ביטול מקצת הצוואה

1. כללי
סעיף 38 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"38. ביטול מקצת הצוואה
(א) נקבע בצוואה דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה.
(ב) בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף-קטן (א), אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאי אלא במידה שנראה לבית-המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו."


הלכה ידועה היא כי בטלות חלק מחוזה, בשל אי-חוקיותו, אינו צריך לגרור אחריו את בטלותו של החוזה כולו. כלומר, בית-המשפט יעדיף את הפרדת החלק הבלתי-חוקי משאר החלקים החוקיים, והפרדה כאמור לא תגרור את בטלות החוזה כולו. עיקרון זה מכונה בלשון המשפטית "עיקרון ההפרדה" או "עיקרון החלוקה"[244].

סעיף 35 לחוק הירושה, מעמיד מבחנים דומים לאלה שמעמיד סעיף 34 לחוק הירושה. בסעיף 38 לחוק הירושה, אין מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אלא, עסקינן בקביעת דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה.

שאלת ביטולה של הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור נדונה ב- ע"א 245/85[245].

כב' השופט י' מלץ קבע כי "הוראה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור איננה נמנית עם ההוראות שהחוק מבטלן. עם אלה נמנות רק הוראות, שביצוען בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי (סעיף 34 וסעיף 38 לחוק הירושה). זאת בהבדל בולט מדיני החוזים, שם נקבע במפורש, כי "'חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל" (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). כלומר, "דבר שהוא בניגוד לתקנת הציבור ואיננו מגיע לדרגת תנאי בלתי-חוקי, איננו כלול בהוראות סעיף 38"[246] לחוק הירושה.

לעומתו, כב' השופט א' ברק, החזיק בדיעה, כי יש לכלול דבר שהוא בניגוד לתקנת הציבור בתוך המושג "בלתי-חוקי" ובמקרה שכזה, יש להחיל את הוראות סעיף 38(א) לחוק הירושה.

כב' השופט מ' בייסקי, הצטרף לדעתו של כב' השופט א' ברק וקבע באותו עניין, כי אין צורך להרכיב את סעיף 30 לחוק החוזים על דיני הירושה/הצוואה, אולם, יש לאמץ את עיקרון תקנת הציבור שנקלט במשפט הישראלי, גם אם איננו כתוב בספר החוקים.

ובמילים אחרות, כב' השופטים א' ברק ומ' בייסקי, סברו כי לבית-המשפט קיימת הסמכות להורות על בטלותה של הוראה מחמת היותה מנוגדת לתקנת הציבור. לעומתם, כב' השופט י' מלץ, שסבר כי לשון החוק מונעת ביטול הוראה הנוגדת את תקנת הציבור.

מן האמור עולה כי הוראה בצוואה תבוטל, רק בתנאי שהפגיעה בתקנת הציבור חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות[247].

ב- ע"א 477/88[248] אימץ כב' השופט מ' שמגר, את דעתו של כב' השופט א' ברק. באותו עניין קבע כב' השופט מ' שמגר:

"בית-משפט זה הכיר באפשרות לבטל הוראה בצוואה, להבדיל מן הצוואה כולה, מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור. ראינו, כי הוראת סעיף 5.1.4 מנוגדת לתקנת הציבור, בכך שהיא מתנה על הוראות פרק ג' לחוק הנאמנות, לגביהן הגענו למסקנה כי הן כופות, ולא ניתן על דרך של התנאה לחמוק מן המשטר שהן קובעות לגבי הקדשים ציבוריים. אשר-על-כן, יש לבטל הוראה זו, ולרשום את קרן המילגות על-שם ד"ר משה ירבלום כהקדש ציבורי." (ההדגשות אינן במקור). (סוף פסקה 8 לפסק-הדין)
ב- ע"א 724/87[249] קבע בית-המשפט כי חלק מן הצוואה, "במידה שהוא מתנה את הזכיה בהשפעה כלשהי (דהיינו: מכל סוג – שלילי או חיובי) של משפחת האב המנוח ו/או האחות המערערת – בטל מחמת היותו בלתי-מוסרי, כאמור בסעיף 38(א)" לחוק הירושה.

לאחר קביעה זו של בית-המשפט לפיה ביטל חלק מן הצוואה, טענה המערערת, כי על בית-המשפט להורות על בטלותה של כל הצוואה. בדחותו טענה זו קבע בית-המשפט:

"אקדים ואומר כי חלק בצוואה שבוטל איננו חייב להשפיע על יתר חלקי הצוואה. על-פי ניסוח סעיף 38(ב), הכלל הוא שאין השפעה כזו אלא אם יוכח ההפך. החוק מנחה להעדיף קיום צוואה על פני ביטולה. כך בסעיף
54(ב) המנחה לפרש צוואה פירוש שמקיים אותה על פני פרשנות אפשרית אלטרנטיבית שתוצאתה בטלות הצוואה. כך בסעיף 30(ב) רישא הקובע כי גם הוראת צוואה שנעשית בטעות, אם אפשר לקבוע בבירור מה היה קובע המצווה אלמלא הטעות, יעדיף בית-המשפט לתקן את דברי הצוואה וביטולה הוא אלטרנטיבה אחרונה. וכך גם בסעיף 38 שבו אנו עוסקים הקובע כי בטלות תנאי אין בו כדי לבטל את הזכיה המותנית.
ביטול במקרה הנדון איננו מביא לבטלות הצוואה כולה. מלשון סעיף 3(ג) לצוואה עולה, כי המנוחה לא התנתה את העברת העזבון בקיומו של פרמטר ההשפעה. סעיף 3 לצוואה מכיל אמות-מידה ביחס לאופן שבו אמורים מנהלי העזבון להפעיל את שיקול-דעתם לגבי שאלת עצמאותה של המשיבה ויכולתה לנהל בעצמה את נכסי העזבון בגיל 25 או לאחר מכן: סעיף 1 מלמד על הרצון להנחיל את הרכוש למשיבה; סעיף 3 מקנה שיקול-דעת לפרוס את העברת העזבון למשיבה לתקופת זמן ממושכת מעבר לגיל 25. הביטול איננו פוגע בבסיס התנאי שבסעיף 3 לצוואה או בראציונאל שלו. מנהלי העזבון עדיין מחוייבים לוודא עצמאותה של המשיבה בהגיעה לגיל 25. כל שאמרנו הוא, שקיום קשר, שיש עמו "השפעה" בין המשיבה לאחותה ו/או לקרובי משפחת אביה, אינו פוגם כשלעצמו בעצמאותה ובכושרה להנות מהזכיה בעזבון. על-כן, כאמור, במדה שמשמעות התנאי היא מניעת כל קשר בין האחיות וכל סוג של השפעה (מצד האחות הגדולה על האחות הקטנה) – הרי שהוא בלתי-מוסרי, ולכן בטל.
נראה, אם כן, כי לא קיים קשר בל ינתק בין התנאי שבוטל ובין יתר חלקי הצוואה. כמו-כן, לא נראה שהמצווה לא היתה רוצה בקיום הצוואה בלא התנאי. כפי שמצאנו, עיקר חששה של המנוחה אינו לעניין קיום קשר של המשיבה עם אחותה אלא חרדה לגורל בת צעירה שנשארת יתומה ורצון לסוכך עליה מפני השפעה רעה או טעות, שתביא לאובדן הנכסים. חשש זה מוצא את ביטויו ביתר חלקי הצוואה, ואין בביטול הזהיר שנעשה כדי לשנות ממהות הצוואה." (פסקה 22 לפסק-הדין)
ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01[250] קבע בית-המשפט כי לאור המסקנה אליו הגיע, כי חלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה – ניתן להפרידם כמצוות סעיף 38(ב) לחוק הירושה.

ש' שילה, גורס בספרו[251] כי:

"סעיף 38 בא לענות על השאלה – מה מידת ההשפעה של חלק מצוואה שבוטל על יתר הוראות הצוואה? האם מה שבוטל מלמד רק על עצמו, או על הצוואה כולה? סעיף 38 בא להשמיענו שיש לחלק את התשובה לשאלה זו, לשלושה ואלו הן:
א. אם מדובר בתנאי או חיוב שהוא בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי, התנאי או החיוב בטל והזכיה קיימת.
ב. ככלל, כל ביטוי אחר בצוואה – רק הוא בטל ואין הוא משפיע על חלקים אחרים בצוואה.
ג. אם בית-המשפט סבור שמה שבוטל קשור בקשר בל-ינותק עם הוראות אחרות בצוואה או שמצווה לא היה רוצה לקיים הוראה אחרת ללא החלק שבוטל, אז יבוטל גם חלק אחר של הצוואה."
זאת ועוד. בהשוואה בין סעיף 38(א) לסעיף 38(ב) לחוק הירושה, עולה כי גם אם החלק ה"פגום" קשור לחלקו ה"תקין" של הצוואה – אין בית-המשפט מוסמך לפסול הצוואה ועליו להכיר בתוקף הזכיה. "בגלל האופי השלילי ביותר של הדברים המנויים בסעיף 38, מוחקים מהצוואה את התנאי או החיוב הפסול ומשאירים את ההוראה שהיתה תלויה בתנאי או חיוב האמורים. אין שום שיקול-דעת לבית-המשפט בנדון, אלא, כאמור, התנאי בטל והמעשה קיים"[252].

סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובע כי חלק בצוואה שבוטל, לא ישפיע על יתר חלקי הצוואה, אלא, אם יוכח לבית-המשפט, ההיפך.

ב- ע"א 290/78[253] קבע בית-המשפט כי "הצוואה, והוראתה העיקרית, המנחילה למשיב את רכושה של המצווה, יכולה לעמוד ללא כל קושי הגיוני או ענייני אף אם נופלת ההגבלה על חופש ביטול הצוואה המצויה בסעיף ו' כאמור; ולא הובאה שום ראיה לפני בית-המשפט המחוזי, אשר ממנה ניתן היה להסיק רצונה של המצווה שהצוואה לא תעמוד בלעדי ההגבלה ההיא".

ב- ע"א 234/86[254] נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"אשר-על-כן מסקנתי היא, כי אין לבטל את הצו המקיים את הצוואה מיום 2.6.83, אולם צו הקיום יתוקן במובן זה, שמתוך הוראות הצוואה יימחקו ויתבטלו שני התנאים, אשר נפסלים בשל מעורבות המשיבה, והם:
(א) התנאי לעניין הקיוסק שבסעיף 4 לצוואה, המתבטא במילים "לאחר מותה". מילים אלו יימחקו מהצוואה.
(ב) התנאי שבסעיף 5 לצוואה בקשר לעשרת האחוזים מערך הכסף המזומן המוענק לישיבת הרב קוק. התנאי שבמילים 'המופקד על שמי בבנק הפועלים ברחובות' – יימחק מהצוואה." (פסקה 17 לפסק-הדין)
כב' השופט א' גולדברג הצטרף לדעתו של כב' השופט ש' לוין וקבע באותו עניין:

"במילים אחרות, לא בתיקון הצוואה כדי להתאימה לרצון המצווה אנו עוסקים אלא בביטול הוראות, שהוכנסו בה עקב מעורבות של הנהנה, ובשאלה, אם דבוקות ההוראות הפסולות עם הכשרות עד שלא ניתן להפריד ביניהן. כיוון שבמקרה דנן נשארות הוראות "עצמאיות", גם אם יבוטלו התוספות שהוספו על-ידי האישה, מצטרף אני לדעתו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בחוות-דעתו."
ב- ע"א 122/86[255] נפסק מפי כב' השופטת ש' נתניהו:

"4. הוראת ההדרה האם מתקיים בנסיבות המקרה החריג שבסיפא לסעיף 38(ב), שאז הוראת ההדרה אינה מתבטלת עם פטירתו של האח מאיר?
מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה כי החריג אינו מתקיים, מנימוקיה: לא בשל רצונו להקנות את כל רכושו לאחיו מאיר הדיר את הצדדים לערעור, אלא משום שלא רצה להקנות להם מאומה (להוציא המנה למשיב); שתי ההוראות אינן כרוכות ואינן תלויות זו בזו; העובדה שהמנוח לא שינה את צוואתו במשך 12 השנים שחלפו מאז מותו של מאיר ועד פטירתו הוא, גם היא מלמדת על כך; משתי הטיוטות הבלתי-חתומות אין ללמוד אחרת; ייתכן שבשלב מסויים עלתה בדעתו של המנוח מחשבה שבוטאה בטיוטות אלה אך עובדה היא שהוא לא חתם עליהן ולא ביטל את הצוואה; לפי עדותו של עורך-דין בלום הסכומים שנרשמו שם לזכות הצדדים לערעור לא באו מתוך רצון להשאיר להם אותם סכומים סמליים הנקובים שם אלא מתוך מטרה לתת על-ידי כך תוקף על-פי הדין העברי להדרתם מכל יתרת העזבון.
מסקנותיו אלה של בית-משפט קמא מבוססות כהלכה ואין מקום שנתערב בן. אם אמנם הערכתו של המנוח את הוראות הדין העברי נכונה היתה, אם לאו – אין זה רלבנטי לענייננו. חשיבותה היא רק באור שהיא שופכת על כוונתו של המנוח."
כפי שראינו, כאשר בית-המשפט יכול להפריד את החלק ה"נגוע" מן השלם, עשה כן. אולם, לעיתים בית-המשפט מגיע למסקנה כי לא ניתן להפריד את החלק ה"נגוע" כאמור, ובמקרה שכזה, על בית-המשפט לפסול את כל הצוואה כולה.

אם כן, נשאלת השאלה למי יתווסף החלק בעזבון של הזוכה על-פי הצוואה שנמצא פסול והוראת הצוואה לטובתו מתבטלת? בעניין זה קבע כב' השופט א' הומינר ב- תע"ז (ת"א) 6095/89[256]:

"... אנו למדים כי לפי פשוטם של דברים, המחוקק התייחס בצורה שווה ליורשים על-פי דין וזוכים על-פי הצוואה, ושניהם מכונים בפיו "היורשים"; הווה אומר, יש לייחס לשני סוגי היורשים האמורים, את אותו המעמד בכל הקשור לזכיה בעזבון. החלוקה ליורשים על-פי דין ולזוכים על-פי צוואה, באה אך ורק כדי להצביע על מקור הזכות של "היורשים" לחלקם בעזבון.
לפי ההגדרה של המונח "היורשים", הרי כאשר מדובר בירושה על-פי דין, ונמצא יורש פסול, הרי '... חלקו מתווסף לשאר היורשים על-פי חלקיהם', קרי, ליורשים על-פי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין, ובהתאם לחלקם היחסי כיורשים.
על אותו משקל של ההגדרה של המונח "היורשים", יכולים אנו לקבוע, כי כאשר המדובר בזוכה על-פי צוואה שההוראה לטובתו נתבטלה, הרי חלקו של הזוכה הפסול הנ"ל, יתווסף לשאר "היורשים", על-פי הצוואה: קרי, לזוכים אשר שמותיהם מופיעים בצוואה כנהנים, ולפי "חלקם" בצוואה.
הפרשנות הנ"ל מקנה אחידות לפירוש שיש להעניק לפי חוק הירושה לסעיפיו, הדנים באותו מקרה, ותוך התחשבות במטרת החוק." (ההדגשה איננה במקור)[257]
על החלטה כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, הוא ע"א 1022/90[258]. כב' השופט מ' שמגר, קיבל את הערעור וקבע כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת על פיה, על בית-המשפט לפנות להוראות הצוואה ולבדוק האם המצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום האדם שנפסל, ובמידה ו"מוצאים" אדם כזה, נותנים תוקף לרצונו של המצווה תוך שבית-המשפט מזכה את אותו אדם.

אולם, במקום שלא נמצא אדם שיזכה במקום האדם שנפסל והמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל – יש לראות את אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש ולכן, "יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין".

במקרה דנן, קבע כב' השופט מ' שמגר, כי משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה את מחצית העזבון למשיבה מס' 2, מתייחסת הצוואה למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה, הדנות בירושה על-פי דין. בשל חשיבות הדברים, נביא את מרבית פסק-הדין:

"3. דינו של ערעור זה להתקבל.
השאלה שבפנינו, כפי שהוגדרה על-ידי הערכאה הראשונה, היא מה דינם של מנה או חלק בצוואה, שהזוכה בהם על-פי הצוואה נמצא מטעם כלשהוא פסול לרשת על פיה, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה. עמדת בית-משפט קמא היתה, כי באותו חלק או מנה יזכו שאר הזוכים על-פי הצוואה. בעובדותיו של המקרה שבפנינו, המסקנה היתה, איפוא, כי המשיב הראשון יזכה בנוסף למחצית העזבון שהוענקה לו בצוואה, גם בחלק שהוענק על-ידי המנוחה למשיבה השניה.
מסקנה זו אינה מתיישבת עם הוראותיו של חוק הירושה ועם הגיונם של ההסדרים הקבועים בו. סעיף 50 לחוק הירושה מורה, כי 'זוכה על-פי צוואה שנמצא פסול לרשת... ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת'. היינו, יש לפנות ראשית לכל להוראות הצוואה.
היה והמצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום מי שנפסל. נותנים תוקף לרצונו ומזכים את אותו אדם. מה הדין מקום שהמצווה לא גילה דעתו מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל במצב דברים זה יש לראות אותו חלק או אותה מנה, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש. מצב דברים כזה עמד לנגד עיני המחוקק, והוא קבע בסעיף 66(ב) לחוק הירושה במפורש, כי מקום ש'ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה'. סעיף 2 לחוק הירושה קובע, כעיקרון כללי המונח ביסוד החוק, כי '... הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה'. משמעותן המצטברת של שתי הוראות הנ"ל היא, כי עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן, בכפוף להוראות החוק); ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון לגביהם אין הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין. כאשר מיישמים כלל זה לנסיבות שנפרשו בפנינו, מגיעים לכלל מסקנה, כי משבוטלה ההוראה בצוואת המנוחה אשר ייעדה מחצית מן העזבון למשיבה השניה, מונחת בפנינו צוואה המתייחסת למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה הדנות בירושה על-פי דין.
קביעת בית-משפט קמא, כי יתרת הזוכים על-פי הצוואה – היינו, המשיב הראשון – יתחלקו באותו חלק של העזבון, שהזוכה בו נפסל, מהווה עריכת צוואה חדשה עבור המצווה, שהרי זו הביעה דעתה במפורש בצוואה שערכה בהקציבה לאותם זוכים כפי שקצבה, לא יותר ולא פחות. "העשרת" יתרת הזוכים בחלקו או במנתו של הזוכה שנפסל מהווה התערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות. אין בה מתן תוקף לכוונת המצווה, אלא היפוכו של דבר.
בעניין אחר אמר בית-משפט זה, כי 'מוסד הצוואה במשפטנו מבוסס אמנם על השאיפה לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו יחולק רכושו, אך אין המדובר ברצון ערטילאי אשר לא זכה לקבל ביטוי חיצוני, אלא דווקא ברצון כזה אשר הנפטר הביע אותו, בדרכים בהן הדבר אפשרי... אין לבית-המשפט לרדת לחקר רצונותיו של המנוח וליצור עבורו צוואה יש מאין לגבי אותם נכסים, ואין מנוס מלקבוע, כי במקרה כזה יחולקו נכסים אלה על-פי דין' (ע"א 449/88, 464 עופרי נ' פרלמן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מה(1) 600, 608).
סיכומם של דברים, יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול מלרשת, ואין הוראה אחרת בצוואה מה ייעשה בחלק העזבון או במנה אשר יועדו לו, יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין.
אשר-על-כן הוחלט לקבל את הערעור."

2. עיקרון "העפרון הכחול" וסעיפים 37 ו- 38(ב) לחוק הירושה

שילוב הוראות סעיף 37 בצוותא עם הוראות סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובעים למעשה את העיקרון הידוע בשם "העפרון הכחול"[259] בדיני צוואות[260].

יפים לעניין זה דברי כב' השופט יהושע גיימפן ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01[261]. וכדבריו:

"הפעלת העיקרון של "העפרון הכחול" בדיני צוואות מביא לכך שהוראות סעיף 2(א) ו- 2(ב) לצוואה מ- 25.1.91, הנגועה בהשפעה בלתי-הוגנת – בטלות. שאר הוראות הצוואה נשארות בתוקפן, לרבות הוראת סעיף 1 שביטלה כל צוואה קודמת והוראת סעיף 2(ג) שקבעה את ההורשה של נכסי המיטלטלין, תכשיטים, כספים ופקדונות.
התוצאה היא, שלגבי נכס המקרקעין ברמת השרון, שאין לגביו הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין, ואילו שאר ההוראות בצוואה (למעט סעיפים 2(א) ו- 2(ב)) – תקוימנה. פועל יוצא מכך שינתן בהתאם צו קיום צוואה וצו ירושה. עוד נוסיף, שחלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה, וניתן להפרידם כהוראת סעיף 38(ב) לחוק הירושה."[262] (פסקה 10 לפסק-הדין)

[244] ראה גם דברי כב' השופט א' ברק ב- בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749 (1995); ת"א (י-ם) 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2007(3) 6087 (2007).
[245] ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, פ"ד מג(1) 772 (1989).
[246] ש' שילה, שם, בעמ' 349.
[247] ובשים-לב, כי לצורך ביטול חוזה די בפגיעה בתקנת הציבור, אפילו איננה כה חמורה ואיננה מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות.
[248] ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2) 476 (1990).
[249] ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993).
[250] עז' (ת"א-יפו) 3530/01 ש. ע. ואח' נ' ל. ע, תק-מש 2005(4) 203 (2005).
[251] ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (חלק ראשון, 1995) 345.
[252] ש' שילה, שם, בעמ' 346.
[253] ע"א 290/78 עוזיאל וינשנקר ואח' נ' אליאס אדלמן, פ"ד לד(1) 122 (1979).
[254] ע"א 234/86 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' שרה בלר, פ"ד מב(4) 148 (1988).
[255] ע"א 122/86 משה שפיר נ' דם קלובנסקי, פ"ד מד(1) 738 (1990).
[256] תע"ז (ת"א) 6095/89 אורי כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1990).
[257] ובשים-לב, כי על פסק-דין זה הוגש ערעור שהתקבל ושידון להלן.
[258] ע"א 1022/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1) 307 (1993).
[259] עיקרון השאוב מדיני חוזים.
[260] ראה גם ע"א 234/86 אמונה נ' בלר, פ"ד מב(4) 148 (1988); ע"א 724/87 ורד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993).
[261] עז' (ת"א-יפו) 3530/01 ש. ע. ואח' נ' ל. ע, תק-מש 2005(4) 203 (2005).
[262] ראה גם ע"א 1022/90 היועץ המשפטי נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1) 307 (1993).