ביטול על-ידי מצווה

1. כללי

סעיף 36 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

"36. ביטול על-ידי המצווה
(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."

המחוקק הישראלי הקים רשת ביטחון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו מצווה לא יוכל לשנות או לבטל את צוואתו.

בסעיף 36 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עיקרון חירות הציווי הכולל בתוכו את חירותו של המצווה לשנות או לבטל את צוואתו כל עת שיחפוץ.

הדרכים לביטולה של צוואה נמנות בסעיף 36 לחוק הירושה. ביטול הצוואה יכול לעשות על-ידי:

– ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה;
– ביטול הצוואה על-ידי השמדתה;
– וביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה.
אם כן, סעיף 36 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה.


2. "ביטול במפורש"

ב- ת"ע (ת"א) 3840/99[237] נקבע כי מכירת דירה אינה יכולה להתפרש כביטול צוואה, משמע, כי סעיף 36 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה של דרכים לביטול צוואה.

הכוונה בביטוי "באחת הצורות לעשיית צוואה" היא לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק הירושה.

– צוואה בכתב-יד;
– צוואה בעדים;
– צוואה בפני רשות;
– צוואה בעל-פה.
ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה".

משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36 לחוק הירושה, שוב אין השם "צוואה" נקרא עליה, והיא נעדרת כל נפקות משפטית. הבחינה המשפטית תעשה בהתאם לאמור בסעיף 36 לחוק הירושה.

ב- דנ"א 7818/00[238] התייחס בית-המשפט לסעיף 36 לחוק הירושה והסביר:

"הדרכים לביטולה של צוואה מנויות בסעיף 36 לחוק הירושה ...
נמצא כי ביטול צוואה יכול להיעשות באחת הדרכים הבאות: ביטולה במפורש, באחת הצורות לעשיית צוואה; ביטול הצוואה על-ידי השמדתה; וביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה. הדיבר "באחת הצורות לעשיית צוואה" מתייחס לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק. הלוא הן: צוואה בכתב-יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה. ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה". כהסברו המפורט של הנשיא בפסק-הדין שלערעור (בעמ' 475):
ביטול בכתב יד – כיצד? המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידיו (ראו סעיף 19 לחוק הירושה). כתב ביטול בעדים – כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני כתב-הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (ראו סעיף 20 לחוק הירושה). ביטול בפני רשות – כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב-ביטול הצוואה (סעיף 22 לחוק הירושה). ביטול בעל-פה – כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (ראו סעיף 23 לחוק הירושה).
היחידה מבין צורות הביטול, העשויה להיות רלבנטית לפרשתנו, היא "ביטול בעדים". ביטול בדרך זו מחייב כתב המקיים את הדרישות הצורניות לעריכת צוואה בעדים, כמשמעה בסעיף 20 לחוק הירושה:
'צוואה בעדים
20. צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.'
שילוב הוראותיהם של סעיפים 36(א) ו-20 לחוק הירושה ילמדנו, כי ביטול בעדים ייערך בכתב, יישא תאריך וייחתם על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שיצהיר בפניהם כי הוא מבטל את צוואתו; ואילו העדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת-ידם על פני כתב הביטול, שהמבטל הצהיר וחתם כאמור." (פסקה 5 לפסק-הדין)
במקרה דנן, ההורים המנוחים, מסעודה ומאיר אהרון ז"ל של העותר והמשיבים ערכו צוואות הדדיות בפני עדים בה הורישו את כל הנכסים לעותר.

לאחר שנים מספר ביקשו ההורים לחזור בהם ולכן פנו לעורך-דין אשר ערך עבור ההורים תצהיר.

בתצהיר קבעו ההורים המנוחים כי במות אחד מהם יעבור חלקו לבן זוגו ולאחר מותו של זה, יחולק עזבונם בחלקים שווים בין כל ילדיהם.

לאחר מותם של המנוחים, נתגלעה מחלוקת, העותר ביקש את קיום צוואתם המקורית של המנוחים ואחיו התנגדו.

בית-המשפט המחוזי, מפיו של כב' השופט ש' ברנר, קבע כי יש ליתן תוקף לביטול הצוואה. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי אושר על-ידי בית-המשפט העליון על-פי דעת הרוב, בפסק-דינו של כב' הנשיא א' ברק.


על ההחלטה בבית-משפט העליון, כי יש ליתן תוקף לביטול צוואה נערך דיון נוסף. החלטה בבית-משפט העליון בדיון הנוסף כדלהלן:

בין שופטי בית-המשפט לא היתה מחלוקת כי תצהיר הביטול לא נערך על-פי הוראות סעיף 20 לחוק הירושה, שכן התצהיר נחתם בפני עד אחד – עורך-דינם של המנוחים – תחת חתימתם של שני עדים כמצוות המחוקק.

כב' השופטת ע' ארבל כתבה את פסק-דינם של שופטי הרוב וקבעה כי סעיף 36 קובע מספר דרכים בהם ניתן לבטל צוואה – השמדתה, ביטול משתמע על דרך עריכתה של צוואה חדשה וביטול מפורש שיעשה תוך מילוי הדרישות הקבועות בדין לעריכת צוואה.

כיוון שהמנוחים בחרו לבטל צוואתם במפורש, על דרך ביטולה כצוואה בעדים, היה עליהם לבטלה בפני שני עדים. סעיף 25 לחוק הירושה, אשר עניינו בפגמים שנפלו בצוואה, קובע שבית-המשפט רשאי ליתן תוקף לצוואה שנערכה בפני שני עדים, בתנאי שבית-המשפט סבור כי זו מעידה על אמיתותה. בית-המשפט קבע בעבר, כי סעיף 25 לחוק הירושה חל אף על פעולת ביטול צוואה, למרות שלשונו נוגעת לעריכת צוואה בלבד.

בעבר, קבע בית-המשפט כי סעיף 25 לחוק הירושה לא יוכל להכשיר צוואה בעדים בה נפל "חסר" באחד מרכיבי היסוד שלה – בין היתר – הדרישה לחתימתה בפני שני עדים. לגישת שופטי הרוב, ככל שמדובר בתחולתו של סעיף 25 על פעולת ביטול צוואה, יש מקום לנהוג בגמישות ולאפשר ליתן תוקף לביטול, אף בנסיבות ביטולה בפני עד אחד. כל זאת, בתנאי שבית-המשפט אכן השתכנע באמיתותה.

מעבר לכך, ציינה כב' השופטת ע' ארבל, לאור התכלית העומדת בבסיסם של דיני הירושה, קיום רצון המצווה, ניתן להחיל גישה זו גם מקום בו מדובר בפגם דומה שנפל בעריכתה של הצוואה, ולא רק בביטולה. כב' הנשיא א' ברק היה השופט היחידי שהותיר סוגיה זו בגדר צריך עיון.

כב' השופטת ע' ארבל נימקה את עמדתה בהבדלים המהותיים שבין עריכת צוואה וביטולה. כך, ביטול הצוואה יכול שיעשה בדרכים נוספות על אלה הקבועות בחוק לעריכתה, העובדה כי ביטול הצוואה הינה פעולה משפטית המשתכללת עם עריכתה לעומת צוואה שהינה פעולה משפטית אמבולטרית, וחשוב מכל, העובדה כי ביטול הצוואה מחזיר, ככלל, את תחולתו של הדין הדיספוזיטיבי ואילו עריכתה מהווה סטיה מדין זה.

פסק-הדין המרכזי של עמדת המיעוט נכתב על-ידי כב' השופט א' מצא. לגישתו, אין בהבדלים בין פעולת עריכת הצוואה וביטולה כדי להביא להרחבת תחולתו של סעיף 25 לחוק הירושה ולכן אין ליתן תוקף לפעולת ביטול צוואה בעדים אשר בוטלה בפני עד אחד בלבד.

לסיכום הדיון הנוסף נדחה על-פי דעת הרוב.


3. "השמדת הצוואה"

באקט השמדת הצוואה חייבת להיות כוונה של המצווה לבטל את צוואתו על-ידי השמדתה וזאת על-פי לשון הסעיף.

ביטול הצוואה בדרך של השמדה – משמע מעשה פיזי של השמדת מסמך צוואה. רצון או סימן אחר להשמדת צוואה אין בהם משום השמדה.

ניתן להשמיד רק חלק מצוואה ואין חובה להשמיד צוואה בשלמותה. ובנוסף, פעולת ההשמדה יכולה להיעשות על-ידי שליח ואינה חייבת להיות על-ידי המצווה. מעבר לכך, פעולת ההשמדה לא חייבת להתרחש בנוכחותו של המצווה.


4. החשיבות בהגשת המקור

אחד מהדרכים שמתווה סעיף 36 לחוק הירושה לביטול צוואה – בדרך של השמדת הצוואה – ולכן קיימת חשיבות רבה לעובדה כי צוואה תוגש לקיום כשהיא במקורה.

ב- עמ"ש (מרכז) 218309/07[239] נקבע לעניין חשיבות המקור כי:

"כמו בית-משפט קמא אף אנו ערים לחשיבות הרבה של הגשת מקורה של צוואה לצורך קיומה. תכליתה הראשונית של הוראה זו מובנת לנוכח האפשרות לבטל צוואה בדרך של השמדתה כאמור בסעיף 36(א) בחוק הירושה שזו לשונו:
'המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה'." (פסקה 4(א) לפסק-הדין)
הדרך הרצויה בהגשת קיום מסמך הצוואה, בהגשת המקור. כך קובעת הוראת סעיף 68(ב) לחוק הירושה ובהמשך לה תקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: תקנות הירושה).

סעיף 68(ב) לחוק הירושה קובע כי:

"68. ראיות (תיקון התשנ"ח)
...
(ב) צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או כניסות שאין בהם כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית-המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר."

תקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה קובעת כי:

"14. הגשת בקשה (תיקון התשס"א)
...
(ב) לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא-אם-כן התמלאו כל אלה: ...
(3) היתה הבקשה לצו קיום – צורפה הצוואה המקורית או בקשה להתיר את הוכחת הצוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק או החלטה שנתן בית-משפט בבקשה כאמור; הופקדה או נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, יציין זאת המבקש בבקשתו ויצרף העתק הימנה; ..."



5. הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור

בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה, מחד, והוכחת תוכנה, מאידך. אף-על-פי-כן הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, המחוקק התיר את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית – "בהגשת העתק או באופן אחר".

וזאת כאשר הוכח כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי האמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה. ההנמקה לכך כי מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על פיה לתבוע את קיומה.

תובע שמבקש לשכנע את בית-המשפט בקיומה של צוואה שלא באמצעות המקור, צריך להוכיח כי:

– המנוח אכן הותיר צוואה;
– צוואה באחת מן הצורות שקבע המחוקק לעשייתה, מלבד צוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה, כאמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה.
– תוכנה של הצוואה, הוראות מנחילות הכוללות זהות הזוכים ומידת הזכיה וזהות הנכסים, והאם קיימים התנאים לזכיה.
בהגשת העתק מסמך הצוואה כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

במידה ובית-המשפט שוכנע כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, וכן שוכנע גם בדבר ההוראות המנחילות – עתה על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות שמנעו ממנו את הגשת המקור.


על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור או אי-היכולת למצוא אותה. וכן בדבר המאמצים (הסבירים) שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית.

כאשר קיימת טענה כי המקור נשמד – על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה. וזאת מפני שאחת הדרכים לביטול צוואה היא על-ידי השמדתה, כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה, ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה, כאמור בסעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו.

לבסוף, עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית – יידרש בית-המשפט לעניין משקלה[240].

על מחסום הקבילות נקבע ב- עז' (ת"א-יפו) 101658/05[241] כי "עבר התובע את מחסום הקבילות שפורט לעיל – הוכיח את קיום הצוואה ואת תוכנה לשביעות רצונו של בית-המשפט, בין על-ידי העתק ובין באופן אחר – רואים אותו כאילו הגיש את מקור הצוואה לבית-המשפט. עם זאת, מקום ולא הוגש מקור הצוואה, וביתר שאת מקום ולא נמצא אפילו העתק הימנה, נשאלת השאלה שמא ביטל המצווה את צוואתו."

כב' השופט ש' שוחט מרחיב בפסק-דינו בדבר נטל השכנוע המוטל על התובע להוכחת צוואה שלא באמצעות המקור:

"בטרם אדרש למקרה שבפנינו אני רואה לנכון להרחיב מעט בדבר נטל השכנוע המוטל על התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור. בפרשת בן טובים נ' דוויק (ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, פ"ד כ(1) 113), מסביר בית-המשפט העליון, כי לעניין אבדנה של צוואה אין צורך להוכיח איך הצוואה אבדה, דבר אשר הינו בדרך-כלל קשה ואף בלתי-אפשרי. לכן, אין לדרוש בדרך-כלל עדות ישירה (פוזיטיבית) שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך כי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה. עם זאת, יש לשכנע את בית-המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלעניין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו (ראה גם פרשת רענני (ע"א 4182/90 רענני נ' רענני, פ"ד מו
(4) 348 (1992)) ו- ע"א 483/08 יורשי רוזנפלד נ' קלפנר, פ"ד לז(3) 552 המלמד, כי על התובע לעשות הכל לגלות את המסמך המקורי והדבר לא צלח בידיו). בכך מכוון בית-המשפט להטלת נטל שכנוע נגטיבי על התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור, כשהמבחן שהוא מעמיד בפניו הוא מבחן "השקידה הסבירה". אין לדרוש הוכחה ישירה פוזיטיבית שאכן הצוואה אבדה ודי בכך שלמרות חפושים מתאימים לא נמצאה הצוואה – בבחינת ראיה נגטיבית. ומהן אמות-המידה ל'שקידה סבירה' אותן יש לאמץ בעניינינו? בהיקש מעניין אחר – הוכחת הרכב משפחה ע"א 9694/05 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2) 529 נראה, כי יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מה הם הצעדים שהיו יכולים להיעשות באופן סביר וענייני למציאת מקור הצוואה לו היתה בנמצא ובהמשך, יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי דהיינו אילו ראיות הובאו על-ידי התובע לביצוע חיפושים שלא העלו דבר. על ה'שקידה הסבירה' להיות כמובן בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית ובית-המשפט הוא שיתן את המשקל הראוי הן לאיכות הראיות והן לכמותן." (פסקה 8 לפסק-הדין)
בית-המשפט התייחס לחזקת השמדה של הצוואה באותה הפרשה וקבע כי:

"... דא עקא, מקום וברור לכל, כי מקור הצוואה לא יצא מידיו של המנוח ונותר ברשותו ובחזקתו, הרי משלא נמצא המקור בכליו חזקה שהוא השמיד אותו ואם השמידו, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטל את צוואתו (ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' זגה, פ"ד מב(4) 588 + סעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה וכן שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שישית) 113).
... ככלל, התובע קיום צוואה אינו חייב להוכיח שהמצווה לא ביטל את צוואתו. במה דברים אמורים? בתובע המגיש לקיום את הצוואה במקורה. שונים הם פני הדברים בתובע המבקש להגיש לקיום עותק צילומי ממנה.
בפרשת היועץ המשפטי לממשלה נ' זגה (שם) קובע בית-המשפט, במקום אחד (עמ' 594), כי הנטל להוכיח את ביטול הצוואה, מקום והותרה הוכחתה על-פי סעיף 68(ב) לחוק הירושה, מוטל על כתפי מי שטוען את טענת הביטול. במקום אחר (עמ' 595-596), מציין הוא את החזקה שבעובדה לפיה אם צוואה אמורה להימצא בחזקתו של המנוח ולא נמצאת שם יש להניח שהמנוח השמיד אותה והביא בכך למעשה לביטולה. בקיומה של החזקה האמורה עובר הנטל לסתירתה, על מי שמבקש להוכיח את קיומה של הצוואה, שהמצווה לא ביטל אותה.
על הסתירה האמורה עומד פרופ' שילה בחלק השלישי לספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 59:
'אמנם נכון הוא שכאשר בית-המשפט מוכן לקבל ראיות חיצוניות או נסיבתיות והוא קובע בהסתמך עליהן שאכן היתה צוואה כנטען על-ידי המבקש, יש לתת לצוואה זו את מלוא הכבוד וההערכה כאילו היתה מונחת לפנינו. אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שלמעשה הצוואה המקורית היתה תחת ידו של המצווה ועתה היא איננה. כשמגישים מקור של צוואה לקיום ברור שעד מותו של המצווה הוא לא שינה את צוואתו (אלא אם יוכח שלמרות מציאת הצוואה לאחר מותו המצווה ביטל אותה), שהרי הצוואה מונחת לפנינו. אין הדבר כך כשמדובר בתחליף. אפילו אם נאמר שיש לראות בתחליף כצוואה, הלא העובדות הן שהצוואה המקורית היתה תחת ידו של המצווה, נעלמה, ואיננה לפנינו בשעת הדיון. עובדה זו בהחלט מעלה את המחשבה שאולי המצווה השמיד את הצוואה כדי לבטלה. כזכור חזקה על מי שהשמיד את צוואתו, שהתכוון לבטלה. אמנם אין הוכחה שהשמיד את צוואתו אבל יש אחיזה לדבר ביטול הצוואה וההגיון אומר שיש להטיל את חובת השכנוע שהצוואה לא בוטלה על שכמו של המבקש לקיים תחליף.'
בכל הכבוד, מסכים אני עם דבריו של פרופ' שילה לעניין זה, בוודאי בסיטואציה בה המקור נשמד, כך לפי לשונו של סעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה, ובסיטואציה בה קיימת 'חזקת השמדה' שכן בהוכחת קיומה של צוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה, מכוונים אנו להוכחת קיומה הפיזי של הצוואה. אם אין מקורה בפנינו, הנטל להוכחת קיומה הפיזי של הצוואה, לאמור שרירה וקיימת היא ולא בוטלה על-ידי המנוח, בוודאי בסיטואציות הנ"ל, ראוי לו שיוטל על שכמו של המבקש את הוכחתה, הוא התובע." (פסקה 14 לפסק-הדין)

6. ביטול מכללא

סעיף 36(ב) לחוק הירושה מתייחס למצב שבו גם במקרה שאין ביטול מפורש של צוואה קודמת, אם כתב המצווה צוואה מאוחרת יותר וההוראות שבצוואה החדשה סותרות את ההוראות שבצוואה הקודמת, הצוואה הקודמת תתבטל. היינו, אין הצוואה הקודמת מתבטלת לחלוטין אלא רק במידה שהוראות הצוואה החדשה, המאוחרת, סותרות את הוראות הצוואה הקודמת.

אי-לכך יש לבדוק בקפדנות את הוראות הצוואה המאוחרת ולהשוותה עם הוראות הצוואה הקודמת – ולבדוק האם יש סתירה בהוראות בין הצוואות.

לעניין זה נקבע ב- ע"א 202/85[242] "כאשר נערכה צוואה חדשה, ניתן להסיק על ביטולן של הוראות הצוואה הקודמת מהעובדה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, על-אף שלא נאמר במפורש בצוואה החדשה שהיא באה לבטל את הצוואה הקודמת. אך כאשר לא נערכה צוואה חדשה, אין צוואה קיימת מתבטלת מכללא אלא אם המצווה מביע את הביטול בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים. והתנאי השני הוא שביטול מפורש זה צריך שייעשה באחת הצורות הקבועות לעשיית צוואה, ולא די באמירה לבד, ותהא מפורשת וחד-משמעית ככל שתהא, בדבר כוונת המצווה לבטל את הצוואה."

גם במקרה שבו מצווה כתב בצוואתו את המילים "האחרונה והיחידה" או בלשון אחרת בעלת משמעות דומה, אין לראות בכך בהכרח ביטול במפורש של הצוואה הקודמת, ויש לפעול באותה הדרך, כפי שתוארה לעיל, במסגרת ביטול מכללא, היינו, מהו תוכן הצוואה החדשה, המאוחרת, ביחס לצוואה הקודמת.


7. ביטול הביטול

ב- ע"א 740/82[243] נקבע לעניין ביטול הביטול מפי כב' השופט א' גולדברג כי:

"משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה, וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית. כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת. ביטול הביטול כשלעצמו אינו לדעתי בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על-ידי השמדת מסמך הביטול. השמטתה של הוראה בחוק הירושה בנדון היא הנותנת כי לא היתה בכוונת המחוקק להחזיר במקרה זה מכללא את הגלגל לאחור, גם אם ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה. אם דינה של צוואה שבוטלה כאילו לא באה לעולם, איני רואה כל חשיבות לכך כי ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה, כל עוד אין המסמך כולל בחובו גם הוראה פוזיטיבית שעל פיה מחדש המצווה את הצוואה שביטלה קודם לכן.
גישה פרשנית זו גם תשקף בבירור את רצונו של המצווה, ותמנע מחלוקות באשר לכוונתו ולצוואה אותה מבקש הוא להשאר אחריו."

[237] ת"ע (ת"א) 3840/99 ישראל מילשטיין נ' יונה דץ גלבוע, תק-מש 2001(3) 50, 57 (2001).
[238] דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', פ"ד נט(6) 653 (2005).
[239] עמ"ש (מרכז) 218309/07 עמרני עמי נ' בכר חנה, תק-מח 2008(1) 7729 (2008).
[240] ע"ז 4845/94 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2002(1) 1 (2002).
[241] עז' (ת"א-יפו) 101658/05 בענין המנוח י.ש. נ' א.ב. ואח', תק-מש 2007(2) 277 (2007).
[242] ע"א 202/85 שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, פ"ד מא(2) 757 (1987).
[243] ע"א 740/82 אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ו-3 אח', פ"ד לז(1) 90 (1986).