botox

מבוא

הזכות של אדם "לעשות יומו בבית-המשפט" גובשה מזה זמן רב כזכות חוקתית. זכות זו ממילא חובקת בתוכה את הזכות למיצוי ההליך המשפטי עד תום ובכלל זה את זכות הערעור, אם בעל הדין סבור שפסק-הדין - בערכאה דיונית ראשונה - ניתן בטעות או בשגגה שיצאה מידי בית-המשפט.

זכות זו - ככל זכויות היסוד - אינה אבסולוטית ומוחלטת. אל מול זכות זו עומדת, באורח טבעי וברור, זכותו של בעל הדין החולק על הזכות וגורס טענות אחרות אל מול זכותו זו של בעל הדין להמשיך ולמצות את זכותו עד תום בערעור. יתרה-מזה, נדנדת האיזון פועלת בשלב ראשון לטובתו של זה שזכה בדיון בערכאה ראשונה.

ברור אם-כן שההליך המשפטי מקים ניגוד אינטרסים ברור ומובהק בין בעלי דין, התובע והנתבע, המדינה והנאשם {במשפט הפלילי}.

בית-המשפט מוזעק לטפל, לא רק בפסיקת הדין וההכרעה מי מבעלי הדין צודק בתביעתו או בהגנתו, אלא גם באותו סוג עניינים כבקשות עיכוב ביצוע, הצופנות בחובן את הצורך להפעלת שיקול-דעת שיפוטי מיוחד.

שיקול-דעת זה מיושם, לאחר שכבר נתגבשה זכותו של בעל דין אחד בפסק-דין ראשוני - בערכאה הראשונה. כאן מוטלת החובה על בית-המשפט להפעיל נוסחאות משפטיות שונות לאיזון בין זכותו של מי שכבר זכה לבין מי שטוען לזכותו למיצוי ההליך עד תום.

דיני "עיכוב ביצוע" הקימו, בדין ובפסיקה, הן את התנאים הפורמאליים והן את הקריטריונים להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי, לפיהם תידונה ותוכרענה בקשות לעיכוב ביצוע לכל גווניהן.

בית-המשפט מפעיל את "נדנדת האיזונים" בבואו להכריע אם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע אם לאו.

אין גם ספק שקיימים הבדלים מהותיים ביחס להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בין המשפט האזרחי והמשפט הפלילי, ואלה נובעים מעצם מהותם השונה של ההליכים.

נראה שדווקא דיני "עיכוב הביצוע" הנתפסים כדבר פורמאלי ושגרתי, חובקים בתוכם התייחסות לערכי יסוד בתחום המשפט, לעקרונות פרשנות משפטית ולאופן הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי.