botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף והשלם למכירת ורכישת נכסי מקרקעין בישראל

הפרקים שבספר:

שכר-טרחת עורך-דין בביצוע עסקות מכר מקרקעין - גופים ציבוריים

ב- ת"א (ת"א) 25883-04-10 {רבקה טפר ואח' נ' רשם המקרקעין, תק-של 2012(3), 12785 (2012)} התובעים הגישו כנגד רשם המקרקעין תביעה כספית נזיקית. עניינה של התביעה בהעברת המקרקעין ברישום, משמו של המנוח שהם היורשים שלו, לשמן של דוריטה אדלמן ורום טובה אדלמן, וכן העברת המקרקעין לצדדי ג' אחרים. התובעים טוענים, כי העברת המקרקעין נעשתה תוך כדי מעשה רשלנות ו/או מחדל ו/או הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ו/או הפרת חובה חקוקה.

בית-המשפט דחה את התביעה. לשכת רישום המקרקעין, הינה גוף שלטוני בעל סמכות סטוטורית לרישום עסקאות במקרקעין. המדינה חבה חבות אישית כאשר אורגן מן האורגנים שלה ביצע עוולה ואותו מעשה מחייב את המדינה {ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45 (1994)}.

זאת בייחוד, מקום בו לרשות מוקנית סמכות המעניקה לה שליטה ויכולת התערבות בקניינו של הפרט. מצב זה יוצר אצל האזרח הסתמכות כלפי הרשות, ומטיל עליה חובת זהירות מושגית כמבצעת הפעולות השלטוניות כלפי האזרח, המושפע מפעולות אלה, ואשר עלול להיפגע מתוצאות הפעלת הסמכות או מאי-הפעלתה כראוי.

לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה חזות הכל, מעת שעסקינן במקרקעין. אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב.

מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצידה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות {ע"א 1729/06 עורך-דין אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.08)}.

סעיף 23(ב) לתקנות המקרקעין (נוסח ישן) קובע, כי לבקשה לרישום ירושה יצורף: צו ירושה, צו קיום צוואה או צו הנהלת עזבון, מאת בית-משפט או בית-דין דתי או רשם לענייני ירושה מוסמך {כיום התקנה הרלוונטית היא תקנה 18(ב) לתקנות המקרקעין, התשע"ב-2011}.

בהתאם לתקנות ולנהלים הפנימיים, אין רשם יוצא ידי חובתו במילוי הנהלים באופן פורמאלי, בדרישה מהמבקשים להציג תצהירים ומסמכים נוספים. שכן, הסמכות לרישום נתונה בידיו, ובצד הסמכות מוטלת עליו החובה לברר, להפעיל שיקול-דעת ראוי, ולהשתכנע בזהותו של בעל הקרקע הרשום לפי הנתונים שעמדו בפניו במקרה ספציפי זה.

השאלה שעמדה בפני בית-משפט היא האם נסיבות המקרה, מקימות חובת זהירות קונקרטית של לשכת רישום המקרקעין כלפי התובעים, והאם חובה זו הופרה. בכדי לעמוד על-כך, נדרש לבחון האם פעולת הרשם חרגה מהנהלים, והאם בבקשת רישום הירושה היה פגם בולט שאמור היה לעורר את חשדו של הרשם.

במישור הפורמאלי נקבע, כי הרשם פעל בהתאם לנוהל הקיים, במצב בו הבעלים רשום ללא תעודת זהות. אולם, לאור האמור לעיל, אין די בכך בכדי לקבוע שהרשם לא התרשל בתפקידו.

בחינת התנהגות רשם המקרקעין מעלה, כי לא נפל פגם בשיקול-דעתו. שכן, גם אם התעורר ספק ביחס לזהות הבעלים הרשום, הרי שהוצגו כמה וכמה אסמכתאות שתמכו בטענת המבקשות, כי המקרקעין נכללו בעזבון המנוח.
במקרה דנן הבקשה לרישום ירושה על צרופותיה נחזו להיות תקינים, ולא הוכח כי נפל פגם כלשהו, שאמור היה לעורר חשש, כי מדובר בזיוף ובניסיון גניבה. לפיכך, בנסיבות אלה, קבע בית-משפט, כי לא הוכחה רשלנותו של פקיד הרישום.