botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים

הפרקים שבספר:

מבוא (תקנות א עד ג לתקנות הדיון)



עמוד 1 בספר:


"א. תחילת תוקף
על-פי תקנות אלו ינהגו החל מיום א' בשבט התשנ"ג, ומאותו יום יפוג תוקפן של תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים משנת תש"ך ושל תיקוניהן.

ב. היקף
התקנות יחולו על כל המשפטים וכל העניינים המובאים לפני בתי-הדין הרבניים בארץ, אם אין לגבי עניין מסויים הוראה אחרת.

ג. בית-הדין הרבני הגדול
הוראות תקנות אלו חלות, בשינויים המחוייבים, גם על בית-הדין הרבני הגדול."

ככלל, סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית.

סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן


עמוד 2 בספר:


{בג"צ 1986/06 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

בדומה למשפט האזרחי, בשלב הראשון של פתיחת תביעה, עיקר מטרתם של כתבי בי-דין הוא להודיע לצד שכנגד על מה נסובה התביעה, על-מנת שיוכל להכין את הגנתו לתביעה.

לעומת-זאת, במשפט העברי אין צורך להגיש פירוט מלא ומדוייק של פרשת התביעה. אין מניעה שבעל דין יוסיף ויתבע מעבר לאשר תבע בעת פתיחת ההליך. לבית-הדין הרבני מסור שיקול-דעת לקבל או לא לקבל את הטענות החדשות ולתת כל הוראה מתאימה אחרת בהתחשב בכל נסיבות העניין.

בשנת 1993 הוחלפו תקנות הדיון התש"ך בתקנות הדיון התשנ"ג {להלן: "תקנות הדיון" או "תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג"}.

ההיסטוריה החקיקתית מלמדת איפוא כי בחוק לא נקבעו סדרי דין בבתי-דין רבניים, ושום רשות לא הוסמכה להתקינם.

במצב עניינים זה הסמכות נתונה לבתי-הדין הרבניים עצמם. יסודה של סמכות זו בסמכות הטבועה הנתונה לכל ערכאה שיפוטית שהוקמה על-פי דין, ואשר לא נקבעו לה בחוק סדרי דין או דרך לקבעם, לקבוע לעצמה את סדרי הדין שינהגו בה, וכל זאת כדי לאפשר לה למלא תפקידה {ראה לעניין זה בג"צ 150/59 ועדת עדת הספרדים נ' בית-הדין הרבני האיזורי ואח', פ"ד טו 106 (1961) (להלן: "פרשת ועדת הספרדים"); בג"צ 364/85 אלדין נ' בית-הדין הדרוזי לערעורים ואח', פ"ד מ(3), 699 (1986)}.


עמוד 3 בספר:


בעניין בתי-הדין הרבניים נקבע כי הגוף שהתקין את תקנות הדיון - מועצת הרבנות הראשית בשיתוף חבר הדיינים של בית-הדין הרבני הגדול - הוא בעל הסמכות הטבועה {ראה: פרשת ועדת עדת הספרדים; בג"צ 3914/92 לאה לב ואח' נ' בית -הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו ואח', פ"ד מח(2), 457, 491 (1992)}.

תקנות הדיון נקבעו על-פי תפיסה שיסודה בדין הדתי. האוטונומיה שניתנה לבתי-הדין הרבניים לקבוע את סדרי הדין הנוהגים בהם, מאפשרת לקבוע הסדרים דיוניים העשויים להיות שונים מן ההסדרים הקבועים במערכת האזרחית. אך זאת, בכפיפות למגבלות הנובעות מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית.

סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה ועליהם לקיים מספר תנאים בסיסיים:

האחד, עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי, המחייבים, בין היתר, מתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם ולהביא ראיות.

השני, עליהם לקיים צדק טבעי דיוני, לרבות כללים המבטיחים את טוהר השיפוט, פומביות הדיון ונגישות לערכאה שיפוטית.

השלישי, עליהם להתחשב בזכויות-היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש המצפון והדת.

כל שימוש של בתי-הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם.


עמוד 4 בספר:


אכן, כל אדם המתדיין בבתי-הדין הרבניים מתייצב לפניהם כשהוא נושא בכליו את מלוא זכויות האדם שמהן נהנה כל אדם בישראל.

שיטת המשפט בישראל מבטיחה לכל אדם זכויות אדם. זכויות אלה עומדות לו בפני כל ערכאה שיפוטית.

המעבר מערכאה שיפוטית "אזרחית" ל"דתית" אין בכוחו להביא לאובדן או לשלילה של זכויות אדם בסיסיות.

לפיכך, תקנת דיון שאינה מקיימת את התנאים/המגבלות שלעיל חורגת איפוא מן הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים והינה חסרת תוקף {ראה גם בג"צ 1912/97 ריש צבי, עו"ד נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, תק-על 98(4), 398, 400 (1998)}.