הספריה המשפטית
משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה

הפרקים שבספר:

סיפורי הצדדים בגישור ובמשפט והשלכותיהם על יישוב הסכסוך

1. מבוא[63]
מטרת מאמר זה בהצגת השוני בהבאת "הסיפור הנרטיבי" נשוא הסכסוך והאופן בו מובא על-ידי הצדדים בהליך השיפוטי לעומת הצגתו בהליך הגישור, וההשלכות לכך, אם בכלל, על יישוב הסכסוך ביניהם.
בהמשך המאמר נבדוק את השוני בעולם המשפטי ובעולם הגישור בכמה מישורים: באופן בו מובא הסיפור, בשינויים החלים בסיפור, בעיבוד הסיפור במשפט ובגישור, בחשיבות המיוחסת לסיפור, בהתייחסות הסיפורים אחד לשני, וחיפוש האמת בסיפור.
2. "הנרטיב" מהו?
הגדרת "הנרטיב" הינה – ייצוג מילולי של רצף אירועים ועובדות היוצר סיפור. את תפקידו המרכזי של "הנרטיב" לצורך יצירת הבנה טובה יותר של המשפט הבהיר האצ'ינסון:
"נשמת אפו של המשפט אינה לוגיקה או נסיון, כי אם דרך נאראטיבית של יצירת עולם ... כמו כל הסיפורים המשפטיים זוכים במשמעות ובחשיבות בשל מתן דגש למאפיינים מסוימים המצויים בתוך נסיוננו, שהוא תמיד סבוך ולעתים קרובות רב משמעי. באשר לנאראטיב, סיפורים משפטיים מעדיפים היבטים של נסיוננו על חשבון היבטים אחרים, ובכך הם גורמים להעצמת כוחם של פרטים אחדים, ולשלילת מעמדם של אחרים. והדבר החשוב ביותר - הסיפורים עצמם מרכיבים את ממשות נסיוננו. במובן זה, סיפורים משפטיים משמשים כאמצעים המתווכים בין עיסוקנו בעולם לבין אלה של הזולת הם מספקים את הדרכים ואת הפרמטרים הנחוצים להגדרה עצמית ולהבנה."[64]
הצדדים נדרשים לספר את "הסיפור" אשר עובדותיו נעוצים בעבר ו/או באירועים שלא ארעו לעיני השופט ו/או המגשר. מקבלי ההחלטות השיפוטיות וגם המגשרים, אין באפשרותם לראות או לחוות באופן ישיר ובלתי-אמצעי את אירועי העבר, שההחלטה באשר לטיבם המדוייק, חיונית לצורך ההכרעה השיפוטית, אם כי פחות חיונית לעניין הליך הגישור. לפיכך נזקקים הם לשמיעת "הסיפור הנרטיבי" מהצדדים ומעדיהם.
היטיב לתאר מצב זה ט' טודרוב כשם שהדבר מובא בספרה של שולמית אלמוג:[65]
"יום אחד בסיציליה, במאה החמישית לפני הספירה, ויכוח אחד בין שני אנשים גלש לאלימות והסתיים בנזק. למחרת הופיעו השניים לפני השלטונות על-מנת שיוחלט אשמתו של מי היא, אולם כיצד מגיעים להחלטה שכזו? הוויכוח לא התחולל מול עיני השופטים, שנבצר מהם לצפות ולברר את האמת. כאשר החושים חסרי אונים, נותר רק אמצעי אחד: להקשיב לסיפור המתדיינים עצמם, שעמדתם שלהם משתנה בעקבות זאת, שכן הבעיה כבר אינה ביסוס האמת (משימה בלתי-אפשרית) אלא ההתקרבות אליה, יצירת רושם של אמת. ...אותו יום היה עד ללידתם המשותפת של המודעות לשפה, של המדע המנסח את חוקי השפה (רטוריקה), ושל מושג (וריסימיליות) היכול לגשר על הפער בין חוקים אלה למה שטוענים כי הוא קניינה המכונן של השפה: התייחסותה אל המציאות."[66]
3. אופן הבאת הנרטיב על-ידי הצדדים
3.1 מבוא

מטרת המשפט - חקר האמת, חשיפת האמת ויישום החוק על האמת שנחשפה. המשפט מטיבו נועד להגיע לפתרון חוקי חד-משמעי באשר לנושא שבמחלוקת תוך התייחסות לזכויות וחובות על-פי דין.
ההליך המשפטי - אמור להפיק עבור נמעניו תיאורים משכנעים ואמינים של ארועים אשר התרחשו בעבר. ההליך אמור לשחזר מה "באמת" ארע. ברוח זו העדים נדרשים לאמר את האמת ו"רק את האמת", על-מנת לשחזר בפני השופט את האירוע "האמיתי" לו לא היה עד. המשפט מבקש להגיע ל"אמת" באמצעות כלים פורמלים ובלתי-פורמלים מילוליים וויזואליים. שימוש מיומן בכלים אלה, הופך את הייצוגים המשפטיים לבעלי איכות ייחודית, המסייעת למשפט בהשגת יעדים של אמינות וסמכותיות לפסק-הדין שניתן. כל נושא משיק, מוגדר מראש כחיצוני לעניין ובלתי-רלוונטי לדיון, לרבות מערכת היחסים והקשר שבין הצדדים.
לעומת זאת, תכליתו, של הליך הגישור - הנה יצירת יכולת הידברות ותקשורת בין הצדדים אשר תוביל בסופו של דבר את הצדדים עצמם לפתרון הקונפליקט בהסכם, תוך שיפור מערכת היחסים הכוללת ביניהם. לשאלה מה "באמת" ארע ישנה חשיבות בגישור, אך לא חשיבות קרדינלית. מטרת הליך הגישור הינה חשיפת האינטרסים המהותיים, האישיים והבינאישיים של כל צד בנפרד והאינטרסים המשותפים של הצדדים, תוך השארת כוח ההחלטה בידי הצדדים עצמם, כאשר המגשר מסייע להם להגיע להחלטה מוסכמת אשר עונה בצורה מיטבית על צרכי הצדדים.[67]
השוני המהותי בין שני ההליכים בא לידי ביטוי באופן התנהלותם. הפער בין ההליך המשפטי להליך הגישור נעוץ בשוני בתפיסה המשפטית הדוגלת בקיומו של צדק משפטי. הפרדה בין "אשם לזכאי" "זוכה לחייב", לבין התפיסה הגישורית שאינה מבססת פתרון קונפליקט על הכרעה ערכית משפטית.
נבדוק עתה את הכלים השונים הנדרשים לצורך השגת מטרות אלה בהליך המשפטי ובהליך הגישור.
3.2 אופן הבאת הנרטיב על-ידי הצדדים בהליך המשפטי
ההליך המשפטי מתנהל באולם בית-המשפט, באווירה סמכותית ואוטורטיבית חורצת דין.
אופן ניהולו של ההליך המשפטי מתחילתו עד לסיומו נקבע בחקיקה הראשית[68] ובחקיקת-המשנה,[69] אשר נועדו להסדיר את מכלול הנושאים שיש בהם כדי לקיים ולקדם את ניהולו התקין והסביר של ההליך המשפטי המתקיים בין כתלי בית-המשפט. כפועל יוצא מן האמור לעיל, מצא המחוקק לנכון גם להגן בחקיקה את אופן, דרך ועיתוי הבאת ראיות בפני בית-המשפט.[70]
במשפט - ישנה הצגה תמציתית, של "הסיפור", שבאה לידי ביטוי בתחום האזרחי, בכתבי הטענות בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן:"התקנות") הכוללים - כתב תביעה, כתב הגנה, כתב תביעה שכנגד – כתב תשובה. המדובר "בסיפור" אותו מספר בדרך-כלל עורך-הדין ולא בעל הדין עצמו, ולפי קריטריונים מקצועיים של ניסוח עובדתי יבש הרלבנטי לעילות התביעה.
ראה: תקנה 9 לתקנות המורה כדלקמן:
"9. פרטי כתב תביעה
ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה:
(1) שם בית-המשפט שהתובענה מוגשת לו;
(2) שמו של התובע, מספר זהותו, מקום מגוריו ומען להמצאת כתבי בי-דין;
(3) שמו של הנתבע, וכן מספר זהותו, מקום מגוריו, במידה שניתן לבררם;
(4) העובדה שהתובע או הנתבע הוא תאגיד או הוא פסול-דין, אם הדבר הוא כך, ואם הוא תאגיד - הצורה שבה התאגד;
(5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה;
(6) העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתובענה;
(7) הסעד המבוקש;
(8) הסכום שהתובע הסכים לקזזו או ויתר עליו;
(9) שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו."
תקנה 71 לתקנות מורה כדלקמן:
"71. כתב טענות יפרש עובדות מהותיות בלבד ולא ראיות
(א) כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן.
(ב) כתב טענות יחולק, לפי הצורך, לסעיפים מסומנים במספרים; את התאריכים, הסכומים והמספרים יש לבטא בספרות."
עדויות - במשפט אזרחי - גירסאות הצדדים מובאות באמצעות תצהירים, המנוסחים בדרך-כלל על-ידי עורך-הדין, כך שלא בהכרח מייצגים את "הסיפור האמיתי" של הצדדים. חקירות הצדדים ועדיהם, לא מיועדות לגלות את "הסיפור האמיתי" של הצדדים אלא להכשיל אותם. בהזדמנויות המעטות בהם הסיפור נשמע, הוא לא נשמע באופן מלא, אלא הנרטיב מצטמצם ל"סיפור רלוונטי" לכללים, לעילות התביעה לחוק ולתקנות.
ראיות - שמיעת הסיפור בבית-המשפט - כפופה לכללי סדרי דין והגבלות של דיני ראיות בהתאם לפקודת הראיות הכוללים: סייגים לעדותם של בני זוג (סעיף 3), של הורה, ילד (סעיף 4), פסלות ראייה, חיסיון לטובת המדינה (סעיף 44), לטובת הציבור (סעיף 45). הגבלות על סוגי ראיות, אופן הצגתן, הגבלות על סוגי העדים. כגון: עורך-דין (סעיף 48), רופא (סעיף 49), פסיכולוג (סעיף 50), עובד סוציאלי (סעיף 50א), עדות כהן-דת (סעיף 51). ראה: פקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971.[71]
כללים המגבילים קבילות של הודאות חשודים בפלילים - המנוסחים לפי אזהרות פסק-הדין "MIRANDA"[72] הידועות - הינם דוגמא לכך וכאלה הם גם השימושים השנויים במחלוקת בראיות בדבר השפעת העברה על הקרבן בגזירת הדין של עבריינים שהורשעו בפשעים חמורים.
לאור ההגבלות כמצויין, יוצא כי פרישתו המקוטעת, הנסתרת והמבולבלת של "הנרטיב" באולם בית-המשפט, כפופה לנוסחה שבעזרתה מנסה המשפט לכפות כללים על סיפורים, ולהגביל את פעולתם , היקפם וגלגולם.
3.3 אופן הבאת הנרטיב על-ידי הצדדים בהליך הגישור
הגישור מתנהל בדרך-כלל באווירה נינוחה בחדרו של המגשר. בגישור מסופר "הנרטיב" על-ידי הצדדים עצמם, דהיינו ממקור ראשון ובדרך ההרחבה. הסיפור מסופר בנוסח חופשי, ישיר, הכולל הבעת רגשות. להבדיל מכתבי הטענות במשפט - בגישור הדברים מובעים על-ידי הצדדים עצמם ובשפתם הלא משפטית ללא כפיפות לפרוצדורה כלשהי.
עדויות - בדרך-כלל במסגרת הגישור, אין עדויות ולא מתנהלות חקירות. כל צד יכול להביא את "הסיפור האמיתי" שלו בדרך בה בחר לספר אותו. תפקידו של המגשר, לוודא שאמנם המסר שהועבר על-ידי הסיפור של כל צד אכן נקלט אצל הצד השני.
שמיעת הסיפור בגישור - אינה כפופה לכללי סדרי הדין ולהגבלות הקיימות בדיני הראיות. נהפוך הוא, המגמה בגישור, ליתן תחושה לכל צד כי המסרים המילוליים והרגשיים המועברים בסיפורו האישי, נשמעים ונקלטים, בדרך מכובדת, בלא כל קשר למידת ההסכמה עמם.
ניתן לכל צד לפרוש באופן מלא ורחב את "הסיפור", מבלי להכפיפו לנוסחאות מגבילות. בגישור - הסיפור מתועל באופן המאפשר הידברות בין סיפורי הצדדים.[73]
3.4 המחשת הנושא
להמחשת הנושא אציג בתמצית פרשה שנדונה בפני, בערב חג הפסח, ב-תמ"ש 26172/06[74] בין אב כבן 75 לבתו בת כ-40. תחילתה של הפרשה בצו הגנה שביקש האב נגד בתו, שלטענתו הינו קורבן לאלימות מצידה. בבקשתו לצו הגנה ציין האב כי לאחר פטירת אשתו (אמה של הנתבעת) הבת דורשת ממנו כספים על טיפולה באמה ומאיימת עליו. האב מתגורר לבדו בחיפה והבת מתגוררת עם בתה בתל-אביב. במעמד צד אחד הוצא צו הגנה נגד הבת אשר לא הגישה כל בקשה לביטולו.
כחודש ימים לאחר מכן, הגישה הבת תביעה כספית נגד אביה, לתשלום כספים בגין הוצאותיה והפסדי שכר שנגרמו לה כתוצאה מהטיפול והעזרה שנתנה לאם, בתקופת מחלתה הסופנית, ממנה נפטרה. הבת צירפה לכתב התביעה טבלה מפורטת של הוצאות והפסדים, תוך חישוב מדוקדק של ימי העבודה שהפסידה בעבודתה כיועצת אירגונית (בסך של 150$ לשעת יעוץ), החזר הוצאות דלק, מכתבים וטלפונים, סה"כ הסכום הנתבע 30,000 ש"ח.
האב הגיש כתב הגנה בו הודה אמנם שהבת טיפלה באם, אך לטענתו הבת קבלה ממנו כספים אותם יש לקזז. האב צירף טבלה בה פירט את הכספים אותם נתן לבת ולבתה, (נכדתו) במשך השנים, כולל כספים עבור טיפולי שיניים, מתנות לימי הולדת, ובגדים שרכש להן. סה"כ הגיע לסכום של 25,000 ש"ח.
"הסיפור" שסופר בכתבי הטענות נראה תמוה וחריג למערכת יחסים משפחתית בין בת ואב. על פניו נראה היה כי כתבי הטענות טומנים בחובם כיסוי ל"סיפור האמיתי" של הצדדים. בית-המשפט בנסיבות העניין, מצא לנכון לנהל "גישור שיפוטי" ואיפשר לצדדים לספר את "סיפורם האמיתי" המסתתר מאחורי כתבי הטענות.
התובעת - הבת, לאחר מספר שאלות מנחות של בית-המשפט, סיפרה בדמעות, כי הסיבה להגשת התביעה הייתה הפגיעה שגרם לה אביה בהגשת הבקשה לצו ההגנה, בה נטען כי מתעללת נפשית באביה וכדבריה - "התביעה היא לא על כסף אלא על רגשות אתה לא מבין מה זה רגשות".
הנתבע - האב, שהינו גמלאי משרד הבטחון, הדגיש את הפגיעה שחש בגין אי-כיבוד אב, מצד הבת וכדבריו:
"מאות אנשים מכבדים אותי ואת היחידה שאומרת עלי דברים כאלה ואינך מכבדת אותי."
לאחר שהתאפשר לתובעת להביע את רגשותיה כולל למצער בכי ודמעות, פנתה לאב, על-פי עצת בית-המשפט, ואמרה:
"כסף לא מעניין אותי. זה רק כדי להגיע למקום הזה כדי שתשמע פעם אחת את האמת ואני מודה לבית-המשפט על שנתן לי את ההזדמנות להביע בפני אבי את רגשותי."
ולבסוף:
"אחרי ששמעתי את אבי ויכולתי להשמיע את כל מה שהשמעתי בתקווה שהדברים יצאו מהלב ונכנסו ללב, אני מסכימה למחוק את התביעה."
ההליך המשפטי אמנם הסתיים, אך זאת רק לאחר שהאב הבטיח לנסות לסלוח ולהשתתף בליל הסדר בבית הבת. נסיון בית-המשפט לגרום לקירוב הלבבות בין אב לבתו, הם שהביאו בסופו של דבר לסיום הסכסוך "הכספי" אשר סופר בכתבי הטענות. ספק רב, אם דיון משפטי גרידא בטענות הצדדים ובתחשיביהם בהתאם ל"סיפור שסופר" לכתבי הטענות, ללא התייחסות לפן הרגשי, ומתן אפשרות לצדדים לספר את "סיפורם האמיתי" כולל הבעת רגשות של כעס, עלבון, הרצון לאהבה ולכבוד, היה מביא לתוצאה דומה.
4. השינויים החלים בסיפורי הצדדים והתייחסות כל צד לסיפור הצד השני
4.1 האם המשפט מאפשר שינוי בסיפורי הצדדים?

המשפט פועל בניגוד גמור לכללי הפסיכואנליזה. הכרת הדין בתכניו ובצורתו של "הנרטיב המודחק" הנה כדי להבטיח כי כל גיחה של הדברים המודחקים תוכפף לכללים פורמאליים נוקשים. המשפט משתדל למנוע כל פריצה מהותית של מחסום ההדחקה. השופט מאפשר לספר ומספר בעצמו בפסק-הדין רק את האירועים "הרלבנטים למשפט", כאשר לפי התיאוריה הפרוידיאנית, אין דבר כזה "רלבנטיות."[75] במסתו המפורסמת אודות המושג "שלילה" או "הכחשה" כתב זיגמונד פרויד כי שלילה היא דרך לעורר תשומת לב למה שהודחק.[76] בניסוחם החדש להגדרתו של פרויד, האנליסטים הצרפתיים לאפלאנש ופונטאלי קובעים ששלילה היא התהליך שבאמצעותו אדם, במהלך ניסוח תשוקותיו, מחשבותיו או רגשותיו שהודחקו, ממשיך להתגונן מפניהם על-ידי הכחשת קיומם.[77] ניתן לומר שבשלילה מה שמוכחש מבצבץ מתחת למחיקתו.
באמצעות אותן אסוציאציות העולות תוך כדי חשיבה ודיבור, ניתן דווקא להגיע לאמת תוך כדי שינוי הסיפור. אולם, המשפט לא מאפשר שינויים במסגרת כלליו הנוקשים. במידה ואכן ישנם שינויים, סביר להניח כי המשפט יראה בכך סימן ל"אי-מהימנות". המשפט דורש קוהרנטיות, כאשר הסיפורים בחיים אינם כך, וגם לא כך פועל הזיכרון האנושי. כל שינוי המושמע על-ידי העד מגרסתו הראשונית, נכנס לגדר "אי-מהימנות" העדות במטרה לשלול את העדות כליל. החקירות נועדו על-מנת לאמת את העדים עם סיפורים קודמים שסופרו על ידם בנסיבות שונות וכל סטייה מ"הסיפור" מטילה ספק בעדות.
המשפט לא מאפשר אסוציאציות חופשיות או לא חופשיות.
הסיפור הוא בדרך-כלל סגור ונוגד את הסיפור של הצד השני. המשפט מאופיין בהיעדר דו-שיח או הדברות בין סיפורי הצדדים, נתק מוחלט ועויינות. כל אחד נשאר בסיפור שלו ורק בית-המשפט יוצר את הסיפור השלישי שהוא פסק-הדין.
4.2 האם הגישור מאפשר שינוי בסיפורי הצדדים?

בגישור - הסיפור הוא דינאמי ומשתנה בהתאם לסוג הפגישה. פגישה משותפת עם הצדדים או פגישה נפרדת. בפגישה נפרדת - כל צד יכול להרחיב את הסיפור ולשתף את המגשר ברגשותיו באסוציאציות שלו, בתקוותיו ובציפיותיו. סיפורו של האחד יכול להחיל חלקים מהסיפור של השני, שנשמעו לראשונה בפגישה המשותפת. במסגרת הגישור יש מקום להבעת רגשות, מחשבות מודחקות ואסוציאציות העולות במהלך הסיפור המסופר. הסיפור של כל צד מורחב במהלך הגישור, עשוי להשתנות ולהחיל את הסיפור של השני בהתאם לדינאמיקה שמתרחשת בין הצדדים במהלך הגישור.
בתחילה סיפורי הצדדים עויינים זה את זה ובמהלך הגישור משתנים בהתאם לדינמיקה שבגישור. הסיפור פתוח ויכול להכיל חלקים מהסיפור השני. קיים דו-שיח והידברות בין שני הסיפורים אשר במהלך הגישור יוצרים יחד את הסיפור המשותף שמאפשר לצדדים להגיע להסכם.
5. כללים ל"משפוט הסיפור" – עיבוד שיפוטי של סיפורי הצדדים

5.1 כיצד בונה המשפט את הסיפור
חלק מהסיפור הוא לא רק איך הוא בנוי ומסופר אלא גם כיצד מאזינים לו, כיצד הוא מתקבל ואיך מגיבים עליו. בית-המשפט, השומע את הסיפור גם בונה אותו מחדש. ניתן להביא דוגמא של פסק-דין פאלסגראף[78] שהובא במאמר של פיטר ברוקס: "משטור סיפורים."[79] לגבי בחירת השופט את פרטי הסיפור, רק כדי להגיע לעיצוב של אמת מבריקה "Shapeshining truths".
ננסה להבהיר את הדברים בעזרת עיון בפסק-הדין[80] משנת 1928 בעניין דיני הנזיקין:
בפרשה זו ביטל בית-משפט לערעורים של מדינת ניו-יורק בפסק-הדין המפורסם של נשיא בית-המשפט, בנג'מין קרדוזו, קביעה של ערכאה קודמת שהטילה על חברת הרכבות אחריות בנזיקין. עובדות המקרה מתוארים בתמציתיות רבה על-ידי השופט עצמו:
"Plaintiff was standing on a platform of defendant's railroad after buying a ticket to go to Rockaway Beach. A train stopped at the station, bound for another place. Two men run forward to catch it. One of the men reached the platform of the car without mishap, though the train was already moving. The other man, carrying a package, jumped aboard the car, but seemed unsteady as about to fail. A guard on the car, who had held the door open, reached forward to help him in, and another guard on the platform pushed him from behind. In this act, the package was dislodged, and fell upon the rails. It was a package of small size, about fifteen inches long, and was covered by a newspaper. In fact, it contained fireworks, but there was nothing in its appearance to give notice of its content. The fireworks when they fell exploded. The shock of the explosion threw down some scales at the other end of the platform, many feet away. The scales struck plaintiff, causing injuries for which she sues."

(שם עמ' 340)
במשך תקופה ארוכה התפעלו פרשנים מהבהירות הלקונית של הצגת "סיפור האירוע". מאוחר יותר נשמעה ביקורת על העובדה שפרטים רלוונטים נשמטו מדברי השופט קרדוזו, פרטים שהיו מובאים בחשבון בכל פסיקה מודרנית בתחום הנזיקין.
בדוגמא זו ניתן לראות כיצד ריסנה התמציתיות המהוללת של כב' השופט קרדוזו, את נרטיב התאונה והגבילה את טווחיו של ”הסיפור", תוך שהיא משמרת אותו בגבולות ממושטרים היטב.
השופט קרדוזו, נתפס כמספר את סיפורו של האירוע "הרלוונטי למשפט". הוא שיכתב את סיפור האירועים כך שימחישו נקודה משפטית, תוך שהעניק לו "נרטיב" מוכר במונחים של עיקרון משפטי. ניסוחם של דברים באופן זה מעניק להם נופך של קונקלוסיביות.
"הנרטיב" המתומצת של השופט קרדוזו, בדבר האירוע שהתחולל על רציף הרכבת, הוא למעשה אנטי-נרטיב, מפני שהוא חותר להרוס את הזיקה האמורה ולהוכיח שתרחישים מסויימים של סיבה ותוצאה הינם "מרחיקי לכת".
במשפט - הנרטיב עצמו הוא תוצר של ראייה בדיעבד, משמעויותיו מתבררות רק בסופו, ודרך הסיפור מובנית תמיד על-ידי הצפייה-מראש, של סוף הסיפור – הפואנטה של העלילה, הרגע שבו רצפי הסיפור ומשמעויותיהם מתחברים. רק במבט לאחור אפשר לשחזר את "שרשרת האירועים" באותו אופן שבו שרלוק הולמס נוהג לסכם תעלומותיו: "אכן שקלת ושזרת הכל להפליא לשרשרת ארוכה אחת" מצהיר ווטסון בהתפעלות בסוף התעלומה הקרויה "בוהק של כסף". במובן זה אין כל עקרונות להנחיה אלא יש רק קישור סיבתי ורציף של אירועים, של פרטים קונקרטים שנרטיב בלבד יכול לספק.
פס"ד Palsgrof - מציג דוגמא לדרך שבה המשפט מכיר במעורבותו ובמחוייבותו לנרטיב ומכוחיש אותו בעת ובעונה אחת.
דוגמא נוספת לכך הינה מתחום משפטי האונס אשר מדגימים את התוכן והצורה הנרטיבים הבלתי מוצהרים של המשפט. שכן אונס מציב באופן מובהק ביותר את השאלה: של מי הסיפור הזה? כיצד אפשר להכריע בין שני נרטיבים של אותו אירוע שנובעות מהם פרשנויות ותוצאות משפטיות שונות לחלוטין?
למשל: נושא של אונס, המתואר בפסק-הדין RUSK. V. STATE OF MARYLAND[81].
במשפט זה הנאשם ראסק הורשע בערכאה ראשונה ב"אונס". ההרשעה בוטלה בערכאת הערעור הראשונה והושבה על כנה בערכאת הערעור הגבוהה. פסק-דין זה מדגים את התלבטויות השופטים לעניין ה"הסיפור שסופר" להם על-ידי הצדדים. ראסק האמין שהתנהגותו הייתה התנהגות רגילה של בילוי מוצאי-שבת, בעוד שהאישה האמינה שהיא נאנסה. בפסקי-הדין של בתי-המשפט לערעורים עמדו דעות הרוב בניגוד חריף לדעת המיעוט. במקרה זה היו ארבעה שחזורים סיפוריים שונים של אותו סיפור שנבנה במשפט – הסיפור של מה שקרה בין גבר לאישה לילה אחד בבולטימור.
לכל שחזור של סיפור בכל ערכאה, היו תוצאות שונות בעליל במשפט: בערכאה הראשונה נשלח ראסק ל-7 שנות מאסר. בערעור נשלח לחופשי ובערכאת הערעור הגבוהה – הוחזר למאסר. נשאלת השאלה – כיצד יתכן ש- 4 סיפורים המבוססים על אותן "עובדות" – יניבו תוצאות כה שונות? התשובה לכך טמונה באופן הבאת הסיפור "ובדבק הנרטיבי" – הדרך שבה נשזרים תקריות ואירועים לסיפור משמעותי, שאפשר לקרוא לו "יחסי מין בהסכמה" מצד אחד או "אונס" מצד אחר.
"הדבק הנרטיבי" – תלוי בהשקפת העולם של כל שופט ביחס להתנהגות אנושית מקובלת או ביחס למילים ולמחוות המעוררות למשל פחד.
במקרה זה השופטים בשתי ערכאות הערעור, שזיכו את הנאשם מאונס, נטו לבנות את הנרטיבים שלהם על בסיס אמונתם בדבר ההתנהגות הראויה לאישה בנסיבות מסויימות.
בפסק-דין זה מוצאים נרטיבים של שופטים שמטרתם להעביר את הסיפור לנקודת התצפית של השופט. למשל ביטויים כמו "PARTICIPATE" (להשתתף) של "הנאנסת" מעידה על השקפות השופט על מין, על נשים ועל העולם. היא מעבירה תפיסה שלמה של "נרטיב האירוע".
התוצאות השונות של השחזורים הסיפוריים בפסקי-הדין בעניין "RUSK" מספקות דוגמא דרמטית לדרך שבה נרטיבים נושאים תכנים, כוונה ומשמעות. נרטיבים אינם רק מדווחים על מה שקרה. הם מעצבים את האירועים, מדגישים נקודות מסויימות, מנמקים את משמעותם ומצהירים על תוצאותיהם. במקום שבו סוגייה של דין עומדת על הפרק, הם מעצבים את הפסיקה. ישנם מקרים בהם המשפט מדחיק את "היושרה הנרטיבית" על-מנת להגיע ל"אמיתות הגדולות והקורנות" של המקרה בניסוחו של השופט סאוטר.[82]
עולה אם כן כי המשפט מכיר בדרך-כלל בחשיבות הנרטיב רק על דרך ההתכחשות לה ועל-ידי משטור הצגתו של הנרטיב בתחומו. "הרשעה" למשל במובן המשפטי – נובעת מן ההרשעה המחוללת בלב אלה השופטים את "הסיפור". תשומת לב רבה יותר לצורות נרטיביות במשפט עשויה לסייע להבהרת הגורם להרשעה.
בספרות המשפטית ישנה ביקורת להתנגדות לניתוח "הנרטיב" באופן המוצג ולחשיבות המוקנת ל"סיפור". נציגה של ביקורת זו הוא עו"ד אלן דרשוביץ במאמריו.[83] לטענתו "נרטיב בנוי היטב" - כמודגם ב"כלל" הצ'כובי, שלפיו אקדח המופיע במערכה הראשונה צריך לירות במערכה השלישית – מוליך שולל בבית-המשפט, מכיוון שהוא מניע את המושבעים להאמין, שסיפורים מן החיים חייבים לציית לכללי קוהרנטיות זהים. אם נתיר לכלול בעדות נרטיב של "התעללות בבת זוג", אזי רצח האישה הקודמת על-ידי הבעל הקודם ייהפך למסקנה הנרטיבית ההגיונית של הסיפור. אך לטענתו החיים אינם מספקים לנו תמיד נרטיב הגיוני מעין זה! דרשוביץ מציע את גרסתו "לתיאוריית הנרטיב", הנסמכת, בין השאר, גם על ז'אן פול סארטר. דרשוביץ טוען, שסיפור המעשה בניגוד לדרך החיים, מתחיל מסופו וסוף זה הנטוע מההתחלה, הופך את האירועים לאינדיקציות של סופם ונותן להם משמעות במונחים של תוצאותיהם.
החוש הספרותי שלנו לגבי לכידותם של סיפורים - התחלותיהם, אמצעיהם וסופיהם, עשוי להדריך את החיים, כמו את הספרות. אנו מבקשים להבין פעולות כיחידות שניתן להבינן, המתלכדות לכלל עלילות מכוונות-מטרה. כך גם מעבד השופט את סיפורי הצדדים, על-פי הכנסת "הנרטיב" כסוג של "קטגוריה". קרי כללים של סיפור לינאלי, שלא סותר את עצמו לפי כללים של קשר סיבתי. הבנה נרטיבית הינה הבנה בדיעבד.
הסיפור שמסופר הוא "אינטרסנטי", מנסה להשיג תוצאות, ביודעין, לגבי הקשר הסיבתי. הוא מניפולטיבי. במשפט קיים תהליך של עיבוד "הסיפור" של הסכסוך שבין הצדדים, לחומר ממנו המשפט מעצב את הפתרון, ההכרעה ופסק-הדין.
הנרטיב בפסק-הדין כרונולוגי, לינאלי ורטרוספקטיבי.
5.2 כיצד נבנה הסיפור בגישור - טכניקות הגישור
בגישור קיימות טכניקות שונות של המגשר לעיבוד הסיפור.[84]
טכניקה אחת הינה הקשבה פעילה של המגשר - Active Listting שמטרתה: ריכוז המסרים המועברים בסיפור של הצדדים והנחתם על שולחן הגישור.
וידוא שהמסר שהועבר על-ידי הסיפור של כל צד אכן נקלט.
מתן תחושה לכל צד, כי המסרים המילוליים והרגשיים המועברים בסיפור האישי, נשמעים ונקלטים בדרך מכובדת, בלא כל קשר למידת ההסכמה עימם.
הורדת המתח בין הצדדים.
מתן אפשרות לכל צד לפרוק כעסים בעיקר בפגישה הראשונית של ההליך.
סיוע בהוצאת המסרים השליליים והביקורתיים שבסיפור לפסים המאפשרים הידברות מועילה בין הצדדים.
טכניקות היסוד המיושמות בהליך הגישור על-ידי המגשר:
א. שיקוף – Paraphrasing.
ב. העלאת שאלות פתוחות.
ג. הגדרה מחדש – Reframing.
ד. ומיקוד מחדש – Refocusing.
א. השיקוף - שיקוף הוא חזרה על הסיפור של כל צד, תוך הדגשת המסרים כפי שנקלטו וכפי שהובנו. המגשר חוזר על החוויה של כל צד, כפי שסיפר אותו צד מנקודת ראותו.
כדי שהשיקוף יביא להתקדמות בגישור, המגשר עורך את המסר ומציגו בצורה מסודרת תוך שמירה על קשר לוגי בין המסרים ותוך הצגת האירועים המסופרים על-פי סדר התרחשותם. פעולה זו נקראת שיקוף, מאחר שהיא מעין ראי למסר הנקלט.
השיקוף - משמש צינור יעיל להעברת הסיפור במלואו ומקנה לצד המספר את התחושה שדבריו לגיטימיים ומתקבלים בכבוד. במקביל – הצד היריב הנוכח בחדר, מקשיב לדבריו באיפוק ובסבלנות, גם אם איננו מסכים עמם, הוא מחוייב לכבדם לפחות בשתיקתו. המגשר אינו מדווח על הדברים ששמע, אלא חי את החוויה של הצד שמספר את הסיפור.
בשיקוף המגשר משתמש במונחים כמו: "אם אני מבין אותך נכון....". "אני שומע בקולך שהנך פגוע מההתנהגות של .....". "חשת כי.....". "אני מבין מדבריך, שאם הצד השני היה פונה אליך ומיידע אותך..... אזי.....".
יש לזכור שצד לגישור פורש בפני המגשר, שאותו הכיר דקות לפני כן, פרק חשוב מפרקי חייו. לעיתים מדובר בתנאי גמלה, לעיתים בשותפות שעמדה במרכז חייו ולעיתים ביחסיו האינטימיים ביותר עם בן הזוג. לכן, קליטת המסר המועבר בסיפור אל המגשר, מחייבת את המגשר להקשיב בריכוז רב לסיפור.
השיקוף אמור להציג בדרך מסודרת את המסרים של הדובר בסיפורו ולסלול בכך את הדרך לעבודה פרודוקטיבית עם הצדדים לצורכי הגישור בין סיפורי הצדדים.
ראה: במאמרה של שרה פריש, שם בעמ' 43[85].
ב. שאלות בהליך הגישור
בדרך-כלל השאלות בגישור הינן שאלות פתוחות להבדיל משאלות סגורות.
שאלות סגורות - הן שאלות שהתשובה עליהן היא בכן ולא, מסכים לא מסכים וכו'.
שאלות פתוחות - התשובה עליהן נמסרת בדרך של דיווח, ארוכה יותר, מבוססת על הערכה מנומקת, דעה.
מילות הפתיחה האופייניות לשאלות פתוחות הן חמשת ה-W: What? When? Where? Who? Why?
ג. הגדרה מחדש בגישור Reframing - הגדרה מחדש מסייעת בידי המגשר להפוך מסר שלילי בסיפור של צד זה או אחר בגישור, למסר מועיל המשרת את האינטרס העומד מאחוריו ומקדם את הגישור.
הגדרה מחדש, ניתנת ליישום בכל שלב משלבי הגישור. בשלב הצגת נקודות המבט של הצדדים, יש מקום להשתמש בשיקוף. הגדרה מחדש הינה כלי המאפשר שינוי של נקודת הראות הקיימת לנקודת הראות העומדת במהותו של הגישור. הבנת המסר השלילי וזיהוי האינטרס שעומד מאחורי הסיפור: לדוגמא – לפעמים האמירה הינה: "כל מה שהוא רוצה, זה לסחוט ממני כסף בשביל זה הגיש התביעה".
הגדרת האינטרס בדרך של אמירה - המגשר מנסח בדרך של אמירה את האינטרס העולה מסיפור הצדדים. העמדת הדברים כאינטרס במקום המסר השלילי שהיה בדברים כפי שנאמרו מקדם את המו"מ. בשלב האחרון, בודק המגשר עם הדובר, מהן הדרכים האפשריות לסיפוק הצורך או האינטרס העולים מדבריו, וזאת על-ידי שאלה פתוחה למשל: "מהו הנוהג המקובל כאשר צרכן מתלונן על ליקויים במערכת המיזוג שרכש"? או "באילו דרכים ניתן לדעתך לברר את טענות הצרכן"?
ההגדרה מחדש עשויה להחזיר את הגישור למסלול של הידברות ושל שיתוף פעולה. זהו כלי בידי המגשר כדי לנטרל אמירות שעשויות לחבל במו"מ ולהעכיר את היחסים.
ד. מיקוד מחדש – Refocusing - מאפשר למגשר לתעל את "הסיפור" על-מנת לנהל מו"מ במסלול תכליתי וזאת במקרים בהם צד מביא סיפור נוסף למו"מ. סיפור שאינו נדון באותו שלב ואינו מוזכר באותו שלב. למשל, בדיון על זכויות פיצויי פיטורין של עובד, מספר העובד בפרטי פרטים אירוע חברתי לפני מספר שנים בו מעבידו התייחס אליו בדרך שאינה ראויה לדעתו ופגע בו. או כאשר אחד מהצדדים מתחיל לדון בשלב אחר של הדיון למשל באפשרות סיום הגישור, כאשר עדיין נמצאים בשלב הראשוני. לא תמיד נדרש מיקוד מחדש בגישור – לעיתים דווקא סטייה מהנושא עשויה לשרת את הגישור. לעיתים דווקא סטייה בסיפור מביאה לפתרון חיצוני לחלוטין שניתן לכוון אליו לסיום העניין. כך שניתן לשלב "סיפורים נוספים" במטרה להגיע לסיום הסכסוך.
ה. ניהול ישיבות משותפות ונפרדות - Caucus - טכניקה נוספת הינה ניהול ההליך בישיבות משותפות ונפרדות לסירוגין בהתאם לנסיבות. המגשר מפעיל שיקול-דעת בבחירת סוג ישיבה, משותפת או נפרדת והעיתוי לקיומה. היתרונות של ישיבה נפרדת הם, שהצד מרגיש עצמו נינוח יותר, פתוח יותר וחופשי יותר לענות על שאלות פתוחות ולספר "סיפור מלא". הצד חופשי יותר להביע רגשות בשיחה הנפרדת ואף דברים אישיים וסודיים מתוך ידיעה שהמידע נשמר בסודיות. הצד המדבר פתוח יותר ומוכן יותר להגיע להסכמות בשיחה נפרדת בהעדר היריב. בניית אמון עם הצדדים, נבנה בעיקר בשיחות נפרדות, בהן מסופר ה"סיפור האישי המלא".
האפשרות לקיום שיחות נפרדות ומשותפות, מקנה לגישור את אחד מיתרונותיו היחסיים החשובים על פני משפט ומו"מ ישיר. במשפט ובמו"מ ישיר, יש קושי רב להגיע ל"סיפור האישי המלא".
"סיפורי" הצדדים מובילים להסכם שמקבל תוקף של "פסק-דין" והסיפור עצמו נשאר אצל הצדדים והמגשר ולא בא לידי ביטוי "סיפורי" בהסכם.
רואים אנו כיצד בעזרת הטכניקות השונות בגישור, סיפורי הצדדים משתנים, מקבלים אופי חיובי ומתועלים בסופו של דבר להדברות ושיתוף פעולה. למעשה נעשית בהליך הגישור "מעין מניפולציה" לסיפורי הצדדים הקונטרברסליים שבעזרתה הופכים טרנספורמציה, מוגדרים מחדש לסיפור מנוטרל מהיבטים שליליים ופוגעים, עמו יכולים שני הצדדים לחיות.
שרה פריש במאמרה[86] טוענת כי ניתן ליישם בפועל את עקרונות הליך הגישור, ובמיוחד מיומנויות ההקשבה השונות של המגשר במסגרת העשייה השיפוטית.
6. החשיבות שמקנים המשפט והגישור לנרטיב

6.1 החשיבות במשפט

המשפט מצמצם את הנרטיב לנרטיב רלוונטי, כמכניזם כדי לצמצם את ההליך השיפוטי מבחינת זמן ולייעל אותו. על הסיפור להיות מבוסס על טיעונים משפטיים הגיוניים.
ההכרה בצורך לספר מה שקרה לפי כללי המשפט, משמשת כדי לשלול כל "נרטיב אמיתי" של מה שקרה באמת. המשפט עצמו אינו מכיר בנרטיב כקטגוריה מחשבתית רלוונטית לתחומו או מכיר בו רק על דרך השלילה.
אדגים זאת בעזרת מקרה שנידון בבית-המשפט העליון בארה"ב בשנת 1977 "אולד צ'יף"[87] שהובא במאמר "משטור סיפורים"[88] (להלן: עניין "אולד ציף"). במקרה זה הועמד הנאשם לדין בגין עבירה שאחת מן הנסיבות שנכללו ביסוד העובדתי שלה, הייתה הרשעה בעבירה קודמת כלשהי שעונשה עולה על שנת מאסר. הנאשם הסכים להצהיר כי הורשע בעבירה כאמור ודרש כי התביעה לא תציג ראיות באשר לטיבה של הרשעתו הקודמת. דהיינו הסכים להודות בפשע ובהרשעה קודמים, אך התנגד שיותר לתובע לתאר את מעשה הפשע הקודם לפרטיו, שהיו דומים מאד לעבירה שבה הנאשם במקרה הנוכחי. זאת מחשש שהבאת סיפור העבר ייצור דעה קדומה נגדו אצל חבר המושבעים. התובע סרב לקבל דרישה זאת ובית-משפט מחוזי פסק לטובתו. התביעה הציגה ראיות על אודות "הסיפור המלא" של הפשע וההרשעה הקודמים והנאשם הורשע. ערעור שהגיש הנאשם נדחה, ובימ"ש לערעורים שם, אימץ את העמדה המסורתית הגורסת שהתביעה רשאית להעלות את טיעוניה בדרך הנראית לה כהולמת. זאת הייתה גם דעת המיעוט בבית-המשפט העליון. אך גישה זו נדחתה על-ידי שופטי הרוב. בחוות-דעת מרתקת כותב השופט סאוטר שהצגת הסיפור המלא של הפשע הקודם עלולה לגרום באופן בלתי-הוגן לדעה קדומה בקרב חבר המושבעים, ולהניעו להרשיע את הנאשם על יסוד "אופיו הרע" יותר מאשר על בסיס העובדות הספציפיות של הפשע החדש. לדעת השופט סאוטר יש למנוע פרישה של סיפור הפשע הקודם לא מפני שסיפור זה אינו רלוונטי אלא דווקא מפני שחבר המושבעים עלול לייחס לו רלוונטיות יתר:
"It is said to weigh too much with the jury and to so overpersuade them as to prejudge one with a bad general record and deny him a fair opportunity to defend against a particular charge."[89]

(שם בעמ' 651-650)

יש להשמיט את סיפור הפשע שביצע "אולד צ'יף" בעבר, בשל הסיכון שיווצרו קשרים נרטיביים רבים מדי בין עבר להווה, ובשל הצגת הסיפור כמתייחס באופן כללי למי שמעשיו הרעים ראויים לעונש, ללא התחשבות בעובדות המייחדות את המקרה החדש. מטעם זה הורה בית-המשפט העליון להשמיט את "סיפור העבר", ביטל את הרשעתו של "אולד צ'יף" והעביר את המקרה לדיון מחדש. למעשה שוכנע השופט סאוטר על-ידי הטיעון "שנרטיב" הוא צורה שונה של ארגון התנסות והצגתה, סוג שונה של "שפה" לתמלול העולם. בסכמו חלק זה של חוות-דעתו כותב השופט סאוטר:
A syllogism is not a story, and a naked proposition in a "courtroom may be no match for the robust evidence that would be used to prove it. People who hear stories interrupted by gaps of abstraction may be puzzled at the missing chapters. ...A convincing tale can be told with economy, but when economy becomes a break in the natural sequence of narrative evidence, an assurance that the missing link is really there is never more than second best."[90]

על כן פסל השופט סאוטר את הנרטיב הארוך והמלא יותר של התביעה, עקב היותו הסיפור הלא נכון, שאינו צריך להיות חלק מהרצף הנרטיבי הנוכחי. המעניין הוא שבפסיקתו זו ראה סאוטר לנכון לציין את מקומו ועוצמתו של הנרטיב בפרישת עדות משפטית "עושרו" "המומנטום שלו" "כוח השכנוע שלו" "היקש אינו סיפור".
לטענתו הערכאה הנמוכה כשלה בכך שלא נשמרה מפני עוצמתו הבלתי-רלוונטית והבלתי-לגיטימית של "הנרטיב" בקבלה לתוך סיפור העדות פרטים רבים מתוך סיפור העברה הקודמת של אולד צ'יף - רכיבים שלא היו אמורים להחשב כחלק מן "הרצף הטבעי" של הפשע הנדון. סיפור העבר עיבה וגיבה את סיפור ההווה שהיה על התביעה להוכיח. אך דווקא ביוצאו חוצץ נגד כוחו של הסיפור, השופט סאוטר מודה בעוצמתו.
התגוננות מעין זו אופיינית למשפט. ההכרה בדרישה להציג נרטיב במשפט מנוסחת לעיתים נדירות במידת בהירות של דברי השופט סאוטר במקרה זה - באופן המסגיר שאיפה להגביל את תפקיד הנרטיב ולהציב גבולות פורמלים צרים לסיפור המעשה. במטרה להבטיח שנרטיבים יגיעו לשופטים ולמושבעים בצורות מסוימות הכפופות לכללים.
וכדברי ברוקס במאמרו / "משטור סיפורים":
"בהליך משפטי מודרני, רק לעיתים נדירות מסופרים מעשים באופן ישיר ובלתי מופרע. הם מופקים על-ידי פרקליטים במטרה להתאימם לדיני הראיות ולסדרי הדין, ואז לעצבם מחדש ברטוריקה המכוונת לשכנע את המושבעים המאזינים. פרישתו המקוטעת הנסתרת והמבולבלת של הנרטיב באולם המשפט כפופה לנוסחה שהמשפט מנסה לכפות בעזרתה כללים על סיפורים ולהגביל את פעולתם והיקפם."[91]
במשפטים פליליים - אמורים ליישב סיפורים סותרים "מעבר לספק סביר", ובתחום האזרחי - לפי "מבחן ההסתברות". בפסק-דין שבערעור, לא אמורים להטיל ספק בסיפור שהתקבל על-ידי השופט קמא, אלא להבטיח שהתקבל לפי הכללים אשר נשמרו כראוי.
המשפט הוא הרמטי, ומניח שמושגיו המקצועיים והליכי הטיעון שלו ניתנים לשכלול ולשיפור, אבל לא לשינוי בסיסי. רק מנקודת תצפית של מסורת אחרת של ביקורת וקריאה, אנו יכולים לתבוע מן המשפט להכיר במה שהודחק.
יוצא שהמשפט מכיר בחשיבות הנרטיב ולפיכך "ממשפט" אותו. בפסק-הדין נמסר בדרך-כלל נרטיב סופי, מסודר שהקוהרנטיות שבו מעניקה לאירועים את צורתם ומשמעותם המוחלטת. נראה כי המשפט צריך להיות מודע יותר לתפקידם ולהליכים של "סיפור המעשה" במהלך המשפט ולהכיר גם במה שהודחק ולעיתים גם "אינו רלוונטי במובן המשפטי". תשומת-לב לתפקיד הנרטיב במשפט עשויה לפתוח פתח להרהורים חדשים בהנחות, בהליכים ובשפה המשפטית.
6.2 החשיבות בגישור
הגישור מכיר בחשיבותו הרבה של הסיפור הנרטיבי אותו מספר כל צד ועל כוחו העצום לגרום מחד למחלוקות בין הצדדים ולעוינות ומאידך, ב"תיעול נכון" למיתון עמדות הצדדים ו"לשיח" בין הסיפורים.
למעשה בהליך הגישור עובד המגשר על התקשורת בין הצדדים באופן שמאפשר לכל אחד, בטכניקות שהזכרנו, גמישות רבה לשנות את הסיפור באופן ששני סיפורים נוגדים מתקרבים זה לזה ומוצאים נקודות מפגש שמתרבות במהלך תהליך הגישור ומגיעות לחפיפה גם אם לא מלאה.
הנרטיב לגיטימי, רלוונטי ואף נרטיב מורחב. הצד מספר בדרכו בחופשיות ובנינוחות את סיפורו. בגישור הסיפור עוזר להורדת המתחים , להוצאת כעסים ולביטוי לרגשות. ההליך הסיפורי מהווה "הילינג" וריפוי לצד המספר.
חשיבות הסיפור בגישור הינה גם בחינוך להקשבה. דרך חינוכית ותרבותית לצדדים תוך התייחסות בכבוד לסיפור של הצד השני. ישנה חשיבות גם לסיפורים שאינם רלוונטיים לנושא הגישור או ללב הגישור, אך עוזרים לפתרונות יצירתיים.
7. חיפוש האמת בסיפורי הצדדים

7.1 החיפוש במשפט

המרדף אחר האמת מעסיק את המשפט אשר נדרש לקבוע מהי "האמת העובדתית" וגם מהי "האמת הפרשנית".
בעניין "האמת הפרשנית" ישנן שתי תאוריות של המשפט: האחת - התפיסה המוניסטית המיוצגת על-ידי דבורקין[92] לפיה לכל דילימה ערכית ולכל שאלה שיפוטית יש רק תשובה נכונה אחת אמיתית ותפקיד המשפט הוא להגיע לתשובה זו ולחשוף אותה.
השניה - התפיסה הפלורליסטית המיוצגת על-ידי המלומדים רז והארט[93] - לפיה אין לכל שאלה שיפוטית תשובה אחת אמיתית ונכונה. בית-המשפט אמנם מכריע בין התשובות השונות אך ההכרעה מגלמת את הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, אך אין בכך כדי להצביע על תשובה אחת ויחידה האמיתית והנכונה.
בעניין "האמת העובדתית" – ישנן גם שתי גישות. האחת – לפיה האמת העובדתית מזוהה היטב עם המציאות וניתן להצביע עליה ולאתרה. כדברי השופט ברק במאמרו "על משפט שיפוט ואמת":
"האמת - אותה שואף ההליך השיפוטי לחשוף - היא המציאות כמות שהיא. המשפט מניח קיומה של מציאות... הספקנות בדבר קיומה של המציאות, בדבר יכולתנו לקלוט אותה, ובדבר יכולתנו להביע אותה, אינה נחלת המשפט והשיפוט."[94]
השניה - אין לצפות להלימה בין אמת משפטית לבין המציאות. האמת המשפטית היא יחסית, מוגבלת ופרי אילוצים . כדברי כב' השופט טלגם:
"יכולתו של בית-המשפט לקבוע עובדות לאמיתן, במידה סבירה של ביטחון - מוגבלת בדרך-כלל, מפני שאין בידי בית-המשפט עובדות זולת מה שבחרו או השכילו הצדדים להביא בפניו. יתר חקירה ובירור מונעים ממנו, ומגבלות דיני הראיות אף הן אינן דווקא מסייעות לגילוי האמת. מי שמצפה מבית-משפט לגילוי האמת ההיסטורית, כאילו בסיום הליך משפט האדברסרי אפשר לאמת או לשלול עובדות לאשורן - טועה ומטעה."[95]
כך מתאר כב' השופט אילון ב"בג"ץ אלון" מקצת הקשיים הקשורים אל הביקוש אחרי האמת:
"ודומה כי "אמת" מקובלת היא זו שהגדרת המושג "אמת" וקביעתם של מבחני האמת בכל תחום מתחומי החשיבה והעשייה האנושית, קשות הן כקריעת ים סוף. כמה יגיעות יגעו בכך וכמה מחשבות חשבו ועלו בלבם של הוגים ומלומדים ועדיין לא עלתה בידם; ואולי אין היא ניתנת כלל להשגה בתפיסתם של בני אנוש, וידיעתם אינה אלא נחת "עולם האמת."[96]
המלומד האנגלי סלמונד כותב בעניין זה כדלקמן:
"משפט ועובדות תיאוריה משפטית ואמיתם של דברים, יכולים לאכזב מבחינת התיאום המלא ביניהם. תמיד שומה עלינו להבחין בין מה שקיים במציאות לבין מה שקיים במשפט."[97]
המשפט עצמו כשם שראינו מערים לעיתים קשיים ומכשולים על דרך גילוי האמת העובדתית באמצעות דיני הראיות. למשל ההוראות המתיחסות לפסילת ראיות ועדויות כמו אלה שהושגו באמצעים פסולים ובעדויות שמיעה. אך גם אם היו כל העדים עדי אמת, תמיד קיים ספק אם האמת הסובייקטיבית שלהם , זהה לאמת האובייקטיבים, ככל שזו קיימת. ראה לעניין זה את סיפור "רשומון" בו מתוארת האמת על-ידי חמשת הדמויות באופן שונה לחלוטין.
גם "האמת השיפוטית" הינה סובייקטיבית במידה רבה. בית-המשפט והשופט בבואו לקבוע את האמת, מעביר בהכרח את הדברים במסננת סובייקטיבית שלו המורכבת מאישיותו, דיעותיו והשקפת עולמו. הקשיים האלה של חיפוש האמת נובעים ממגבלות המשפט וממוגבלות האדם.
וכדברי קנט "מה בכלל יכול האדם כאדם לדעת?"[98]
"Every mind has its own horizon as dictated by the individuality of its powers and standpoint."[99]

קשיים אחרים נובעים ממגבלות "האופק הקבוצתי" של האדם:
"Every special class of men, therefore, has its special horizon in reference to its special powers of cognition, ends and standpoints."

כב' השופט חיים כהן הגדיר את המגבלות שקבע קאנט כמגבלות אובייקטיביות שאינן מיוחדות לשופטים אלא משותפות לכל מחפשי האמת.[100]
וכדברי ד"ר שולמית אלמוג בספרה:
"האמת היחידה המוחלטת היא וודאות הספק." (שם בעמ' 158)
המסגרת הנרטיבית מדגישה מאוד את מוגבלותה ואת חלקיותה של כל אמת אחרת, ובה גם "האמת המשפטית", שאינה יכולה להרשות לעצמה את רוחב היריעה הסיפורי. חוסר האפשרות האנושי להכריע אבסולוטית בין האמיתות, מתישב עם התיאור הקאנטיאני. יחד עם זאת, מוגבלויות אלה אינן גוררות ויתור על המאמץ העצמי להגיע לאמת מספקת כלשהי. גם אם האמת המוחלטת אינה מנת חלקם של בני האדם, עומדת לרשותם היכולת להגיע אל אמת יצירתית שיש בכוחה לתת פתרון מעשי לבעיות מעשיות.
ברוח זו הקביל כב' השופט חיים כהן את האמת המשפטית לאמת אמנותית יצירתית:
"כשם שבורא עולם יצר את האמת שבטבע וברא יש מאין, כך השופט יוצר את האמת שבדין, לא תמיד יש מיש, אלא אף הוא לפעמים יש מאין. האמת שבדין פלוני אינה - כפי שאמרנו - בגדר תגלית, אלא יצירה היא, מעשה ידי אמן (ניטשה)."[101]
האמת המשפטית אינה "אמת עובדתית" אלא "אמת פרשנית" לפי כללי המשפט. בכל מקרה כשאין אפשרות לפתרון אלטרנטיבי של הסכסוך, אין מנוס מפיקציה של "לראות את האמת היחסית של המשפט כאמת אבסולוטית ולפעול על-פיו". הבסיס לפיקציה הוא בסיס פוליטי, של אירגון, לא בסיס של נרטיב.
7.2 החיפוש בגישור

הגישור מכיר בעובדה כי לכל צד האמת שלו. אין בגישור חיפוש אחר "האמת העובדתית", האובייקטיבית ולא "האמת הפרשנית" אלא המטרה בגישור להגיע להסכמות בין הצדדים תוך מתן לגיטמיציה לאמונה שלכל צד האמת שלו. הגישור אינו מבוסס על חקר מציאת האמת אלא על יתרון ההסכמה. הטכניקות בגישור, מונעות אימות בין סיפורי הצדדים. גם סיפורים סותרים של הצדדים יכולים לחיות אחד עם השני מתוך מטרה שכל אחד יוכל למקסם את האינטרסים שלו.
8. מסקנות

ראינו את האופן בו הולך ומתגלגל לו "הסיפור" במשפט ובגישור. נראה לי כי הגמישות הרבה בה מאפשר הגישור "לסיפור" להתגלגל, לעבור מאחד לשני, להתמזג בחלקים "מהסיפור" השני, מעניקים לו את ייחודו, קסמו ואולי אף את סוד הצלחתו. העובדה שנתנת אפשרות בגישור על-ידי טכניקות כמצויין, "שסיפורי הצדדים" ידברו אחד עם השני, ולעיתים זו הפעם הראשונה בה הם "יקשיבו" אחד לשני, מאפשרת הדברות והתקרבות שמובילה פעמים רבות להסכמות מיטביות לכל אחד מהצדדים.
מאידך הכללים המובנים של המשפט, מגבלות דיני הראיות וסדרי הדין, מהווים צינור צר דרכו עובר הסיפור באופן סלקטיבי, ומניפולטיבי, מתועל לעילות התביעה ולעיתים מנותק ממהות הבעיה האמיתית.
בהיעדר כלים מובנים כמו דיני הראיות, וסדרי הדין, נתן לתאר את סיפורי הצדדים בגישור ככלים שלובים או כשני מעגלים נפרדים המשתלבים זה בזה לעיתים יותר ולעיתים פחות. נראה כי השילוב הזה, הגישור ביניהם, מביא בסופו של דבר להסכמות.
מאידך סיפורי הצדדים במשפט נשארים במרבית המקרים מקבילים ובהעדר כלים המוכרים על-ידי המשפט שיגרמו להבאתם לנקודות חיבור וחפיפה, נזקקים במרבית המקרים לפסק-דין שיכריע ביניהם. אין ספק שניתן לשלב בפועל חלק מעקרונות הליך הגישור במסגרת ההליך השיפוטי, כמובן במגבלות האינהרנטיות הקיימות בהליך השיפוטי, ותוך התאמתם להליך השיפוטי ולעקרונות הקיימים בבסיסו, כשם שמצויין במאמרה של השופטת בדימוס שרה פריש[102] וכשם שציינתי בדוגמא.[103]
סנוניות ראשונות בכיוון זה ניתן לראות בפיתוח "המשפט הטיפולי".
(בקיצור: J.T.)"Therapeutic Jurisprudence" (T.J

המשפט הטיפולי הינו גישה מערכתית ששמה לה למטרה לבדוק את השפעת המשפט על בריאותם הנפשית והמנטלית של בני האדם ולמקסם את התוצאות הטיפוליות של המשפט וההליך השיפוטי על כל השותפים לו. זוהי גישה אינטרדיסציפלינרית בארה"ב ב-20 השנים האחרונות, בין תחומי המשפט לתחומי החברה, משאבי אנוש, פסיכולוגיה, סוציולוגיה במטרה להיטיב עם כל מי שמעורב בהליך השיפוטי, אשר פותחה בעיקר על-ידי המחברים ויניק ווקסלר בספריהם[104] וקבלה תנופה עצומה בשנים האחרונות.
ישום עקרונות "המשפט הטיפולי" "והגישור" עשויים לגרום לשינוי גישתו של המשפט ל"סיפור הנרטיבי" שיתכן ויהיו לו השלכות על אופן סיום הסכסוך בצורה המיטבית לצדדים.
אין ספק כי הקשבה ל"סיפור האותנטי" של כל צד מתוך גישה אמפטית ואיכפתית המשלבת אלמנטים לוגיים-אנליטיים עם אלמנטים רגשיים תחושתיים (מהגישור), עשויה להיטיב עם התוצאה השיפוטית המתקבלת בבית-המשפט.
ויפים דבריו של כב' הנשיא (לשעבר) ברק, לעניין חשיבותו של הלב והרגש במשפט והצורך בשילובם ואיחודם של יסודות מנוגדים:
"משפט אינו רק הגיון, הוא גם רגש.
לא רק השכל הוא כלי חשוב לעבודת המשפטן, המשפטן עוסק בחיים והחיים אינם רק מוח אלא גם לב."[105]

[63] אלה מירז - שופטת בית-המשפט לענייני משפחה בחיפה.
[64] אלמוג שולמית משפט וספרות נבו הוצאה לאור (2000).
[65] אלמוג שולמית משפט וספרות בעידן דיגיטלי, נבו הוצאה לאור (2007), 21.
[66] I. Todorov, The Poetics Of Arose 80-81, (R. Hourerd Trons 1977).
[67] רוג'ר פישר-ויליאם יורי, סיכום חיובי לשאת ולתת בלי לוותר (1983); מ' מירוני "גישור ו-ADR: שמונים שנות הסטוריה כבסיס לשינוי בהגדרת תפקידם של בית-המשפט והשופט" הרשות השופטת 29 (1999) 32; י' אלרואי "יישוב סכסוכים-אפשר גם אחרת" המשפט א' (תשנ"ג) 311-338; י' אלרואי "הפישור השיפוטי והגישור", הרשות השופטת 29 (1999) 68- 87; וראו גם:
Fisher Roger and Ury William, Getting to yes [198];
L. Fuller 44 So. Cal L. Rev (1971) 305, 305, San Francisco, 1994.
[68] חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.
[69] תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
[70] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

[71] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
[72] .(1996) 436 Miranda V. Arizona 384 U.S.
[73] רוג'ר פישר-ויליאם יורי, סיכום חיובי לשאת ולתת בלי לוותר (1983); שרה פריש, "שימוש בעקרונות הגישור במסגרת ההליך השיפוטי" שערי משפט ג(1)2002.
[74] תמ"ש (חי') 26172/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם).

[75] Negation Standard Edition Of The Complete S. Freud
Psychological Wrattings (London1961) 235.
[76] ראה ה"ש 13 לעיל.
[77] Negation. ‘J. Laplanche and J.B Pontalis (Paris 1967) de
[78] Plasgraf. V. Long Island Railway Company, 228 N.Y. 339 (1928).
[79] פיטר ברוקס, "משטור סיפורים", מחקרי משפט יח 7 (תשס"ב).
P. Brooks Reading For The Plot: Design And Intention In Narative, (1988)3-36.
[80] Plasgraf. V. Long Island Railway Company, 228 N.Y. 339 (1928).
[81] ;406A2d624 (1979). App. 476 43Md V. STATE OF MARYLAND, Rusk

[82] ראה פיטר ברוקס, "משטור סיפורים", מחקרי משפט יח 7 (תשס"ב), 259.
P. Brooks Reading, For The Plot: Design And Intention In Narative (1988) 3-36.
[83] A.M. Dershowitz “Life is not a Dramatic Narrative” Law’s Stories: Narrative and Rhetoric in the Low (Peter Brooks and Paul Gewirtz, eds., New Haven 1996) 99 P. Brooks Reading For the Plot (Cambridge 1992) 3-36.

[84] פרק זה מבוסס בין היתר על נסיוני כמגשרת במשך כ-15 שנים, טרם מינויי לשיפוט ועל קורסי גישור בהם השתתפתי וקורס גישור למשפחה שהועבר בהנחייתי לעורכי-הדין בלשכת עורכי-הדין בחיפה; אורנה דויטש, פישור הענק המתעורר, התשנ"ט-1998; עו"ד רונן סטי, דרך גישור להסכם, 2001; עומר שפירא, הפעלת כוח והשפעה בגישור - פרקטיקה ואתיקה יישומית, 2007.
[85] שרה פריש, "שימוש בעקרונות הגישור במסגרת ההליך השיפוטי" שערי משפט ג(1) 2002.
[86] שרה פריש, "שימוש בעקרונות הגישור במסגרת ההליך השיפוטי" שערי משפט ג(1) 2002.
[87] Johny Lignn Old Chief V. United States 519 V.S. 172, 117s. (1977).
[88] פיטר ברוקס, "משטור סיפורים", מחקרי משפט יח 7 (תשס"ב).
P. Brooks Reading For The Plot: Design And Intention In Narrative, (1988) 3-36.
[89] Johny Lignn Old Chief V. United States, 519 V.S. 172, 117s. (1977).
[90] Johny Lignn Old Chief V. United States, 519 V.S. 172, 117s. (1977).
[91] פיטר ברוקס, "משטור סיפורים", מחקרי משפט יח 7 (תשס"ב) (252).
P. Brooks Reading, For The Plot: Design And Intention In Narrative. (1988) 3-36.
[92] Ronald Dvorkin, Laws’s Empire Harvard University Combridge Mass, 1986 4-5, 31-33.
[93] עם המצדדים בגישה זו נמנים יוסף רז והארט – ראה ספרה של שולמית אלמוג, "משפט וספרות" הוצאת נבו 2000, 146.
[94] אהרון ברק "על משפט שיפוט ואמת" משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11, 16.
[95] ת"א (ת"א) 818/93 שרון נ' בנזימן, תק-מח-97(3), 93 (1997).
[96] בג"צ 152/82 אלון נ' מ"י, פ"ד לו(4), 449, 446 (1989).
[97] תרגום דברו של סלמונד מופיע בפסק-דינו של כב' השופט מנחם אלון "ב-בג"ץ אלון", 467 הנ"ל.
[98] אלמוג שולמית, משפט וספרות, הוצאת נבו (2000).
[99] אלמוג שולמית, משפט וספרות, הוצאת נבו (2000).
[100] חיים ה' כהן, המשפט (מהדורה שניה, מוסד ביאליק, תשנ"ז) 122, 126.
[101] חיים ה' כהן, המשפט, (מהדורה שניה, מוסד ביאליק, תשנ"ז) 122, 126.

[102] שרה פריש, "שימוש בעקרונות הגישור במסגרת ההליך השיפוטי" שערי משפט ג(1) 2002.
[103] תמ"ש (חי') 26172/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם).
[104] Essays In Therapeutic Jurisprudence, Wexler D. Winick BqCarolina Academic Press, 2001.
Therapeutic Jurisprusence Applied, Bruce Winick/Carolina Academic Press.
Practicing Therapeutic Jurisprudence, Law As A Helping Profession, Dennis P.Stolle, David B. Wexler, Brouce J. Winick.
"The Psychologically-minded Lawyer", an interview in Transforming Practices.
"Therapeutic Jurisprudence", An Overview “17 Thomas M.” (2000) Cooley
Law Review 125.
[105] אהרון ברק. "עם סיומה של תחילת הדרך", עיוני משפט, טז(2) 209.

-------------------
כרך ב' - משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה , סיפורי הצדדים בגישור ובמשפט והשלכותיהם על יישוב הסכסוך - השופטת אלה מירז, ד"ר יאיר שיבר, עו"ד (אפריל 2010), אוצר המשפט