הספריה המשפטית
משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה

הפרקים שבספר:

היכן האמת יוצאת לאור?

1. מבוא*

מעטים שמים את ליבם לכך, כי מירוץ הסמכויות, על הדין המהותי, שבין בתי-המשפט לענייני משפחה (להלן: "בית-המשפט"), לבין בתי-הדין הרבניים (להלן: "בית-הדין הרבני"), הוא בעצם מירוץ על סדרי דין ודיני ראיות שונים לחלוטין.

ההבדל זה מביא, כמובן, לתוצאות משפטיות שונות. לטוב או לרע. כאשר כאן השאלה החשובה - היכן האמת יוצאת לאור? האם בערכאה האזרחית או בערכאה הרבנית?

במאמר זה נוכיח כי לאמת יש סיכוי גדול יותר לצאת לאור דווקא בבית-הדין הרבני, ולא בבית-המשפט. לכן יש לקחת בחשבון, בראש ובראשונה את סדרי הדיון ודיני הראיות ולאו דווקא את הדין המהותי. שאם לא כן, צפויה להם הפתעה. מאידך, האמת שמסתתרת לה בערכאה האזרחית, יש לה סיכוי טוב שהיא לא תימצא, למי שכמובן מעוניין בכך.

2. סדרי הדין בערכאה האזרחית

סדרי הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה, דומים בעיקרם לתקסד"א הנהוגים בבתי-משפט רגילים, אך קיימים שינויים מיוחדים "לטובת המשפחה" (עליהם הוטלה ביקורת קשה)[246].

המטרה היתה טובה. לנהל משפט בתוך המשפחה אינו משפט אזרחי רגיל. יש רגישויות מיוחדות, יש אינטרסים, יש אמוציות ומעל הכל, מעורבים בסכסוך – ילדים קטנים וגדולים. התוצאה לדעתנו מאכזבת. סדרי הדין שנקבעו, אינם ראויים ואינם מתאימים במיוחד כשמדובר בענייני משפחה.

2.1. סעיף 8(א) - משפט צדק

גולת הכותרת, הינה סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, (להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה") הקובע:

"8. סדרי דין וראיות

(א) בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות."

על אופן השימוש בסעיף זה ניתנו החלטות ופסקי-דין לרוב.[247] סעיף זה לא בא להציל את עורכי-הדין שהתרשלו בפעולה זו או אחרת, אלא נועדה "להציל" מצבים משפטיים קשים, מצבים אבסורדיים, הפוגעים במשפחה. למשל במקרים בהם אין הוראה מתאימה, ספציפית אחרת בחוק או בתקנה.[248]

השימוש תלוי בשיקול-דעת מלא של בית-המשפט. עם הקמת בית-המשפט לענייני משפחה עשו בסעיף זה שימוש נרחב. במהלך השנים הצטמצם השימוש למקרים מיוחדים בלבד, באופן שניתן לומר כי סע' 8(א) כמעט וחלף לו מהעולם ובכל אופן השימוש בו מועט ויוצא דופן.[249]

נפסק שאין ללמוד מסע' 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, כי בימ"ש רשאי לסטות מן המקובל בסד"א בכל הקשור לכללי הראיות בסדרי דין. סעיף 8(א) הנ"ל יצר גמישות ביישום דיני הראיות וניהול המשפט אולם הוא לא בא כדי ליצור תוהו ובוהו.[250]

הפתח הגדול לעשיית הצדק כמעט ונסתם.

2.2. חוות-דעת מומחים

תקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת כי:

"258יב. חוות-דעת של מומחה בענייני משפחה [תיקונים: התשנ"ה (מס' 3), התשנ"ו (מס' 2), התשנ"ז, התשס"ה].

(ג) בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה בכתב על חוות-דעתו בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את חוות-הדעת, והמומחה ישיב על השאלות בכתב בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את השאלות.

(ד) מומחה שמינה בית-המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות-דעתו אלא ברשות בית-המשפט, ובלבד שהוגשה בקשה מנומקת לחוקרו בתוך שבעה ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה...

(ז) בעל דין לא יגיש חוות-דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית-המשפט בחן אם ליתן צו על-פי סעיף 8(ג) לחוק."

האיסור לצרף חוות-דעת מומחה לכתבי הטענות, הינו מוזר ויוצר פגיעה מהותית בהוכחת האמת. כך למשל כאשר נטענת טענה של זיוף לא תוכל לצרף חוות-דעת של מומחה להשוואת כתב יד, אלא ברשות בית-המשפט ועליך לצפות שבית-המשפט דווקא הוא ימנה מומחה מטעמו. הוא הדין בחוות הדעת של מומחים מכל סוג.

בעניין זה, יש שינוי מהותי נוסף והוא מינוי המומחים. בית-המשפט לענייני משפחה נטל לעצמו את השלטון למנות מומחה מטעמו, לפי שיקול-דעתו, ואף צד אינו רשאי להביא מומחה מטעמו אלא ברשות.[251] סעיף 8(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע כי:

"8. סדרי דין וראיות

(ג) מונה מומחה או יועץ מטעם בית-המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית-המשפט."

כלומר, לא ניתן להביא חוות-דעת מומחה, אלא לאחר שמומחה כזה מונה על-ידי בית-המשפט. את המומחה מטעם בית-המשפט לא ניתן לחקור אלא ברשות בית-המשפט וזאת רק אם הגשת לו שאלות הבהרה בכתב תוך שבעה ימים מקבלת חוות-הדעת... והבקשה לחוקרו הוגשה באופן מנומק תוך שבעה ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה.[252] שבעה פה שבעה שם, כאשר הדיון להוכחות ממילא נקבע לעוד שנה.[253]

אין חלילה חולק על שיקול דעת בית-המשפט בעת שהוא ממנה מומחה, אולם יש להתאים את המומחה למקרה, ולא פעם קרה שמדובר במומחה שאינו מומחה למקרה הספציפי ובכך נחרצו גורלות.

מטרת החקיקה הזו הייתה לקצר הליכים בעניין מינוי מומחים, למנוע הוצאות מיותרות לצדדים. שכן בדרך הרגילה כל בעל דין היה מצרף חוו"ד מומחה מטעמו ולאחריו, בית-המשפט היה ממנה מומחה מטעמו. כיום בית-המשפט לענייני משפחה הוא הראשון למנות מומחה ורק במקרים נדירים וברשות בית-המשפט יוכל בעל דין להביא מומחה מטעמו כמפורט בתקנה 8 דלעיל.

2.3. גילוי מסמכים

כמו כן, נקבע באופן משונה ויוצא דופן כי כל צד יצרף לתביעתו, בד-בבד עם הגשתה את כל המסמכים שבידו וזה כולל אפילו תמלילים של שיחות, דוחות מעקב וכל הראיות האחרות שיש בידך... ולכל זה עונש בצידו באופן שתחול תקנה 114א והוא לא יורשה להגיש את המסמך כראיה.

תקנה 258ט לתקנות סד"א קובעת כי:

"258ט. גילוי מסמכים מוקדם [תיקון התשנ"ה (מס' 3)]

(א) לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו.

(ב) מסמך כאמור בתקנת-משנה (א) המצוי ברשותו של מגיש כתב הטענות, יצורף העתק או תצלום שלו לכתב הטענות, ואם אין הוא מצוי ברשותו, יציין בתצהיר המאמת את כתב הטענות בידי מי, למיטב ידיעתו, הוא מצוי.

(ג) לא צירף בעל דין מסמך כאמור בתקנת-משנה (ב), תחול תקנה 114א."

בעניין אחד, נטען כי לא צורפו המסמכים בכוונה תחילה, כדי שהצד השני לא יתאים את גירסתו במשפט לראיות שיש בידה. טענה זו נדחתה. כב' השופטת ע' ארבל שקבעה:[254]

"כמו כן יש טעם לפגם בטענה של המשיבה כי חששה לצרף את המסמכים שמא ינסו המבקשים לתאם את גירסתם לראיות שבידיה. בכך אין כדי להצדיק אי עמידה בהוראות התקנות..."

הנה כי כן, יש מי שמצרף את המסמכים והראיות מתוך מורא התקנה ויש מי שמצרף "ים" של מסמכים, אפילו קבלות משונות מהמכולת כטקטיקה משפטית (הצפת מסמכים על-מנת להטביע את היריב).

2.4. תצהירי עדות ראשית

לא זו אלא, שנקבע נוהג יומיומי מוזר, לפיו בית-המשפט מטיל על הצדדים להגיש את עדויותיהם בתצהירים. עדות ראשית בצירוף כל מסמך וכל תג תוך נקיטת סנקציה לגבי מסמך שלא צורף. התוצאה היא כי עורכי-הדין מציפים את בית-המשפט בתצהירי עדות ארוכים, לרוב בלתי-רלוונטיים, מיותרים, וכמובן מלאים וממולאים בעדות שמיעה, כתובה שחור על גבי לבן, שאותה קורא השופט לפני הדיון, ומגבש לעצמו השקפה מוקדמת כלשהי על העניין. עורכי-הדין עורכים את התצהירים, משמיטים דברים מזיקים, מוסיפים דברים שיש להם, לדעתם, ערך טקטי וכך נערמים להם תצהירים ע"ג תצהירים ומתווספים אליהם ערימות של המסמכים.[255] מה אם כן טעם לנו בדיני ראיות אם לתצהירי עדות ראשית מצרפים מכל הבא ליד?

כתוצאה מכך ההליכים המשפטיים הפכו איפוא להיות מאוד מסורבלים, ארוכים ומיותרים, גבבות של ניירת, חסרת ערך, כל עדות וכל בקשה נעשים בתצהירים. אפילו עדותם של חוקרים ובלשים מוגשת מראש תוך ביטול אלמנט ההפתעה בבחינת "כאן אצלנו אין שפנים". כיצד תוגש עדות דרמטית של חוקר פרטי מראש אם האובייקט יכול להתכונן לה?

התיקים מתעצמים ומתנפחים כבר עם הגשת כל תביעה וכל בקשה בלווי תצהיר. הגשת תביעה יחד עם תצהיר נעשית רק בבית-המשפט לענייני משפחה (ובבית-המשפט האזרחי בעניינים מסויימים). לשם מה התצהיר הזה, אם ממילא ידרש לאחר מכן תצהיר עדות ראשית? הגשת תצהירים מעצימה את התיק ולרוב הם הופכים למיותרים, כאשר בעלי הדין בסופו של דבר כלל לא נחקרים עליהם. האם התצהיר המצורף לכל בקשה מחזק את האמת?[256]

ההפך הוא הדבר, צירוף תצהיר על ימין ועל שמאל הופך אותו למצרך זול, נייר עובר לסוחר, ללא כל ייראה מפניו. בעלי הדין לא מיחסים לתצהירים ההמוניים הללו ערך מיוחד ורואים בו כחלק מכתבי הטענות.

2.5. חקירה ועדות

בבית-המשפט לענייני משפחה מוטלת חובת ההתייצבות של בעלי הדין לקדם המשפט, (אך לא במהלך ההוכחות), (תקנה 258א). אך כפי שהבאנו לעיל מה הטעם לנו בתצהירי האימות ובהתייצבות בעלי הדין, אם בית-המשפט עסוק ראשו ורובו, בקדם המשפט בטיעוני עורכי-דין, בעלי הדין כלל לא נחקרים ולא נשאלים. הם יושבים וצופים במחזה בעינים פעורות. אמנם אם נידונה בקשה ספציפית, יתכן ויתבקשו להיחקר, אך גם אז בתי-המשפט מנסים למנוע את חקירת בעלי הדין (בזבוז זמן...) ואם זה לא ניתן, אז חקירתם נעשית בקצרה, קטועה וחלקית!!!

במציאות, בבית-המשפט, בעל דין לא נחשף לחקירה נגדית אלא בשלב מאוד מתקדם של המשפט. למעשה, הוא יכול להסתתר מאחורי גבו הרחב של עוה"ד, הטוען בשמו, מדבר בשמו, מנהל מו"מ בשמו וכבר ראינו מקרים שבעל הדין לא נחקר ולא נשאל על תצהיריו במשך שנים של משפטים!!!

בהמשך, נדרשים בעלי הדין להגיש בתצהיר עדות ראשית בכתב ומראש, כולל את עדותם של חוקרים, אשר נשכרו על-ידי בעל הדין. בידם של החוקרים יש חומר ראייתי רב, אותו הם נדרשים להגיש בתצהיר יחד עם הראיות, פוגעות קשה בחקירה הנגדית של בעל הדין שכנגד. משום שכך הוא יודע בדיוק רב מהו החומר הראייתי שבידי יריבו ומהו החומר הראייתי שאין ליריבו וכך הוא יכול להתכונן לחקירתו ולא "ליפול" בחקירה הנגדית שתיערך לו. אנו רואים בכך פגם קשה ומהותי בחשיפת האמת[257]. חשיפת האמת היא המרכיב של משפט צדק. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ש' לוין:

"דיני הראיות בישראל נותרו עדיין בחלקם הגדול דינים שבהם נקבעים ממצאים על יסוד ראיות שבעל-פה, כאשר זכותו של בעל-דין היא להעמיד את ראיות יריבו במבחן החקירה שכנגד. כמו שנאמר מפי השופט אגרנט ז"ל בבג"צ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת [1], בעמ' 23:
"החקירה שכנגד רואים אותה כמכשיר היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל-דין לשם גילוי האמת במשפט..."[258]
צר לנו שהחקירה הנגדית הפכה בכך מיותרת עם החשיפה המוקדמת של ראיות היריב, או מניעת הגשתן. כיצד נוכל לחשוף את השקר ולהוציא האמת לאור?

סיפור ידוע במקרא על הצורך לערוך חקירה נפרדת של עדים הופיע בצמוד לספר דניאל וידוע כ"סיפור שושנה", תוספת לספר דניאל בפרק י"ג.[259] שם העידו שני אנשים, עדות שקר, כי אישה נכבדה, אשתו של יהויקים, (מעשירי הקהיליה שבבל), נחשדה כי נאפה עם נער ונידונה להוצאה להורג בסקילה. דניאל נשלח על-ידי האלקים להציל אותה. הוא דרש לחקור את שני העדים בנפרד והוכיח סתירות בעדויותיהם. האחד טען שהבגידה בוצעה תחת עץ אלת המסטיק ואילו השני טען כי זה קרה תחת עץ האלון. באופן זה הוכחה עדות השקר, שושנה זוכתה והעדים הוצאו להורג.

2.6. מזונות זמניים

מזונות קדם זמניים הם דוגמא מובהקת לאי-גילוי האמת. בבית-המשפט לענייני משפחה נפסקים מזונות אישה ו/או מזונות ילדים על סמך כתבי טענות, המאומתים בתצהיר, ואחר-כך על סמך "התכתבות", בקשה ותשובה שכותבים עורכי-הדין וכל זאת מבלי שבית-המשפט אפילו יראה את הצדדים, יבין במי ובמה מדובר!!! בפועל, נפסקים מדי יום מזונות בלא שהצדדים מופיעים לבית-המשפט וכל שכן בלא שנחקרים ונשאלים על טענותיהם. הליך משפטי זה הינו שערורייתי ואין צורך לומר כי הצדדים עצמם מאוכזבים מהתוצאה, קל וחומר שעניינם נידון ונפסק מבלי שהם אפילו יודעים את כתובתו של בית-המשפט... כיצד יכול שופט לפסוק מזונות אשר לא ראה ולא שמע את הצדדים מעולם?

ואין צריך לומר שאין דבר קבוע יותר, מאשר דבר זמני וכך אותם מזונות קדם זמניים שנידונו על סמך ניירות ובלא חקירות הפכו בסופו של דבר לסופיים. בכל מקרה הם משמשים קלף מיקוח למי שהצליח לזכות בהתכתבות עם בית-המשפט...

2.7. סעדים זמניים

סעדים זמניים ניתנים בבית-המשפט לענייני משפחה בקמיצה ובמשורה. כדי לזכות בצווי עיקול יש צורך להוכיח מרכיבים הקבועים בתקנה 362 לתקסד"א: קיום ראיות מהימנות לקיומה של עילה, מידת הנזק, תום-הלב, סעד צודק וראוי ועוד מגבלות מניעות. כדי לקבל צו עיכוב יציאה כנגד הנתבע יש להוכיח:

"384. צו עיכוב יציאה מן הארץ [תיקון התשס"א (מס' 7)]

(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו."

בצער נאמר שעורכי התצהירים מנסים לקלוע לדרישות התקנות, הם "מרכיבים" טענות כדי לזכות בסעדים אלו. הסעדים הזמניים בענייני משפחה חשובים והכרחיים. אם כדי להבטיח נוכחות בעל דין ואם כדי להבטיח את זכויותיו של בן משפחה שנפגע. לצערנו, הקשיים בהשגתם פוגעים קשות בבעלי הדין התובעים, גוררים התדיינויות מיותרות ומתישות, רק כדי להשיג סעד זמני שהוא לעיתים הכרחי ומוצדק אך נדחה.

2.8. ערעורים

ערעורים לבית-המשפט המחוזי הינם מטלה כבדה. אגרה גבוהה (1,248 ₪), הפקדת ערובה (15,000 ₪ - 20,000 ₪), כל אלו מהווים מחסום דיוני המונע מבעל דין להגיש ערעור ושוב הצדק אינו בנמצא. דבר זה מקנה כוח לשופט בערכאה הראשונה, היודע שהערעור נבצר מפני המתדיין שלפניו.

3. סדרי הדין בערכאה הרבנית

סדרי הדין של הערכאה הרבנית, נקבעו "בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל תשנ"ג".

הדיון בבית-הדין הרבני הינו, תמיד, דיון על-פה, שאינו נסמך ואינו "נדבק" לכתבי הטענות. התביעה מוגשת אומנם בכתב, אך זאת מהטעם הפשוט - שיהיה לנו תיק ושהנתבע יידע על מה הוא נתבע. הנתבע מצידו אינו חייב (אך רשאי) להגיש הגנה (הנקרא כתב תשובה), (פרט להליך מזונות שבו עליו להגיש כתב תשובה בצירוף הרצאת פרטים). עוד יודגש שבמהלך הדיון עצמו, יכול התובע לצרף על-פה תביעות נוספות, כמו גם הנתבע יכול להגיש תביעת נגד ואפילו על-פה (תק' ל"ב). בו בזמן שבית-המשפט לענייני משפחה יכול להקדיש זמן רב לשאלה אם זה תיק עיזבון או אם זה תיק תמ"ש ולדחות ולמחוק בקשות ותביעות תוך פגיעה בצדדים.

התובע בבית-הדין הרבני אינו חייב לפרט ואינו חייב להביא את כל העובדות המזכות אותו בסעד הנדרש. די אם יגיש טופס תביעה בו יפרט את הסעד הנדרש ויציין שהעובדות והטיעונים עצמם יובאו בעת הדיון בעל-פה.

נדגיש שאין בבית-הדין הרבני "תצהירים". התצהיר אינו חלק מההליכים בערכאה הרבנית, זאת בניגוד לערכאה האזרחית המייחסת לתצהיר דבר שבקדושה, עד כדי כך שאי-צירוף תצהיר יכול להביא למחיקת תביעה ואי-צירוף תצהיר עדות ראשית שכל כולו עדות שמיעה, יכול להביא לדחיית תביעה... יתרה מזו המושגים "פיצול סעדים", "השתק עילה" "מעשה בי"ד", "התיישנות" ועוד, אינם חלק מההליכים בבית-הדין הרבני ואינם מוכרים שם. הערכאה הרבנית אינה משקיעה את מרצה ואת זמנה בטענות מהסוג הזה, אלא מבררת ישירות את התביעה לגופה.

בבית-הדין הרבני על בעלי הדין להופיע אישית, כדי שבית-הדין הרבני יוכל לשמוע באופן אישי את טענותיהם, כמובן בנוכחות שני בעלי הדין.

תקנה נז: "נוכחות בעלי-הדין אישית במשך כל מהלך המשפט על בעלי-הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית-הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו.

תקנה סעיף (1): "גם אם יש לצדדים מורשים חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק טענותיהם אחרי כן."

לא רק זאת אלא:

תקנה ס"ב: "בזמן שבעל דין מברר את דבריו או עונה לשאלות או נדרש לענות, אין מורשהו רשאי לעזור לו על-ידי הזכרת דברים באיזו דרך שהיא..."

תקנה פ"ו: "עדים מעידים בעל פה, כל אחד שלא בפני הבא אחריו, בפני בית-הדין ובפני בעלי הדין ובאי-כוחם."

הנה לפנינו הדרך האמיתית והנכונה לגילוי האמת. בעלי הדין נדרשים להתייצב ונחקרים מיד עם תחילת הדיון על-ידי בית-הדין הרבני. כבר בישיבה הראשונה נחקרים התובע והנתבע ארוכות בידי בית-הדין ומבלי שעורכי הדין יוכלו "לצנזר" את תשובותיהם. זהו שלב אמיתי, מפתיע ונכון לגילוי האמת. מניסיון של 35 שנות עריכת דין בבית-המשפט ובבית-הדין הרבני, נוכל לומר ללא כל ספק כי בשלב זה מתגלית האמת על כל היבטיה וכיווניה. בעל הדין עומד למבחן, בפעם הראשונה בחייו, בפני ערכאה שיפוטית החוקרת ודורשת היטב ומבררת את הדברים. אין לו לאן לברוח... אין לו עורך-דין ש"מסנן" את דבריו, הכל ישיר, הכל לעניין.

תק' ס"ב הנ"ל מיושמת היטב על-ידי בית-הדין אשר אינו מאפשר, בנוקשות רבה, לעורכי-הדין לקום, להתערב, לעזור, "ללחוש" ואפילו להזכיר לבעל הדין. רק לאחר שלב החקירה על-ידי הדיינים יוכלו עורכי-הדין "להסביר"... אך בעצם הם מנסים לתקן ולהסביר את השגיאות שעשה לקוחם, זאת באיחור ובמצב אבוד.[260]

ומיותר לומר שבית-הדין הרבני פוסק מזונות רק לאחר חקירה ודרישה ולא בהתכתבויות של עורכי-דין. לעומת כל זאת, בבית-המשפט, בעל הדין הינו "כוכב נסתר". יכול ויתנהלו שם מספר קדמי משפט, עשרות בקשות כולן בצירוף תצהירים, שבית-המשפט לא יאפשר חקירה של בעלי הדין ולמותר לציין שבית-המשפט עצמו אינו חוקר ואינו דורש את בעל הדין ישירות. בית-המשפט שומע טיעונים, טענות ומענות באמצעות עורך-דין ואף מחליט החלטות משמעותיות בלא שבעל הדין עצמו נשאל אפילו שאלה אחת... והשיא הוא במזונות קדם זמניים, שנפסקים בהתכתבות ומבלי שבית-המשפט לענייני משפחה ראה את בעלי הדין...

בעל הדין יושב לו באולם המשפט, שומע את טיעוני עורכי-הדין, את הערות השופט, אך הוא אינו שותף למשחק הזה, מוסתר על-ידי עורך-דינו. בבית-הדין הרבני בעל הדין הינו השחקן הראשי ללא כל מסננת.

נוכחות בעלי הדין הינה חשובה והכרחית. בעלי הדין אינם חשים מיותרים. הם מעורבים בהליך המשפטי, טוענים ומדברים, נחקרים ומשיבים וכל זה מביא לגלויה וחשיפתה של האמת.

כך גם לגבי העדים, אין תצהירי עדות ראשית!. ראה תקנה פ"ט לתקנות הדיון בבית-הדין הרבני:

"פט. חקירת עדים

(1) העד מגיד את עדותו ובית-הדין חוקרו. אחר-כך רשאי לחוקרו הצד שהזמינו ואחריו הצד שכנגד.

(2) ראה בית-הדין צורך בכך, רשאי הוא לחקור את העדים לפני החקירה הנגדית.

(3) בית-הדין רשאי להוסיף בכל עת שאלות נוספות וכן להרשות לבעלי-הדין או לאחד מהם לעשות כך."

באופן זה עדויותיהם של חוקרים פרטיים מובאות לבית-הדין ישירות מפיהם של החוקרים, לנוכח בית-הדין ובעלי הדין והם נחקרים ישירות ומיד על-ידי בית-הדין הרבני ולאחר מכן על-ידי בעלי הדין. האמת נחשפת ומוטחת ישירות בפרצוף של בעל הדין אשר "אין לו לאן לברוח", ואין לו תירוצים בארסנל שעורך-דינו הניח לו.

כל מסמך שבעל דין נדרש לו, או נזקק לו, ניתן להגשה. בית-הדין הרבני לא יהסס להוציא צווים להזמנתם של מסמכים! (אין צורך בהסברים מיוחדים ולא תצהירים...) בבית-המשפט יכול שאם היו בידך מסמכים שלא צורפו לכתב התביעה – לא תורשה להגישם!!! בתי-המשפט מקשים על הזמנת מסמכים ומתנים זאת לעיתים בהסברים והנמקות, הפקדות כספיות גבוהות, ועוד תנאים משונים ומיותרים.

הוא הדין לעניין מינוי מומחה. בבית-הדין הרבני כל צד רשאי לצרף חוו"ד מומחים כעולה על רוחו, ובית-הדין לא יטיל מגבלות ו/או סנקציות ולא יעניש שכן כל אלה תורמים לגילוי האמת.

סעדים זמניים ניתנים בבית-הדין הרבני מיידית וברוחב לב, ללא כל צורך בתצהיר משמים "קולע לתקנות"... סעד של עיכוב יציאה בענייני משפחה הוא חשוב ונחוץ. סעד של עיקולים זמניים הוא הכרחי, למניעת פגיעה קשה בבן משפחה. בית-הדין הרבני לא מתנה את הוצאת הצווים בהפקדות כספיות ובערבויות של צד ג' שכן לעיתים קשה לקבל ערבות של צד ג' שאינו מעורב בתיק.

ערעורים לבית-הדין הרבני הגדול כרוכים באגרה של 223 ₪ בלבד, אין צורך בהפקדת ערובה, בעל הדין חופשי לערער. הערעור נשמע תמיד בעל-פה בנוכחות בעלי הדין ואין בבית-הדין הרבני הגדול מושג הנקרא "ערעור בהתכתבות": אפילו הארכת מועד להגשת הערעור ניתנת מתוך הבנה באופן שגרתי בו-בזמן שבבית-המשפט המחוזי לא תינתן הארכת מועד אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן. בית-הדין הרבני אינו מכניס את הצדדים לשום סד.

4. והאמת?

הנה כי כן, אנו נוכחים כי האמת יוצאת לאור דווקא בבית-הדין הרבני. הניסיון מוכיח כי בעלי הדין ועדיהם נחקרים ונדרשים על-ידי בית-הדין ישירות בעניינים רלבנטיים בשאלות ממוקדות בלא הפרעה ובלא תצהיר ערוך ומוכן מראש. בעלי הדין ועדיהם מופתעים מהשאלות הישירות והתשובות הישירות שעליהם להשיב. גלוי האמת הינו מלאכה לא קלה, אך גילוי האמת ועשיית צדק הינו לב-ליבו של ההליך המשפטי ומטרתו. לשם גילוי האמת נקבעו תקנות וסדרי דין שנועדו לעזור לגלויה. בפועל לצערנו הרב, סדרי הדין בבית-המשפט לענייני משפחה כלל אינם מסייעים לגילוי האמת כולל סעיף 8א שעניינו עשיית צדק, אשר ננטש לאנחות. תצהירי עדות ראשית מתחילתם ועד סופם, מתובלים בסיפורים ועניינים שבשמיעה, אינם תורמים לאמת. החקירה הנגדית – השיא של גילוי אמת, בבית-המשפט הופכת לחקירה מגוחכת של בעל דין ו/או העדים אשר ישננו וילמדו מה לומר על סמך תצהירי היריב שהוגשו לעיונם, זמן רב קודם הדיון.

ואכן מסתבר כי חקר האמת כלל אינו המטרה של המשפט. הדין הישראלי מבחין בין אמת עובדתית לאמת משפטית. לעיתים, יש והאמת העובדתית נדחקת מפני האמת המשפטית. עניין זה נדון לאחרונה בנושא הממזרות. ב-בר"ע (ת"א) 1364/04 היועמ"ש נ' פלונית, (פורסם באתר נבו) שם נקבע כי אין מקום לומר שעקרון גילוי האמת גובר על הכל. זהו עקרון חשוב, אך יכול ויידחק מפני עקרון אחר, כמו עקרון טובת הילד[261]. "המשפט מכיר באינטרסים מוגנים אחרים, אשר יכול וידחקו את האינטרס של גילוי האמת העובדתית".

בעניין הממזרות אכן מוכח הדבר. בית-הדין הרבני אינו מוותר ולא יוותר על האמת העובדתית, בה בשעה שבית-המשפט נסוג נסיגה מלאה מפני גילוי האמת הזו, לטובת הגנת הקטין מהממזרות, תוך פגיעה קשה באב נטען ובקטין עצמו שאינו יודע מיהו אביו האמיתי. בבית-המשפט לענייני משפחה חוייבו גברים לשלם מזונות לילדים אף שאינם הוריהם של הקטין בו בזמן שבית-הדין הרבני יחשוף את זהותו האמיתית של האב.

בית-המשפט לענייני משפחה עושה משפט. בית-הדין הרבני עושה דין - וההבדל עצום.[262]

5. ומה כל כך חשוב באמת?

האמת הנחשפת היא לב-ליבו של המשפט, דרכו נגיע לעשיית צדק. אי-חשיפת האמת הינה בעוכרי המשפט, מביאה לחוסר צדק, לאי-אמון במערכת המשפטית, לאכזבה ותסכול קשה מההליך ומתוצאותיו. בכתובים נאמר: [263]

"חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח, צדק משמים נשקף."

שפירושם, השלום והאמת באים יחד, בזכות האמת תניב הארץ (פרי), בזכות הצדק שבין בני אדם, הצדק נשקף בין השמים.[264]

אי-גילוי האמת, הנובעת מסדרי הדין המיוחדים, אולי המשונים, הנהוגים בבית-המשפט לענייני משפחה, זו האכזבה שלנו.


* אורי צפת - עו"ד, כיהן כיו"ר ועדה לענייני משפחה של ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עורכי-הדין.
[246] כך למשל כב' השופט ח' פורת (בדימוס) בהרצאתו בכנס העשור לבית-המשפט לענייני משפחה שנערך במכללת שערי משפט ביום 21.6.08. פורת חיים, "האם התגשם חזונו של השופט אלישע שינבוים: בית-המשפט לענייני משפחה במלאת עשור להקמתו", משפחה במשפט, כרך ב', 271.
[247] ראה לדוגמה: תמ"ש (משפחה-ת"א) 32180/98, בש"א 4091/99 פליסר נ' פליסר, (אתר נבו); תמ"ש (משפחה-חדרה) 3070/02, בש"א 1384/05 מ' ר' נ' מ' א' (אתר נבו); תמ"ש 3967106 פ' י' נ' פ' מ', תק-מש 2007 (4), 410, 414 (2007).
[248] תמ"ש 5984/01, בש"א (כ"ס) 1039/03 ק.ל נ' א.ל, פורסם באתר נבו.
[249] להלן: ה"ש 2.
[250] בר"ע 615/02 (מחוזי-ב"ש) פדאור ס"ב (2) 108, (כב' השופט ניל הנדל).
[251] תקנה 258 יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
[252] כיצד ישלחו שאלות הבהרה תוך 7 ימים, אם אין בידי באי-כוח הצדדים את חומרי הגלם. למשל מומחה שערך בדיקות פסיכו-דיאגנוסטיות לצורך קביעת הורה משמורן, יש בידו מבחנים שונים שערך לבני הזוג. את המבחנים צריך לקבל ולהעביר למומחה שמטעם אותו צד או למשל בדיקה במכונת אמת, כיצד אפשר תוך שבעה ימים לקבל את חומר הגלם (השאלות וניתוחן) ולשלוח שאלות הבהרה?
[253] מועדים להוכחות נקבעים לעוד שנה, במקרה הטוב.
[254] בע"מ 1609/06 פלוני נ' פלונית (פורסם באתר של בית-המשפט העליון).
[255] כאן צריך לציין את דבקותו של כב' השופט, ד"ר גרשון גרמן, מבית-המשפט לענייני משפחה בת"א, השופט היחיד המתנגד בתוקף להגשת תצהירי עדות ראשית, בגלל היותם בלתי-רלבנטיים ומכילים עדות שמיעה לרוב, וכך בעלי הדין מעידים באולמו, הם ועדיהם בעדות ראשית, בפני בית-המשפט ישירות וכך הוא מצמצם את התופעה של הצפת בית-המשפט בעדויות, דברים ומסמכים לא רלבנטים, לרבות עניינים שבעדות שמיעה.
[256] והאם מי שבית-המשפט קבע שאינו אומר אמת בתצהירו הועמד לדין?
[257] לב-ליבה של החקירה הנגדית היא חוסר הידיעה של הנחקר על מידע שיש לחוקר, דבר המביא לחשיפת האמת.
[258] רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, 32 (1998).
[259] סיפור שושנה נמצא בספרים החיצוניים כתוספת לספר דניאל, תרגום השבעים, באנציקלופדיית המקרא של "גשר", תרגום השבעים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת.
[260] עורכי-דין המנסים לעשות זאת, אולי עקב חוסר הכרות עם בית-הדין, ננזפים קשות על-ידי בית-הדין.
[261] ראה: ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2), 578 (1995); בר"ע 1129/05 אלמוני נ' פלמונית, תק-מח 2005(4), 8325 (2005).
[262] הערת העורך:
עם כל הכבוד לדברי המחבר המלומד, איני שלם (בלשון המעטה), עם הצהרתו לפיה בית הדין יחשוף את זהותו האמיתית של האב הביולוגי. הסיבה לכך ברורה. חשיפת זהות האב הביולוגי, יש בה בכדי לפגוע בכשרות הקטין. בית-הדין הרבני, עושה מאמץ עליון בכדי להכשיר את הילדים לבוא בקהל. לפיכך, הוא לא ייתן ידו לכל סיכוי פגיעה בכשרותם. אולם, בניגוד לבית-המשפט לענייני משפחה, שאכן, כדברי המחבר המלומד, מטיל על הבעל (אף שאינו אביו הביולוגי של הילד), את חובת המזונות, הרי שבית הדין מטיל את חובת המזונות דווקא על האב הביולוגי. הוא עושה זאת מבלי לפגוע בכשרות הקטין. על-פי המשפט העברי, יש להבחין בין דיני עריות – כגון דיני ממזרות, לבין דיני ממונות – כגון דיני מזונות וירושה. אין שיטת ההוכחה והראיות הנוהגת בדיני העריות, כשיטת ההוכחה והראיות הנוהגת בדיני הממונות. כך למשל, בעוד שבדיני עריות יש צורך בשני עדים כשרים, בכדי להכריע בעניין, הרי שבדיני הממונות די בעד אחד בלבד. כך גם, בדיני ממונות די בהודאת בעל דין בכדי להכריע במשפט, מה שאינו נכון בדיני העריות.
לפיכך, במקרים בהם האב הביולוגי יודה כי הוא האב, יקבל בית הדין את הודאתו ויחייבו בחיובי הממון של הילד. כיוון שאין בהודאת בעל דין לחייב בדיני סטאטוס, הרי שאין בהודאת הבועל בכדי לממזר את הקטין. מאידך גיסא, בדיני ממנות הודאתו נחשבת כמאה עדים. לפיכך, יש בהודאתו בכדי לחייבו בדיני ממנות. לכן, חייב הבועל בכל הקשור בענייני הממון של הקטין, קרי: הוא יהיה חייב במזונותיו וכך גם הקטין יירש אותו. ראו למשל: תיק מס' 0961-64-1, מיום כ"ט תשרי, תשס"ה (14.10.04) (לא פורסם). פסק-הדין ניתן על-ידי הראב"ד ניסים בן שמעון, אליו הצטרפו הדיינים הרב עמנואל זרביב והרב דב דומב. וכן ראה: תיק מס' 2306-21-1, מיום ו' אייר, תשס"ו (4.5.2006) (לא פורסם). פסק-הדין ניתן על-ידי אב"ד בחיפה הרב חיים הרצברג, אליו הצטרפו הדיינים הרב יצחק שמואל גמזו והרב מיכאל בלייכר.
יש לציין, כי רעיון דומה הועלה אף בערכאות האזרחיות. כך למשל, אליבא השופט יהודה גרניט, יש להבחין בין "אבהות אזרחית" לבין "אבהות לענייני סטאטוס". לדעת השופט המלומד, יש בבדיקת הרקמות להורות ולקבוע על-פיה את האבהות האזרחית של הנתבע וכוחה של ההצהרה יהיה, כאמור, לעניינה של החקיקה האזרחית בלבד. לפיכך, יוכל בית-המשפט, מחד גיסא, לפסוק מזונות עבור הקטין על סמך הבדיקה. אולם, מאידך גיסא, לא ניתן יהיה לקבוע קביעות כלשהן באשר לסטאטוס של הקטין, קרי: לממזר את הקטין, על-פי תוצאות הבדיקה. ראו: תמ"ש 76760/01 ס"נ (קטינה) נ' כ' (ש') א' (פורסם בנבו). דא עקא, שרעיון זה, לא אומץ על-ידי שופטי בית-המשפט לענייני משפחה.
[263] תהילים פ"ה יא-יב.
[264] דעת מקרא – מוסד הרב קוק.

-------------------
כרך ב' - משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה , היכן האמת יוצאת לאור? על סדרי הדין בבית-המשפט לענייני משפחה לעומת בתי-הדין הרבניים - אורי צפת, עו"ד, ד"ר יאיר שיבר, עו"ד (אפריל 2010), אוצר המשפט