מבוא

1. כללי
סעיף 22 לחוק הירושה קובע כי:

" 22. צוואה בפני רשות (תיקונים: התשנ"ה, התשנ"ח)
(א) צוואה בפני רשות תיעשה על-ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית-משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית-דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על-ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית-משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית-דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על-ידי השופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על-ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לענייני ירושה.

(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."

ב- ע"א 796/87[26] פסקה כב' השופטת ש' נתניהו כי:

"רבות יותר הן הדרישות הפורמאליות המתלוות לצוואות שצורתן היא בעל-פה, בין לפי סעיף 22 (צוואה בפני רשות), בין לפי סעיף 23 (צוואת שכיב מרע). ממהותה, צורה זו נותנת את הבטוחה הפחותה מכל סוגי הצוואה. לכן מתלוות להן כל אותן דרישות המפורטות בסעיפים הנ"ל, היוצרות את החישוקים הדרושים להכיל ולחזק את דברי המצווה שנאמרו בהבל פה, למען בסס את האמיתות וגמירות-הדעת הדרושים לצוואה." (פסקה 3 לפסק-הדין)
סימן ההיכר של צוואה בפני רשות, כי דברי המצווה יעשו בפני רשות – ללא סימן היכר זה אין זו צוואה.

הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22(ב) לחוק הירושה פחותות מאלה הדרושות לצוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה. הדבר נובע מעצם המעמד, מול רשות. המעמד החגיגי מול הרשות מדגיש את רצינות ההחלטה ואת גמירות-הדעת הדרושים לשם עשיית צוואה.

צוואה בפני רשות תעשה בעל-פה על-ידי המצווה בעצמו בפני רשות או בהגשה בכתב של הצוואה לרשות על-ידי המצווה בעצמו.

רשות היא – שופט, רשם של בית-משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית-דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155 לחוק הירושה. בנוסף סעיף 22(ז) לחוק הירושה קובע כי דין נוטריון כדין שופט.

2. הנוטריון

בהתאם לסעיף 22(ז) הקובע כי דין נוטריון כדין שופט, ולסעיף 7(9) לחוק הנוטוריונים, התשל"ו-1976 (להלן: חוק הנוטריונים) הקובע כי:

" 7. סמכויות הנוטריון...
(9) לערוך מסמך או לעשות בו פעולה אחרת כשהעריכה או עשיית הפעולה בידי נוטריון דרושה או מותרת על-פי דין, לרבות דין של מדינת חוץ, או על-פי מסמך אחר; "


על הנוטריון מוטלת החובה, לפי האמור, בסעיף 4(ה) תקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 (להלן: תקנות הנוטריונים).

" 4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון...
(ה) לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון."

היינו, על-פי האמור בתקנה שלעיל, על הנוטריון מוטלת החובה, בטרם עשיית צוואה למצווה, המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, לקבל לידיו תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של המצווה.

במידה ולא תצורף תעודה רפואית בעת עשיית הצוואה, יהווה הדבר פגם פורמאלי בצוואה בפני רשות.

בנוסף, נדרש הנוטריון בעת עריכת הצוואה ובהתאם לתקנה 4 לתקנות הנוטריונים ל:

" 4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה בבחינת גילו.
(ב) האמור בתעודת הזהות או בדרכון של הניצב בפניו או בתעודה ציבורית אחרת ישמש ראיה לדבר אם הניצב קטין או בגיר.
(ג) היתה הפעולה של קטין טעונה הסכמה או אישור לפי הפרק הראשון של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לא יתן הנוטריון את האישור אלא אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הוכח לו על-ידי תעודה ציבורית שניתנו ההסכמה או האישור, לפי העניין;
(2) ההסכמה או האישור, לפי העניין, ניתנו בפניו במעמד עשיית הפעולה על-ידי הקטין;
(3) הוסיף לנוסח אישורו הערה שהפעולה טעונה הסכמה או אישור כאמור. הנוטריון יפרש את מתן ההסכמה או האישור לפעולה של קטין, אם ניתנו כאמור, בגוף האישור הנוטריוני, והם או העתק מאושר מהם יצורפו לעותק האישור הנוטריוני שיישמר בידי הנוטריון, זולת אם ניתנו בגוף המסמך שעליו חתם הקטין.
(ד) נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה."

ב- ת"ע (ת"א) 4410/99[27] המנוחה ז"ל הלכה לבית עולמה ב- 27.11.98 בהיותה בת 74, והותירה אחריה צוואה שנערכה בפני נוטריון ביום 7.9.89.

המתנגד לקיום הצוואה הינו בנה של המנוחה והמבקש ליתן צו לקיום הצוואה היה ידיד בתה של המנוחה.

על-פי הצוואה שנערכה בשנת 1989, את דירת המגורים, הנכס היחיד של המנוחה, יורש המבקש.

המנוחה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי מיום 4.6.89 ועד יום 12.9.89 בשל דיכאון שהלך והחמיר. במהלך האשפוז הוצאה המנוחה פעמיים מבית החולים לצורך עריכת הצוואה וחתימה עליה ולאחר מכן הוחזרה לבית החולים.

כב' השופט י' גייפמן פוסק במקרה דנן לעניין הצוואה בפני הנוטריון כי:

"הוראה משלימה לעניין עשיית צוואה בפני נוטריון מצויה בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977... בדיני צוואות כאשר המצווה מאושפז בבית חולים או רתוק למיטתו יש חשיבות לצירוף תעודת רופא המשקפת את מצבו הרפואי של המצווה ביום עשיית הצוואה. תעודה רפואית זו יכולה לתמוך בגמירת-דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה. התקנה מחייבת את הנוטריון לקבל את התעודה הרפואית לפני עשיית הצוואה ולא לאחר ביצוע הפעולה... מטרתה של התקנה לברר את יסוד גמירות-הדעת של המצווה, ולהבטיח את חופש רצונו. מטרה זו מחייבת לתת פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית חולים", שבהוראת החוק.
לפיכך, גם כאשר המצווה מאושפז בבית החולים, אולם לצורך עשיית הצוואה יצא מבית החולים למשרד הנוטריון והצוואה לא נערכה בבית החולים, ולאחריה חזר לבית החולים – גם אז יש תחולה לתקנה, ויש צורך בצירוף תעודה רפואית עובר לעשיית הצוואה." (פסקה 11 ואילך לפסק-הדין)
כב' השופט י' גייפמן מעניק פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית חולים" ומרחיב את תחולת תקנה 4 לתקנות הנוטריונים על נסיבות המקרה דנן.

נפסק כי במקרה שלא מצויה בפני הנוטריון תעודה רפואית נופל פגם באישור הנוטריוני של הצוואה. פגם זה מעביר את הנטל לכתפיו של מבקש קיום הצוואה. ועל מבקש קיום הצוואה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה.

ובנוסף, על הנוטריון חלה חובה לפעול, בעשיית צוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק הירושה), על-פי תקנה 23 לתקנות הנוטריונים:


" 23. צוואה
(א) נעשתה צוואה בפני נוטריון לפי סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ימסור הנוטריון את מקור הצוואה לידי המצווה; סירב המצווה לקבלה, תופקד הצוואה על חשובנו של המצווה אצל רשם לענייני ירושה שבאזור פעולתו נעשתה.
(ב) נוטריון ינהל פנקס צוואות וירשום בו את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי של האישור הנוטריוני, איזורהפעולה ושם הרשם לענייני ירושה שאצלו הופקדה הצוואה ומועד הפקדתה; לכל רישום יהא מספר סידורי שוטף לפי מועד הפקדתה של הצוואה או מועד מסירתה לידי המצווה, לפי העניין.
(ג) הופקדה צוואה שתקנה זו חלה עליה יצרף הנוטריון לעותק האישור על עריכת הצוואה שישמור בידיו את אישור הרשם לענייני ירושה על הפקדתה וימציא למצווה, לפי דרישתו, העתק מאושר ממנו."

ב- ע"א 594/99[28] המנוחה שהיא אשתו של המערער התקשרה טלפונית עם עורך-דינה, עורך-הדין שהוא גם נוטריון, והקריאה לו טלפונית את פרטי צוואתה.

לאחר ימים מספר באה המנוחה למשרדו של העורך-דין וחתמה על הצוואה שהכין עורך-הדין. על-פי הוראות הצוואה, חילקה המנוחה את רכושה בין בעלה ובניה ולא הותירה דבר לבנותיה, המשיבות בערעור.

לאחר פטירתה של המנוחה התנגדו הבנות לקיום הצוואה, בין היתר מן הטעם שנאמר בה כי היא נחתמה בנוכחות עדים, בעוד שהלכה למעשה לא היו עדים.

בית-המשפט המחוזי קבע כי מתקבל על הדעת כי המנוחה ביקשה להכין צוואה שתיחתם בפני עדים, ותוקפה של הצוואה כפוף לכך שהמנוחה תחתום עליה לפני עדים. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי הפגם בצוואה הינו "יותר מפורמלי", שכן יש יותר מחשד שהמנוחה נכנעה מאונס לרצון בעלה, אשר בינו לבין בנותיו שררו יחסי איבה, לפיכך פסל בית-המשפט את הצוואה. על כך הוגש ערעור.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ברק פסק כי הצוואה היא צוואה בפני רשות.

כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, דין נוטריון כדין שופט. סעיף 22 לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דברי המצווה בפני נוטריון. הדרך האחת היא באמירת דברי המצווה בעל-פה. הדרך השניה היא בהגשת דברי המצווה בכתב.

הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון טלפונית, אם הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידיו למצווה.

התוספת בעניין נוכחותם של העדים אינה נוגעת ליסודות הצורניים של הצוואה, וממילא אינה פוגמת בהם. כאמור כב' השופט א' ברק קבע כי במקרה דנן עסקינן בצוואה בפני רשות ולכן מנקודת המבט של הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה, הצוואה המונחת היא ללא כל פגם.

וכן, אין כל ראיה בתשתית העובדתית כי המנוחה ביקשה לערוך צוואה בעדים. ההסבר שניתן על-ידי הנוטריון, בעניין התוספת על גבי הצוואה, כי נכחו עדים, מקורו בטעותו של הנוטריון. הסבר זה מקובל ולא היה כל טעם לא לסמוך על עדות הנוטריון שניתנה בבית-המשפט המחוזי. אשר לתוכן הצוואה, היו ראיות למכביר בפני בית-המשפט המחוזי באשר לכעסה של המנוחה על בנותיה. וכי עניין הוא למצווה כיצד הוא מחלק את רכושו.

מצווה שציווה צוואתו בעל-פה בפני רשות, הרשות תרשום את צוואתו של המצווה, הרשות תקרא בפני המצווה את צוואתו, המצווה יצהיר שזו צוואתו, והרשות תאשר על פני הצוואה שהצוואה הוקראה למצווה ושהמצווה הצהיר בפניה שזו צוואתו.

מצווה שהגיש לרשות צוואתו בכתב, מלבד הצורך ברישום, יש למלא אחר כל הדרישות שהוצגו לעיל.

קיימת אפשרות כי צוואה בפני רשות תופקד אצל הרשם לענייני ירושה, אך גם אם לא תופקד הצוואה, היא תשמש כראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה והיא נעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

במקרה בו המצווה אינו שומע שפה מסויימת, הצוואה תיקרא בפניו בלשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

בניגוד לצוואה בכתב יד ולצוואה בעדים שבהן חתימת ידו של המצווה הוא אלמנט חשוב בעשייתן, בצוואה בפני רשות, המחוקק לא קבע כי יש צורך בחתימת ידו של המצווה, וכן, אין גם דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה אלא המחוקק קבע כי צריך את אישורה של הרשות על הקראתה והצהרת המצווה.

גמירת-דעתו של המצווה בעשיית צוואתו נבדקת למעשה על-ידי הרשות שבפניה נערכה הצוואה.


[26] ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2) 473 (1991).
[27] ת"ע (ת"א) 4410/99 עזבון המנוחה נ' סנדלר יהושע, תק-מש 2000(2) 40 (2000).
[28] ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3) 355 (2001).