טעות סופר

1. כללי
סעיף 32 לחוק הירושה קובע כי:

"32. טעות סופר וכו' (תיקון התשנ"ח)
נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א."


2. טעות בצוואה מהי?

חשוב להדגיש כי סעיף 32 אינו עוסק בפרשנות הצוואה. אם כן מהי טעות בצוואה?

כאשר עסקינן בצוואה ברורה ושאינה מעוררת כל בעיה פרשנית, השאלה שנשאלת, במסגרת טעות בצוואה היא, האם הכתוב בה משקף את רצון המצווה או שמא טעה המצווה בניסוח הצוואה באופן שמה שכתוב בצוואה אינו משקף את אומד-דעתו?

בחוק הירושה נקבעו הוראות מפורשות המאפשרות לבית-המשפט לתקן טעויות שנתגלו בצוואה, בסעיפים 30(ב) ו- 32 לחוק הירושה.

יש להבדיל בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה לבין טעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה.


3. טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה

המדובר בסוג טעויות – טעות בעובדה, בדין או במניע.

בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה אשר מקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם, כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו. טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית.

לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד-דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, אזי רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.


4. טעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה

סוג אחר של טעויות הבא בגדרו של סעיף 32 לחוק הירושה מתייחס לטעות טכנית שנפלה בלשון הצוואה, באופן שקיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין הביטוי שנתן לה בלשון הצוואה, כמו טעות סופר או אחת הטעויות הספציפיות האחרות המנויות בסעיף 32 לחוק הירושה. במקרים אלה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה אם הוכח בבירור מה היה המוריש מצווה אלמלא הטעות.

תיקון טעויות שנפלו בצוואה מותנה במילויים של שני תנאים מצטברים:

1. הוכחה עצם הטעות (בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות);
2. הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.

5. על מי מוטל הנטל?

הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל כמובן על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד-דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות.

נטל הראיה הוא נטל ראיה גבוה מאוד ואין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, יש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלשופט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה היתה כוונת המצווה וזאת לפי לשון סעיף 32, "... ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה...".

המחוקק השתמש בלשון דומה לעניין הוכחת טעות בסעיף 30(ב) לחוק הירושה ובסעיף 32 לחוק הירושה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע: "... אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות..."

עוד ראוי להדגיש כי אין לבלבל בין המשמעות של טעות סופר שבסעיף 32 לחוק הירושה לבין משמעות של פגם בצורה שבסעיף 25 לחוק הירושה. בעוד שסעיף 25 לחוק הירושה עוסק בצורת הצוואה סעיף 32 לחוק הירושה עוסק בטעות בגוף הצוואה.


6. השוני בין סעיף 30(ב) לבין סעיף 32 לחוק הירושה

קיים שוני בניסוח הסעיפים, בסעיף 30(ב) לחוק הירושה המחוקק ציין מפורשות כי אם לא עלה בידי בית-המשפט לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות – בטלה הוראת הצוואה, ואילו בסעיף 32 לחוק הירושה אין הוראה דומה כאמור בנוגע לטעות סופר.

לדעתו של שמואל שילה[171] לעניין השמטת המחוקק בסעיף 32 לחוק הירושה את עניין ההוראה כאמור המצויה בסעיף 30(ב) לחוק הירושה:

"לדעתנו, לאור השמטה זו, יש לתת פירוש רחב יותר לסעיף 32 לעומת סעיף 30(ב). כשמדובר בטעות על-פי סעיף 30(ב), אין לבית-המשפט שיקול-דעת ואם אי-אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות – בטלה הוראת הצוואה. כיוון שאין קביעה כזאת בסעיף 32, והמדיניות צריכה להיות, לדעתנו, ביצוע ככל האפשר את כוונתו של המצווה, אם ברור שנפלה בצוואה טעות סופר – יש לתת לבית-המשפט שיקול-דעת בנדון. כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה שמה שרשום בצוואה איננו מבטא את רצון המצווה בגלל טעות סופר, עדיף לקבוע דבר אחר במקום מה שכתוב בטעות בצוואה אם שינוי זה נראה סביר כהוראה התואמת את רצון המצווה. אין צורך להוכיח "בבירור" את מה שרצה לכתוב – מספיק שבית-המשפט מגיע למסקנה שהתיקון נראה להם אפשרי, וסביר שלכך התכוון המצווה."
לדעתו של שאול שוחט[172] בנוגע לשאלה האם בהשמטה זו כיוון המחוקק להענקת שיקול-דעת רחב יותר לבית-המשפט לתקן טעות סופר על-אף שלא עלה בידו לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה – הדעת נותנת להשיב בחיוב על שאלה זו. אך ניתן לטעון כי לא תמיד מדובר בטעות טכנית ולעיתים לטעות טכנית עלולות להיות תוצאות שונות על הנהנים בצוואה. ועל כך גורס שאול שוחט כי אם בית-המשפט אינו יכול לקבוע בבירור את כוונת המצווה – כיצד יוכל לתקן את הצוואה? זאת ועוד, אין להעניק משקל יתר לשוני בניסוח שבין שני הסעיפים. גם קביעה ברורה בדבר כוונתו האמיתית של המצווה טומנת בחובה את הצורך לקבוע מה היה המצווה קובע במקום הטעות אילו ידע עליה.


שאול שוחט מוצא את הפתרון בסוגיה בציינו כי התשובה נעוצה באופי הטעות בה עוסקים. היינו, "טעות סופר אינה טעות מהותית-שורשית שקיומה צריך להוביל לבטלות הצוואה". היא אכן טעות טכנית ואם לא ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, אמנם הצוואה לא בטלה, אך אותה הוראה הנגועה בטעות סופר תקויים כלשונה. אם לא ניתן יהיה לקיימה הרי שהיא עלולה לעמוד בפני בטלות מכוח סעיפים אחרים בחוק כגון סעיף 33 העוסק "בהוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין – משמעותה – בטלה", וסעיף 34 הקובע, בין היתר, כי הוראת צוואה שביצועה בלתי-אפשרי – בטלה. לעניות דעתנו, אין להעניק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב לתיקון טעויות סופר באופן שיביא אותו לשכתב צוואה או הוראות שונות בה על-אף שלא ברור מהי כוונתו האמיתית של המצווה ולהעמידה במבחן של "סבירות בלבד". סבירות העניין צריכה להיות רק מרכיב אחד מבין המרכיבים שצריכים לשכנע את בית-המשפט בדבר כוונתו האמתית של המצווה.

על ההבחנה בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, לבין טעות סופר לפי סעיף 32 לחוק הירושה עומד כב' השופט א' ברק בספרו[173]:

"טעות סופר בצוואה היא פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. היא נבדלת מטעות במחשבת המצווה. בזו האחרונה הפער הינו בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. בטעות סופר לא קיים כל פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. הוא מתבטא בשוני בין אומד-דעת המצווה לבין תרגומו של אומד-דעת זה בלשון הצוואה."
ב- ע"א 1900/96[174] (להלן: פרשת טלמצ'יו) כב' השופט א' ברק מונה ארבעה מצבים בהם הדין מאפשר את הגשמת אומד-דעת המצווה גם אם לאומד-הדעת הזה אין עיגון בלשון הצוואה.


אחד מהמצבים האמורים עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה. כב' השופט א' ברק התייחס בפרשת טלמצ'יו באופן שווה ליכולתו של בית-המשפט לתקן טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה ולתקן טעות סופר לפי סעיף 32 לחוק. בשני המקרים רשאי בית-המשפט לתקן את הוראת הצוואה שנעשתה מחמת הטעות. אם אפשר לקבוע בבירור את כוונת המצווה רשאי השופט לתקן את הצוואה, וניתן ללמוד על הטעות מלשון הצוואה עצמה.

מכל מקום תיקון יעשה רק מקום שברור כי בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכי ניתן ללמוד בבירור על רצונו הריאלי של המצווה. דרישת החוק בסעיף 32 לחוק הירושה לקבוע בבירור מלמדת, כי רמת ההוכחה הנדרשת לתיקון טעות סופר הינה גבוהה יותר מזו המתבקשת במשפט האזרחי. כדי לגלות את טעות הסופר צריך להשוות את לשון הצוואה אל מול הנסיבות החיצוניות. רק השוואה שכזו יכולה להעמיד את בית-המשפט על קיומה של הטעות. על-כן בירור כוונתו האמיתית של המצווה תיעשה מכל מקור אפשרי ובית-המשפט רשאי לפנות הן ללשון הצוואה והן לנסיבות החיצוניות[175].

ב- ע"א 241/80[176] בית-המשפט עסק בפרשנות סעיף 32 לחוק הירושה והעניק פרשנות מרחיבה לסעיף. היינו, ניתן לתקן באמצעות סעיף 32 לחוק הירושה מעבר לתיקון טעות בתיאורו של אדם, נכס, טעות בתאריך, במספר חשבון או כיוצ"ב גם טעות סופר שעניינה טעות שבכתיב, בתחביר ופיסוק.

ב- ע"א 127/84[177] בית-המשפט תיקן טעות בצוואה על-פי סעיף 32 לחוק הירושה וקבע כי הסתירה הלכאורית בין סעיף 2 בצוואה לבין יתר סעיפי הצוואה הולכת ונעלמת אחרי שמיעת הסברו של ד"ר גרל, עורך-דין שערך את הצוואה, שקבע את סדר הסעיפים בצוואה וגם לפי הסדר הקיים אין כל סיבה שלא ליישם את הדברים ולקיימם, כי ברור וגלוי הוא שהמנוחה התכוונה בסעיף 2 לצוואה, להורשתו של כל מה שנותר אחרי שהמנות הספציפיות תחולקנה.

ב- עז' (ת"א-יפו) 7531/02[178] המנוח ז"ל, הלך לעולמו ביום 12.5.02 והותיר אחריו צוואה. הצוואה, צוואה בעדים מיום 10.4.02. המנוח היה אביהם של המבקשים את קיום הצוואה (להלן: התובעים) והמתנגדת (להלן: הנתבעת).

הטענות והמחלוקת:

בסעיף 6 לצוואה, בתוספת בכתב יד, קובע המנוח:

"אני גם מצווה לתת לנתבעת הגרה בבני ברק סכום של 50,000 (חמישים אלף) ש"ח לצורך שיפוץ הדירה, ובאמצעות ביתה."
תוספת זו לצוואה (להלן: התוספת) נכתבה בכתב ידו של עורך-הדין אשר ערך את הצוואה ולידה חתם המנוח באצבעו.

לטענת הנתבעת, רצון המנוח היה ליתן לה 50,000 דולר (חמישים אלף דולרים ארה"ב) ולא 50,000 ש"ח (חמישים אלף ש"ח), רצון אותו הביע המנוח במפורש בפניה, בפני אחיותיה ובפני אחרים.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה כי אומד-דעתו של אביה המנוח היה להקנות לה 50,000 דולר במקום 50,000 ש"ח למטרת שיפוץ דירתה כמופיע בתוספת לצוואה.

זאת ועוד. בית-המשפט קבע כי מן החקירה הנגדית של הנתבעת עולים ספקות לגבי אומד-דעתה שלה בנוגע לעלות השיפוץ. זאת עולה: מתשובתה של הנתבעת, בחקירתה, מהי העלות של מטר ריצוף ענתה "אני לא יודעת, הבאתי מישהו שעובד בריצוף והוא כתב מה שכתב". היינו, בטרם קיבלה הנתבעת את חוות-הדעת הנוגעת לשיפוץ הדירה בחודש ספטמבר 2003 לא ידעה מהי עלות השיפוץ. כיצד אם כן יכלה להסיק שהמדובר ב- 50,000 דולר לשיפוץ? שמא עלות השיפוץ הינה 50,000 ש"ח?

עוד הוסיף בית-המשפט כי הנתבעת אף לא המציאה תצהירים של עורכי הצעות המחיר או העידה מטעמה על הצעות המחיר השונות אשר צרפה לתצהירה כמתבקש על-פי דיני הראיות.


הצעות מחיר אלו יכולות להעיד לכל היותר על אומד-דעתה שלה בנוגע לעלות שיפוץ דירתה ובוודאי שלא על אומד-דעת המנוח בשעה שציווה לה את אשר ציווה לה.

בית-המשפט ציין כי בתוך עמו הוא יושב, והצעת מחיר, כדוגמת הצעת המחיר לשיפוץ המטבח אשר צורפה לתצהיר הנתבעת ונוקבת בעלות של מעל 200,000 ש"ח נראית מוגזמת בלשון המעטה.


[171] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 290.
[172] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 288-289.
[173] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך חמישי פרשנות הצוואה (הוצאת נבו) 365.
[174] ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999).
[175] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 290.
[176] ע"א 241/80 טובה רוט נ' אריאל רוט ואח', פ"ד לו(3) 528 (1982).
[177] ע"א 127/84 טיבור הורן ואח' נ' האגודה למען החייל, פ"ד מ(1) 231 (1986).
[178] עז' (ת"א-יפו) 7531/02 עזבון המנוח ז"ל נ' אלמונית ואח', תק-מש 2004(1) 596 (2004).