מבצע בוטוקס

עורכי דין

abc.org.il מספק לכם מנוע חיפוש פסקי דין משוכלל בטכנולוגיית HT היחיד בישראל
חיפוש פסקי דין לפי עורך דין חיפוש פסקי דין לפי שופט חיפוש פסקי דין לפי בית משפט חיפוש פסקי דין לפי סוג תיק חיפוש פסקי דין לפי נושא חיפוש פסקי דין חופשי
לפי עו"ד לפי שופט לפי בית משפט לפי סוג תיק לפי נושא חיפוש חופשי
DOC
PDF

פסק דין

בעניין: פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם-1980

ובעניין: עו"ד אורן הראל
הנאמן של החייב יצחק קורן בפש"ר
הנאמן
ובעניין: יצחק קורן
ע"י ב"כ עוה"ד דרור בן שמואל
החייב
ובעניין: דניאל קורן
ע"י ב"כ עוה"ד איתן ארז
המשיב
ובעניין: כונס הנכסים הרשמי

פסק דין

1. כללי

האם במסגרת ביטול הענקה אסורה בהליכי פשיטת רגל ניתן לחייב צד ג' שקיבל את הנכס ממקבל ההענקה להשיב לנאמן את שוויו של הנכס ? זו אחת הסוגיות מושא פסק הדין.

החייב, היה בעלים של דירה שאותה הוא העביר לאימו ללא תמורה. מספר שנים לאחר מכן, העבירה האם את הזכויות בדירה ללא תמורה לאחיו של החייב ולימים נפטרה. בהמשך ניתן צו לכינוס נכסיו של החייב והוא הוכרז פושט רגל. הנאמן בפשיטת רגל טוען שיש לבטל את העברת הזכויות בדירה מהחייב לאימו מחמת היותה הענקה פסולה וכן לחייב את האח בתשלום שווי הדירה שאותה קיבל ללא תמורה מהאם.

2. עיקר העובדות הדרושות לעניין
החייב, יצחק קורן (להלן: "החייב"), הינו איש עסקים שניהל אולם אירועים בתל אביב שנודע בשם "גן אורנים" שנמצא בגני התערוכה שבתל אביב (להלן: "העסק"). את העסק הקימו וניהלו במשך עשרות בשנים הורי החייב באמצעות חברה שיסדו בשם "גן אורנים בע"מ" (להלן: "החברה"). ברבות השנים העסק הצליח ושגשג ונחשב לאחד מאולמות האירועים המובילים בענף, ויצאו לו מוניטין ברחבי הארץ. לימים העבירו ההורים את מניותיהם בחברה ל שני בניהם, החייב ואחיו מר דניאל קורן (להלן: "דניאל"). בין החייב לבין דניאל התגלעו מחלוקות בנוגע לניהול העסק שהחריפו והגיעו לכדי התדיינויות משפטיות ובסופם לקרע בין האחים.

הדירה
החייב היה בעלים של דירה בקומה 11 בבניין ברחוב פעמוני יוסף 18 בשיכון בבלי בתל אביב והידועה כחלקה 501/42 בגוש 6107 (להלן: "הדירה"). ביום 11.8.1999 העביר החייב את זכויותיו בדירה לאימו המנוחה, הגב' לאה קורן ז"ל (להלן: " האם"), ללא תמורה. לפי הדיווחים לרשויות המס הוערכה הדירה לצורך העברת הזכויות לאם לסך של 2,415,195 ₪. האם לא התגוררה בדירה אלא בדירה אחרת שבבעלותה ברחוב בן יהודה 95 בתל אביב והיא השכירה את הדירה . בסמוך לכך, ביום 1.8.2000 רכשו החייב ואשתו דאז דירה ברחוב עיר השמש 48א בתל אביב תמורת הסך 2,451,000 ₪ כאשר סך של 1,867,500 ₪ מהתמורה שולם באמצעות משכנתא (להלן: "הדירה החלופית"). ביום 4.11.2001 נמכרה הדירה החלופית.

בחלוף כארבע שנים מאז שהדירה הוקנתה לאם, היא העבירה אותה ללא תמורה לדניאל והזכויות בדירה נרשמו על שמו ביום 14.1.2003. כעבור שנתיים, ביום 11.1.2005 נפטרה האם. בצוואתה שנערכה בחודש ספטמבר 1999, כלומר סמוך לאחר שהדירה הועברה לה צוותה האם את הדירה לדניאל, כאשר יוער שצו קיום צוואת האם ניתן ביום 22.3.2005. דניאל השכיר תחילה את הדירה ונהנה מדמי השכירות ובהמשך לאחר שמכר מספר דירות שבבעלותו ברמת אביב עבר להתגורר בדירה, ושם מתגורר עד היום.

לימים נקלע העסק לקשיים, ובשנת 2001 הוגשה על ידי אחד מנושי החברה בקשה לכינוס נכסי החברה. בדצמבר 2001 הוגשה בקשת הקפאת הליכים לחברה וצו הקפאת הליכים ניתן ביום 6.12.2001 . הליך הקפאת ההליכים לא צלח ומשכך ניתן ביום 26.5.2002 צו לפירוק החברה (פש"ר (מחוזי ת"א) 2028/01).

חובות לרשויות המס
משומות המס שהוצאו לחייב עולה שהחייב משך מהחברה משכורות במהלך שנת 1999 בסך של 733,697 ₪ ובנוסף לווה מהחברה סך של 4,370,055 ₪ שלא הושב לחברה. פקיד השומה ראה בהלוואות שקיבל החייב מהחברה ושלא הוחזרו כהכנסה של החייב וקבע שהכנסות החייב לשנת 1999 הן בסך של 5,103,752 ₪ וחוב המס לאותה שנה עמד על סך 2,187,007 ₪. בהתאם הוצאה ביום 5.4.2002 שומת מס לתשלום. גם בשנת 2000 משך החייב סכומים ניכרים מהחברה שאף הם לא הושבו.

פשיטת הרגל והחוב למס הכנסה
ביום 11.2.2009 הגיש אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין – פקד שומה גוש דן, בקשה להכרזת החייב פושט רגל ולמתן צו לכינוס נכסיו. ביום 8.6.2009 ניתן צו לכינוס הנכסים ועו"ד א ורן הראל מונה כמנהל מיוחד לנכסי המנוח . בהמשך הוכרז החייב פושט רגל והנאמן מונה נאמן לנכסיו (להלן: " הנאמן").

ביום 27.8.2009 הוגשה תביעת חוב של מס הכנסה לחייב ושלפיה החוב בגין שנים 1999–2001 הינו 5,974,593 ₪ כאשר קרן החוב בדין קדימה לשנת המס 1999 הינה 2,184,568 ₪. מקור החוב ה וא לפי ביקורת שומתית לשנות המס 1997–1999 ושומה לשנת המס 2000. הביקורת נערכה בהמשך לביקורת שערך מס הכנסה בספרי החברה וכן בספרי חברת הבת "גן אירועים שירותי אירוח בע"מ" שבבעלות החייב ודניאל. אחת הסיבות לביקורת ספרי החייב נבעה מנתונים שנרשמו בספרי החברה שלפיהם משך החייב מיליוני שקלים מהחברה בשנים 1999–2000 ושלא הוחזרו על ידו לקופת החברה. לפי ספרי החברה ניכרה עלייה גדולה במשיכות החייב משנת 1997 לשנת 2000, זאת בנוסף למשכורות שקיבל מהחברה.

3. הבקשה
הנאמן טוען שיש לראות בהעברת הזכויות של החייב בדירה לאימו משום הענקה אסורה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: " הפקודה"). לעניין זה נטען שההעברה נעשתה בתוך התקופה שקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה וכי התמלאו התנאים למתן הצהרה שלפיה ההעברה מהווה הענקה אסורה. לעניין האחרון נטען שלא הוכח שבעת ההענקה היה החייב בר כושר פירעון וכי לא התקיימו החריגים להענקה שקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה. באשר להעברה לדניאל נטען שקמה למנהל זכות עקיבה אחר הדירה שניתנה לדניאל מאימו ללא תמורה ושמקורה בהענקה אסורה.

משכך עתר הנאמן לבטל את העסקה שבין החייב לבין האם ולחייב את דניאל לשלם לו את שווי הדירה לפי מועד הענקה וזאת בסכום שהוערכה בעת הענקה על ידי רשויות מיסוי מקרקעין בסך של 2,415,195 ₪, ובצירוף ריבית ו הפרשי הצמדה מאותו מועד.

אציין שלבקשת הנאמן ניתן צו מניעה זמני האוסר על דניאל לבצע דיספוזיציה בדירה וזאת על מנת להבטיח שניתן יהיה להיפרע הימנו ככל שהבקשה תתקבל בסופו של דבר.

4. עיקר טעמי הנאמן
לטענת הנאמן היה החייב בחדלות פירעון כבר בשנת 1997 ובוודאי בהמשך בשנים 1998–2000 לאחר שמשך מהחברה מיליוני ₪ ומבלי שהייתה לו יכולת להחזיר את המשיכות. לכן ובצדק קבע פקיד השומה שיש לראות ב משיכות משום הכנסות בידי החייב.

עוד נטען שהחייב ידע שהחברה נתונה בקשיים ניכרים ומשכך לא תוכל לשלם רווחים שיהיה בהם כדי לפרוע את חובותיו. בהקשר זה מפנה הנאמן לכך שהחייב היה בעל שליטה בחברה שחתום על הדוחות שלה והוא ידע שדרכה של החברה פירוק וכמות שאכן אירע זמן לא רב לאחר מכן. עוד נטען שלא היו לחייב מקורות אחרים שיכלו לשמש בידו להשיב את ההלוואות העצומות שקיבל מהחברה. הנאמן מתייחס לטענת החייב שלפיה רכ ישת הדירה החלופית באותה עת מעידה על כשירותו הכלכלית אך לעמדתו אין בכך כדי להעיד על מקורות כספיים של החייב שכן מרבית תמורת הדירה מומנה ממשכנתא ולא מהונו הפרטי של החייב. הנאמן מבהיר שגם אם נקבל את עמדת החייב שלא הוכחה, כי היה ברשותו סכום שבין מיליון ₪ ל-2 מיליון ₪ , עדיין לא היה בכך כדי לכסות את החובות שלו לחברה במיליוני שקלים.

הנאמן דוחה את גרסת החייב שלפיה הוא העביר את הדירה לאימו לאור דרישתה של האחרונה שנבעה מחששה שנוכח אורח חייו הפזרני של החייב לא יוותר לו רכוש שיוכל לשמש אותו ואת ילדיו בעת הצורך. לעניין זה נטען שאם כגרסת החייב הדבר נעשה בשל הצורך להגן על עתיד החייב ועתיד ילדיו, אין בה מן ההיגיון הואיל ובפועל לא נעשתה על ידי האם כל פעולה שתעגן את השמירה על מקורות מימון לחייב ולילדיו שכן העבירה את הדירה לדניאל ואף צוותה אותה לדניאל בצוואתה.

הנאמן סבור שיש מקום לעקוב אחר העברת הדירה בין היתר על יסוד ההלכה שנפסקה בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד הנאמן בפש"ר, פ"ד נה(4) 925 (2001) (להלן: "הלכת לוין"). לעמדת הנאמן הלכת לוין מקימה זכות עקיבה של הנכס או תמורתו ממקבל ההענקה. הנאמן בדעה שניתן להקיש מהלכה זו לענייננו ולחייב את דניאל לשלם את שווי הדירה כמות שנשומה בעת הענקתה על ידי החייב לאימו.

5. עיקר עמדת החייב
החייב טוען שהזכויות בדירה הועברו לאם לפי דרישתה. לעניין זה מצהיר החייב שבשנת 1997 הוא התגרש מאשתו הראשונה כאשר במסגרת הליך הגירושין הוא העביר לגרושתו רכוש שבחלקו הוענק לו על ידי הוריו. זמן קצר לאחר מכן הוא נישא לאשתו השנייה. לגישתו, אימו התאכזבה מהחלטתו להתגרש ולהינשא בשנית בתוך תקופה קצרה ולוותר על חלק ניכר מהרכוש והנכסים ובכך ראתה פגיעה בנכסי המשפחה. החייב מוסיף וטוען כי בנסיבות אלה טענה האם שהתנהלותו מצביעה על חוסר רצינות, יציבות ושיקול דעת מצידו וכי תוצאת אלה עלולה להביא לכך שיבזבז את רכושו ובאופן שלא ייוותר לילדים ולנכדים כספים מההון המשפחתי. משכך דרשה שיעביר את הדירה לבעלותה. זה הטעם לגרסת החייב להעברת הזכויות בדירה ממנו לאם.

לדידו של החייב, בעת ההעברה היה מצבו הכלכלי טוב ביותר והוא יכול היה לעמוד בכל התחייבויותיו כלפי נושיו. החייב הכחיש את חובותיו הנטענים לרשויות המס בשנים 1999–2002 באשר לגרסתו לא היה לו חוב למס הכנסה ולמצער לא בהיקף שנטען על ידי רשויות המס.

מוסיף וטוען החייב: לפי דרישת רשויות המס שקיבל ביום 2.10.1999 היה עליו לשלם סך של 402,981 ₪ בלבד, וגם זאת בגין אי הגשת דוחות ולא בגין שומה תקפה; לא כל שכן הוא נדרש לשלם שומה כפולה; כי רשויות המס הסכימו לוותר על תשלום מקדמות מס לשנת המס 2001 דבר שמלמד שגם לגישת מס הכנסה לא היו לו חובות ניכרים לרשויות המס באותה העת; כי לא נטל הלוואות מהחברה בסדרי הגודל שנטענים על ידי רשויות המס; כי רשויות המס סירבו שלא כדין לפתוח את השומה וליתן הסבר לסכומים שנקובים בה; כי המועד הקובע לעניין היותו חדל פירעון הוא במועד הוצאת השומה בשנת 2002 ולא בשנת 1999 או בשנת 2000 שאז הוא היה סולבנטי. את עמדתו לעניין זה תומך החייב בין היתר בכך שבאותה עת הוא רכש את הדירה החלופית והגם שנדרש למשכנתא אזי היה לו לגרסתו הון עצמי ניכר ששימש בחלקו ליתרת תמורת רכישת הדירה החלופית. בנוסף לכך היו לו סכומים ניכרים בחסכונות, בפיקדונות כספיים ובביטוחי מנהלים, וכי הבנק לא היה מעמיד לו את המשכנתא אילו סבר שאין ביכולתו לפרוע אותה.

6. עיקר עמדת דניאל
דניאל טוען שדין הבקשה להידחות. בתגובתו הנתמכת בתצהירו נטען שהוא והחייב היו בעלי המניות של החברה ש בבעלותה עסק משגשג ומצליח. לחייב הייתה מניית זהב בחברה שהעניקה לו זכות וטו בחברה. בשלב מסוים התגלעו חילוקי דעות בינו לבין החייב והם לא ראו עין בעין את אופן ניהול העסק של החברה וכן את ניהול העסקים של חברות הבנות. דניאל מוסיף שבאותה עת גם החל החייב לנהל אורח חיים של רווק הולל, דבר שהוסיף על היחסים העכורים שבין שני האחים, פגע בניהול העסק והביא לכך שהם החליטו להיפרד. בסופו של דבר מכר דניאל את חלקו לחייב שניהל ממחצית שנות ה-90 את העסק לבדו וללא מעורבות דניאל. הליך ההיפרדות היה כרוך במאבקים משפטיים שנמשכו מספר שנים ושבסופם הוא ויתר לחייב על זכויות רבות, החליט לנתק כל קשר עם החייב וכי במהלך 15 שנים לא היה ביניהם קשר למעט מפגשים אקראיים.

באשר לדירה; דניאל גורס שהאם החליטה להעניקה לו ולמשפחתו בעודה בחיים ועמדה על כך שהזכויות בדירה ירשמו בבעלותו, ומשכך נמסר דווח על העסקה והזכויות בדירה נרשמו על שמו ביום 11.1.2005. דניאל סבור שהסיבה שבעטיה החליטה האם לתת לו את הדירה במתנה הינה בהינתן היקף הוויתורים הניכרים מצידו לחייב במסגרת ההיפרדות הע יסקית. דניאל השכיר את הדירה מאז שקיבל אותה מאימו, ולאחר מספר שנים שבמהלכן מכר ארבע דירות נוספות שהיו בבעלותו בשכונות רמת אביב ג' ובאפקה, הוא עבר לגור בדירה. לימים התגלתה אצלו מחלה קשה שבעטיה נבצר ממנו לעבוד, הוא נזקק לטיפולים רפואיים יקרים שבשל כך נדרש לממש שניים מנכסיו. מאז שנת 2009 עבר להתגורר עם בני משפחתו בדירה.

דניאל טוען שהבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 96(ב) לפקודה. לעניין זה נטען שהחייב היה בעל כושר פירעון בעת העברת הדירה לאם גם ללא הדירה. מוסיף דניאל וטוען ששומת המס נקבעה לחייב בשנת 2002 ואילו ההענקה הנטענת נעשתה שלוש שנים קודם לכן בשנת 1999 וכי המועד הקובע לבחינת היותו חדל פירעון הוא הוצאת השומה. עוד לעמדת דניאל שאין מקום להיעתר לבקשה שכן הוא לא בגדר מקבל ההענקה אלא צד שלישי, שכן מקבלת ההענקה היא האם והוראת סעיף 96(ב) אינו חלה עליו.

עוד נטען שהבקשה לוקה בשהוי כבד שכן הוא הסתמך על הדירה כחלק מנכסיו ובהתאם כלכל את צעדיו במשך השנים שחלפו. משכך לטענתו קבלת הבקשה תהווה פגיעה קשה בו, באינטרס ההסתמכות שלו ויהיה בה כדי לשנות שלא כדין את צפייתו. בהקשר זה מצביע גם דניאל על כך שהנאמן מונה לתפקידו חמש שנים עובר לבקשה וכי בתקופה האמורה היה עליו להגיש את הבקשה.

7. הראיות
מטעם הנאמן הוגשו תצהיריהן של רו"ח מיכל שעשוע ושל רו"ח מיכל ניר בלונרו שעובדות בפקיד שומה רמת גן. מטעם המשיבים הוגשו תצהיר יהם של החייב ושל דניאל. לאחר הגשת התצהירים הגיש הנאמן בקשה להוספת ראיות ובין אלה מסמכים של החברה, ריכוז ממצאי רשויות המס, שומת מס שלא בהסכמה, פירוט משיכות שבצעו בעלי המניות בחברה ובכללם החייב בשנים 1997–2000. נעתרתי לבקשה לצירוף הראיות חרף התנגדות המשיבים ומהטעמים שבהחלטתי מיום 12.3.15.

ביום 16.3.2015 התקיים דיון שבמהלכו נחקרו המצהירים על תצהיריהם והצדדים סיכמו את טענותיהם (להלן: "הפרוטוקול"). הצדדים הודיעו שהם מנהלים משא ומתן ומשכך ביקשו להשהות את ההכרעה בבקשה. לאחרונה נמסר כי לא הושג הסדר ומשכך אין מנוס אלא ליתן הכרעתי.
8. הפלוגתאות
שתי סוגיות דרושות להכרעה. האחת, האם יש לראות בהעברת הזכויות בדירה מהחייב לאם משום הענקה בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. ככל שכן, האם ניתן לעקוב אחר העברה של הזכויות בדירה מהאם לדניאל ובאופן שתחולת הסעיף חלה גם על העברה נוספת זו של הדירה ללא תמורה.

אדון בפלוגתאות כסדרן;

דיון והכרעה

9. העברה מהחייב לאם, האם מהווה הענקה אסורה?
השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה האם יש לראות בהענקת הזכויות של החייב בדירה ממנו לאם משום הענקה שיש לבטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה.

10. הענקה אסורה - ההלכה
הענקה אסורה מוסדרת בסעיף 96(ב) לפקודה שמורה:
"העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה".
על הנאמן להתגבר על מספר משוכות על מנת לבוא בגדר הענקה שחל עליה הסעיף:
מדובר בנכס של החייב; החייב העניקו לאחר; ההענקה בוצעה בציר הזמן שקבוע בסעיף;
רק ככל שיעמוד הנאמן בהוכחה של כל התנאים האמורים, יעבור הנטל למקבל ההענקה להוכיח שבעת ביצוע ההענקה היה החייב מסוגל לפרוע את חובותיו.
11. ביישום לענייננו
דומה שאין חולק שהרכיב הראשון הדרוש להוכחה מתקיים שכן עסקינן בהענקה של דירת מגורים שהייתה בבעלותו המלאה של החייב. סבורני שגם אין יכול להיות חולק שנעשתה הענקה, שהוא הנדבך השני הדרוש להוכחה. לעניין זה הענקה כוללת העברה ללא תמורה של זכויות או מתן שעבוד, או ויתור על חוב (ראה ספרם של לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) בעמ' 321). לפנינו ויתור על זכויות בנכס ללא תמורה מהחייב לא ימו וככזו היא באה בגדר הסעיף. גם הרכיב השלישי מתקיים שכן חלון הזמן שקבוע בסעיף חל, קרי, בענייננו, שכן מועד ההענקה הוא 11.8.1999 ועד ליום מתן צו כינוס הנכסים ביום 8.6.2009 חלפו שנתיים אך טרם חלפו עשר שנים. קל וחומר שאם נראה את יום הגשת בקשת כינוס הנכסים ביום 11.2.2009 כמועד הקובע ולא את יום מתן צו הכינוס.

12. בחינת כושר הפירעון בעת ההענקה
הסעיף מורה שנטל ההוכחה על היותו של החייב בעל כושר לפרוע את חובותיו הוא על מקבלי ההענקה וכך גם פורש הדבר בהלכה הפסוקה. לעניין זה אפנה ל פש"ר 1013/98 בש"א 64204/99 (מחוזי ת"א) בלייר נ' ליניבקר (פורסם בנבו, 9.12.2002), בעמ' 6 שם נקבע:
"המנגנון העיקרי, בו השתמש הדין בכדי להגן על נושי החייב, הינו 'היפוך נטל הראיה' המצוי בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בניגוד לכלל הרגיל, לפיו 'המוציא מחברו, עליו הראיה', כאשר בבטלות הענקה עסקינן, הרי לאחר שהוכיח הנאמן בפשיטת רגל כי בוצעה הענקה במועד שבין שנתיים לעשר שנים קודם למעשה פשיטת הרגל, אזי נטל ההוכחה לעניין כשרות-פרעונו של החייב במועד הקובע הינה על מקבל ההענקה. אך בצדק טען הנאמן כי בנטל השכנוע עסקינן, להבדיל מנטל הבאת הראיות. לשון אחר; נטל ההוכחה, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, נותר על מקבל ההענקה מתחילתו ועד סופו של הדיון המשפטי. אין הוא יכול 'להופכו' ולהטילו על הנאמן בשום פנים ואופן".
(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

האם הוכח שהחייב שלפנינו היה בר כושר פירעון בעת ביצוע ההענקה?
בהקשר זה קיימת מחלוקת קוטבית בין הצדדים, כאשר לעמדת הנאמן שנתמכת גם על ידי הכנ"ר לא היה החייב בר פירעון לעומת עמדת החייב ודניאל שסבורים אחרת.

לפני בית המשפט נפרשה מסכת ראיות באשר לכשרות הפירעון של החייב שמטה את הכף לקבלת עמדת הנאמן. לגישת האחרון היו לחייב חובות במיליוני שקלים בשנים 1997–2000 ושהוא לא היה יכול לפרוע אותם, ואפרט:

לבית המשפט הוצגו אסמכתאות לרוב שמבססות קיומו של החוב למס הכנסה. לעניין זה אצביע על שומות המס; על מסמכים שצורפו לדוחות הכספיים של החברה שמאשרים את קיומן של הלוואות בעלים במיליוני שקלים מהחברה לחייב ושלא הושבו. משכך ובצדק זקפו רשויות המס את ההלוואות כהכנסות של החייב.
העידו לפניי רכזות בכירות במס הכנסה שטיפלו בתיק של החברה ושל החייב בעת הרלוונטית ותמכו בגישת הנאמן באשר לקיום חובות הכספים הניכרים. עדותן של אלה הייתה קוהרנטית וסדורה ושוכנעתי שאכן היה בסיס מהימן לרשויות המס להוצאת השומות. העדויות האמורות אף נתמכו במסמכים שבכתב ובין אלה אסמכתאות שלא נסתרו שלפיהן החייב לווה כספים במיליוני שקלים מהחברה וכן מחברת הבת בשנים 1997–2000 ואלו הלכו והאמירו מאז שנת 1997 ואילך, והוא לא השיב את ההלוואות. לעניין זה הפנו רו"ח שעשוע ורו"ח בלונרו להיקף המשיכות של החייב מהחברה, לעובדה שהתקיימו דיונים בעניין השומות של החייב ותוך השתתפות של רואה החשבון של החייב (עמ' 5 שורות 3–6; עמ' 6 , שורות 2–5 לפרו טוקול) שבהם לובנה התנהלות החייב ומבלי שהובאו אסמכתאות לסתור, ו כאמור בדברי העדות.

לא למותר להדגיש שבין האסמכתאות האמורות הוא גם מסמך שנכלל בדוחות של החברה עצמה שבו ציון חובות בעלי המניות לחברה במיליוני שקלים, והעומד כנגד גרסת החייב ומאושש את גרסת הנאמן באשר לחוב הניכר של החייב לחברה.

עוד אפנה למסמך בשם: "ריכוז ממצאים מהשומות הנוגעות למשיכות מנהלים" שהוכן על ידי רשויות המס בזמן אמת ושצורף לבקשה. במסמך האמור מצוי פירוט יתרות חובה של בעלי המניות של החברה לחברה. באשר לחייב עולה שחובותיו לחברה היו כדלקמן: לשנת 1998 – 3,460,521 ₪; לשנת 1999 – 4,370,055 ₪; לשנת 2000 – 5,091,007 ₪. עוד צוין שיתרות החובה לא הוחזרו, כי אין אפשרות להחזירם ומשכך הוחלט לראות במשיכות לשנת 1999 משכורות של החייב. בנוסף לחוב זה יש חובות של בעלי המניות ובהם החייב לחברת הבת "גן אורנים שירותי אירוח בע"מ".

כלומר, ישנה הצלבה של מידע מדוחות החברה עם שומות החייב המאמתת את התשתית של השומות שהוצאו לחייב. אוסיף שהסבריו של החייב באשר להעדר חוב לרשויות המס היו מגומגמים, נעדרי הגיון וחסרי תימוכין. החייב הרבה ליתן תשובות מסוג "לא זוכר" לשאלות ששומה היה עליו ליתן את התשובה. כך לשאלות מדוע לא הגיש את הדוחות למס הכנסה לשנים הרלוונטיות (עמ' 8, שורות 19–24 לפרוטוקול), או שייחס את אי הגשת הדו"ח לרשלנות של רואה החשבון שלו (עמ' 87 , שורות 25–28, שם).

זאת ועוד; החייב פנה באמצעות רו"ח רמי אריה לרשויות המס להאריך את המועד להגשת השגה על השומות שהוצאו לפי מיטב השפיטה וכאמור במכתבו של רו"ח אריה מיום 2.7.2009, נספח 4 לתגובת החייב. היה צורך בבקשה להארכת המועד להגשת ההשגה מאחר שחלפו שנים רבות מאז שהוצאו השומות וחלף המועד שקבוע להגשתה. במסגרת הפניה טען החייב בין היתר שיש לאפשר לו לשטוח את השגותיו לרבות באשר לכפל שומה, לשומה השגויה ולייחוס הכנסות שלא כדין וכאמור בסעיף 12 למכתב רו"ח אריה . פקיד השומה בהחלטתו מיום 7.7.2009 לא ראה מקום להיעתר לבקשה וזאת מהטעמים שבמכתבו מיום 23.6.2009. על כך היה רשאי החייב לערער לבית המשפט אך מטעמים השמורים עימו נמנע מלעשות כן. בחקירתו לא נתן החייב טעם מדוע לא הגיש ערעור על החלטת פקיד השומה וכאמור בעמ' 9, שורות 2–4 לפרוטוקול. משכך, יש לראותו כמי שבחר שלא להתנגד לשומות והן מחייבות. יתרה מזאת, למעשה, עד עתה אין לפני בית המשפט הסבר ענייני לפשר המשיכות הניכרות של החייב מהחברה ומדוע אין לזקוף אותן כהכנסות של החייב. החייב גם לא העיד את רו"ח אריה מטעמו אשר יסתור את גרסת עדות מס הכנסה ואת העולה מהמסמכים והדבר עומד כנגדו.

יאמר שהחייב לא שילם את סכומי המס שהגיעו לפי השומות וכמות שהדבר גם התאשר בעדותו (עמ' 10, שורות 7–8 לפרוטוקול).

החייב גם לא הוכיח את טענתו שלפיה היו לו מקורות כספיים בעת הנדונה ובניגוד לנטען בתצהירו. יתרה מזאת השתכנעתי שהחייב היה נעדר אמצעים כספיים לשלם את חובותיו כבר באותה העת ואפרט:

החייב לא צירף לתצהירו כל אסמכתאות שמבססות את גישתו שלפיה היו בבעלותו כספים בפיקדונות או בביטוחי מנהלים או בקופות גמל, הגם שלא הייתה לו מניעה לפנות לאותם גורמים ולקבל את האסמכתאות הדרושות להוכחת טענתו. החייב נשאל על המקורות הכספיים הנטענים ומסר שמות של בנקים ושל חברות ביטוח שלטענתו היו לו אצלם פיקדונות (עמ' 10, שורות 28–29 ; עמ' 11 , שורות 1–2 לפרוטוקול). דא עקא, החייב נמנע החייב מלהמציא אישורים באשר ליתרות הכספים שעמדו לזכותו לתמיכה בטענתו. גם לאחר הדיון ולאחר שנשאל אם יתבקש צו לאותם מוסדות כספיים מה תהיינה התוצאות (עמ' 11, שורות 3–5, שם) לא פעל החייב להמציא את האישורים והדבר עומד בעוכריו שכן ככל שהיו כספים לחייב אצל אותם גורמים מה פשוט יותר היה שיפנה לאלה וימציא את האסמכתאות הדרושות. מכל מקום, גם לפי עדות החייב עולה שאותם סכומים שאין להם כאמור כל ביסוס באסמכתאות, מגיעים למאות אלפי שקלים בלבד ולא למיליונים שאותם היה חייב לפרוע לחברה (דברי החייב בעמ' 10 , שורות 24–25, שם) ובהמשך טען לסכומים שבין 1 מיליון ₪ לבין 2 מיליון ₪ (עמ' 11 , שורות 8–11, שם).

אפנה גם לפרוטוקול הדיון בבקשת כינוס הנכסים של החייב ביום 8.6.2009. ב"כ החייב אישר את היות החייב בחוסר כשירות כספית כבר בשנת 2001 כהאי לישנה (עמ' 1 שורות 5–10 לפרוטוקול מאותו יום):
"החייב הוא הבעלים המקורי של גן אורנים, בשנת 2001 – 2002 העסק קרס, בימים קנה אותו מר פלג, באותה תקופה יצאה השומה, הוא ירד מכל נכסיו במסגרת הסדר הנושים שנקבע לחברה גם מס הכנסה היה חלק מההסדר אם כי לא בהסדר האישי. כבר אז נבדקה היכולת הכלכלית שלו והיה ברור שאין לו מקורות לתרום להסדר הנושים והוא היה צריך לגייס 300,000 ₪ כדי להציל את גן אורנים, המצב הכלכלי שלו כבר אז היה בכי רע, לכן לא התאפשר לו לקבל יעוץ משפטי.
(ההדגשה אינה במקור – א.א.)
עוד אוסיף שאין בעובדה שהחייב רכש דירה חלופית כדי להגיע למסקנה שהיו בידיו אמצעים כספיים. כאמור רוב הסכום שנדרש לרכישת הדירה מומן מכספי משכנתא שאותה קיבלו החייב ואשתו השנייה. דווקא התנהלות זו של החייב מצביעה על העדר כספים בידו ודוק. ככל שלגרסאות החייב ודניאל היה החייב בעל כושר פירעון בעת הרלוונטית, אזי הוא לא היה נזקק למשכנתא לרכישת הדירה השנייה, ולמצער בסכום כה ניכר. כאשר נשאל החייב לצורך שלו בקבלת משכנתא הוא השיב שלא היה מעוניין לממן את מלוא תמורת הדירה מהונו העצמי (עמ' 10 שורות 25–27 לפרוטוקול). משכך הייתה חובה על החייב להמציא אסמכתאות שהיה לו הון עצמי באותה עת בהיקף מספיק אך כזאת לא הביא.

מהראיות אף עולה שבניגוד לעמדת החייב שלפיה העסק בעת הרלוונטית היה רווחי ביותר, אזי הסתבר אחרת. לעניין זה אציין שבשנת 2007 היה הפסד לחברה בסך של כ-207,000 ₪ וכעולה מהדוחות הכספיים של החברה (עמ' 12, שורות 5– 7, שם). אמנם החייב טען שאלה הם נתונים של מס הכנסה והוא חושב שהם אינם נכונים אך הוא לא הביא כל אסמכתא נוגדת וגם לא העיד את רואה החשבון של החברה. מצב החברה הלך והתדרדר והראיה שהבנק נקט נגדה בהליך של כינוס נכסים, היא עצמה הגישה בקשה להקפאת הליכים שלא צלחה וזמן לא רב לאחר מכן, ניתן צו לפירוק החברה. יתר על כן, מעדות גב' שעשוע עולה שלפי הדוחות לרבות אלה של החברה, משך החייב מהחברה כספים בשיעור ניכר הגם שהיה קיים חשש ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. נתון זה עולה מדוחות החברה כאשר לעניין זה אף נרשמה לה הערת עסק חי. בכל אלה היה כדי להוות תמרור אזהרה לפני החייב באשר להעדר חוסנה הכלכלי של החברה ו להצביע לפניו על חשש סביר שהחברה לא תוכל לשלם לו רווחים ויגדע מקור הכנסותיו מהחברה (דברי העדה שעשוע בעמ' 4, שורות 5–13 לפרוטוקול ). לכך יש להוסיף את דברי העדה בלונרו שנאמר לה על ידי המייצגים של החברה שהיא חדלת פירעון ושאינה מסוגלת לפרוע את חובותיה (עמ' 6, שורות 25–29 לפרוטוקול ). לא למותר לציין שגם המציאות הוכיחה את האמור, שכן החברה אכן לא פרעה את חובותיה וניתן נגדה צו פירוק.

המסקנה המתבקשת ממארג הראיות דלעיל היא שלא היו ברשות החייב אמצעים כספיים לשרת את החוב העצום שהגיע ממנו לרשויות המס בגין השנים 1997–2000 ואף לא את קרן החוב לשנת המס 1999 בסך של 2,184,568 ₪.

המועד הקובע לבחינת החוב למס הכנסה
עתה נבחן מהו המועד שיש להביא בחשבון לעניין כשרות הפירעון של החייב לצורך סעיף 96(ב) לפקודה. האם כעמדת החייב ודניאל המועד הוא הוצאת השומה בשנת 2002 או שמא כעמדת הנאמן והכנ"ר המועד הוא בעת יצירת החוב, קרי, בשנים 1997–2000.

גם בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנאמן ונבהיר את הדברים באמצעות דוגמה. נניח של נישום פלוני נוצרו חובות בשנה מסוימת אך הוא מסתירם מעיני נושיו ובמהלך אותה תקופה הוא גם מבריח את נכסיו ורק בחלוף מספר שנים מתגלות העובדות לאשורן. מועד הגילוי הוא אקראי ואין בו כדי להשליך על מועד היווצרות החוב. משכך, שומה על בית המשפט לבחון האם בעת ביצוע הענקה כבר נוצרו החובות והחייב ידע או אמור היה לדעת שאין ביכולתו לפרוע אותם. לכן אין כל רלוונטיות לבחינת כשרות הפירעון של החייב במועד שבו נודע לנושים על קיומם של החובות. קבלת פרשנותם של החייב ודניאל משמע, מתן פרס למי שהצליח בדרכים לא כשרות להסתיר מנושיו את מצבו ובה בעת הוא מבריח את רכושו ותוך שהוא מקווה שהזמן שיחלוף מאז ההברחה ועד גילוי האמת יאפשר בידו להתחמק מבטול הענקות אסורות.

מכאן נעבור למועד יצירת חבות כלפי רשות המס;
חוב כלפי רשויות המס נוצר בשנת המס הרלוונטית גם אם השומה לגביו יוצאת מספר שנים ובעקבות ביקורת של ספרי החייב או ממידע אחר שהתגלה ושלפיו לא דווחו מלוא הכנסות החייב, ולמצער במלואן בשנה הרלוונטית. על כך ניתן ללמוד מההלכה הפסוקה שדנה בהוראת סעיף 119 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א–1961 שעניינה גביית מס הכנסה בנסיבות מיוחדות של העברת רכוש של חברה מתפרקת שלא בתמורה ולמצער שלא בתמורה ראויה ובטרם הוצאה שומה סופית. לעניין זה אימץ בית המשפט העליון את גישת רשויות המס באשר לחובת נישום לצפות את המס שיגיע הימנו, וכאמור בדברי בית המשפט העליון בע"א 2755/08 פלח נ' מס הכנסה – פקיד שומה תל אביב (פורסם בנבו, 10.8.2010), בעמ' 19 לאמור:
"הרשות הנתונה לשלטונות המס להיפרע מנכסים שהועברו כאמור, הינה רק באותם המקרים שבהם היה הנישום צריך לצפות את האפשרות כי יהא חייב במס לאור הליכים שמתנהלים בינו לבין רשויות המס".
(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

קביעה זו מעגנת את הגישה שלפיה המועד הקובע לעניין החבות במס ה וא בעת שהיה על הנישום לצפות את קיומה של החבות ולא במועד שבו הוציא פקיד השומה את השומה. עמדה זו אף זכתה לאמוץ בפסק הדין שניתן בע"מ (מנהליים ב"ש) 36166-07-11 ק. מאי אחזקות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל רשות המסים (פורסם בנבו, 4.11.2013), בעמ' 30:
"על פי לשון הסעיף והפרשנות התכליתית המתחייבת בנסיבות העניין, ניתן בהחלט לומר כי לצורך השימוש בסעד הנתון בסעיף 119א', אין הכרח כי חוב המס יהיה סופי ודי בקיומה של ציפיה לאפשרות קיומו של חוב".

ביישום לנסיבות המקרה שלפנינו;
חובות החייב לרשויות המס נוצרו בשנות המס הרלוונטיות , קרי 1997 ואילך ולא במועד הוצאת השומה בשנת 2002 בעקבות ביקורת של ספרי החברה וספרי החייב . החייב אמור היה אפוא לצפות שכתוצאה מהמשיכות הניכרות שלו מהחברה, באופן שיטתי, שנה אחר שנה כאשר אין לו הכנסות שיהיה בהן כדי לפרוע את הכספים שקיבל, הוא יחוב במס הכנסה בגין אלה. לכן, אין רלוונטיות לכך שהשומות של החייב הוצאו רק בשנת 2002 ולא קודם לכן. לא למותר להוסיף שהמידע המלא והנכון באשר לחבות במס ידוע לנישום ולא לרשויות המס. לכן, גם מטעם זה אין נפקות לענייננו באשר למועד שבו מוצאות השומות על ידי רשויות המס בחלוף שנת המס הרלוונטית.

נתתי דעתי גם לטענת דניאל והחייב שלפיה דרישת מס הכנסה מהחייב לשנת המס 1997 שהוצאה ביום 2.10.1999 הסתכמה בסך של 402,000 ₪ בלבד ושזהו סכום שהיה ביכולתו של החייב לשלם, אך לא ראיתי בכך רלוונטיות וכמות שהיטיבה העדה שעשוע להבהיר בהקשר זה בעמ' 4, שורות 19–20 לפרוטוקול. אוסיף שגם אם היה מוכח שהיה ברשות החייב סכום כאמור והגם שלא הובאה ראיה לעניין, אזי הדרישה לתשלום של סכום זה בלבד נבעה מחמת אי הגשת דוחות ואין בכך כדי להוות ראיה שעסקינן במלוא החוב שהגיע מהחייב לאותה עת.

לאור כל האמור מתבקשת מסקנה שבשנת 1998 ולכל המאוחר בשנת 1999 היה החייב מודע לכך שהמצב של החברה לא יאפשר חלוקת רווחים וכי לא יהיו לו מקורות כספיים לפרוע את ההלוואות הניכרות שמשך מהחברה, אלה יהוו הכנסה חייבת בידו וכי כתוצאה מכל אלו, הוא חדל פירעון.

13. המניע בהעברת הדירה לאם- גרסת החייב
החייב טוען שהעביר את הזכויות בדירה לאימו לנוכח אי שביעות רצונה מאורח חייו באותה עת, חששה לגורל נכסי המשפחה ושלא יהיה ברשותו אמצעים ברבות הימים. כך שלא יוותרו כלשונו "כספים לנכדים ולילדים מההון המשפחתי".

מתקשה אני לקבל את גירסתו ואבהיר;

אם אכן כטענת החייב העברת הדירה מהחייב לאימו ללא תמורה נבעה מחששה הנטען של האם מכך שהתנהגותו הפזרנית של החייב תגרום לכך שלא יוותרו כספים מההון המשפחתי לילדים ולנכדים, מה פשוט יותר הייתה שהחייב יעביר את הזכויות בדירה לילדיו הבגירים מאשר לא ימו שלא היה לה כלל צורך בדירה.

זאת ועוד, מצופה היה שאם זה היה רצון האם, הרי שהיא הייתה מצווה את הדירה לאחר פטירתה לילדי החייב או מעבירה את הדירה עוד בחייה לילדי החייב ולא מצווה אותה לדניאל ואו מעבירה אותה בחייה לדניאל.

התנהגותה של האם שהעבירה את הזכויות בדירה לדניאל עוד בחייה, שומטת לטעמי את הקרקע תחת גירסת החייב. זאת בהינתן הקרע העמוק שבין החייב לבין דניאל שלא דיברו ביניהם שנים רבות, ומשכך היה ברור גם לאם המנוחה שדניאל לא יסייע לחייב במקרה הצורך. לכן אם רצתה האם להציל את הדירה ממצב שבו לא יהיה כסף לחייב ולילדיו אזי האדם האחרון שהיה מצופה שתעביר לו את הדירה הוא דניאל.

גם צוואת האם עומדת בעוכרי החייב שכן לפיה היא צוותה את הדירה לדניאל ובאופן שאינו דר בכפיפה עם גרסת החייב באשר לנסיבות העברת הדירה לאימו. קל וחומר שהצוואה נערכה כחודש לאחר הקניית הזכויות בדירה מהחייב לאם, דבר שמצביע על רצונה של האם להעביר את הדירה לדניאל ולהדיר את החייב הימנה. זאת באופן העומד בסתירה לטענת החייב שלפיה האם רצתה להבטיח שהדירה תוכל לשמש אמצעי להבטחת כלכלת החייב וילדיו נוכח החשש מאורח חייו הפזרני.
עוד אקשה; אם המניע להעברת הדירה לאם הוא כגרסת החייב, מדוע לא התרעם החייב על אימו בעת שהעבירה את הדירה לאחיו דניאל שכן האחרון לא יהיה מי שיסייע לבני משפחתו ככל שיתממש חשש האם בדבר העדר רכוש נוכח התנהלותו הבזבזנית הנטענת על ידה.

לאור כל האמור אין בידי לקבל את גרסת החייב למניע שביסוד העברת הדירה לאם. בנסיבות אלה לא ניתן לשלול שהמניע היה להרחיק את הדירה מנושי החייב. באותה עת היו כאמור חובות כבדים של החייב; העסק היה מצוי בקשיים; לא היו ברשותו של החייב מקורות כספיים לפרוע את חובותיו ומכל מקום קיומם של אלה לא הוכח. משכך לא ניתן לשלול שהסיבה שבעטיה הועברו הזכויות בדירה לאם היא להרחיק את הדירה מנושי החייב ובהעדר הסבר משכנע אחר.

מעבר לדרוש;
גם אם הייתי מקבל את גרסת החייב בהקשר זה לא היה בכך כדי להביא לידי מסקנה שונה ודוק; ההכרעה בשאלה האם חייב העניק נכס שלא כדין נבחנת על פי יסודות סעיף 96(ב) לפקודה שאינו מכיר באפשרות להחריג את ביטול ההעדפה גם אם לא הייתה כוונה להעדיף את מקבל ההעדפה על פני נושים אחרים של החייב ואף בנסיבות קיצוניות מהמקרה שלפנינו. לצורך ביטול העדפה אין אפוא צורך בהוכחת תרמית ודי בקיומם של התנאים האובייקטיבים שקבועים בסעיף כדי לבטל את ההעדפה. לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בהלכת לוין:
"ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים, או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשויים להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (Fletcher, The Law of Insolvency, 2nd ed., 1996, p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" (שם, בעמ' 939).

לכן גם אם לא היה בכוונת החייב להבריח את הדירה מנושיו, אזי עצם הקנייתה לאימו ללא תמורה בעת שהוא היה חדל פירעון מקימים את יסודות הסעיף. לא כל שכן, במקרה שלפניי לא שוכנעתי במניע שטען החייב באשר להקניית הדירה ממנו לאימו. אוסיף שגם אם המקורות הכספיים לרכוש שהיה בבעלות החייב בשעתו לרבות הדירה הם מהעסק שהוקם על ידי הוריו, אינ ם מהו וים עילה מוכרת להעביר את הדירה לאם ללא תמורה. שעה שהדירה היא בבעלותו של החייב אין הוא רשאי בהינתן שהינו חדל פירעון להקנות אותה ללא תמורה לאימו גם אם לפי ההיסטוריה המשפחתית מקור הכספים לרכישתה הוא מהוריו.

בשולי הסעיף אציין שבדין האנגלי קיימת אבחנה בין נכס שמועבר לשם שמירה וחסכון שהיא פעולה הנחשבת הענקה אסורה (Settlement), לבין העברת נכסים לשם הוצאה חסרת תכלית אשר אינה מהווה הענקת נכסים אסורה כהוראת הפקודה. בהקשר זה אפנה לדבריו של הלורד Alverstone לאמור:
"If there is a gift by a father to a son of money or proceeds of property which can be traced, and the money or proceeds is or are intended to be retained or preserved as the property of the donee, that money or those proceeds will be property in 'settlement'. On the other hand, if there is a gift of money or proceeds shall be retained by the done in the form of money, but shall be expended at once, that will not be a 'Settlement'" ( Re Plummer v. Ex parte Trustee [1900] Q.B.D. 790 (C.A.) (Eng.) , בעמ' 804 ).

עמדה זו אומצה בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 367/70 הוכברג נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149 (1971), בעמ' 157 (להלן: " הלכת הוכברג "). ביישום הדין האנגלי על גרסת החייב באשר לרצון האם להבטיח את הרכוש המשפחתי, יש אפוא כדי לתמוך בביטול ההענקה.

ממכלול הטעמים דלעיל נקבע בזאת שהתקיימו התנאים לפי סעיף 96(ב) לפקודה שלפיהם יש להורות שהעברת הזכויות בדירה מהחייב לאימו ללא תמורה בטלה.

14. הפלוגתא השנייה – חיוב דניאל בתשלום שווי הדירה
לאור הקביעה דלעיל, שומה עלינו להכריע בפלוגתא השנייה, קרי, האם יש מקום לחייב את דניאל בסכום שמבטא את שווי הדירה במועד ההענקה.
לגישת הנאמן יש לחייב את דניאל על עקרונות מתחום "דיני העקיבה"; השבת נכס או שוויו של מי שקיבלו תוך הענקה אסורה. נבחן את היתכנות העקיבה בנסיבות של ביטול הקניה פסולה ולאחר שהנכס הועבר לצד שלישי.

אציין שבתי המשפט נדרשים לא אחת לבקשות לביטול הענקה אך זאת ככלל כאשר מדובר בביטול הקנייה של נכס מחייב לאחר, אך לא כאשר אותו אחר העביר את הנכס לצד ג'. אציין שלא מצאתי והצדדים גם לא הפנו אותי להלכות שחלות על הסיטואציה הייחודית דנן. אמנם בהלכת לוין נדרש בית המשפט למצב שבו העניק חייב את זכויותיו בנכס לאשתו שמימשה את הנכס ובתמורה רכשה נכסים חלופיים ונקבע שהנאמן מוסמך לבטל הענקה גם מקום שאין להשיב את הנכס המקורי אלא רק את שוויו בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש במקומו. עם זאת, בהלכת לוין דובר כאמור באשת החייב שקיבלה נכס הימנו, מימשה אותו ורכשה נכס חלופי ואילו בעניינו מדובר בהעברת הזכויות בנכס מושא ההקניה לצד ג' ושלא כאמור במקרה של הלכת לוין שאליה נחזור בהמשך פסק הדין. בע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל, פ"ד נ"ז(4) 699 (2003) (להלן: "הלכת סדן"), נדרש בית המשפט לקבוע מה דינם של ניירות ערך שהועברו ללא תמורה מהחייב לבנו כאשר בהעדר תשתית ראייתית לא נודע מה עלה בגורל ניירות הערך. נקבע בהלכת סדן כי הנאמן זכאי לבטל את הענקת ניירות הערך מהחייב לבנו והאחרון חויב להשיב את ערכם הכספי של ניירות הערך נכון למועד ביצוע הענקה. עם זאת גם באותו מקרה לא דובר בהעברת נירות הערך לצד ג' ודרישת הנאמן להשבת שווים בדומה למקרה שלפניי.

אסקור את עילות ההשבה ואיישמן על המקרה שלפניי.

15. דיני העקיבה ככלל
כלל יסוד בדיני הקניין הוא "שאין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על-ידיו (nemo dat quod non habet)". אחֵר שמחזיק בנכס זה, בין אם רכשו בתמורה ובין אם לאו, נוטל על עצמו את הסיכון בכל הנוגע לזכויות שבידיו. שעה שיצא נכס מרשות בעליו המקורי שלא כדין, הזכות הקניינית אינה ממשיכה לעבור בחוליות שרשרת העברות. הווי אומר, אין לראות בכל מי שרכש את הנכס בתוך שרשרת זו כזכאי לבעלות בו (ראה: דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003), בעמ' 658 (להלן: "הלכת כנען")).

זכות ההשבה שקמה לבעל הנכס המקורי או לבאים בנעליו, מוקנית לו מכוח דיני ההשבה אשר מהווים נדבך בדיני עשיית עושר ולא במשפט. אפשרות העקיבה הוכרה במשפט הישראלי בהלכת כנען. שם פסק בית המשפט על השבת תמונה פרי מכחולו של הצייר ראובן רובין לבעליו המקורי ולאחר שנרכשה בתום לב ובתמורה על ידי צד ג'. נבחן את היישום של דיני העקיבה במסגרת עשיית עושר ולא במשפט.

16. דיני העקיבה בעשיית עושר ולא במשפט
ככלל דיני עשיית עושר ולא במשפט מעניקים לתובע זכות להשבת רכושו בעילות שונות וביניהם זכות תביעה אישית, זכות קניינית וזכות מעין קניינית. סעיף 1( א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), מורה:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

דהיינו, החוק מחייב את הזוכה להשיב את הנכס בעין ואם אין הדבר מתאפשר, בין אם התערבב עם נכסי אחרים ולא ניתן לזיהוי ובין אם הועבר לקונה תם לב בתמורה, ישלם הזוכה את שווי הנכס למזכה.

בירור הסוגיה לענייננו יעשה כדלקמן: תחילה נדון בעילות התביעה הקנייני ות שבדיני עשיית העושר ולא במשפט; לאחר מכן תיבחן סוגיית זכות העקיבה מכוח הפרת חובת הנאמנות של מקבל הענקה; לאחר מכן אבדוק האם ניתן לראות בהתנהלות דניאל כנטילת רכוש הזולת; ולסיום אדון בחיוב דניאל מכוח הפרת כללי התחרות.

עילות תביעה קנייניות בדיני עשיית עושר ולא במשפט
עסקינן בעקיבה פיזית שבה תובע הבעלים, או מי שבא בנעליו את רכושו בתצורתו המקורית. זאת בשונה מעקיבה מושגית, שבה התובע תר אחר דמי פדיון רכושו לאחר שנמכר לצד שלישי או לבש תצורה אחרת.

עקרון ההגנה על נכס בתצורתו המקורית וזכות העקיבה שבדין מצויים בחקיקה ובין אלה בפרק ג', סימן ב' בחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969 – הגנת הבעלות וההחזקה. הוראות אלו מקנות לבעלי הנכס הגנות וזכויות לא רק כלפי הראשון שמחזיק בנכס אלא גם כלפי אחרים אליהם התגלגל הנכס.

עקב נסיבותיו הייחודיות של המקרה ובקשת הנאמן לקבלת כספים בשווי ערך הדירה, אבחן את המקרה כאילו נדרשה עקיבה פיזית, קרי השבה בעין ולא השווי הכספי שלו עותר הנאמן לחייב את דניאל ולבסוף יינתן הסעד המבוקש . אעשה כן הואיל וזכות העקיבה המושגית, קרי השבה בשווי הינה זכות אשר קמה לבעלי הנכס המקורי, או לנאמן במקרה דנן, כל אימת שנכסו נמכר לצד שלישי בתום לב ובתמורה מלאה. לאור העדר התקיימות יסוד התמורה וספקות בעניין תום ליבו של דניאל ניתן היה לבקש ולעקוב אחר הדירה עצמה ולא אחר שוויה שכן הסעד האחרון מהווה סממן להתקיימות היסודות האמורים.

עילות התביעה הקנייניות מעניקות למזכה סעדים רבים שלפיהם זכאי התובע לתבוע את הנכס לא רק מידי מי שהוציאו מידיו אלא גם מצדדים שלישיים שאליהם " התגלגל" הנכס ( ראה ע"א 760/77 בן-עמי נ' בנק לאומי, פ"ד לג(3) 567 (1979), בעמ' 578; ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר, פ"ד לא(2) 589 (1977), בעמ' 596; דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב ( מהדורה שניה, 1998), בעמ' 1059 (להלן: "פרידמן דיני עשיית עושר"). אין עוררין כי זכות העקיבה המשויכת לעילות התביעה הקנייניות היא המרכזית במקרה דנן שלה גם טוען הנאמן. אך ראשית כל עלינו לשאול מתי השתכללה זכות קניינית זו? האם בטרם הועברה הדירה לדניאל או שמא, לאחריה? הכרעה בשאלה זו רלוונטית לאור תחרות הזכויות בדירה שבין השניים. סוגיה זו טרם הוסדרה בחקיקה הישראלית אולם נדונה בספרות המשפטית שעסקה בעילות תביעה חוזיות ( ראה דניאל פרידמן " הערות בדבר זכויות הבעלים המקורי כלפי צד שלישי לאור החקיקה הישראלית החדשה" ספר דניאל 303 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008), בעמ' 314).

סבורני שהמועד הקובע לעניין העקיבה אינו זה של הכרזת פשיטת הרגל שהינו מועד אקראי לחלוטין אלא המועד שבו החייב לא היה בר-פירעון. בענייננו, החוב למס הכנסה נוצר בשנת 1999 עקב משיכות כספים ניכרים שלא הושבו ובהינתן שהחייב לא היה בר פירעון באותה עת. זכות הנאמן לנכסי החייב חלה על נכסי החייב לתקופה שקדמה להכרזת פשיטת הרגל. משכך, זכות העקיבה אחר הדירה קמה לנאמן במועד שקדם להעברת הזכויות הדירה לדניאל שנרשמו על שמו בפנקס רישום המקרקעין ביום 14.1.2003. כלומר זכות העקיבה של ה נאמן השתכללה קודם לזכותו של דניאל. לא למותר לציין כי עקיבה קניינית זו בהקשרה הנזיקי תהא עדיפה על זכותו של צד שלישי אשר קיבל אותה ממי שלא היה רשאי להעבירה אף אם פעל הצד השלישי בתום לב ובתמורה ( ע"א 448/74 אוטו בלה נ' לקי דרייב, פ"ד ל(2) 207 (1976), בעמ' 214–215; רע"א 2377/14 מוסך א.פ. הדרום בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 1.6.2014), בעמ' 5; פרידמן דיני עשיית עושר, בעמ' 1130).

הפרת חובת הנאמנות של מקבל הענקה
לפי גרסת החייב העברת הדירה לאם נועדה להבטיח את עתיד המשפחה . בשל חששה לאורח חייו הפזרני שבגינו לא יוותרו לו אמצעים כספיים, מצופה היה שהאם תעביר את הדירה לילדיי החייב או שתצווה כך שהדירה תשמש למחייתו של החייב. אין ספק ש לאור הסכסוך בין דניאל לבין החייב הלה לא יתמוך בחייב ומשכך העברת הדירה לדניאל מהווה הפרת חובת נאמנות של האם כלפי החייב. ניתן לראות בהפרת חוב ה זו כמעניקה לנאמן זכות עקיבה אחרי הדירה.

ברי לכל כי זכות העקיבה שבדין מאפשרת לבעליו לעקוב אחר נכסו ולדרוש השבתו בהתאם להוראות ולמגבלות החוק. אמנם קיימת גישה של בתי משפט שסוברים שבמקרים של זכות העקיבה שבדיני היושר נדרשת כתנאי להחלתה, קיומה של חובת אמון בין הצדדים, המזכה והזוכה ( ראה עמדת השופט כהן בהלכת הוכברג, בעמ' 156); פרידמן דיני עשיית עושר, בעמ' 1102). גישה אחרת מצדדת בזני העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח, על ידי www.court.gov.il

^
X

חיפוש פסקי דין:

משקפיים קרובים אל | מנועים קרובים אל מצדה 43, פרדס חנה כרכור, ישראל | המרת מטבע קרובים אל | כלי נשק קרובים אל | סוכני ביטוח קרובים אל | כוח אדם קרובים אל | וטרינרים קרובים אל 94, פדויים, ישראל | פיצוחים קרובים אל | עיבוד נתונים קרובים אל | סוכנויות רכב קרובים אל | פיצוציות קרובים אל | נעליים קרובים אל | מכונות מזון קרובים אל | גננים קרובים אל | בלונים קרובים אל | חומרי יצירה קרובים אל | טרקטורים קרובים אל שדרות ארגמן 28, אילת, ישראל | מהנדסי תעשייה וניהול קרובים אל | יועצי מס קרובים אל רחבעם זאבי/הרב דוד בוזגלו, אשקלון, ישראל | חימום קרובים אל מחירון משטחי בטון | מחירון עבודות חשמל ומתח נמוך | מחירון חומרים לעבודות טיח | מחירון עבודות טיח | מחירון עבודות חשמל ומתח נמוך | מחירון חומרים לעבודות טיח | מחירון חומרי חשמל | מחירון משטחי בטון | מחירון צינורות פלדה ואביזריהם | מחירון עבודות בניה בבלוקים | מחירון עבודות סיכוך, פרגולות ורצפות סיפון )דקים( | מחירון עבודות איטום | מחירון עבודות אלומיניום | מחירון עבודות איטום | מחירון צנרת נחושת ואביזריה | מחירון עבודות בטון בשלד המבנה | מחירון עבודות ריצוף וחיפוי | מחירון גופים למצע ולמילוי בין צלעות | מחירון עבודות עפר והריסה | מחירון חומרי איטום ובידוד תרמי | מחירון צינורות פוליפרופילן ופוליאתילן מחוזקים בפלדה | מחירון ברזיות | מחירון מניעת חדירת דלקים לקרקע ממעצרות בטון | מחירון עבודות עפר | מחירון מפרידי שומן מפוליאתילן | מחירון הריסת מרצפים ורצפות בטון | מחירון צינורות נחושת | מחירון ברזיות | מחירון עיבוד פתחים בקירות אבן מורכבים | מחירון גופי מילוי בתקרות צלעות וגגות משופעים | מחירון לוחות פוליסטרן מוקצף | מחירון חומרי עזר לטפסנות | מחירון צנרת ניקוז | מחירון עבודות אלומיניום | מחירון מסגרות פלדה | מחירון מפסקי זרם | מחירון צינורות פוליפרופילן לשפכים )קרים וחמים( ולמרזבים | מחירון חומרי נגרות | מחירון מתקני משחק שונים | מחירון בידוד אקוסטי לצינורות ניקוז | מחירון לוחות פוליסטירן מוקצף בתפרים | מחירון צינורות פוליאתילן למים קרים וחמים | מחירון חפירה ו/או חציבה | מחירון אריחי גרניט פורצלן | מחירון תקרות גבס, אלומיניום ופח | מחירון ספחים וברזים "פולירול" מפוליפרופילן PP | מחירון קערות רחצה | מחירון כלונסאות בטון מבוצעים בשיטת C.F.A | מחירון מגדל פיגום אקרו | מחירון פינות לטיחפסק-דין בתיק ע"א 1521/12 בבית המשפט העליון ע"א 1521/12 לפני:כבוד השופט י' עמית המערערת:ש.צ | בפני כב' השופט יעקב בכר המאשימה מדינת ישראל נגד הנאשמת אסמא דיאב <#1#> נוכחים: ב"כ המאשי | בית משפט השלום לתעבורה בעכו תת"ע 2135-04-10 תת"ע 2136-04-10 תת"ע 2137-04-10 מדינת ישר | החלטה בתיק רע"א 9883/02 בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 9883/02 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסב | 13177-05-14 בפני כב' השופט דניאל בן טולילה המאשימה מדינת ישראל ע"י באת-כוחה עו"ד גנית | בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4534/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים | החלטה בתיק בג"ץ 4267/10 בבית המשפט העליון בג"ץ 4267/10 לפני:כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר:דא | פסק-דין בתיק ע"א 4003/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4003/13 לפ | בפני כב' הסגן נשיא עידו רוזין תובעים 1. וואליד אלסייד נגד נתבעים 1. כלל חברה לביטוח בע"מ בק | 09 מרץ 2014 לפני: כב' השופטת חנה טרכטינגוט התובעת: אורנה גואטה ע"י ב"כ עו"ד צחי פ | בית משפט השלום ברמלה ת"א 5971-06 כתב רינה נ' עיריית ת"א ואח' תיק חיצוני: 25 דצמבר | בקשה מס' 1 לפני ד"ר עודד מודריק-שופט, סגן נשיא מבקשים 1. דוד רונן ע"י עו"ד אפרת | בפני כבוד ה שופטת כרמית פאר גינת מאשימה מדינת ישראל נגד נאשמים מיכאל סטרהובסקי החלטה בשל אילוצי בית | לפני כב' הרשמת בכירה יפעת ביטון אונגר תובעים 1. כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד נתבעים 1. זאב | לפני כב' השופט טל חבקין התובעים: נגד הנתבעים: הצד השלישי: שחר נזקי צנרת בע"מ החלטה 1. אני מ | החלטה בתיק ע"א 1046/15 בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 1046/15 - א' לפני:כבוד הרשמת ליאת בנ | בבית המשפט העליון רע"א 5505/01 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת: אלישבע סמואל נגד המש | בקשה מס' 1 בפני כב' הרשם הבכיר ניר זיתוני מבקש ח'אלד ח'לאילה נגד משיבה כלל חברה לביט | העותרים: 1.אסתר ברמץ 2.אברהם ברמץ נגד המשיבות: 1.עיריית ירושלים 2.מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע" | מספר בקשה:4 בפני כב' השופטת גילת שלו המבקש סאמי אבו מדיעם נגד המשיבה מדינת ישראל החלטה לאור נימו | לפני כב' השופטת ארנה לוי תובעים שלומי בר נגד נתבעים טובה ויצמן קניון גבעתיים יזום וניהול בע" | בפני כב' הגורם שיפוטי בתיק תובעים 1. נלה איוונוב נגד נתבעים 1. קרן זנדורי 2. אליהו חברה לביטוח ב | לפני כב' השופט שלמה פרידלנדר מספר תהליך: 1 הודעה על מסמכים נדרשים בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29 | בבית המשפט העליון ע"א 6955/99 בפני: כבוד הרשם אמיר זולטי המבקש: הווקף המוסלמי נגד המשיבים: 1. נ | לכבוד משרד המשפטים/לשכת הוצל"פ ירושלים יפו 97, ירושלים, מרכז כלל, 94340 הנדון: עיקול על כלל נכס