הספריה המשפטית
משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה

הפרקים שבספר:

אי-תחולת חוק אמנת האג בישראלים מובהקים

הצגת הנושא*
רשימה זו מציבה שאלה שנשאלה לאחרונה בערכאות השונות של בתי-המשפט בסוגיית תחולת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: "אמנת האג") על בני זוג שהם "ישראלים מובהקים" ושאין לאיש מהם כל זיקה של ממש למדינה אחרת.
הכוונה למקרה שהגיע לאחרונה לבית-המשפט העליון[1], אשר דן בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין החזרת קטינה לארצות הברית.
עובדות המקרה, כפי שתוארו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי[2] הן כדלקמן:
א. בעלי הדין (הבעל-האב יליד 1979, האישה-האם ילידת 1981) שניהם יהודים ילידי ישראל שגדלו בעיר מולדתם, שם הכירו זה את זו.
בשנת 2004 יצאה האישה לטיול בארה"ב, שם פגשה את הבעל, והשניים טיילו יחדיו. בתום הטיול שבה האישה ארצה (2005). הבעל נותר בארה"ב. חודשים אחדים אחר כך הגיעה האישה לארה"ב, והחל מחודש פברואר 2006, חיו השניים כבני זוג.
ב. בראשית שהו השניים בארה"ב מכוחה של אשרת תייר. הבעל עבד בעבודות מזדמנות. בתחילת שנת 2007 החלה האישה ללמוד, ומכוח לימודיה קיבלו השניים אשרת סטודנט.
בחודש יוני 2008 הגיעו בני הזוג לישראל, ונישאו כדמו"י ביום 19.6.2008. אחרי החתונה שבו לארה"ב, האישה ללימודיה והבעל לעיסוקיו.
ג. ביום 10.9.2009, בעת שהותם בארה"ב, נולדה בתם של בני הזוג. מכוח לידתה שם - היא אזרחית אמריקנית.
ד. בחודש נובמבר 2009 הגיעה האישה לישראל לביקור עם הבת, ושהתה בארץ כחודשיים. בחודש ינואר 2010 הגיע גם הבעל ארצה, והשניים פתחו חנות בגדים בעיר מולדתם.
ה. ביום 25.3.2010 הגיעו בני הזוג ארצה. כאן נפרדו דרכיהם באורח סופי, כשהאישה נמצאת עם הבת המשותפת בבית הוריה, והבעל איננו מתראה עמן.
ו. ביום 7.4.2010 הגישה האישה תביעת גירושין בבית-הדין הרבני, בה כרכה את סוגיית המשמורת על הבת המשותפת. אחר כך פנו השניים לחבר משותף, שניסה לגשר על הפערים, אלא שבערבו של יום 11.4.2010 החליטו השניים להיפרד, ובהתאם לכך נוסח הסכם, שיסדיר את הפירוד (ההסכם לא נחתם לבסוף). סמוך לאחר מכן שב הבעל לארה"ב בגפו.
ז. ביום 1.7.2010 הגיש הבעל לרשות המרכזית בארה"ב בקשה להשבת בתו לארה"ב, בגדרה של אמנת האג. ביום 31.8.2010 הוא הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה את תביעתו להחזרת בתו לארה"ב, בגדרו של חוק אמנת האג, בהתאם לסעיף... כשהוא טוען, כי מקום מגוריה הרגיל של הבת הוא בארה"ב, ולשם יש להשיבה.
בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת הורה להשיב את הילדה לניו-ג'רסי, ארה"ב תוך 14 ימים[3].
בית-המשפט המחוזי בנצרת (ברוב דעות) אישר את פסק-הדין תוך הוספת שינויים קלים[4].
בית-המשפט העליון דן בערעור תוך מתן רשות לערער, וברוב דעות החליט להשאיר את הילדה בישראל, בנימוק כי הבעל השלים עם החזרה לישראל, בבחינת הסכמה בדיעבד (סעיף 13(א) סיפא לאמנה - התוספת לחוק)[5].
כב' השופט אליעזר ריבלין, המשנה לנשיאה, דחה את הבקשה שהגיש הבעל לקיום דיון נוסף[6].
התוצאה הסופית של פסק-הדין לאחר ה"גלגולים" השונים בערכאות השונות כפי שפורט לעיל הייתה, כי הקטינה בת השנה וחצי נשארה עם אמה בישראל, ועל הערכאות בישראל הוטל לדון בסכסוך בין בני הזוג.

מטרתה של אמנת האג ועקרונות היסוד שלה
אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) באה לעולם כדי להתמודד, בין היתר, עם סכסוכים בין בני זוג הזרים זה לזה מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי.
וכפי שנכתב בספרם של עוה"ד שמואל מורן ואלון עמירן והפסיכולוגית הדרה בר[7]:
"תופעת 'החטיפות החוקיות', שבה אחד ההורים מרחיק את ילדיו ללא הסכמת משנהו ומסרב להחזירו, הינה תופעה אשר הייתה ידועה כבר מראשית המאה, אלא שבשנות השישים והשבעים התעצמה התופעה בהתמדה, ונוסף לה פן נוסף, בינלאומי, כאשר ההרחקה מתבצעת בין מדינות.
התפשטות התופעה והצביון הבינלאומי שקיבלה נובעים מכמה סיבות, ובהן התפתחות אמצעי התחבורה האוויריים, עליה בנישואין בינלאומיים (וכמובן – בגירושין ובסכסוכי משמורת בינלאומיים), הרחבת תופעת העובדים הזרים בעיקר באירופה המערבית, פתיחת הגבולות במדינות השוק האירופי המשותף וכיו"ב.
בעיית החטיפות הבין-הוריות קיבלה איפוא, בנוסף על הקשיים הקיימים של איתור הילדים החטופים והחזרתם למדינות המוצא שמהן נחטפו, ממד בינלאומי אשר הוסיף על אותם קשיים, ובעיות כגון "פורום שופינג" בין-מדינתי, חוקים זרים "אנטגוניסטים", דעות קדומות בנושאי דת ותרבות, מערכות משפטיות מקבילות – כל אלו הקלו 'היעלמות' של ילדים והפכו את התופעה לרווחת יותר ויותר."
המחברים מסבירים, כי זה היה היסוד והעיקרון הבסיסי של אמנת האג.
הם הוסיפו וכתבו:
"הכלל הוא איפוא – החזרת המצב לקדמותו על יסוד ההנחה כי בית-המשפט שבמקום מגוריו הרגיל של הילד הוא שיכריע בנושא משמורתו – מי מבין ההורים יחזיק בקטין והיכן יחזיק בו. לשון אחר, שאלת טובתו של הילד – שהיא שתכריע בסופו של דבר במשמורתו של מי יהיה הילד – בית-המשפט של מקום מגוריו הרגיל יחליט בה; הוא – ולא בית-המשפט במדינה אליה נחטף."
מכאן נשמעים הדברים בבירור, כי מדובר בשני הורים של ילד, אשר אינם משתייכים לאותה מדינה (אזרחות זהה), לאותו מקום מושב (תושבות זהה), או לאותו דין. וכן ברור למדי, כי כאשר מדובר בהורים מאותה מדינת מוצא – אין להחיל את האמנה, ויש ליתן לבתי-המשפט של אותה מדינה את הסמכות הבלעדית לדון בעניין משמורת הילדים ובכל סכסוך אחר שבין בני הזוג.
כב' השופטת פרוקצ'יה התייחסה לתכלית אמנת האג, ופסקה בזו הלשון[8]:
"ההליך שבפנינו נשלט על-ידי חוק אמנת האג, המקנה בישראל מעמד נורמטיבי מחייב לאמנת האג, אשר בקשה להשיג שיתוף פעולה בין מדינות העולם בהתמודדות כנגד תופעת חטיפות ילדים על-ידי הוריהם. תופעת החטיפות החריפה בעקבות עלייה בשיעורי הגירושין, והניידות ההולכת וגוברת בין מדינה למדינה, שהפכה קלה יותר בעשורים האחרונים (ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד, פ"ד מט(3), 282, 292; ע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3), 254, 266).
תכליתה של האמנה הינה, בראש וראשונה, להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים שהורחקו שלא כדין אל מדינה אחרת, ולהבטיח כי זכויות המשמורת והביקור שהוקנו להורה על-פי דין במדינה המתקשרת באמנה יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות (סעיף 1 לאמנה; ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3), 63, 70). תכלית ההסדר המעוגן באמנה כפולה: להבטיח את כיבוד החוק ואכיפתו, ולהרתיע מפני עשיית דין עצמית על-ידי אחד ההורים; כן נועדה האמנה למנוע פגיעה בשלומו של הקטין, הנעקר עקב מעשה החטיפה מסביבתו הטבעית ומההורה המשמורן, ומובא אל סביבה זרה, הנכפית עליו על-ידי ההורה אחר. בבסיס האמנה עומדת התפיסה כי טובת הילד מחייבת את החזרתו המיידית למשמורת ההורה במדינה ממנה נחטף (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2), 241; פרשת דגן, שם). הרחקה או אי החזרה של ילד תיחשב מעשה שלא כדין אם יש בכך הפרת זכויות משמורת המוענקות לאדם על-פי דין מדינת מגוריו של הקטין בסמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו (סעיף 3). חטיפה מתרחשת כל אימת שמועברים ילדים ממדינה למדינה בניגוד להסכמת ההורה שבידו הזכות להסכים או לסרב לכך (ע"א 5271/92 פוקסמן נ' פוקסמן, תק-על 92(3), 2272 (1992)).
גישת האמנה לעניין אכיפה הינה כי ילד שהורחק שלא כדין על-ידי אחד מהוריו, יש להחזירו לאלתר למקום מגוריו הקבוע. חובה זו הינה מוחלטת ואינה נתונה לשיקול-דעת, אלא בנתון לחריגים מסוימים. (פרשת גבאי, שם, עמ' 250). עיקרון זה נגזר מתפיסה בסיסית של שלטון החוק, ומחובת כיבוד הדדי של דיני המדינות המתקשרות באמנה. כן נועד כלל זה למנוע פגיעה חמורה בטובתו של הילד, הנחטף לארץ אחרת תוך הפרת הדין וצווי בית-המשפט במדינת מושבו, אשר קבעו את הסדרי המשמורת והחזקה בעניינו.
כדי להגשים את תכליות האמנה, מוטלת חובה על המדינה אליה נחטף הילד להחזירו אל המדינה ממנה נחטף בדחיפות ובמהירות האפשרית. סעיף 2 לאמנה קובע כי המדינות המתקשרות ינקטו בכל האמצעים הראויים כדי להבטיח את מימוש יעדי האמנה בתחומן ולשם כך יפעילו את ההליכים הדחופים ביותר העומדים לרשותן. הכלל הוא, איפוא, החזרה מיידית של המצב לקדמותו, ובית-המשפט של מקום המגורים הרגיל הוא שיכריע בנושא המשמורת של הקטין (ע"א 4391/96 רו נ' רו, פ"ד נ(5), 338, 345)."



גישת הפסיקה בערכאות השונות
יודגש, כי רוב התקדימים בסוגיה (למעט שניים-שלושה) עוסקים בזוגות שהאחד ישראלי ולאחר שייכות זרה. כאשר מדובר בשני ישראלים – לא ניתן פסק-דין המורה על החזרת הילד הקטין מישראל אל המדינה האחרת[9].



מגמה זו באה לידי ביטוי גם בפסקי-דין של ערכאות נמוכות יותר[10]:
נדמה, כי במקרה היפותטי, שבו המדינה האחרת היא מדינה שאינה חתומה על האמנה (רוסיה, עד לאחרונה, או סרי לנקה), והיה מתגלע סכסוך בין בני זוג אזרחי ישראל ללא אזרחות נוספת למי מהם, בין בדיון בבית-המשפט לענייני משפחה או בבית-המשפט העליון בבג"ץ בהליך של הביאס-קורפוס, לא היה מצווה בית-המשפט על החזרת הקטין למדינה האחרת[11].

המסקנה: הסכסוך צריך להתברר בישראל
ואולם, נשאלת השאלה - מה בעצם ההבדל?
לגישתנו, סכסוך כזה צריך להתברר בישראל, בבית-המשפט לענייני משפחה ו/או בבית-הדין הרבני. במקרה שאחד ההורים חפץ להגר למדינה אחרת ולקחת עמו את הקטין, עליו להגיש תביעה מתאימה בישראל, ואם תתקבל תביעתו, רק אז יוכל להעביר את הקטין למדינת היעד שלו.
בפסק-הדין בעניין ליבוביץ (כזכור, שני ישראלים מובהקים), נפסק[12]:
"הסכסוך בעיקרו הוא שאלת משמורת על הקטין ומזונותיו, וסכסוך זה ניתן, ואולי אף רצוי, לנהלו בארץ, הן בשל זיקת הצדדים למדינת ישראל ולערכאותיה, הן בשל העובדה שכל בעלי הדין ממילא נמצאו בישראל במועד הרלוונטי, והן בשל כך שנשמעו טענות והתנהלו דיונים רבים ללא כל התנגדות."
במילים אחרות, בית-המשפט (כב' השופט מנחם אלון, המשנה לנשיא) ממליץ, כי כשמדובר בבני זוג ישראלים יש לקיים את הדיונים בסכסוכים שמתגלעים ביניהם בבתי-המשפט במדינת ישראל.תימוכין לכך לא ניתן למצוא בנוסח האמנה או בחוק ואפילו לא בהצעת החוק.
ב"דברי הכנסת" מצאנו דברים שאמר ח"כ צוקר בקריאה הראשונה של החוק[13]:
"אבל ישראל, גם מעבר למה שקורה במדינות מערביות אחרות, יש בה כמה בעיות מיוחדות משלה. אני לא אגע בכולן, אבל אחת מהן היא באמת העובדה שהיא מדינת עלייה. כלומר, עניין האזרחות וריבוי האזרחויות מאפשר להשתמש פעמים רבות יותר בתרגילים המכוערים הללו של חטיפה ובריחה מארץ לארץ.
והעובדה שאנשים שעלו כבר מחזיקים באזרחויות קודמות, העובדה הזאת מסייעת להם, או שהם נמלטים הנה כאל ארץ מקלט, וגם העובדה הזאת עשויה לסייע להם ולהגדיל את מספר המקרים הנוראים הללו.
האמנה הזאת והחוק שהממשלה מציעה אולי יסייעו בדבר נוסף: ממילא המאבקים המשפטיים האלה כרוכים לא רק בכסף, לא רק בזמן, אלא בחשיפה איומה ובטלטלת הילדים בין בתי-משפט שונים, מה שמעצים ומגביר את הסבל הנורא שילדים צעירים עוברים. אולי כאן באמת אפשר יהיה לחסוך את הקונפליקטים הבין-מדינתיים, וחלק מן התהליך לפחות יתקצר. מובן שזה גם לטובת העניין וגם לטובת הילד.
עד כמה שאני למדתי, החוק שמביא היום לפנינו שר המשפטים הולם במידה רבה את פסיקתו של בית-המשפט העליון, אשר בדרך-כלל נהג לפסוק על-פי המצב דה-פקטו של הילד:
המקום שבו הוא השתרש, המקום שבו הוא קבע את אורח חייו, זה המקום שקיבל עדיפות בדרך-כלל. כלומר, גם בית-המשפט ראה בראש ובראשונה את טובת הילד ולא אינטרס חברתי, כיתתי, לאומי או אחר; במרכז הפסיקה שלו הוא העמיד את הילד, ובמובן זה החוק המובא לפנינו היום הולם לחלוטין את הפסיקה שהשתרשה ונוהגת בישראל."
במהלך ההופעה בתיק בעניין פלונית בבית-המשפט העליון[14] ביקשנו לקבוע באופן תקדימי, כי כאשר מדובר בשני ישראלים מבחינת אזרחות ותושבות קבע, בהעדר מעמד במדינה השנייה, לא יחול חוק אמנת האג וכל הדיונים יתקיימו בערכאות בישראל.
הבקשה לא נענתה, אך הוזכרה בדרך אגב (אוביטר דיקטום) בסעיף 9 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בזו הלשון:
"בעשורים האחרונים, ככל שהפך העולם כפר גלובלי, בו מעבר בין מדינות מתאפשר על נקלה, ואנשים נעים בין מדינות לעיתים תכופות, התעורר צורך ממשי בשיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם תופעת חטיפתם של ילדים על-ידי אחד מהוריהם, תוך הפרת זכויות המשמורת של ההורה האחר. במרבית המקרים הנופלים בגדרי האמנה, עניין לנו בהורים ממדינות מוצא שונות, אשר הפירוד ביניהם עורר מחלוקת באשר למקום המגורים, כאשר כל הורה מבקש לגדל את הילד המשותף בארץ מולדתו. לעיתים, אחד ההורים מחליט לנקוט בפעולה חד צדדית של הרחקת הילד למדינה אחרת, ללא הסכמת ההורה השני ותוך הפרת זכויות המשמורת שלו. מעשה של עשיית דין עצמי כגון דא, מחייב סעד מהיר ויעיל, שיכול להינתן רק בדרך של שיתוף פעולה בין מדינות העולם. על רקע זה נחתמה האמנה. עמד על-כך השופט מ' חשין בכותבו: 'אמנת האג וחוק האמנה נועדו לקבוע הסדר בין-מדינתי לתופעה שנראתה, אמנם, גם בעבר אך בימינו הפכה לשכיחה יותר ויותר. העולם שבו חיים אנו אינו כעולם של אתמול... ביקוריהם של בני ארץ אחת בארצות אחרות נעשו שכיחים ביותר, וביקורים אלה מביאים מעצמם למפגשים בין צעירים וצעירות. מפגשים אלה יש שהם מציתי אהבה בינו לבינה... בני הזוג, החיים יחדיו באהבה, חייבים להחליט ביניהם: היכן יגורו - בארצו או בארצה? ההכרעה נופלת, ובן-זוג אחד הולך אחרי האחר. עוברים ימים, ונמצא להם לבני הזוג כי אין ביכולתם לחיות איש במחיצת רעהו. בן הזוג שגלה מארצו מבקש בדרך הטבע לחזור לארצו, שבה נולד וגדל. ומבקש הוא - גם זאת בדרך הטבע - שלא להיפרד מילדו. באין הסכם והבנה בין בני הזוג באה החטיפה. ואולם גם בן הזוג האחר אינו מוכן לוותר על ילדו, וכך עולה הנושא ובא לפני בית-המשפט. והשאלה היא: במשמורתו של מי יהיה הילד, ובאיזו מדינה יתגורר. אמנת האג לא נועדה לחול, כמובן, רק על מקרים מעין אלה, אך ידענו כי מקרים אלה שכיחים במיוחד (ע"א 4391/96 פול רו נ' דפנה רו, פ"ד נ(5), 338, 343 (1997))."
מן הדברים משתמע, כי כאשר מדובר ב"ישראלים מובהקים", דהיינו: בבני זוג בעלי אזרחות ותושבות ישראלית בלבד, אין להחיל את חוק אמנת האג על הסכסוכים שמתגלעים ביניהם, ויש להפנותם לערכאות המוסמכות בישראל - בית-הדין הרבני ו/או בית-המשפט לענייני משפחה - שידונו בסכסוך לגופו ולא בשאלה באיזו מדינה מצוייה הערכאה המוסמכת לדון במשמורת הקטינים וכל מה שקשור בה.
יש לדחות כל תובענה מכוח חוק האמנה, שמגיש "ישראלי מובהק" נגד בן זוגו, גם הוא "ישראלי מובהק".
פסיקה בכיוון הפוך תגרום, לעניות דעתנו, להצפת בתי-המשפט לענייני משפחה בתובענות לפי חוק אמנת האג בין זוגות של "ישראלים מובהקים" גם לאחר ששהו בחו"ל עם הילדים תקופות קצרות או תקופות מוגדרות מראש, כמו לימודים מתקדמים או שליחויות מטעם מקום העבודה של אחד מהם[15].

הצעה: שינוי החוק
הצעתנו היא לשנות את החוק בצורה שתבהיר את העניין בצורה חד-משמעית.
על-פי הצעה זו יהפוך סעיף 2 לחוק לסעיף-קטן (א), ואחריו יבוא סעיף-קטן חדש (ב) בנוסח כזה:
"לאמנה לא יהיה תוקף, כאשר הצדדים לתובענה הם בני זוג אזרחי ישראל ותושביה אשר איש מהם אינו מחזיק באזרחות נוספת ולא התגורר ברציפות בישראל תקופה רצופה העולה על שנה (או כל תקופה סבירה אחרת)."
מורנו ורבנו, פרופ' מנשה שאוה ז"ל, דאג להדגיש תמיד בהרצאותיו, כי יש לבחון בראש ובראשונה את ההיבט של המשפט הבינלאומי הפרטי בטרם מחילים את הדין המקומי בישראל בענייני המעמד האישי (כיום: בתחום דיני המשפחה).
במאמרו "היקף התחולה של כללי משפט בינלאומי פרטי בחוק המזונות", כתב בזו הלשון[16]:
"הלכה פסוקה היא, שאין עליה עוררין, כי בכל עניין שאלמנט זר כרוך בו (כגון נישואין שנערכו בחוץ-לארץ, מקום מושב במדינה זרה וכו'), יש לפנות תחילה לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי בטרם פונים לחוק הפנימי המוניציפאלי, כפי שהיטיב להביע זאת השופט ויתקון המנוח, בקובעו:
'כללי המשפט הבינלאומי הפרטי קודמים בתחולתם לכל חוק שהוא מוניציפאלי פנימי גרידא'
(ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח 141, 179 מול האות א)."
מכאן אנו סבורים, כי יש להסיק, גם את המסקנה המתבקשת מצדו השני של המצב העובדתי, דהיינו: כאשר אין אלמנט זר מעורב בסכסוך (או כאשר קיים אלמנט זר שהוא שולי למהות הסכסוך – אפילו העובדה שהקטינה נולדה בחו"ל), הרי שיש להחיל את הדין הישראלי במסגרת הערכאות בישראל, ואין להחיל את חוק אמנת האג, שמטרתה הייתה אחרת לחלוטין, כמפורט לעיל[17].

[1] בע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני, תק-על 2011(2), 2024 (17.05.11); דנ"א 4117/11 פלוני נ' פלונית, תק-על 2011(3), 579 (12.07.11).
[2] עמ"ש (נצ') 44293-12-10 פלונית נ' פלוני תק-מח 2011(1), 32889 (20.01.11).
[3] תמ"ש (נצ') 54043-08-10 ש.ש.ב.ח נ' א.ב.ח, תק-מש 2010(4), 535 (21.12.10, כב' השופט סארי ג'יוסי).
[4] ראו עניין פלונית, לעיל ה"ש 2, (דעת המיעוט של סגן הנשיא אברהם אברהם ודעת הרוב של כב' השופטים יונתן אברהם ודני צרפתי).
[5] ראו בע"מ פלונית, לעיל ה"ש 1, (דעת הרוב מפי כב' השופטת עדנה ארבל וכב' השופט חנן מלצר וכן דעת המיעוט מפי כב' השופט עוזי פוגלמן).
[6] דנ"א 4117/11 פלוני נ' פלונית, תק-על 2011(3), 579 (12.07.11).
[7] שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר הגירה וחטיפת ילדים, היבטים משפטיים ופסיכולוגיים (הוצאת נבו, התשס"ג-2003, פרק ג'), 43-35).
[8] בע"מ 672/06 אבו עראר נ' רגוזו, תק-על 2006(4), 5105, 5119-5118 (2006) בפסקה 8 לפסק-הדין).

[9] ראו: א. 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו(3), 38 (29.04.92) - יהודים : היא אזרחית ישראלית והוא אזרח ותושב צרפת.
ב. ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3), 63 (21.6.93) – שני ישראלים (שהו בלוס אנג'לס) התביעה נדחתה.
ג. ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק, פ"ד מט(2), 431 (14.8.95) – שני נוצרים מקליפורניה, האישה שוטטה בעולם עם בן-זוג חדש.
ד. ע"א 5532-93 גונצבורג נ' גרינוולד, פ"ד מט(3), 282 (14.8.95) – שני יהודים אזרחי ארה"ב.
ה. ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2), 241 (24.297) – ישראלים שהתאזרחו בארה"ב – מדובר ב- 12 שנות שהייה שם.
ו. ע"א 4391/96 רו נ' רו, פ"ד נ(5), 338 (26.3.97) – יהודיה ישראלית מקיבוץ ברעם ואנגלי נוצרי.
ז. רע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3), 254 (16.6.99) – זוג ישראליים: היא מכאן, הוא בן של יורדים. קנו רכוש ובחרו להגר לארה"ב ופעלו להשגת "גרין קארד".
ח. בע"מ 672/06 אבו עראר נ' רגוזו, פ"ד סא(3), 247 (15.10.06) – ישראלי מוסלמי ואיטלקית נוצרייה.
ט. בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני, תק-על 2008(2), 5353 (8.4.08) – בלגי-נוצרי ויהודיה-ישראלית.
[10] ראו: א. תמ"ש (כ"ס) 13400/09 א.מ. נ' א.ק, תק-מש 2009(2), 397 (10.6.09) (כב' השופט ויצמן) - הוא נוצרי אזרח צרפת והיא יהודיה אזרחית צרפת וישראל.
ב. עמ"ש (חי') 4646-11-08 ל.מ. נ' מ.מ (כב' השופט עמית), תק-מח 2009(1), 2752 (13.1.09) - היא ישראלית והוא צרפתי. בני הזוג בחרו לחיות בצרפת.
ג. ע"מ (ב"ש) 130/08 פלונית נ' פלוני, תק-מח 2008(3), 10415 (31.8.08) (כב' השופט הנדל) - הוא יהודי בריטי והיא יהודיה ישראלית.
ד. מ"א (ת"א) 3704/94 פלונית נ' פלוני, תק-מח 94(3), 1626 (13.9.94) (כב' השופט פורת) - היא אנגליה נוצרייה והוא יהודי ישראלי, יתכן גם נתין בריטי.
ה. תמ"א (ת"א) 5097/92 סתר (לא פורסם) - ישראלים שנסעו לשליחות והחליטו להישאר.
ו. ע"מ (יר') 575/04 י.מ. נ' א.מ., דינים מחוזי לד(7), 291 (11.11.04) (כב' השופט דרורי) - שני ישראלים דתיים לאומיים, אבל לאיש הייתה גם אזרחות בריטית.
ז. תמ"ש (חי') 39212/97 ל.ב. נ' א.ב., תק-מש 2003(3) 413 (2003).
ח. תמ"ש 13913-02-11 ד.כ. נ' י.א.כ., תק-מש 2011(3), 608 (19.9.11) (כב' השופטת לוין).
[11] ראו תמ"ש (ת"א) 68830/99 ל.ו. נ' ר.ש.ו., תק-מש 99(4), 24 (1999).
[12] ראו עניין ליבוביץ, לעיל ה"ש 9, (בעמ' 78 ו-ז).
[13] ראו את שטען ח"כ דדי צוקר בדיונים על הצעת החוק מיום 16.10.1990: ד"כ עמ' 55.
[14] ראו בע"מ פלונית, לעיל ה"ש 1.

[15] ראו, למשל: ראו עניין ליבוביץ, לעיל ה"ש 9; עניין י.מ, לעיל ה"ש 10; תמ"ש 81343/98 פלונית נ' פלוני, תק-מש 99(3), 161 (1999) שאושר בערעור בע"מ (ת"א) 1113/99; תמ"ש ל.ב. נ' א.ב., לעיל ה"ש 10.
פסק-הדין של השופטת לוין אושר בערעור: בבית-המשפט המחוזי ב"ש ברכב כב' השופטים ש' דברת, ר' ברקאי וצילה צפת (שכתבה את פסק-הדין).
עמ"ש 3465-10-11 ד.כ. נ' י.א.כ., תק-מח 2011(4), 3929, (2.11.11). נקבע במפורש (פסקה 15):
"הגשמת יעדי האמנה מחייבת את בית-המשפט לראות את טובת הילד בהקשרה הרחב, מעוגנת בהנחה, כי טובת הילד מחייבת שלא יוברח ממקום מגוריו הרגיל, כדי לאפשר התדיינות בפורום שלפניו יוכלו שני הצדדים, שמטבע הדברים שניהם בני בית באותה מדינה ממנה הוברח הילד - לפרוש ראיותיהם ולטעון טענותיהם בתנאים שווים.
דומני, כי בנסיבות דנא, כאשר אף אחד מהצדדים והקטינים אינו בן בית בספרד, לא נחטא לתכלית האמנה ויעדיה באם ייקבע כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים אינו בספרד.
לא הקטינים ולא הוריהם רכשו זיקה לספרד עובר לשובם של הקטינים לישראל ועל-כן אין להחיל בענייננו את האמנה ודי היה בכך כדי לדחות את התביעה."

[16] פרופ' מ' שאוה "היקף התחולה של כללי משפט בינלאומי פרטי בחוק המזונות" עיוני משפט טו, (1990), 195.
[17] חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בסעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; ע"א 100/76 פרלמוטר נ' פרלמוטר, פ"ד ל(3), 355 (1976); סעיף 14(ב) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952; מ' שאוה הדין האישי בישראל (מהדורה 4), 108.

-------------------
כרך ד' - משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה , אי-תחולת חוק אמנת האג בישראלים מובהקים – השופט (בדימוס) אבידן גלובינסקי, ד"ר יאיר שיבר, עו"ד (פברואר 2012), אוצר המשפט