונו הטוב והחופשי ולא מחמת איום כלשהוא. גם חלוף הזמן בין החתימה על הצוואה לפטירת המנוח כ-5 שנים המהווה אפשרות למנוח לשקול ואף לשנות את הצוואה או לנקוט באמצעים שימנעו זיוף, מהווים חיזוק לכך שהצוואה הינה אמיתית ומשקפת את רצון המנוח. מצאתי את עדות האחות א' אמינה, לפיה רצון המנוח היה להוריש את רכושו למבקש... מכל המקובץ לעיל אני קובעת כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח וכי לא הוכחה קיומה של השפעה בלתי-הוגנת." (פסקה 67 לפסק-הדין)
עז' (חי') 1570/02[151] עניינו בבקשה לקיום צוואת המנוח מיום 13.8.97 וההתנגדות לה. המנוח ז"ל הלך לעולמו ביום 26.10.01. מבקש קיום הצוואה נהנה מהצוואה ויורש את נכסי המנוח למעט רכב מסוג סובארו אותו יורש אחד מהמתנגדים.

עיקר טענת המתנגדים כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי-הוגנת, אונס איום וכפיה ועל-כן היא בטלה וזאת כפי שמורה סעיף 30(א) לחוק הירושה.

כב' השופטת א' מירז בפסק-דינה קובעת כי המתנגדים לא הוכיחו קיומה של תלות בין המנוח למבקש או המבקשת ולכן לא מצאה מקום להיפוך הנטל.

בפסק-הדין נבדקו המבחנים שנקבעו בפסיקה, בפרשת מרום, לשם בחינת התלות, מתוך דברי העדים. נקבע כי המנוח היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית בעת עריכת הצוואה. לאחר קביעה זו מתייתר הצורך לבחון קיומם של שאר המבחנים אך יחד עם זאת יש לבדוק גם את שאר אבני הבוחן שנקבעו בפרשת מרום.

לעניין מבחן הסיוע קובעת כב' השופטת א' מירז כי "נכון הוא כי המנוח נעזר בעיקר במבקשת ובמשפחתה אולם נראה כי נעזר גם באחרים דוגמת העד מעוז מיכאל שהעיד כי 'לפחות 10 פעמים, הייתי מסיע אותו לבנק ומחכה בחוץ' (עמ' 40 לפרוטוקול) למרות שכאמור לעיל המנוח בעת כתיבת הצוואה לא נצרך לסיוע במובן הצר עקב תלות פיזית זו או אחרת."

לגבי אבן הבוחן של קשרי המצווה עם אחרים נקבע כי "הרי שבוודאות ניתן לומר כי המנוח לא היה מנותק מאנשים אחרים. המנוח פקד את בית הכנסת בקביעות, השתתף בחוגים בבית הקשיש והיה מבקר בסופי שבוע את ילדיו האחרים וכפי שמעיד העד י' מ' 'לפעמים היה בא לבקר' (עמ' 2 לפרוטוקול) וכן 'גם שהיה גר ברחוב יל"ג היה מגיע להורי וכן היה מגיע גם לבית אבי ואם אינני טועה גם לבית אחותו אורה מעוז בקריית חיים'.".

לעניים מבחן נסיבות הצוואה קובעת כב' השופטת א' מירז כי גם אם למבקשת היה חלק בעריכת הצוואה, דבר שכמעט ולא נטען ובוודאי שלא הוכח, הרי שאין הדבר פוסל את זכיית המבקש בצוואה.


7. תחבולה ותרמית

המחוקק הכניס את המונח תחבולה לחוק הירושה על-מנת שלבית-המשפט תהיה האפשרות לפסול צוואה במצב שמדובר בספק אונס וספק תרמית.

המחוקק ביקש ליצור בהכנסת המונח תחבולה לסעיף 30(א) לחוק הירושה רשת ביטחון נוספת כהגנה על העיקרון שהמצווה צריך לצוות בצורה עצמאית באופן מנטאלי ופיזי.

המונח "תחבולה" מוזכר בחקיקה הישראלית במקרים נוספים. ברם, הוא מוזכר בסעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ומהווה עבירה פלילית.


"416. תחבולה
המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו- מאסר שנתיים."

אין פסיקה בישראל המתייחסת למונח "תחבולה" או "תרמית" הדנה באופן ישיר במונחים אלא רק בהקשר של טענה להשפעה בלתי-הוגנת.

שמואל שילה[152] כותב כי "ההבדל בין תרמית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא שבראשון המרמה מטעה את המצווה, ובאחרון היא כופה אותו".

המונח "תרמית" מצוי בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כעוולה (להלן: פקודת הנזיקין) ובחוק העונשין בסעיף 414.

סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע כי:

"56. תרמית
תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על-ידי כך נזק ממון."

עבירת המרמה מצויה בסעיף 414 לחוק העונשין:

"מרמה" – טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" – להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל; "


שמואל שילה[153] מוסיף כי "כמו כל יתר הביטויים שבסעיף, גם לתרמית אין הגדרה, ובכל מקרה ומקרה, על סמך העובדות שהובאו לפניו, על השופט להחליט אם לפניו תרמית. ברור שיוכל להיעזר בספרות המשפטית הכללית הדנה בתרמית. אפשר להיעזר גם בדרך האנלוגיה להגדרות המופיעות בחוקים אחרים".

על הטוען לתרמית להוכיחה, בדומה להשפעה בלתי-הוגנת, וזאת מכיוון שחזקה שצוואה נעשתה כדין.

הטוען לתרמית צריך להוכיח לא רק את מעשה התרמית אלא גם להוכיח שהצוואה נעשתה מחמת התרמית.


8. טעות

סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."

בסעיף 30(ב) לחוק הירושה המחוקק הישראלי קבע כללים חדשניים בנוגע לטעות בצוואה: הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות אינה מבוטלת אוטומטית, אלא אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט בהתאם לכך את דברי הצוואה, ובמידה ואין אפשרות לתקן את הצוואה כאמור, הוראת הצוואה בטלה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בטעות יסודית, טעות הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה, וזאת בניגוד לטעות סופר וכדומה.

המבקש להפעיל את סעיף 30(ב) לחוק הירושה צריך להוכיח כי:

– נפלה טעות בצוואה או בהוראה מן הוראות הצוואה.
– שאפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.
– ההוראה שהמבקש רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות, היינו, על המבקש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לעשיית הצוואה.
באם לא הוכחו ההגדרות שלעיל, אין לתקן את הצוואה.

למעשה, החידוש שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה הוא בכך שהמחוקק אפשר לבית-המשפט לכתוב צוואה חדשה עבור המצווה בשמו. ומכאן שיש להקפיד הקפדה יתרה על ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, היינו, רק אם אפשר לקבוע בוודאות מה היה המצווה מורה רק אז בית-המשפט יתקן את דברי הצוואה.

על בית-המשפט להשתכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזהו ורק זהו רצונו. היינו, מחד גיסא, לבית-המשפט סמכות לתקן צוואה, ומאידך גיסא, בית-המשפט ישתמש בסמכות זו רק כאשר ברור לגמרי כי זהו רצונו של המצווה. אם קיים ספק בית-המשפט לא יתקן את הוראת הצוואה.

המחוקק ביקש להשיג את המטרה, בצוואה שנפגמה עקב טעות, שתתוקן, וזאת בהתאם לרצונו האמיתי של המצווה, כפי שהיה פועל ללא השפעת הטעות.

המחוקק נמנע מלהגדיר את המונח טעות במכוון, כשם שנמנע מלהגדיר את יתר הביטויים שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה, וזאת מכיוון שרצה להשאיר את המונח כללי ולא מוגדר. וכפי שנכתב בהצעת חוק משנת התשי"ב:

"המושגים תרמית וטעות אינם מוגדרים בהצעה. הם מאותם המושגים הכלליים, הבלתי-טכניים, אשר המחוקק יטיב להימנע מלתת להם הגדרה נוקשה ומחושבת מראש."
ועל פרשנות המונח טעות כותב שמואל שילה[154] כי:

"לאור העברת הכדור למגרש הפרשנים על-ידי המחוקק, דעתי היא שיש לתת למונח טעות בחוק הירושה פירוש רחב ככל האפשר. יש, אומנם, להיעזר באמור בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בנוגע לטעות ובמיוחד להיקפה, וזאת לאור סעיף 61 לחוק החוזים. אולם הן לאור ההבדל בין חוזה לצוואה, הן בגלל לשונו הסתמית של סעיף 30(ב) והן בגלל הרצון להגיע לתוצאות הנראות כצודקות – יש להרחיק לכת ככל האפשר בפרשנות המושג טעות."

9. טעות בעובדה

כאשר המצווה טועה באופן סובייקטיבי וחושב שמצב דברים מסויים מתקיים, למרות שבאופן אובייקטיבי מצב דברים זה אינו מתקיים, אזי יש פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסת מציאות הסובייקטיבית אצל המצווה.

למשל אבא שרצה לצוות לבנו היחיד את כל רכושו ובטעות ציווה לשכנו. המצווה-האב – טעה – ואם יהיה אפשר לקבוע בוודאות שהאבא – המצווה – רצה לצוות לבנו ולא לשכנו את רכושו – בית-המשפט רשאי יהיה לתקן את הוראות הצוואה.


10. טעות במניע

טעות במניע מבוססת על הערכה לא נכונה של מצב עובדתי שהניע את המצווה לצוות בצוואתו כפי שציווה.

המחוקק הכיר בטעות במניע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).


סעיף 14 לחוק החוזים קובע כי:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית-המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 — בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

אין פסול מלעשות היקש מן האמור בסעיף 14 לחוק החוזים, בדבר טעות, לצוואות, ובכך לבטל הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע, כאשר ברור לבית-המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום שהמצווה סבר כי התקיים מצב דברים מסויים ובפועל לא התקיים מצב זה, אם יוכל בית-המשפט לברר מה היה המצווה מצווה – אזי תתוקן הצוואה.

שאול שוחט[155] כותב לעניין טעות שבמניע:

"החוק הישראלי מכיר בטעות במניע, כטעות במסגרת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי). מן הראוי להקיש מכך גם לדיני צוואות, ולהכיר בכוחו של בית-המשפט לבטל הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע כשברור לבית-המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום סברתו של המצווה בדבר קיומה של סיבה מסויימת אשר בפועל איננה. אם יכול בית-המשפט לברר מה היה המצווה מורה, תתוקן הצוואה."
להמחשת טעות שבמניע נביא דוגמה: אמא שכתבה את צוואתה לא הורישה את רכושה לבנה, יהודה, כי סברה שהוא מת, ולכן הורישה את כלל נכסיה לשאר ילדיה. אך למעשה, במציאות, הבן לא מת הוא חי, ואם האם היתה יודעת שבנה לא מת, לא היתה מצווה כפי שציוותה בצוואתה.

אם הוכח שהבן, יהודה, בחיים, והוכח רצונה של האם להוריש לבן שחשבה שנפטר את רכושה כשם שהורישה לשאר ילדיה, תתוקן לשון הצוואה כך שגם הבן, יהודה, שהאם חשבה שהוא נפטר, יירש אותה.

כלומר, הנחת המוצא של האם, שבנה, יהודה, נפטר, אשר טעות ביסודה, ובגינה ציוותה כפי שציוותה בצוואתה, מהווה עילה להפעלתם של דיני הטעות.


11. הבעייתיות בשאלת אמונה לגבי העתיד

חוק החוזים מכיר בטעות רק במסגרת הווה ועבר, ולא בטעות בעתיד. היינו, פלוני עושה פעולה משפטית שהוא חושב שיקרה משהו בעתיד, ולבסוף הדבר אינו מתרחש, הפעולה לא ניתנת לביטול בהסתמך על טענת הטעות על-פי הטעות שבדיני החוזים.

שמואל שילה[156] מתייחס לסוגיה ומגדירה כהערכה מוטעית לגבי העתיד וסובר כי:

"למרות שלא נאמר במפורש במקום כלשהו בחוק הירושה שאין לכלול הערכה מוטעית לגבי העתיד במסגרת הטעות שבסעיף 30(ב), כך יש להבין את הסעיף וכך, דומני, הבינו את הסעיף מציעי החוק. "התאמת הצוואה אל כוונתו האמיתית של המצווה נעשית, לפי הצעתנו, על-פי הנתונים שהיו קיימים בזמן עשיית הצוואה, היינו על-פי מה שהמצווה היה עושה בזמן ההוא, מבלי להביא בחשבון שינויים עובדתיים שחלו לאחר עשיית הצוואה. לאור גישה עקרונית זו, נמנע המחוקק במודע מלכלול בחוק הירושה הוראות הקיימות בספרי חוק במדינות אחרות בנוגע לאומד-דעתו של המצווה לגבי שינויים עתידיים כגון ביטול צוואה עקב נישואין, גירושין, והולדת ילד.
אי-התחשבות באמונה מוטעית לגבי אירועים עתידיים, מצריכה, לדעתנו, מחשבה שניה והשוואה ביקורתית של צוואה מול החוזה. כשמדובר בחוזים, חלק גדול מהמקרים האפשריים ימצאו את פתרונם במסגרת דיני הסיכול שבחוזים, תבלין שאיננו קיים בחוק הירושה. במילים אחרות, בחוזים יש תרופה אפשרית למצב שאדם 'לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען', וכשביצוע האמור בחוזה הוא 'שונה באופן יסודי ממה שהוסכם'. לכן, אולי, במקרים מתאימים כשאפשר לסווג צוואה מסויימת, אף אם בקושי, כנעשתה מחמת טעות, יש לעשות זאת. במקרים מיוחדים אלה, יש לשלב פרשנות מרחיבה יחד עם מדיניות משפטית במטרה להגיע למסקנה העולה עם רוח חוק הירושה ועם תוצאות הנראות כצודקות – הלוא, 'במציאות קווי הגבול שבין שני המושגים האמורים (טעות וסיכול) אינם כה חדים'."
אל סוגיה זו התייחס שאול שוחט[157] ולדידו קיים הבדל בין צוואה לחוזה ולא נראה כי ניתן לערוך השוואה מלאה בין שני יצורים משפטיים אלה עד כדי זהות מוחלטת ביניהם. גם לא על-ידי פרשנות מרחיבה ומדיניות משפטית מתאימה, כפי שהגדיר שמואל שילה בציטוט לעיל. עוד מוסיף שאול שוחט כי אמנם בסעיף 30(ב) לא נאמר כי אין לכלול במסגרת טעות זו גם טעות בהערכה של מצב עובדתי-עתידי, אך שאול שוחט סובר, שזו צריכה להיות המדיניות הנכונה. את הפתרון ניתן למצוא במקרים מתאימים, בדיני הפרשנות.

ובהתאם לכך קבע ב- ע"א 1900/96[158] כב' השופט א' ברק כי מכוח דיני הפרשנות רשאי בית-המשפט להשלים חסר בצוואה, חסר הנובע, במרבית המקרים, בשל אירועים שהתרחשו בין מועד עריכת הצוואה לבין מות המצווה ושלא נצפו בצוואה עצמה.

א' ברק בספרו פרשנות במשפט[159] רואה בטעות שבמניע כטעות המתייחסת להנחה שעליה מתבססת הוראה בצוואה, אותה הנחה שהביאה את המצווה לקבוע את ההוראה בצוואה.

גישתו של א' ברק מרחיקה לכת ומרחיבה את המושג דיני טעות גם בצפיה או הנחה של המוריש שבגינה ציווה את שציווה בצוואה גם אם זו הנחה "מוסווית" (שלילית) בין אם ההנחה או הצפיה היו באשר לעבר, להווה ואף לעתיד.

כובד המשקל הושם על עיקרון הגשמת רצון המת. כך למשל אם אבא ציווה לבנו את כל רכושו, והבן הצטרף לכת מסתורית המורה לו להעביר את כל רכושו לכת, במקרה זה יחולו דיני הטעות.

א' ברק מתייחס לטעות שבמניע כפונה לעבר להווה ולעתיד ומשאיר בצריך עיון האם ניתן להתחשב גם באירוע עתידי שמתרחש לאחר מות המצווה, הגם שלדידו סעיף 30(ב) לחוק הירושה, העוסק בטעות ובתוצאותיה, אינו מבחין בין התרחשות עתידה עד מות המצווה לבין התרחשות עתידה לאחר מות המצווה. למרות שאז אם המצווה היה מודע להנחתו המוטעית בית-המשפט יצטרך לשאול את עצמו מדוע לא שינה המצווה את צוואתו.

12. טעות שבדין

סעיף 14(ד) לחוק החוזים קובע כי:

""טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 — בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

אם כן, חוק החוזים קובע במפורש כי טעות היא בין בעובדה ובין בחוק. השאלה מה קורה בעניין צוואה.

ב- ע"א 598/75[160] הגיע בית-המשפט למסקנה שטעות בדין איננה מסוג הטעויות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בהם. שם בעל ואישה עשו צוואה הדדית בעדים. לפי הצוואה ההדדית כל אחד מבני הזוג ציוה את רכושו לבן הזוג הנותר בחיים ועוד נקבע כי במות הצד שנשאר בחיים יחולק הרכוש בין ארבעת הילדים הנותרים שווה בשווה. האישה נפטרה, ולאחר מותה העביר בעלה נכסים שונים שהיו של האישה לאחת מבנותיו. הוכח כי האישה התכוונה לכך שבמותה בעלה יהנה מפירות נכסיה ולאחר מותו הרכוש יתחלק באופן שווה בין ילדי בני הזוג. אולם הדברים לא נאמרו במפורש בצוואה, ומהבחינה המשפטית עלה מתוך הצוואה כי מדובר ביורש אחר יורש, סעיף 42 לחוק הירושה, הקובע "שהראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששיר הראשון".

בית-המשפט קבע כי מקרה זה הוא טעות לגבי משמעותה המשפטית המלאה של צוואה וכי עורך-הדין שטיפל בצוואה לא הבהיר לאישה את המשמעות המשפטית הנכונה.

אך בית-המשפט סירב להכיר בטעות זו כטעות במסגרת סעיף 30(ב) לחוק הירושה, נקבע כי סעיף זה דן בטעות ביחס לעובדה כלשהי, שהמורישה הניחה כקיימת ועל פיה קבע הוראה מהוראות הצוואה וטעות ביחס למשמעות הכתובה בצוואה אינה בגדר טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה. לא תשמע טענה שאילו ידע המצווה לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר עורך הצוואה, לא היה חותם על הצוואה.

על פסק-הדין בפרשת רזניק שלעיל נמתחה ביקורת בקרב המלומדים.

פרופ' טדסקי[161] סובר כי ניתן לרפא כל טעות כולל טעות שבדין. שמואל שילה[162] מסכים עם ביקורת זו ואף הוא גורס כי "אין לדעתנו ולדעת אחרים סיבה טובה שלא להכיר בטעות שבחוק גם שמדובר בטעות שבצוואה – וייתכן גם לטעון קל וחומר מחוזים לצוואה. ואף אם אין מקום לקל וחומר ... מן הדין להיות כנדון – היינו סעיף 61 לחוק החוזים המחיל את הוראות חוק החוזים גם על פעולה משפטית כגון צוואה."

א' ברק[163] סובר כי אם בדיני חוזים אין אבחנה בין טעות בדין לטעות שבעובדה, על אחת כמה וכמה שאין להבחין בין טעות בדין וטעות שבעובדה בדיני צוואות. עיקרון בסיס בדיני צוואות הוא קיום רצונו של המת ואם רצון זה הוסב על-ידי טעות משפטית, יש להחיל את דיני הטעות בדומה לתחולתם במקום שהטעות היא בעובדה.

שאול שוחט[164] מתייחס לקביעה בפרשת רזניק וסובר כי:

"קביעה זו, עם כל הכבוד, לפיה יש לאבחן בין טעות בעובדה לטעות שבדין אין לה על מה לסמוך. החזקה של ידיעת החוק הקיימת במשפט הפלילי, ושגם בה כבר נבעו פרצות לא קיימת כלל במשפט האזרחי הכללי ומדרך קל וחומר אין בכלל לחשוב על קיומה בדיני צוואות. זאת ועוד, בדיני חוזים יש חובה להגן על הציפיות של הצדדים המתקשרים מה שאין כן בצוואה. בצוואה, כל שאנו חייבים להגן על גמירת-הדעת של המצווה ועל אמיתות הצוואה ואין עלינו שום חובה להגן על צפיותיו של הנהנה על פיה. מנימוקים אלה אין כל מקום למנוע מבית-המשפט את האפשרות לתקן צוואה בהתקיים התנאים של סעיף 30(ב) גם במקרים של טעות בדין."
ב- ע"א 1900/96[165] כב' השופט א' ברק קובע מפורשות כי טעות שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה לחוק יכול שתהיה בעובדה במשפט או במניע.


13. חולה נפש

ב- ת"ע (י-ם) 379/89[166] ערך חולה נפש שלא הוכר כפסול דין צוואה. כב' השופט י' בזק ציין כי אין הסדר בחוק, בסעיף 26 לחוק הירושה, בעניין חולה נפש שלא נכלל באמור בסעיף 26 לחוק הירושה, ולכן יש לפנות לסעיף 30(ב) לחוק הירושה ולנקוט בפרשנות מרחיבה ולהחיל את דיני הטעות גם על טעות שנבעה ממחלת נפש, טעות אשר גרמה למצווה לחשוב שאחותו מנסה להרעיל אותו ולכן הדיר אותה מצוואתו, ורק מסיבה זו הדיר את אחותו מהצוואה.

ומתוך פסק-הדין:

"ניתן להסיק בברור, כי אלמלא הטעות שנבעה ממחלת הנפש, לא היה המנוח מדיר את אחותו ואת שתי בנותיה מהירושה."
כב' השופט י' בזק תיקן את דברי הצוואה בנדון כתוצאה מקביעתו כי

"בצוואה השניה והשלישית הדיר המצווה את אחותו וילדיה מהחלק שהותיר להם בצוואתו הראשונה, מחמת מחשבות השווא החולניות שהיו לו כלפיהם וכי אלמלא מחשבות שווא אלה לא היה מדיר אותם מירושתו."
על פסק-דין זה נמתחה ביקורת בערעור שהוגש לבית-המשפט העליון. הגם שכב' השופט מ' חשין וגם כב' השופט א' גולדברג נחלקו בדעותיהם בנוגע לפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 26 לחוק הירושה, סברו באופן מפורש כי הגדרת המושג "טעות" שסעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בו הינה טעות של בן אנוש רציונאלי אשר ניתן לשכנע אותו שטעה. היינו, טעות הנובעת מהיעדר נתונים להבדיל מטעות הנובעת בשל כושרו הפגום של המצווה לעבד נתונים, כגון מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה. לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 30(ב) לחוק הירושה על אדם שנתעוותה אצלו המציאות שעמדה ביסוד הצוואה ולהתייחס אליו כמי שטעה.


[130] ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1) 1075 (1995).
[131] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 268.
[132] ע"א 133/84 ש. רכטמן, עו"ד נ' רחל זיסמן ו-2 אח', פ"ד לט(4) 769 (1986).
[133] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 269.
[134] ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1) 1075 (1995).
[135] ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1) 1075 (1995).
[136] ע"א 718/89 בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ, תק-על 91(3) 949 (1991).
[137] ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג(1) 7 (1978).
[138] ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2) 441 (1995).
[139] עז' (נצ') 542/03 עזבון המנוח א.ש. ז"ל נ' א.ל ואח', תק-מש 2007(1) 365 (2007).
[140] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2) 1831 (1998).
[141] ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976).
[142] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2) 1831 (1998).
[143] תמ"ש (כ"ס) 3881/04 מ. ב. ואח' נ' א. ב. י, תק-מש 2007(3) 613 (2007).
[144] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2) 1831 (1998).
[145] ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2) 441 (1995).
[146] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2) 1831 (1998).
[147] ב- ע"א 142/80 א' מירסקי נ' מנחם מירסקי ואח', פ"ד לה(2) 155 (1980),
[148] עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4) 470 (2004).
[149] תמ"ש (כ"ס) 3881/04 מ. ב. ואח' נ' א. ב. י, תק-מש 2007(3) 613 (2007).
[150] עז' (חי') 4310/04 עזבון המנוח ש' ח' ז"ל נ' נ' ש', תק-מש 2008(1) 522 (2008).
[151] עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4) 470 (2004).
[152] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 275.
[153] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 275.
[154] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 277.
[155] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 269.
[156] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 278.
[157] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 271.
[158] ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999).
[159] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך חמישי פרשנות הצוואה (הוצאת נבו) 353, 355.
[160] ע"א 598/75 רזניק ואח' נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749 (1976) (להלן: פסק-דין רזניק).
[161] ג' טדסקי "צוואה וטעות משפטית" מסות במשפט (תשל"ח) 307-314.
[162] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 279.
[163] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך חמישי פרשנות הצוואה (הוצאת נבו) 356.
[164] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 275.
[165] ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999).
[166] ת"ע (י-ם) 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה העברית, פ"מ (תשנ"א)(2) 234 (1991).