botox
הספריה המשפטית
סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות

הפרקים שבספר:

מבוא

יש לאבחן בין סמכותו הכללית של בית-המשפט הגבוה לצדק לבין סמכותו בעניינים מסויימים וספציפיים.

סמכותו הכללית הנה רחבה ושיורית, לאמור, הינו מוסמך לדון בעניינים העומדים בשני תנאים קומולטיביים, פרי הוראות חוק-יסוד: השפיטה {ראה סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה}. האחד, בעניין בו הוא רואה צורך לדון בו וליתן סעד מן הצדק. השני, שאינו בסמכות בית-משפט או בית-דין אחר.

עתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק מכוונות להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק במעשיה של רשות ציבורית, על-ידי חיובה בצווים לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, כשבית-המשפט מוצא שיש הצדקה למתן צווים כאלה.

אומנם, ככלל, יירתע בית-המשפט הגבוה לצדק מלהעניק, מכוחו של סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, סעד אשר אינו עולה בקנה אחד עם דבר חקיקה אחר, אף אם מעמדו הנורמטיבי נמוך יותר. ואולם בנסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כאשר המקרה "זועק לשמים", ואין דרך חוקית אחרת להושיט בו "סעד למען הצדק", לא מן הנמנע כי בית-המשפט ייזקק לסמכות "בלתי-קונבנציונלית" זו {בג"צ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" נ' משרד התשתיות, פ"ד נז(2), 102, 106 (2003)}.

כאמור בסעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק הינה סמכות שבשיקול-דעת ליתן סעדים "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". הינה-כי-כן, בכל מקרה של עתירה לצו על-תנאי המוגשת לפניו, על בית-המשפט הגבוה לצדק לשקול ולהחליט אם יש עילה להתערבותו במעשיה של הרשות כנגדה מבוקש הסעד.

במהלך השנים התגבשה בפסיקתו של בית-המשפט הגבוה לצדק מערכת של כללים, הקובעת שורה של מקרים ונסיבות אשר בהתקיימם לא יוענק סעד לעותר. בין כללים אלה קיים כלל, על-פיו שיהוי בהגשת העתירה יהיה בעוכריה.

כך הדבר גם כשקיים לעותר סעד חלופי; כך, כשהעותר לא מיצה את ההליכים לבחינת עמדתה של הרשות קודם עתירתו לבית-המשפט; כך גם כשאין צד ממלא את חובתו לגלות את מלוא העובדות הצריכות לעניין.

צד המבקש סעד מבית-המשפט הגבוה לצדק חייב לנהוג בנקיון-כפיים ובמסגרת זו להביא לידיעת בית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות, אפילו אלה אינן תומכות בעניינו. בכל אחד ממקרים אלה, רשאי בית-המשפט הגבוה לצדק להימנע מהושטת סעד לעותר, לדחות את עתירתו.

רואים אנו, שה"עילה" אשר על בית-המשפט הגבוה לצדק לבחון את קיומה הנה העילה להתערבות בית-המשפט במעשי הרשות, והוא מכריע בעניין בהתחשב בכלל הנסיבות, כשההחלטה אם להתערב אם לאו הנה בשיקול-דעתו {דנג"צ 4894/96 פרבר זאב נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד נ(4), 21 (1996)}.

זאת, בשונה ממובנה של "עילת תביעה" המוגשת בבתי-המשפט הרגילים. בצדק מציין המחבר רענן הר-זהב בספרו {סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשנ"א-1991} "בדונו בשאלת פרשנות "עילה" אשר בתקנה 5 לתקנות סדר הדין ב- בג"צ כי "אכן הבעיה היא ההבדל בין בג"צ לבתי-המשפט הרגילים. בעוד שבג"צ מוסמך לדחות עתירות מטעמים שבשיקול-דעת, בתי-המשפט האחרים לא כן. הבדל זה מקשה לאמץ את מבחן "חוסר עילה" שנהוג בבתי-המשפט הרגילים ולהחילו כפי שהוא ב- בג"צ, אלא, ככל שהדברים נוגעים ל- בג"צ, יש לפתח מבחן אחר, או להכניס במבחן המקובל שינויים המתחייבים ממהות הערכאה המיוחדת ומהסמכות הדרסטית של דחיה על-הסף ללא מתן זכות טיעון בעל-פה לפני מתן ההחלטה."

כפי שנראה בחיבור, תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית-משפט הגבוה לצדק קובעת סמכות לדחות עתירה על-הסף אף ללא הזמנת העותר. תכליתה היא, לסלק על-הסף עתירה אשר ברור על-פניה שבית-המשפט לא ימצא, על-פי כל האמור בה, עילה להתערבות במעשי הרשות. ובמילים אחרות, עתירה שאין סיכוי שתתקבל.

אם מתוך עיון בעתירה – בה על העותר להעלות את העובדות והטענות הצריכות לעניין – ברור הדבר שהעתירה תידחה, וכי כל טיעון בעל-פה של בא-כוח העותר לא יועיל, מאפשרת התקנה את דחייתה על-הסף של העתירה.

דין והלכה הם מימים ימימה, כי במקום שלעותר עומד סעד חלופי ראוי ויעיל לפני ערכאת שיפוט אחרת, לא יידרש בית-המשפט הגבוה לצדק לעתירה {בג"צ 6274/03 חליל מילאד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2003(4), 1476, 1478 (2003)}.

לאור האמור לעיל, קיימת חשיבות רבה לבקיאות בסדרי הדין הנהוגים בבית-משפט הגבוה לצדק.