הספריה המשפטית
משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה

הפרקים שבספר:

זכותה של אישה לקבלת דמי שימוש ראויים בגין שימוש הבעל בדירת המגורים

לחייב דמי שימוש בבעל המשתמש בחלקה של האישה שעזבה את הבית, בשותפים, וביורשים. *

הצדדים התדיינו בפנינו בתביעת גירושין וחלוקת רכוש. בתאריך י"ב באדר תשס"ט (8.3.09) ניתן פס"ד שהצדדים חייבים להתגרש. כמו כן ניתנו צווי הגבלה כנגד הבעל. בעניין הרכוש התקיימה התמחרות בפני בית-הדין והבעל זכה, אולם לא עמד בתשלומי רכישת הדירה. כיום בפנינו תביעת ב"כ האישה לחייב את הבעל בדמי שימוש ראויים תמורת שימושו בדירה מאז עזיבת האישה את הדירה.
והנה זכות הבעל בחלק האישה בדירה לשימוש הוא מכוח דין זכות נכסי מלוג שהבעל אוכל פירות. אומנם נחלקו הפוסקים אם מורד מפסיד זכות פירות, עיין פד"ר כרך א' עמ' 101, 245. א"כ בנידון דידן שהוא מורד יכול לומר קים לי כהני פוסקים שמורד יש לו פירות. אומנם נראה שלדברי הפוסקים שיש לבעל-פירות במורד, זה שהאישה רוצה בבעלה והוא חייב חובותיו כלפיה בכה"ג סוברים הפוסקים שגם זכויות יש לו. אולם הנידונינו שניהם מורדים זה בזה, וגם הבעל פטור מחיוביו כלפיה אף לפני הכרזה, כי כל דין ההכרזה הוא כדי שתשוב לחיי שלו"ב עם בעלה, וכאן הבעל פתח את תיק הגירושין, ובכה"ג אין לבעל-פירות ואין לו זכות לשבת בדירה מכוח זכות פירות של נכסי מלוג.
ועתה יש לדונם כדין שותפים.

והנה אם שותף משלם דמי שכירות לחבירו שלא משתמש בחדר המשותף נחלקו בזה הרשב"א והר"י מגאש. דעת הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קרא הובא בב"י חו"מ סי' קע"א וז"ל:
"ואם ארע שישב בו האחד שתיים ושלוש שנים נראים לי הדברים ברורים שאינו חייב לעלות לו שכר, דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואפילו בחדר שיש בה דין חלוקה נמי, וכ"ש בחצר שאין בה חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, וה"ה שאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבדי כנגדו, דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואילו רצה חבירו היה משתמש בו."
מבואר דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואינו דומה לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דשם הוא משתמש בשל חבירו אולם בשותפים הוא משתמש בשלו.
והר"י מגאש בתשו' סי' קצו כתב וז"ל:
"הכלל העולה שאין לקטנה מזונות ולא מדור ומחשבין עמה על שכירות המדור ששכנה בו מקרקעות אביה ואינה יכולה לומר בחלקי דרתי לפי שאומרים לה ממאן פלג לך. והלכתא ברירה לן הואיל והדבר מעורב אין שום אחד יכול לומר בחלקי דרתי ובו נהנתי."
וצריך ביאור במה נחלקו, והרי סברת הר"י מגאש דאין יכול לומר בחלקי דרתי דהלכתא ברירה לן דהדבר מעורב וכל שותפות היא שותפות מעורבת וא"כ הוא דר בחלק חבירו ולכן לא יכול לומר בחלקי דרתי. ולכאורה טעם הרשב"א דכיון דדר בחלקו ואף דלחבירו גם יש פה חלק מ"מ זה ממילא הוא דר שם אבל עיקר השימוש הוא בשלי, וצ"ע במה נחלקו.
והנה מבואר ברשב"א דאם הוא לא יכול לומר בחלקי דרתי א"כ זה כבר שייך לסוגיא של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם מעלה לו שכר, והוא במסכת ב"ק דף כ' עמ' א' ו-ב', ולמסקנת הגמ' באדם העומד לשכור ודירה המעומדת להשכרה מעלה לו שכר מדין זה נהנה וזה חסר, ובאדם העומד לשכור ודירה שאינה עומדת להשכרה כופין על מדת סדום.
ונחלקו הראשונים באדם שאינו עומד לשכור ודירה העומדת להשכרה אם משלם שכר דעת התוס' שם בד"ה זה אין נהנה. אפילו בחצר העומדת להשכרה ואדם שאינו עומד לשכור פטור כיון שלא נהנה, אעל-פי שגורם הפסד לחבירו אין זה אלא גרמא.
הרי"ף בסוגיא כתב וז"ל:
"בחדר דקיימא לאגוא צויין לעלות לו שכר אע"ג ולא עביד למיגר דהא חסריה ממונא."
וכ"כ הר"מ פ"ג מהלכות גזילה הל"ט ובנימוקי יוסף כתב דכדעת הרי"ף כתבו כל הגאונים.
ובחידושי הרשב"א האריך להוכיח לא כהרי"ף ודעתו כדעת התוס' שהכל תלוי בנהנה וכל שלא נהנה אף דחבירו חסר פטור, עיין ברא"ש.
ולכאורה נראה דבזה נחלקו הרשב"א והר"י מגאש דהרשב"א לשיטתו דבגברא דלא עביד למיגר אף בחצר דעביד למיגר פטור הואיל ולא נהנה א"כ כל שבשלו הוא משתמש הא אינו נהנה ואף דמשתמש בשל חבירו וחבירו חסר הרי דעת הרשב"א כתוס' דזה לא נהנה וזה חסר פטור.
והר"י מגאש יש לומר דדעתו כדעת רבו הרי"ף דכל שחבירו חסר אף אם הוא לא נהנה חייב וא"כ כל שמעורב חלקו וחלק השותף א"כ הוא משתמש בחלק השותף וחבירו חסר ובכה"ג בחבירו חסר חייב לשלם אף באינו נהנה (דשם במעשה של הר"י מגאש האחיות נישאו עוד לפני שמת וא"כ לדידם אינם נהנות כי הם לא עביד למיגר אולם זה שהיתומה אחותם דרה בחלק השותפות שירשו הם חסרים שלא השכירו והחצר הוי עביד למיגר. דאם זה לא עביד למיגר לא היה הר"י מגאש מחייב דבזה לא נהנה וזה לא חסר אינו חייב) וע"כ חייב הר"י מגאש דכיון שהכל מעורב א"כ הוא משתמש בחלקו של השותף שהוא חסר. ועל-פי סברת הרא"ש דכל שאוכל מחסרונו של חבירו חייב.
אמנם באמת נראה דלא פליגי הרי' מגאש והרשב"א דעויין בכסף הקדשים שכתב וז"ל:
"מה שכתב הרמ"א בשם הרשב"א דאם לא חלקו והשתמש אחד מהם לבדו אין חבירו יכול להשתמש זמן כזה אח"כ. נראה שטעמו משום שכן הוא דרך קנין דשותפות, דבזמן שישתמש בו אחד מהם יהיה כאלו איגלאי מילתא למפרע שהקנין חל לו לבד לזמן ההוא וכו', ועיקר טעמיה דהרשב"א בזה דהיינו מצד שהיה לו להשותף השני לעשות חלוקה או סדר שימוש זמן אחר זמן. וכל שלא עשה כן הניח את מה שישתמש חבירו על כפי מה הוא על-פי ההלכה (כמו"ש שכן הוא דרך קנין השותפות דאיגלאי מלתא שהקנין חל לו לבד לזמן ההוא)."
וכדברי הכסף הקדשים מבואר בתשו' הרשב"א שם בד"ה ונראה לי עוד דבחצר שאין בה דין חלוקה כל אחד מקנה חלקו לחבירו כל זמן שמשתמש, וביש בו דין חלוקה כיון שאפשר להם לחלוק ושלא יהיה לזה להיכנס לחלקו ולא איצטריכו לשעבד חלקים זה לזה. וסוף התשובה כתב דבין שאין בו דין חלוקה ובין שיש בו דין חלוקה כל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. וביאור הדברים דבאין בו דין חלוקה כל אחד מקנה חלקו לחבירו ובשלו הוא משתמש אמנם ביש בו דין חלוקה אף שאין הקנאה לחבירו מ"מ בזמן שמשתמש, חלק חבירו משועבד למשתמש, וכפי שנכתב להלן מהר"ן בסוגיית הגמ' בנדרים. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ח' בד"ה אבל. ואף שלפי זה אינו ממש כדברי כסף הקדשים שלדברי הכסף הקדשים גם ביש בו דין חלוקה כל שלא ביקש חלוקה יש לו לבד קנין לזמן ההוא. ולפי הנראה מהרשב"א שבאין בו דין חלוקה חלק חבירו קנוי לו דכל אחד מקנה לחבירו את חלקו בזמן שמשתמש. וביש בו דין חלוקה אף שאינו קנוי מ"מ כל זמן שלא חלקו ולא ביקש חלוקה, החלק משועבד לשימוש מי שמשתמש. עכ"פ גם השיעבוד הוא מכוח ההתחייבות של השותפות שכל זמן שאחד משתמש הוא משתמש בשל חבירו שהוא הקנה לו שהדבר משועבד לשימוש המשתמש.
ומבואר דהיינו טעמא דהרשב"א דבשלי אני עושה משום דכך היא דרך קנין השותפות דכל שלא ביקש חלוקה יש לו לבד קניין לזמן ההוא ונראה דסברא זו היא רק בשניים שנשתתפו וכך הוא דרך קנין השותפות שבזמן שישתמש אחד מהם הקנין הוא לבדו לזמן ההוא, וע"כ בזמן שמשתמש לבד קנוי לו וע"כ אין מעלה לו שכר בזמן ההוא שמשתמש לבדו כיון שהוא שלו לזמן ההוא ובשלו הוא משתמש. אבל בשותפים שכוח השותפות שביניהם הוא לא מכוח הקנין אלא שזכו מכוח ירושה ומכוח זה הם שותפים בה נראה דגם להרשב"א יעלה לו שכר כיון שלא הקנה לו שום קנין לזמן שמשתמש לבד.
והנה הר"י מגאש הרי איירי בשותפות שעל-ידי ירושה ובזה כתב שצריך לעלות לו שכר הואיל והדבר מעורב אין שום אחד יכול לומר בחלקי דרתי ובזה גם הרשב"א מודה.
וחילוק זה נראה מוכח ומבואר מהגמ' בנדרים דהנה דברי הר"י מגאש מה שכתב דהלכתא ברירה לן הואיל והדבר מעורב אין שום אחד יכול לומר בחלקי אני יושב, נסתר מסוגיית המג' בנדרים פרק השותפים דף מ"ה ב' ועל-פי מה שכתבו הראשונים בסוגיא, דזה לכו"ע גם אם לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שהקנין חל לו לבד מ"מ ודאי דחלק חבירו משועבד למשתמש לשימושו יעויין ר"ן שם בתחילת פרק השותפים, ואף בחצר שיש בו דין חלוקה דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שהקנה לו מ"מ הדבר משועבד וחל הנדר מדין קונמות מפקיעים מידי שיעבוד, ולדברי הר"י מגאש הא אין צורך לזה כיון שזה מעורב יכול להדיר חבירו, וגם הר"י מגאש לא חילק בין אין בו דין חלקה דבזה להלכה פסקינן כראב"י דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שזה שלו, וחבירו לא יכול לאסור עליו בקונם ובין יש בו דין חלוקה שלא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע שהקנה לו דבזה ראב"י מודה לרבנן שאינו אלא שיעבוד וקונמות מפקיעים מידי שיעבוד, אומנם למבואר דהר"י מגאש כתב דינו רק בשותפות על-ידי ירושה שלא נשתעבדו זה לזה, ובזה לכו"ע כל אחד משתמש בחלק חבירו אף באין בו דין חלוקה כי לא נעשה קניין שותפות ביניהם.
עיין עוד להלן מה שנכתב בזה.
ולכאורה על-פי זה בנידון דידן הבעל יכול לומר בשלי אני משתמש וא"א לחייבו לשלם עבור שימשו בחלקה של האישה.
אמנם נראה דהנה בכסף הקדשים שם כתב וז"ל:
"עיקר טעמיה דהרשב"א נראה דהיינו מצד שהיה לו שותף שני לעשות חלוקה או סדר שימוש זמן אחר זמן, וכל שלא עשה כן הניח את מה שישתמש חבירו כפי מה שהוא על-פי ההלכה וכו' משא"כ כששותף אחד ברח על-ידי אונס או כדומה נראה כמודה הרשב"א שיוכל אח"כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שהשתמש בו חבירו ממש."
ומבואר דדעת הרשב"א רק במקום שיכול לבקש חלוקה, ולא ביקש בזה הניח מה שנשתמש חבירו כפי מה שהוא על-פי ההלכה כמוש"כ לעיל שכן הוא דרך קנין השותפות דבזמן שישתמש אחד הקנין הוא לו לבד, אולם במקום שהיה אנוס לעזוב את המקום ולא יכול לממש את זכותו בשותפות דינו כתובע פירוק השותפות ובזה גם להרשב"א יקבל כנגד הזמן שישב חבירו, וגם ישלם שכר, שאינו יכול לטעון בשלי אני יושב, וכמו אם אמר מפורש שאינו רוצה שישב בביתו א"כ אין לו זכות לגור בשל חבירו וכשאין לו זכות לשבת ישלם שכירות המקום של חבירו שמשתמש בו.
והנה בנידונינו הרי הבעל פתח תיק רכוש לחלוקה, האישה פתחה תיק בבית-המשפט לחלוקת הרכוש, נפסק שהסמכות לדון הוא בבית-הדין. מ"מ שניהם רוצים לפרק את השותפות ביניהם ובזה על-פי הרשב"א לסברת הכסף הקדשים נגמרה השותפות, ואינו יכול לומר בשלי אני יושב. וכל שלא יכול לומר בשלי אני יושב, חזר הדין לדין הדר בחדר חבירו שלא מדעתו, וכמו שכתב הרשב"א דרק בטוען בשלי אני יושב אינו דומה להדר בחצר חבירו, אבל יכול לומר בשלי אני יושב כשמבקש אחד מהשותפים פירוק השותפות א"כ לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהקנין חל לו לבד, והוא גר עתה בחצר חבירו.
ובמה שכתב כסף הקדשים דאף באנוס לברוח מודה הרשב"א שיקבל זמן כנגד זמן וגם ישלם שכר צ"ע מהיכן לקח זאת מהרשב"א.
ונראה דהרשב"א הא כתב בכל של חלקו בשלו הוא משתמר, ואילו רצה חבירו היה משתמש בו. משמע ברשב"א, שגם בטוען בשלי אני יושב אם אין חביר יכול להשתמש בחלקו א"כ אינו יכול לעשות חלוקת זמן כשברח אף באונס ולא מחל חבירו.
מ"מ זה ברור מהרשב"א שבמקום שאחד לא יכול להשתמש בחלקו זכותו לחלוקת זמנים. ובאם א"א לעשות חלוקת זמנים ישלם לו שכר ממה שמשתמש בחלקו.
ובנידונינו אין אפשרות לחלוקת זמנים וברור שאין האישה יכולה לחזור להשתמש בחלקה. רק ממה שהיה באולם בית-הדין ההטחות של אחד בשני אינם מותירים ספק שאין הצדדים יכולים להיות ביחד וכל שאין היא יכולה להשתמש בחלקה גם להרשב"א צריך לשלם על השימוש שמשתמש בחלק חבירו.
ועיין להלן שהבאנו דברי המהרש"ם שטעם הרשב"א הוא שאם רצה חבירו היה משתמש ג"כ ובמקום שאין הוא יכול להשתמש גם להרשב"א מעלה שכר.
והנה בדר בחצר חבירו שלא מדעתו כבר הבאנו שנחלקו התוס' והרשב"א עם הרי"ף ר"מ בגברא דלא עביד למיגר וחצר דעבידא למיגר דדעת תוס' והרשב"א דאינו מעלה שכר הואיל ואינו נהנה ומה שחסר זה גרמא, ודעת הרי"ף והר"מ שמעלה לו שכר הואיל וחסריה.
והנה בנידון דידן הבעל לא עביד למיגר שהוא דר בבית ואינו צריך לשכור דירה, והאישה היא חסרה והבית מבחינתה עומד להשכרה, כי האישה צריכה לשכור דירה, וכדי לממן את השכירות היא צריכה להשכיר את דירתה א"כ דינה כדין חסר.
ולכאורה יכול הבעל לומר קים לי כדעת תוס' והרשב"א שכל שלו נהנה אף דחבירו חסר פטור לשלם ולא נוכל לחייבו שכר מדור על השתמשות בחלקה של האישה.
והנה בשו"ע חו"מ סי' שס"ג סעי' ו' סק"ג כתב הרמ"א:
"אף-על-פי שהוציא את בעה"ב בעל כרחו מן הבית והוא דר בו."
ובסמ"ע כתב:
"פירוש זה שנכנס לדור הוציא לבעה"ב שדר בו מהבית והוא דר במקומו מ"מ אין זה אלא גרמא בעלמא (ואינו מעלה לו שכר שו"ע)."
ובבאר הגולה שם סק"ג כתב:
"וביאר שם שאין זה אלא גרמא בעלמא, ואם הוצרך בעה"ב לשכור לעצמו דירה, נלענ"ד שאעל-פי שאין דרך הדר לשכור חייב לשלם וכו'."
לדברי הבאה"ג אדם שהוצא מהבית ושוכר מקום, והוציא על כך כסף חייב המוציאו לשלם לו את הוצאותיו כי הוא חסרו ממון.
בנידון דידן האישה אינה יכולה לממש את זכותה לגור בדירה עקב המצב שנוצר בבית, ולכן עזבה את הבית והציאה הוצאות על כך.
זאת ועוד, כל הסוגיא של הדר בחצר חבירו הוא שלא אמר לו צא מהבית, אבל אמר לו, צא מהבית חייב לשלם.
בשו"ע שם כתב:
"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו."
ובסמ"ע שם כתב:
"שאמר לו צא כו. בכה"ג בכל עניין אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון שגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה."
והנה זה שהאישה פנתה למשטרה להוצאת צווים להרחקתו של הבעל מהבית ללא ספק היא אומרת לו צא ובזה הדין שמעלה לו שכר.
בא-כוח הבעל בבקשה לעיכוב ביצוע המציא לבית-הדין את עירעורו לבית-הדין הגדול בעמ' 15 פיסקה 82 כתב ההלכה בסוגיית דמי שימוש ראויים נקבעה בפסק-הדין זרקא ע"א 1492/9 על-ידי הבג"צ כי שכר ראוי לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין מצומצמת לתנאים כדלקמן:
חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל אין השותף חייב בתשלום כל שהוא ליתר השותפים.
פסק הבג"צ אינו סותר את הנאמר בפסק-הדין. לפנינו זוג אשר השינאה בין שניהם מעלה אבק עד השמים ממה שהתרחש באולם בית-הדין חילופי הדברים שבין הבעל ואשתו הראו שנאה תהומית, ראינו שני נחשים העומדים לטרוף אחד את השני, על-פי ראיית בית-הדין אין האישה יכולה להמשיך לגור עם הבעל. שימוש הבעל בדירה כשאין האישה יכולה להיות באותה עת, מונע ממנה להשתמש בדירה. בג"ץ לא תלה מי אשם ביציאת השותף מהבית, אלא שנמנע מהשותף השני שימוש בבית עקב המצב שנוצר בין השניים.
כבר הבאנו מהכסף הקדשים אף שאחד השותפים אנוס היה לצאת מהמקום ואינו יכול לממש את זכות השימוש אף לא באונס מצד השותף נחשב הדבר כאומר לו בוא לחלוק, ואם השותף נהנה מחלקו של השותף שאנוס היה לצאת, חייב לשלם על ההנאה שנהנה מרכושו של השותף שעזב.
בנידונינו יש להוסיף נקודה מאוד חשובה אף אם נאמר ששותף אינו נחשב כנהנה משל חבירו הואיל והוא נהנה בע"כ מכיוון שהוא נהנה מחלקו בשותפות ומימלא מחבירו ומצידו אפשר לחלוק שכל אחד יקח את חלקו, אולם בעניינינו הבעל אינו רוצה את פירוק השיתוף היום, אף שבעיקרו רוצה לחלוק, אולם הוא רוצה להישאר בדירה כיון שלדעתו מאיזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון תהיה לו אפשרות לרכוש את חלקה של האישה. בזה שהוא מעכב את מכירת הדירה הוא נהנה מחלקה של האישה, בזה על-פי הדין חייב לשלם. והדבר מפורש בשו"ת מהרש"ם ח"א סי"ח בד"ה ובדבר וז"ל:
"מה שתבע ראובן מיהוד שזה ב' שנים תבעו לדין לחלוק כפי הכתב ויהודה סירב מלציית ד"ת ותובע שישלם שכר דירה מה ששווה חלקו יותר מחלק ראובן מחוייב יהודה לשלם דכל טעם הרשב"א שאם רצה חיברו היה משתמש ג"כ, וזה לא שייך בנידון דידן." עכ"ל.
והדברים מתאימים גם בנידונינו. דהבעל אינו רוצה לחלוק והיא מנועה מלהיכנס לדירה ועיין במהרש"ם שם שציין לשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' מ"ח שכתב שם שעיקר דברי הרשב"א הוא דאם היה רוצה חבירו להשתמש היה משתמש עיי"ש.
ונראה שגם על-פי חוק המקרקעין מתחייב לשלם. בסעיף 33 נאמר:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין שכר הראוי בעד השימוש."
ואף שהבג"צ סייג רק במקום ששאר השותפים מנועים מלהשתמש, נראה דבנידונינו שאף שהוא רוצה בפירוק השיתוף מ"מ הוא מעב את הפירוק ואף שבית-הדין נתן לו את הזכות לכך מ"מ אין זה סיבה שלא ישלם עבור שימוש בחלקה כי אם לה היה מחכה עד לסוף איזון המשאבים הדירה היתה יוצאת למכירה וכל אחד היה נהנה מחלקו, והואיל והבעל מבקש להישאר בדירה למה האישה תפסיד בכך את זכותה למכור ולכל הפחות ישלם את עלות השימוש, ובזה גם הבג"צ יסכים במקום שיכולים לחלק את הנכס המשותף ואחד מעכב את פירוק השיתוף ודאי ישלם דמי שימוש, הואיל ומשתמש בחלקו של השותף, ועתה יצא לאור ספר "עטרת דבורה" פסקי-דין שהתבררו בבית-הדין בצפת מהאב"ד והאריך בסוגיא זו של תשלום דמי שימוש ח"ב סי' ל"ג ודבריו משלימים למה שכתבנו ומה שהביא מספר משנת ר' אליעזר (להג"ר אליעזר סולידו) חלק חו"מ סי' נ"ט שהר"י מגאש והרשב"א נחלקו אם יכול לומר בשלי אני משתמש, כבר כתבנו למעלה להוכיח שלא נחלקו הרשב"א והר"י מגאש, הר"י מגאש כתב שאינו יכול לומר בשלי אני משתמש רק בירושה, ובזה גם הרשב"א מודה. והרשב"א כתב בשני שותפים שנשתתפו ועל-פי מה שביארנו שם.
והביא שם תשובת הרשב"ש סי' קל"ט דכתב בשני אחים שירשו שני בתים אחד גדול ואחד קטן רשאי השני לקבל את הגדול לפרק הזמן שגר בו אחיו וחלק על הרשב"א בתשו' שכתב שאינו יכול לבקש זמן כנגד זמן כיון שבשלי אני משתמש.
ולמבואר שבירושה גם להרשב"א כל אחד משתמש בחלק חבירו, ואם הוא משתמש בחלק חבירו, יכול חבירו לומר תן לי כנגדם. ודברי הרב"א אמורים רק בשניים שנשתתפו וכפי שנתבאר.
המורם מכל הנ"ל שהבעל חייב לשלם לאשתו דמי שימוש.