צוואה סתומה

1. כללי
סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי:

"33. צוואה סתומה וכו'
הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה."


לאחר עיון בסעיפים 30-32 לחוק הירושה, עינינו רואות כי המחוקק מציג גישה שונה בסעיף 33, גישה מצומצמת יותר ביחס להוראות המופיעות בסעיפים 30-32 לחוק הירושה.

בעוד שבסעיפים 30-32 לחוק הירושה המחוקק הקנה לבית-המשפט כוח רב וכל זאת במטרה להגיע לכוונתו האמתית של המצווה, בניסיון להגיע להבנת כוונתו האמיתית של המצווה, אפשר אפילו להביא עדויות חיצוניות כדי להבהיר או לסתור את הכתוב בצוואה – בסעיף 33 לחוק הירושה המחוקק לא השריש את הגישה המתוארת לעיל.

סעיף 33 לחוק הירושה מנחה כי הבנת הצוואה תעשה מתוכה ללא אפשרות של תיקון או פירוש וזאת גם "כשאפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה", כפי שניתן לעשות על-פי האמור בסעיפים 30(ב) ו- סעיף 32 לחוק הירושה. היינו, סעיף 33 לחוק הירושה לא מעניק סמכות לבית-המשפט לתקן צוואה או לפרש צוואה סתומה, גם כאשר ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.

יתר-על-כן, סעיף 33 לחוק הירושה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 54 לחוק הירושה המורה כי:

"54. פירוש הצוואה
(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת."

סעיף 54 לחוק הירושה עוסק בפרשנות צוואה ומעניק סמכות לבית-המשפט לפרש צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שמשתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה, כפי שמשתמעת מהנסיבות שאפפו את הצוואה כשנעשתה והכל כדי להגיע לאומד-דעתו של המצווה. כלומר, אפשר להשתמש בראיות חיצוניות אודות הנסיבות שאפפו את הצוואה כשנעשתה ועל-ידי כך להגיע לאומד-דעתו של המצווה.

זאת ועוד, סעיף 33 לחוק הירושה מונה שלושה מצבים:

1. אין לראות למי ציווה המצווה;
2. אין לראות מה ציווה המצווה;
3. אין להבין את משמעות הצוואה.
ניתן לראות כי בשני המצבים הראשונים, החוק קובע "מתוכה" – מתוך הצוואה עצמה. במצב השלישי המחוקק לא הזכיר את המילה מתוכה. נשאלת השאלה האם במצב זה – שאין להבין את משמעות הצוואה – האם גם כאן לא ראוי להוסיף – מתוכה.

שמואל שילה[179] סובר בעניין זה כי "מקריאת הסעיף משמע שלא, אולם אפשר גם לפרש, אם כי בקושי, שהסיפא "שאין להבין משמעותה" מתייחסת גם לרישא המזכיר במפורש "מתוכה"".

ב- ע"פ 433/88[180] לשון הצוואה כדלקמן:

"אני תמר ישפה ת. ז. 49112 נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר ישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על-שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה.
אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.
ולראיה באתי על החתום תמר ישפה עד ( – ) עד ( – )."
בית-המשפט קבע כי צוואה שלשונה כלעיל פסולה על-פי סעיף 29 לחוק הירושה, כמו-כן הצוואה פסולה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה וזאת בלשונו של בית-המשפט:

"המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון."
בית-המשפט קבע אם כן כי לצוואה הנ"ל אין תוקף מבחינת תוכנה.

שמואל שילה בספרו[181] מבקר את תוצאות פסק-הדין וכלשונו: "כשמדובר במקרה של צוואה לצורכי צדקה ללא פירוט הזוכים, עדיף לו בית-המשפט יכול היה לפנות לגישת המשפט העברי במקום לתת פירוש דווקני לסעיף 33."

ב- ע"א 714/88[182] בית-המשפט פסל את הצוואה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה.

ומתוך פסק-הדין:

"עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא אותה ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד. אמנם השם יובל, שמו של המשיב, מוזכר בצוואה פעמיים, אך פעם אחת השם מופיע בתוך הוראה, כי אין להראות את הצוואה ליובל, ופעם שניה בסוף המסמך, במסגרת האמירה כי הוריו של יובל יודעים על רצונותיה של המצווה.
בסעיף 54(א) לחוק הירושה נאמר:
'מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.'
אמנם עולה מסעיף זה, כי מותר לבית-המשפט להיעזר בנסיבות הנלוות, כפי שהוכחו, לצורך פירוש הצוואה, אך אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על סמך נסיבות הלוואי, כאשר בצוואה עצמה אינו מצויין במפורש מיהו היורש שהמצווה מתכוון להוריש לו את רכושו. (ראה לעניין זה גם פסק-הדין ב- ע"א 102/80 פרוכטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פ"ד לו(4) 739, 751).
תוך יישום הסעיף 33 הנ"ל לחוק הירושה יש איפוא לפסול את תוקפה של "הוראת הצוואה" הנדונה, הן מהטעם 'שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה...', והן מהסיבה 'שאין להבין משמעותה'." (פסקה 5 לפסק-הדין)
ברוב הניסיונות לבקשת פסילת צוואה על-פי סעיף 32 לחוק הירושה בטענה של טעות, הטוען יאחז גם בהוראות סעיף 33 לחוק הירושה מכיוון שטעות אשר נופלת בצוואה יש בה לעיתים כדי לגרום לאי-בהירות עד כדי חוסר יכולת להבין את הוראותיה ולהתחקות אחר כוונת המצווה.

עיקר הטענה הנסמכת על סעיף 33 לחוק הירושה עניינה שסדר הבאת הדברים האמורים בצוואה או היעדר הוראות ברורות או הוראות סותרות שלא מצביעות על קשר הגיוני עד כדי כך המביאות לחוסר יכולת להבין את משמעותה.


2. פרשנות סעיף 33 לחוק הירושה

בצוואה שאינה קובעת כלל את זהות הזוכה או זהות הנכסים שבהם הזוכה אמור לזכות – או שאין להבין את משמעותה – נשאלת השאלה – אם בית-המשפט יכול בעזרת פרשנות למלא את החסר, היינו, לקבוע את זהות הזוכה או את זהות הנכסים על-פי ראיות חיצוניות במקום המצווה?

נראה כי אין ליתן לבית-המשפט סמכות כה מרחיקת לכת, אזי בית-המשפט ייטול לעצמו סמכות שבעזרתה הוא יערוך את הצוואה עבור המצווה, דבר שלא יעלה על הדעת.

האלמנטים הקבועים בסעיף 33 לחוק הירושה הם כי אין לראות למי ציווה המצווה, אין לראות מה ציווה המצווה, או אין להבין את משמעותה, הינם אלמנטים חשובים וחיוניים בצוואה. כאשר אלמנטים אלה נעדרים המסמך אינו יכול להיחשב כמסמך צוואה כלל. כאשר מקרה כזה מונח לפנינו נראה כי נכסי העזבון יחלוקו לפי הוראות הירושה על-פי הדין. ומכיוון שכך, יש לראות באלמנטים המוזכרים לעיל אלמנטים חיוניים וחשובים הנלמדים רק ממסמך הצוואה.

פרשנות זו נלמדת מלשון הסעיף וממיקום הסעיף בסימן ב' לפרק שלישי לחוק הירושה הנושא את הכותרת "תוקף הצוואה".

לשון סעיף 33 לחוק הירושה לא מותיר מקום לספק כי על האלמנטים המרכזיים המרכיבים את הצוואה, ניתן ללמוד רק ממסמך הצוואה בלבד, ואל לו לבית-המשפט לנסח או להשלים את מה שאין או מה שלא נחשב בכלל כמסמך צוואה, כדי להגדיר את זכות הזוכים או זהות הנכסים.

המחוקק התייחס למרכיבים אלה כמרכיבי יסוד בצוואה. בהוראות סעיף 33 לחוק הירושה גילה המחוקק את דעתו באופן ברור ונחרץ, כי בהיעדר המרכיבים האמורים בסעיף 33 לחוק הירושה אין אפשרות להשלים את החסר – גם בית-המשפט אינו יכול לצוות את מה שהמצווה לא סיים לצוות.

בנקודה זו נעוץ ההבדל בין מסמך הצוואה לבין חוזה. בית-המשפט רשאי על-פי הוראות סעיף 26 לחוק החוזים להשלים פרטים בחוזה:

"26. השלמת פרטים
פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

השלמת הפרטים תעשה על-פי האמור בסעיף 26 לחוק החוזים. לעומת זאת אין הוראה דומה בחוק הירושה וגם לא יכולה להיות הוראה דומה להוראות שבסעיף 26 לחוק החוזים. מסמך הצוואה הינו מסמך אישי ביותר, המשקף את רחשי ליבו של האדם, את תוך תוכו, אשר חופש הציווי חל על מסמך זה, בכפוף למגבלות שבחוק הירושה. בית-המשפט, שלא כמו בחוזה, אינו יכול להשלים את ההוראות עבור המצווה שהמצווה לא ציווה בעצמו.

כב' השופט א' ברק ב- ע"א 102/80[183], סרב לפרש הוראת צוואה, של מנוח עתיר נכסים, שערך צוואה מפורטת מאוד לגבי נכסיו, אשר התייחסה למחצית מניותיו של המצווה בחברה כמתייחסת גם למחצית הנוספת שנרכשה על-ידי המצווה לאחר כתיבת הצוואה. למרות שלא צוטט במפורש סעיף 33 לחוק הירושה, ניתן להבין כי זאת כוונתו, ועל פיה קבע כי במקרה שמונח מסמך צוואה שלא ניתן ללמוד מתוכו את זהות הנכסים או זהות הזוכים אין כלל להיזקק להוראות סעיף 54 לחוק הירושה. היינו, התנאי לשימוש בסעיף 54 לחוק הירושה הוא – שהצוואה אינה סתומה. רק בצוואה שמובנת על פניה אך יש צורך לפרשנות זו או אחרת על-מנת שינתן לה משמעות ראויה, ניתן להשתמש בסעיף 54 לחוק הירושה. בית-המשפט יבדוק את הצוואה, ראשית, על-פי סעיף 33 לחוק הירושה ורק לאחר מכן ישתמש בסעיף 54 לחוק הירושה.

וכלשונו:

"אכן, המצווה התיימר לצוות על כל רכושו, אך רצון זה לא בא לידי מימוש, שכן לגבי פרטי רכוש מסויימים לא נקבעה כל הוראה מנחילה. מצווה, האומר בצוואתו, כי ברצונו להנחיל בצוואתו את כל רכושו, אך אינו קובע הוראות למי יונחל רכושו, אינו משיג את מטרתו, ודינו כדין מצווה, שלא עשה צוואתו ברכושו. אמת הדבר, ייתכן שאילו נשאל המצווה, מה ייעשה במחצית השניה של הבית – אותו רכש לאחר עשיית הצוואה ושלגביו אין הוראה מנחילה – היה משיב, כי ברצונו להוריש לפלוני או לאלמוני, אך לרצון זה לא ניתן ביטוי כלשהו בצוואה, אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד-דעתו. באין כל אמירה, אין כל "וו", עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה. אין אני מוצא בצוואה כל הוראה שמכוח פירושה שלה ניתן להנחיל את דמי המחצית השניה של הבית למגן דוד אדום דווקא."
שאול שוחט[184] בספרו מבקר את גישתו של כב' השופט א' ברק, וכלשונו:

"גישה זו נכונה היא עם כל הכבוד, רק לחלק מסעיף 33 – לזהות הזוכה ולזהות הנכסים, אך סעיף 33 מגדיר הוראת צוואה סתומה גם כהוראה "שאין להבין משמעותה". במקרה זה בחר המחוקק לנקוט בלשון של "הבנה", במקום "ראיה" והשמיט את המילה "מתוכה" ללמדך, שהוראת צוואה כזו לא תחשב כסתומה אם ניתן יהיה להבין את משמעותה לאו דווקא מתוכה. לאמור, יכול בית-המשפט להשתמש גם בכלים של פרשנות להבהרת משמעותה של הוראת צוואה שנראית על פניה כסתומה, חסרת משמעות או רבת-משמעויות."
היינו, לגישתו של שאול שוחט המנוגדת לגישתו של כב' השופט א' ברק, בכל מקרה של הבנת המשמעות של הוראה סתומה בצוואה, יש להתשמש תחילה בסעיף 54 לחוק הירושה ולאחר-מכן בסעיף 33 לחוק הירושה. ובנוסף, יש לפרש את הסתום על-פי סעיף 33 לחוק הירושה, ולדבריו, אין מניעה להשתמש בדיני הפרשנות על-מנת לזהות זוכה או לזהות נכסים או כדי להבין את משמעתה של צוואה. לדידו, כל שסעיף 33 מכוון הוא לכללי הפרשנות וקובע כי יש לבחון את הצוואה והוראותיה מתוכה. כך או כך גורס שאול שוחט כי יש לפרש על-פי אומד-דעתו של המצווה.

שמואל שילה[185] תומך בגישתו של כב' השופט א' ברק כפי שהוצגה בפרשת פרוכטנבוים, וכלשונו:

"סעיף 33 מופיע בסימן ב' הדן בתוקף הצוואה, סעיף 54 מופיע בסימן ג', הוראות הצוואה. משמע שהדברים המנויים בסעיף 33 מתייחסים לעצם הצוואה עצמה – האם לפנינו צוואה בכלל? האם המסמך לפנינו מהווה צוואה תקפה? סעיף 54 מתייחס למקרה שלפנינו אמנם צוואה אולם יש קושי בהבנתה. הסעיף קובע כללים מדריכים בנדון. ניתן לומר כי סעיף 54 עוסק בהוראת צוואה שעל פניה היא מובנת אלא שמתעוררות לגביה בעיות פרשנות. סעיף 33 לעומת זאת מתייחס למצב בו ההוראה עצמה על פניה אינה מובנת, ובמצב זה אנו כלל לא מבינים מה רצה והתכוון המצווה. המחוקק קבע כי אין מקום ל"פרשנות"... עתה ברור מדוע גישת המחוקק כה חמורה ולמה אין מקום להביא ראיות חיצוניות בנדון. אין מה לפרש, כי אין לפנינו צוואה. אם נלך לחפש את כוונת "המצווה", אנו למעשה כותבים צוואה עבורו, דבר שלא ייעשה. כשאין צוואה – יש ירושה על-פי דין, ובירושה על-פי דין לעולם לא מחפשים את כוונת המוריש."
עוד בעניין פרשת פרוכטנבוים, שופטי הרוב היו כב' השופטים י' שילה ו- א' ברק אשר קיבלו את הערעור, ודעת המיעוט היתה שייכת לכב' השופט ש' לוין אשר דחה את הערעור. למרות התוצאות הסופיות בפרשה של קבלת הערעור למעשה הובעו שלוש דעות שונות.

השופטים י' שילה וש' לוין מיקדו את פסק-דינם בדיון על-פי סעיף 54 לחוק הירושה, והתייחסו להוראה הבעייתית כהוראה שיש לפרש אותה וליתן לה את המשמעת הראויה. אך למרות שמיקדו את דיונם בסעיף 54 לחוק הירושה, כל אחד הגיע לתוצאה שונה, בעוד שכב' השופט י' שילה היה סבור שאין לפרש את ההוראה כמנחילה גם את מחצית המניות האחרות אותה רכש המנוח לאחר כתיבת הצוואה, גרס כב' השופט ש' לוין שניתן ליחס למנוח כוונה להנחיל למגן דוד אדום את כל המניות שהיו בבעלות החברה. דעתו של כב' השופט א' ברק בפרשה הוצגה לעיל.

ב- ע"א 5694/94[186] המנוחה הותירה שתי צוואות. בצוואה השניה שהותירה המנוחה קבעה כי כל צוואה קודמת בטלה ומבוטלת. בצוואה זו הגדירה המנוחה את הרכוש שברצונה להוריש ללא הוראות ציוו המורות על אופן חלוקת הרכוש. בית-המשפט קבע באופן חד-משמעי כי מדובר בצוואה שאין כל אפשרות לראות מתוכה מי הזוכים ובכמה יזכו. וכל שיש בצוואה – הגדרה של הרכוש ללא הוראות ציווי. נקבע כי לא ניתן גם לגלות הוראות אלה מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות ואין בידיו כלי ראייתי או כלי פרשני כדי לגלותן. מסקנת בית-המשפט היא שהוראות הצוואה בעניין הרכוש בטלות.

שאלה נוספת שאליה נדרש בית-המשפט: האם לקיים את הוראת הצוואה שלפיה כל צוואה קודמת בטלה ומבוטלת? על כך השיב בית-המשפט כי לא ניתן לקיים את ההוראה המתייחסת לביטול צוואות קודמות. הוראת הביטול לא יכולה לעמוד בפני עצמה. אילו רצתה המנוחה רק לבטל את הצוואה הראשונה ולהחיל במקומה את כללי הירושה על-פי דין, היתה מסתפקת בהוראת ביטול בלבד, ואזי ניתן היה לקיים רק את הוראת הביטול.

ב- ע"א 1978/05[187] המנוח, דוד קרביס התאלמן מאשתו בשנת 1980. בשנת 1986 נישא המנוח בשנית למערערת, אדית קרביס. המנוח הלך לעולמו בשנת 1997. המשיבים הם ילדיו מנישואיו הראשונים של המנוח.

לאחר פטירתו של המנוח נתגלה במשרדו, שנמצא בחוות הסוסים אותה ניהל, טופס סטנדרטי מודפס של תצהיר. על הטופס האמור רשם המנוח במקומות המתאימים את שמו, מספר תעודת הזהות שלו וכתובת מגוריו. בהמשך, נכתבו על הטופס, בכתב ידו של המנוח, הדברים הבאים:

"אני אביה של הגב' בורוכוב יהודית מרכוב (כך במקור) קראוזה 8 נתניה רוצה שביתי תייפה את כוחי לאחר מותי יש לי כספים בבנקים ומיגרשים שמופיעים על שמי אני מצהיר בזה כי זהו שמי וזו חתימתי ותוכן תצהירי אמת."
הבקשה לקיום הצוואה הוגשה על-ידי המשיבים אך בחלוף למעלה משלוש שנים ולאחר שהמערערת הגישה את בקשתה למתן צו ירושה.

לטענת המשיבה, המסמך האמור מהווה צוואתו היחידה של המנוח.

בית-המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה למתן צו לקיום צוואה ודחה את בקשת המערערת למתן צו ירושה. מכאן הערעור דנן.

בצוואה שהוצגה לעיל נפלו שני פגמים עיקריים. הפגם הראשון נוגע לכך שלא מופיעה בצוואה הוראת הנחלה מפורשת, שכן כל שנכתב בה הוא: "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי". הפגם השני נוגע לכך שהצוואה לא נכתבה כולה בכתב-ידו של המנוח, כמצוות סעיף 19 לחוק הירושה. כאמור, הצוואה נרשמה על טופס סטנדרטי של תצהיר אשר על חלקו הופיע כיתוב מודפס.

הפגם הנוגע לענייננו כאן הוא הפגם הראשון, שלא מופיעה בצוואה הוראת הנחלה מפורשת. בית-המשפט בחן את השאלה האם המסמך שהותיר אחריו המנוח מהווה צוואה.

ועל כך השיב בית-המשפט מפיו של כב' השופט ס' ג'ובראן תוך שהוא מאזכר את פרשת פרוכטנבוים ופרשות נוספות אחרות:

"בית-משפט זה חזר לא אחת על כך שיש להימנע מהפיכת השופט ליוצר הצוואה (ראו פסקה 11 לפסק-הדין). דברים אלו ודאי וודאי נכונים ככל שמדובר בצוואות בכתב יד. או-אז עשוי, כאמור, להתעורר חשש רציני שמא יוכרו כצוואות פתקים אישיים שכתב המנוח בינו לבין עצמו ואשר ממילא לא התכוון לצוות לפיהם את רכושו. על רקע מושכלות יסוד אלו ניגשתי לבחון האם המסמך שלפנינו מהווה צוואה. הצטברותם של מספר גורמים יחדיו הובילנו אל המסקנה כי אין המסמך שלפנינו מהווה צוואה באשר הוא נעדר הוראת הנחלה: ראשית, העובדה שלא מופיעה במסמך כל הוראה אופרטיבית הנוגעת לאופן שבו יחולק הרכוש. הביטוי 'ביתי תייפה את כוחי' מלבד היותו סתום, הינו כללי ביותר וכל שניתן להבין ממנו הוא על כוונת המנוח להרשות למשיבה לבצע שורה של פעולות בשמו. ביטוי זה ודאי אינו כולל הוראה אופרטיבית כלשהי באשר לאופן חלוקת רכושו של המנוח. שנית, מהתחקות אחר נסיבות המקרה עולה כי חרף הצהרותיו הכלליות של המנוח באשר להורשת רכושו לביתו, במשך זמן רב נמנע הוא מלנקוט בצעדים כלשהם לשם עריכת הצוואה, כדוגמת פניה לעורך-דינו. התמהמהות המנוח בעריכת הצוואה מעלה ספקות באשר לכוונתו להוריש את כל רכושו למשיבה. מה גם, שמנסיבות המקרה אין זה ברור, כך לדידי, כי המנוח התכוון לנשל לחלוטין את המערערת מצוואתו. זאת ועוד, אף בני משפחתו ומכריו של המנוח התקשו להעיד על צעדים כלשהם שנקט האחרון לשם מימוש הצהרותיו הכלליות להוריש את רכושו לביתו. לבסוף, אף נתתי דעתי להשפעת הפגמים הצורניים שנפלו במסמך על שאלת תוקפה של הצוואה.
20. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין המסמך שלפנינו מהווה צוואה. בנסיבות אלו, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאר הטענות המתעוררות בערעור זה, בנוגע להשפעת הפגמים הצורניים שנפלו במסמך על תוקפה של הצוואה ובנוגע לאותנטיות החתימה המופיעה על המסמך."
על יסוד האמור לעיל, בית-המשפט לא הכיר במסמך כצוואה, ולכן קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית-המשפט המחוזי. כב' השופטת א' פרוקצ'ה וכב' השופטת מ' נאור קיבלו את קביעה הנ"ל של כב' השופט ס' ג'ובראן.


[179] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 291.
[180] ע"פ 433/88 יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב ואח', פ"ד מב(4) 601 (1989).
[181] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 295.
[182] ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2) 89 (1991).
[183] ע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 753 (1982).
[184] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001) 298-299.
[185] שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 292.
[186] ע"א 5694/94 איובי חוה נ' שמואלי נוריאל, פ"ד נ(4) 444 (1997).
[187] ע"א 1978/05 אדית קרביס נ' יהודית קרביס ואח', תק-על 2007(1) 538 (2007).

-------------------
ירושה על-פי צוואה - פגמים בה, צורתה ותוקפה , פרק 15: צוואה סתומה, עו"ד שלומי נרקיס ועו"ד איריס מרקוס (יוני 2008), אוצר המשפט