הספריה המשפטית
כשרות משפטית ואפוטרופסות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

כשרות לפעולות משפטיות (סעיף 2 לחוק)

סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"2. כשרות לפעולות משפטיות
כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט."

נקודת המוצא לכל דיון בשאלת כשירותו של אדם לבצע התחייבות משפטית היא סעיף 2 לחוק הכשרות הקובע כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה {ע"ז (משפחה יר') 40080/04 עזבון המנוחה ב' ה' ז"ל נ' א' כ', תק-מש 2008(2), 475 (2008)}, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט.

י' אנגלרד התייחס בספרו {פירוש לחוק החוזים, הכשרות המשפטית, 49} להבחנה בין המונחים "נשללה" ו"הוגבלה" בסעיף 2 לחוק הכשרות וציין כי כאשר אי-הכשרות מוחלטת אזי פעולתו העצמית של הבלתי-כשר בטלה ומבוטלת מעיקרא. מאידך, כאשר עסקינן בהגבלת כשרות אזי הבלתי-כשיר יכול לבצע בעצמו את הפעולה אלא שהיא טעונה הסכמת הנציג או אישורו. ב- ת"א (שלום חי') 706957/02 {פלאפון תקשורת בע"מ נ' ברזלי וייסמן יוגב, תק-של 2005(3), 10587 (2005)} קבע כב' השופט ר' חדיד כי כשרותו המשפטית של החסוי נשללה באופן חלקי בלבד אזי התקשרותו עם התובעת ללא הסכמת האפוטרופוס מראש בשני ההסכמים, הראשון והשני, אינה בטלה מעיקרא, אלא, אך ניתנת לביטול.

החוק מוסיף וקובע חריגים לכלל האמור, ובמסגרת זו קובע בסעיף 8 לחוק הכשרות, וכפי שנראה בהמשך החיבור, שכותרתו "הכרזת פסלות" כי:

"אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."
{ראה ה"פ (מחוזי יר') 4438/05 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' פיין זהבה, תק-מח 2007(3), 2070 (2007)}

למעשה, סעיף 2 לחוק הכשרות, קובע חזקה {ראו גם ת"א (מחוזי יר') 2559/00, בש"א (יר') 5079/00 חדד עזרא נ' חדד יהודה, תק-מח 2001(3), 277 (2001)}, הניתנת לסתירה וכפי שנראה להלן, לפיה, עסקינן באדם כשיר לכל פעולה משפטית כזו או אחרת, אלא-אם-כן, הוכח אחרת. ברור הוא כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען כי נשללה או הוגבלה כשרות בחוק או בפסק-דין של בית-משפט. כך, לדוגמה, ב- ת"א (מחוזי חי') 350/04 {עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה ז"ל נ' כנאענה מוסא מוסטפא, תק-מח 2007(2), 5865 (2007)} קבע כב' השופט י' גריל כי התובעים לא הצליחו להוכיח, ולו במעט, כי מדובר באדם אשר היה פסול-דין ולפיכך, נשארת קבועה ועומדת לגבי המנוח החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הכשרות.

ב- ה"פ (מחוזי חי') 86/06 {ברכה מוזר נ' דב לוי, תק-מח 2007(4), 8781 (2007)} קבע כב' השופט גדעון גינת כי למבקשת עמדה בזמני עריכת הסכמי המכר חזקת הכשרות כאמור בסעיף 2 לחוק הכשרות. יחד-עם-זאת, כתשעה חודשים לאחר כריתות הסכמי המכר, מינה בית-המשפט לענייני משפחה אפוטרופוס על גופה ועל רכושה של המבקשת.

בית-המשפט קבע כי מינוי אפוטרופוס אינו פועל למפרע ואינו גורע מכשרות משפטית לפעולות שנעשו טרם המינוי. לפיכך, לא ניתן לבטל פעולות שנעשו מכוח חוק הכשרות, אלא מדיני חוזים ולכן נשאלה השאלה האם מנע הליקוי הנפשי של המבקשת את גמירת-הדעת שלה, כך שההתקשרויות בהסכמי המכר חסרות תוקף.

התשובה לשאלה זו תלויה במצב הקונקרטי של עורכת הפעולה והמדובר, איפוא, בשאלה שהיא עובדתית ביסודה.

כב' השופט עודד גרשון קבע בסופו-של-יום כי לאחר יישום המבחנים, המבקשת היתה תלויה בלוי תלות ממשית ועמוקה, שהיא כה מקיפה ויסודית עד אשר ניתן להניח כי נשלל רצונה החופשי והבלתי-תלוי של המבקשת בכל הנוגע לדירותיה.

זאת ועוד. בהתחשב בעובדות שתוארו ולאור ניתוח מצבה של המבקשת במועדים של הסכמי המכר, על-סמך הרישום הרפואי השוטף וכלל החומר הרפואי שהוגש בתיק, נקבע כי במועדי עריכת הסכמי המכר, המבקשת היתה במצב נפשי כזה שלא איפשר לה להחליט באופן עצמאי ומתוך הבנה מלאה את טיב מעשיה ואת תוצאותיהם ו"להסכים" לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת דירותיה, ובמינוח המשפטי, חסרה לה "גמירת-דעת".
המסקנה, במקרה דנן, כי ההסכמים נשוא התביעה אינם עומדים בדרישות גמירת-הדעת של חוק החוזים ועל-כן, אינם מהווים הסכמים מחייבים.

ב- ת"ק (תביעות קטנות עכ') 1528/05 {פ' ע' נ' נהריה 21 CENTURY לירז בע"מ, תק-של 2005(3), 15999 (2005)} לתובעת לא מונה אפוטרופוס ובתה הציגה בדיון "תעודת רופא", שהוצאה חמישה חודשים לאחר החתימה על זכרון-הדברים למכירת הדירה ושבעה חודשים לאחר חתימת הזמנת שירותי התיווך, מרופא פסיכיאטר לפיה, "ישנם קשיים קלים ביכולת תפקודית ובביצוע משימות מורכבות" "וכן זקוקה למינוי אפוטרופוס".

כב' השופטת פיינסוד-כהן שושנה קבעה כי אין בטענות שלעיל כדי לקבוע כי במועדי ההתקשרויות לא היתה התובעת כשרה לפעולות משפטיות.

ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 580/02 {נינה פריץ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-מח 2005(3), 1029 (2005)} נשאלה השאלה בדבר כשרותו של המנוח לחתום על יפוי-כוח. הבנק, המסתמך על סעיף 2 לחוק הכשרות, טוען כי המנוח היה כשר למתן יפוי-כוח כללי, שכן כשרותו המשפטית לא נשללה או הוגבלה, שהרי הוא מעולם לא הוכרז פסול-דין.

כב' השופט עמירם בנימיני דחה טענה זו וקבע כי סעיף 2 לחוק הכשרות קובע חזקה הניתנת לסתירה, הא ותו לא. במקרה הנדון, המבקשת הביאה ראיות למכביר להוכחת טענתה כי המנוח היה חסר כשרות משפטית בעת עריכת יפוי-הכוח, ובכך סתרה את חזקת הכשרות המשפטית הקבועה בחוק {ראו גם רע"א 3323/98 בנימין זקן נ' קצין התגמולים, תק-על 2003(2), 3025 (2003); בש"א (מחוזי ת"א) 2100/02, ת"א (ת"א-יפו) 116/96 נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן-עזרא ז"ל, תק-מח 2002(1), 672 (2002)}.

ב- בש"א (שלום ת"א) 181547/04 {עוזיאל מלכה נ' לוי חיים, תק-של 2004(4), 24758 (2004)} קבעה כב' השופטת עידית ברקוביץ כי לא הובאה בפניה כל ראיה לעניין טענת המבקשת בדבר היותה פסולת-דין. קיימת חזקה שבדין הקבועה בסעיף 2 לחוק הכשרות שלא נסתרה.

יתרה-מזאת, לא נעלמו מעיני כב' השופטת עידית ברקוביץ, נספחים שצירפה המבקשת לתצהירה, אולם אין בהם כדי לשלול את חזקת הכשרות הקבועה בדין.

ב- ע"ז (משפחה חי') 3170/99, ע"ז (חי') 3171/99, ע"ז (חי') 3172/99, ע"ז (חי') 3173/99 {עזבון המנוחה מריאטה גרימברג ז"ל באמצעות קרן גרימברג נ' סימונה מורגנשטרן, תק-מש 2001(2), 210 (2001)} קבע כב' השופט שמואל ברוך כי הנחת היסוד היא כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה אולם בענייננו, לא הוכח כי כשרותה של המנוחה הוגבלה או נשללה {ראה גם ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3), 705 (1994); והשוו ת"א (שלום ת"א) 27110/96 עזבון יחזקאל אבי שב"י מאור - פולרביץ נ' דוד אציל, תק-של 97(3), 1616 (1997)}.

ב- ת"א (שלום רמ') 5828/94 {גב' מרים גולדשטיין נ' ד"ר אשר פנוש, תק-של 97(2), 5246 (1997)} קבע כב' השופט ש' ברוך כי בית-המשפט מוסמך לקבוע קביעה של חוסר כשרות אפילו באופן רטרואקטיבי ואולם, על-מנת שבית-המשפט יורה כן, חייבת לבוא בפניו תשתית ראייתית מתאימה, ובהיעדר תשתית ראייתית שכזאת, לא ישעה בית-המשפט לטענת חוסר כשרות, והחזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הכשרות, תעמוד במלוא עוזה.

המדובר בחזקה שבחוק, המטילה על המבקש לסותרה את נטל השכנוע, נטל שהינו כבד יותר מהעברת חובת הראיה, הנדרשת במקום בו קיימת חזקה שבעובדה.

סיכומם-של-דברים הוא, כי בהיעדר ראיה מטעם התובעת להוכחת היעדר כשרותה לחתום על אותו מסמך של "פניה בדבר" עליו חתמה ובו ביקשה מפורשות לפרוש מן השירות, יש לקבוע פוזיטיבית כי התובעת אכן היתה כשרה לחתום עליו, לרבות המשמעויות החוקיות הידועות לו.