הספריה המשפטית
כשרות משפטית ואפוטרופסות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

פעולות טעונות אישור בית-המשפט (סעיף 7 לחוק)

1. כללי
סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"7. פעולות טעונות אישור בית-המשפט
פעולה משפטית של קטין טעונה אישור בית-המשפט אם היתה טעונה אישור כזה אילו נעשתה בידי נציגו; ואין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט."

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 35070/97 {י' ט' נ' א' ט', תק-מש 2000(2), 121 (2000)} קבע כב' השופט יהודה גרניט כי כיוון שהתובעת לא הוכרזה כפסולת-דין, לא חלים לגביה הוראות סעיפים 4 עד 7 לחוק הכשרות. מכאן, שהוראות סעיף 7 לחוק הכשרות, הקובע כי פעולה משפטית של פסול-דין, כמו במקרה דנן, טעונה אישור בית-המשפט, אם היתה טעונה אישור כזה במידה והיא נעשתה על-ידי אפוטרופסה ואין תוקף לכל פעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט - אינה חלה על העברת הזכויות בדירה על-ידי התובעת לנתבע, משום שכאמור התובעת לא הוכרזה כפסולת-דין.

ב- ה"פ (שלום ב"ש) 1059/01 {פרוכטר שרה צביה נ' יופטירו צדק צבי מרדכי, תק-של 2009(1), 28119 (2009)} קבע כב' השופט יעקב שפסר כי לאור הכרזתו של המנוח כחסוי החל מספטמבר 1998, הרי כל מסמך משפטי שנחתם על-ידי המנוח לאחר מועד זה נעדר תוקף משפטי, לאור סעיפים 7 ו- 9 לחוק הכשרות.

עוד נקבע, כי אמיתות תוכנם של מכתבים שנחתמו לאחר הכרזתו של המנוח כחסוי, אף היא מוטלת בספק, לאור העובדה שנכתבו ונחתמו לכאורה במועד בו היה חסוי, כלומר, אינו מסוגל לדאוג בעצמו לענייניו הגופניים והרכושיים.

2. סעיף 7 לחוק הכשרות למול סעיף 20 לחוק הנ"ל
סעיף 20 לחוק הכשרות עוסק בפעולות הטעונות את אישורו של בית-המשפט ובהמשך החיבור נעסוק בהרחבה, בפרשנות ספציפית לסעיף זה.

ניכר כי, בשונה מלשונו המגבילה של סעיף 20 לחוק הכשרות לפיו "אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית-המשפט אישרן מראש", בסעיף 7 לחוק הכשרות ננקט נוסח מרוכך יותר לפיו, "אין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט".

בהתאם לכך, ונוכח לשון סעיף 7 לחוק הכשרות, מקובל לראות באישור פעולה משפטית של הקטין תנאי מתלה בלבד. יפים לעניין זה, דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 112/79, ע"א 226/79 {ישראלה שרף נ' מנחם ומרסל אבער, פ"ד לד(3), 178 (1980)} לפיהם:

"מקום שקטין התקשר בעצמו עם הצד השני 'אין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט'. נראה לי כי הקונסטרוקציה המשפטית היא כי בין הקטין לבין הצד השני נעשה חוזה, אך לחוזה זה אין תוקף כל עוד לא בא אישורו של בית-המשפט. לפנינו, איפוא, חוזה ובו תנאי מתלה - אישורו של בית-המשפט - כאמור בסעיף 27 לחוק החוזים."
{ראה גם אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 - פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, 157}

הפועל היוצא של השקפה זו הינו כי הוראות חוק החוזים, התשל"ג-1973 ביחס לחוזה על תנאי חלות על העסקה, והתוצאה היא, בין היתר, כי אישור פעולת קטין לפי סעיף 7 לחוק הכשרות, פועל למפרע, והופך את הפעולה לתקפה כבר מיום ביצועה.

זאת לכאורה, בניגוד לאישור על-פי סעיף 20 לחוק הכשרות, שכאמור, בהתאם ללשון החוק עליו להינתן מראש, ולפיכך נראה שאיננו בגדר תנאי מתלה ואין בו, לכאורה, כדי להעניק תוקף לפעולה משפטית של נציגיו (הוריו) של קטין עבורו - למפרע.

ניתן למצוא היגיון באבחנה לכאורית זו, שכן להבדיל מפעולה המתבצעת על-ידי הקטין בעצמו, לרצונו ובאופן ישיר, הרי כשמעורב בהליך צד שלישי, המייצג את הקטין, אין וודאות בדבר נאמנותו לאינטרסים של הקטין ולטובתו, ייתכנו מקרים בהם לא יעמוד הנציג בתוקף לטובת האינטרס של הקטין כך גם קיים החשש שעה שמדובר בתביעה משפטית בין הקטין לנציגיו, לכן עדיף להכיר בתוקף הפעולות המתבצעות על ידו רק מיום אישור נציגותו על-ידי בית-המשפט {דברי כב' השופטת נילי מימון ב- תמ"ש (משפחה יר') 25133/03 ד"ר' י' א' נ' עורך-דין א' ל', תק-מש 2008(2), 602 (2008)}.