מבצע בוטוקס

עורכי דין

abc.org.il מספק לכם מנוע חיפוש פסקי דין משוכלל בטכנולוגיית HT היחיד בישראל
חיפוש פסקי דין לפי עורך דין חיפוש פסקי דין לפי שופט חיפוש פסקי דין לפי בית משפט חיפוש פסקי דין לפי סוג תיק חיפוש פסקי דין לפי נושא חיפוש פסקי דין חופשי
לפי עו"ד לפי שופט לפי בית משפט לפי סוג תיק לפי נושא חיפוש חופשי
DOC
PDF

פסק דין

פסק-דין בתיק בג"ץ 5373/08

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5373/08

בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט י' דנציגר

העותרים:
1. אסמעיל אברהים אבו לבדה

2. אחמד ואיל גולאני

3. מוחמד ואיל גולאני

4. דיאא חסן גבר בסיסו

5. פואד חסן גבר בסיסו

6. האגודה לזכויות האזרח

נ ג ד

המשיבים:
1. שרת החינוך

2. המינהלה לחינוך בעיריית ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:
עו"ד טלי ניר

בשם המשיבה 1:
עו"ד אילאיל אמיר

בשם המשיבה 2:
עו"ד דן בן טל

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1. עניינה של עתירה זו בטענת 5 תלמידים, תושבי מזרח ירושלים, כי המדינה אינה מקיימת את זכותם לחינוך חובה חינם במוסדות חינוך רשמיים, וכי עקב כך הם נאלצים ללמוד במוסדות לא-רשמיים, והוריהם נושאים בנטל תשלומים כבד. הם דורשים באמצעות הוריהם את החזרת עלויות לימודיהם בטענה כי עומדת להם זכות יסוד לחינוך חינם על פי הדין, וזו אינה מקויימת. האגודה לזכויות האזרח הצטרפה לעתירה כעותרת ציבורית.

העתירה

2. העתירה מופנית כנגד שרת החינוך וכנגד מינהלת החינוך בעיריית ירושלים האחראית על החינוך בעיר (להלן: מנח"י). על פי הטענה, ילדים רבים, תושבי מזרח ירושלים, נאלצים בעל כורחם ללמוד בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים או בבתי ספר פרטיים שאינם מוכרים, מאחר שמערכת החינוך הרשמית בעיר אינה מסוגלת לקולטם, בהעדר תשתיות פיסיות של מבנים ומערך הוראה העונה על הצורך. בתי הספר הלא-רשמיים בהם משובצים התלמידים מופעלים על ידי גורמים פרטיים שונים, וחלקם אינם מפוקחים כלל על ידי רשויות החינוך של המדינה, ומצויים על כן מחוץ למערכת החינוך המדינתית. רבים מהם גובים ממשפחות התלמידים שכר לימוד גבוה. על פי נתוני העתירה, שהוגשה ביום 16.6.2008, בשנת הלימודים תשס"ח (2008-2007) היו במזרח ירושלים כ-79,000 ילדים בגיל לימוד חובה, מהם 40,256 תלמידים למדו במוסדות השייכים למערכת החינוך הרשמית. לעומת זאת, בחינוך המוכר שאינו רשמי למדו 17,905 תלמידים, ואילו בבתי הספר של הוואקף ובתי ספר פרטיים אחרים שאינם מוכרים למדו 20,363 תלמידים. על פי העתירה, כ-9,000 תלמידים תושבי מזרח ירושלים אינם רשומים באף אחת מן המסגרות הללו. על פי נתוני מנח"י (המופיעים באתר האינטרנט של עיריית ירושלים), בשנת הלימודים תש"ע (2010-2009) נימנו במזרח ירושלים 82,324 תלמידים בגיל חינוך חובה. מתוכם למדו 42,271 תלמידים בבתי ספר עירוניים רשמיים (1,456 כיתות) ו-20,603 תלמידים למדו בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים (753 כיתות). 20,363 תלמידים למדו בבתי הספר של הוואקף ובתי הספר הפרטיים (726 כיתות). מנתונים אלה עולה, כי כמחצית ממספר התלמידים במזרח ירושלים לומדים בחינוך הרשמי, ומחציתם הנותרת לומדים בבתי ספר לא-רשמיים, כאשר מחצית מאותה קבוצה משובצים בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, המפוקחים על ידי משרד החינוך, והמחצית האחרת בבתי ספר פרטיים, שהם חיצוניים למערכת החינוך, ואינם נתונים לפיקוח הרשויות המוסמכות בישראל.

3. העותר 1, תושב שכונת שועפאט בירושלים, היה בעת הגשת העתירה תלמיד כיתה ב'. הוריו ביקשו לרושמו ללימודים בבית ספר רשמי באזור מגוריו, אולם נענו על ידי מנח"י כי לא ניתן לקלוט אותו בחינוך הרשמי מהעדר מקום. לאור זאת, נאלצו ההורים לרושמו ללימודים בבית ספר פרטי 'אחבאב אל רחמן' בשכונת מגוריו, ושילמו עבורו 3,760 ₪ לשנה כשכר לימוד.

העותרים 2 ו-3 הינם אחים, תושבי שכונת השלום בירושלים, אשר היו בעת הגשת העתירה תלמידי כיתות ב' ו-ד'. הוריהם של עותרים אלה ביקשו במשך מספר שנים לרשום את ילדיהם לבתי ספר רשמיים במזרח העיר, אך הן בתי הספר אליהם פנו, והן מנח"י השיבו להם כי, בשל אילוצי מקום, לא ניתן לקלוט אותם במערכת החינוך העירונית. לפיכך, עותרים אלה נרשמו על ידי הוריהם בבית הספר 'שירין' בשכונת מגוריהם, שהוא מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. הורי ילדים אלה שילמו בעבורם בשנת הלימודים תשס"ח שכר לימוד בסכום כולל של 4,925 ₪.

העותרים 4 ו-5 הינם אחים, תושבי שכונת בית חנינא, שהיו תלמידי כיתות ב' ו-ט' בעת הגשת העתירה. הוריהם ביקשו לרשום אותם לבתי ספר רשמיים באזור מגוריהם, אך נענו בשלילה מטעמי חוסר מקום, הן על ידי בתי הספר עצמם, והן על ידי מנח"י. לפיכך, העותר 4 נרשם ללימודים לבית הספר 'ברידג'', מוסד מוכר שאינו רשמי בשכונת מגוריו, ואילו העותר 5 נרשם בבית הספר הפרטי 'אלעהד' בא-ראם. שיבוצו בבית ספר זה מחייב את העותר 4 לחצות מדי בוקר את מחסום א-ראם, דבר הכרוך במאמץ ובזמן ניכרים. בשנת הלימודים תשס"ח, שילמו הורי העותרים 4 ו-5 שכר לימוד בסך 3,800 ₪ בעבור לימודי העותר 4, ושכר לימוד בסך 2,190 ₪ בעבור לימודי העותר 5.

4. העותרים טוענים, כי מחובתן של מדינת ישראל ועיריית ירושלים, כרשויות מוסמכות לענין זה, לספק לכל ילדי מזרח ירושלים מסגרת חינוך רשמית חינם אין כסף, בהתאם לעקרון היסוד של חינוך חובה חינם המעוגן בחוקי החינוך של ישראל. בהעדר תשתיות מספקות לקיום חובה זו במזרח העיר, חלה על הרשויות חובה למצוא חלופה נאותה לתלמידי חלק זה של העיר. ככל שהרשויות אינן עומדות בחובה זו החלה עליהן מכוח החוק, על המדינה לפעול על פי סעיף 6 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה) ולהקים מנגנון להחזר שכר לימוד להורי הילדים הנאלצים בעל כורחם ללמוד בבתי ספר לא-רשמיים, ולממן לימודים אלה מכיסם. מציאות זו, שבה הורי ילדים נאלצים לשאת בעצמם בחינוך ילדיהם בלא שמערכת החינוך נותנת לכך מענה ראוי, אינה מתיישבת עם הזכות הבסיסית לחינוך חינם הנתונה לכל ילד בישראל, ועומדת בסתירה חזיתית לעקרון השוויון בחינוך החל במידה שווה על ילדי מזרח העיר, בדומה לילדי מערב העיר.

הסעדים המבוקשים בעתירה הינם, ראשית, להורות לשר החינוך לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה, ולהקים מנגנון להחזר שכר הלימוד לילדים תושבי מזרח ירושלים המבקשים ללמוד במערכת החינוך הרשמית אך נדחים על ידי הרשויות בשל העדר מערכות חינוך בהיקף מספיק המסוגלות לקולטם. שנית, להורות לשר החינוך להוציא צו המורה לאוצר המדינה להחזיר להורי העותרים 5-1 את הוצאותיהם בעבור לימודי ילדיהם במוסדות חינוך לא-רשמיים.

עמדת המשיבות

מדינת ישראל – משרד החינוך

5. המדינה עומדת על האבחנה הנדרשת בין בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, הפועלים על פי רישיון שניתן כדין, בהתאם לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק פיקוח על בתי ספר, או חוק הפיקוח), לבין בתי ספר פרטיים, הפועלים מחוץ למסגרת החינוך המוכרת, ללא רישיון וללא פיקוח מטעם משרד החינוך, כגון בתי הספר בהם לומדים העותרים 1 ו-5. אשר לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, משרד החינוך מעביר מימון ממשלתי לאותם מוסדות לצורך השתתפות בהוצאות שכר הלימוד בבתי ספר אלה, העומד על בין 65% ל-75% מהמימון לו זוכים מוסדות רשמיים. הדבר נעשה על דרך העברת כספי מדינה ישירות לבתי הספר, כמקובל במערכת החינוך כולה, ולא על ידי העברת כספים ישירות לידי הורי התלמידים עצמם. הודגש, כי לאור הוראות סעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 (להלן: חוק חינוך ממלכתי), גם רשות החינוך המקומית, שהיא עיריית ירושלים במקרה זה, נדרשת להשתתף במימון מוסדות חינוך מוכרים לא-רשמיים. באופן זה, מוזרם לחינוך המוכר שאינו רשמי מימון ציבורי, הקרוב בשיעורו למימון הציבורי הניתן למוסדות הרשמיים. גביית שכר לימוד על ידי בתי ספר רשמיים, ועל ידי בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ודרישת תשלומי הורים גבוהים מאלה שאושרו על ידי משרד החינוך הינה מנוגדת לחוק (סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה). משרד החינוך פועל לאכיפת הוראות הדין בענין זה, אך לא תמיד פעולות האכיפה משיגות את התוצאות הראויות באופן מלא. גביית תשלומי הורים בניגוד לחוק הינה בעיה כלל-ארצית, שאינה מיוחדת למזרח ירושלים, ונעשים מאמצים להתמודד עימה. אשר לבתי הספר הפרטיים שאינם מצויים בפיקוח משרד החינוך כלל, עמדת המדינה היא כי אין עליה חובה להעביר אליהם כספי מדינה כלשהם, משהם מוקמים ופועלים בניגוד לחוק, האוסר על קיום מוסד חינוך ללא רישיון, ובהעדר נגישות למוסדות הפיקוח מטעם המדינה לבחון את עמידתם בדרישות הבטיחות ואת הרמה הפדגוגית הנהוגה בהם. המדינה טוענת, כי הפתרון האמיתי למצוקת החינוך במזרח העיר הינו בבניית כיתות לימוד נוספות, וענין זה מצוי בטיפול מתקדם, מתוקצב על ידי ממשלת ישראל ומשרד החינוך, ונדון בבית משפט זה במסגרת העתירות בבג"ץ 3834/01 חמדאן נ' עיריית ירושלים ובבג"ץ 5185/01 בדריה נ' עיריית ירושלים. לדבריה, הטלת חובה על משרד החינוך לשאת במלוא הוצאות החינוך של כ-40,000 תלמידי מזרח ירושלים המשובצים כיום בחינוך הלא-רשמי, עלולה לפגוע פגיעה מהותית ביכולת התקציבית של המדינה לעמוד בקצב הנדרש לתכנון ולבניה של כיתות נוספות במזרח העיר, שהוא הפתרון האמיתי לבעיית המחסור במערכות חינוך רשמי במזרח העיר. כן נטען על ידי המדינה כי מכיוון שיש קושי להבחין מי מבין הלומדים במוסדות שאינם רשמיים עושה כן מבחירה, ומי מכורח עקב היעדר מענה בחינוך הרשמי, אין מקום לקבוע כי על משרד החינוך לממן 100% מהוצאות לימודי כלל תלמידי אותם מוסדות.

אשר לענין הסעדים הפרטניים הנוגעים לעותרים 5-1, טוענת המדינה כי עיריית ירושלים היא האחראית בתורת רשות החינוך המקומית למצוא פתרון פרטני לעניינם של עותרים אלה.

עיריית ירושלים – מנח"י

6. מנח"י טוענת כי היא מכירה בעומק הבעייתיות הכרוכה בהעדר מערכות מספיקות לחינוך הרשמי במזרח ירושלים, והיא פועלת לפתרונה מזה שנים. לגישתה, הפתרון טמון בבניה של כיתות לימוד נוספות, ענין הנדון בעתירות הקשורות, אליהן נתייחס בהמשך. מנח"י הודיעה, כי כל תלמיד במזרח העיר המבקש להירשם לכיתה א' בבית ספר ממלכתי יתקבל ללימודים. לעומת זאת, תלמידים המשובצים כבר בבתי ספר אחרים ומבקשים לעבור לבתי ספר ממלכתיים, עשויים להיתקל בסירוב בשל חוסר בכיתות לימוד בחינוך הרשמי בעיר. היא מדגישה, כי היא מעבירה למוסדות המוכרים שאינם רשמיים את התקציבים אותם היא חייבת להעביר על פי הדין. לדבריה, בשנת הלימודים תש"ע פנו אליה מוסדות חינוך רבים יותר מבעבר בבקשה לקבל מימון ציבורי.

אשר לעותר 1 מציינת מנח"י, כי גורמים מטעמה ניסו ליצור קשר עם הוריו לאחר שנמצא לו מקום לימוד בבית הספר העירוני 'שועפאט יסודי בנים ג'', אולם לא הצליחו להשיגם. ביחס לעותרים 2 ו-3, צויין, כי לאחר תחילת שנת הלימודים, פנו גורמים מטעמה להוריהם והודיעו להם כי ניתן לקולטם בבית הספר העירוני 'שועפאט יסודי בנים ג'', אולם ההורים לא הגיעו לרשום את ילדיהם. לאחרונה, הגישו ההורים בקשה חדשה לרישום ילדיהם בבתי הספר העירוניים, וזו תידון לקראת שנת הלימודים הבאה. ביחס לעותרים 4 ו-5, מנח"י מאשרת כי אכן לא נמצא להם מקום במערכת החינוך הרשמי, ובעייתם לא נפתרה.

עתירות קשורות

7. הדיון בעתירה זו מצריך הסתכלות אל עבר עתירות הקשורות קשר ענייני הדוק לבעיית המחסור החריף במבני לימוד בחינוך הרשמי במזרח ירושלים. קשה לקבוע עמדה בשאלות נשוא עתירה זו בלא התייחסות לעתירות הקשורות, המקרינות במישרין על השאלות המחייבות הכרעה בענייננו.

בג"ץ 5125/00 עווידה נ' עיריית ירושלים

8. עתירה זו (להלן: עתירת עווידה) הוגשה ביולי 2000 על ידי 117 קטינים, תושבי מזרח ירושלים, שהצטרף אליהם חבר מועצת עיריית ירושלים, מר מאיר מרגלית. העתירה הופנתה נגד עיריית ירושלים ומשרד החינוך, והתבקשו בה סעדים הקרובים במהותם לאלה שבעתירה נשוא הליך זה, שעניינם הטלת חובה על הרשויות המוסמכות לרשום את העותרים במוסדות חינוך רשמיים, ובמקום בו הדבר אינו בר-ביצוע, לממן במימון ממשלתי את שכר הלימוד של הילדים במוסדות פרטיים. עמדת המדינה שללה את העתירה בטענות כי היא מוקדמת, מאחר שאותה עת טרם נתקבלו תשובות לפניות התלמידים להיקלט בחינוך הרשמי; כי הבקשות הוגשו במפתיע, לאחר שנים של לימוד במוסדות לא-רשמיים, ובאופן שלא הותיר זמן לרשויות להיערך לביצוע המבוקש, ושללה מכל וכל מימון ציבורי של שכר לימוד של תלמידים במוסדות פרטיים שאינם מוכרים ואינם מפוקחים על ידי המדינה.

לאחר שניתן צו על-תנאי בעתירה, הגיעו הצדדים לידי הסכם, לפיו יוקם צוות משותף של משרד החינוך ועיריית ירושלים, אשר יעריך את צורכי מערכת החינוך הרשמית במזרח ירושלים, וימליץ על הפתרונות הדרושים והאפשריים לקליטת התלמידים במערכת החינוך הרשמית, הן בטווח המיידי, והן בטווח הרחוק. בכפוף לכך, העתירה נמחקה ביום 5.2.2001.

בג"ץ 3834/01 חמדאן נ' עיריית ירושלים ובג"ץ 5185/01 בדריה נ' עיריית ירושלים

9. העתירה בבג"ץ 3834/01 חמדאן נ' עיריית ירושלים (להלן: עתירת חמדאן), ממאי 2001, הוגשה על ידי 26 קטינים תושבי מזרח ירושלים, בצירוף מר יוסף (פפה) אללו, חבר מועצת העיר ירושלים, והעמותה למען ירושלים, כנגד עיריית ירושלים ומשרד החינוך והתרבות. הסעד העיקרי שהתבקש הוא להורות למשיבים לרשום את העותרים 26-1, וכל תלמיד נוסף במזרח העיר הזכאי לחינוך חובה חינם, לבתי ספר רשמיים במקום מגוריהם, או בסמוך לו, בהתאם להוראות חוק לימוד חובה. על פי העתירה, המשיבים סירבו לרשום תלמידים אלה לבתי ספר רשמיים בנימוק שביקשו להירשם לאחר שחלף מועד הרישום האחרון, אולם סירוב זה הינו בניגוד לנוהל, המחייב רישום אף לאחר תום תקופת הרישום. כן נטען, כי סירוב כאמור פוגע ביכולת צוות הבדיקה שהוקם בעקבות עתירת עווידה לעמוד על היקף התלמידים המבקשים להירשם לחינוך הרשמי במזרח העיר.

בתגובה, טענו המשיבים כי אין ביכולתה של מערכת החינוך הרשמית, אשר כללה אותה עת 30,000 תלמידים ממזרח ירושלים, לקלוט את 20,000 תלמידי מערכת החינוך הפרטית בתוך תקופה קצרה. לפיכך, נטען, כי אין לחייבם לקלוט את התלמידים הלומדים במערכת החינוך הפרטית אל תוך המערכת הרשמית. המשיבים ביקשו להתמקד בבעיות הפרטניות של העותרים בעתירת עווידה ובעתירה זו, התייחסו לפתרונות שנמצאו, עד אותה עת, לכ-1,800 תלמידים, ודיווחו על מיזמים נוספים הנמצאים בשלבי בניה או מכרז, הצפויים, עם השלמתם, לתת מענה לאלפי תלמידים נוספים בעתיד.

10. העתירה בבג"ץ 5185/01 בדריה נ' עיריית ירושלים (להלן: עתירת בדריה) הוגשה ביולי 2001 על ידי 905 קטינים, תושבי מזרח ירושלים, בצירוף נציגי שכונות במזרח ירושלים, חבר מועצת העיר, מר יוסף (פפה) אללו, והעמותה למען ירושלים, כנגד עיריית ירושלים ומשרד החינוך. במסגרת עתירה זו, התבקשו סעדים דומים לאלה שבעתירת עווידה, קרי: רישום הילדים בחינוך הרשמי בסמוך למקום מגוריהם, או לחילופין, מימון שכר לימודיהם במוסדות פרטיים אליהם יירשמו בכורח המציאות.

המשיבים הדגישו את הקושי לממש את משימת קליטתם של אלפי תלמידים בחינוך הרשמי, ואת פעולתם להגדיל את מספר כיתות הלימוד באזור. הם שללו קיומה של חובה לשאת במימון ציבורי לכיסוי לימוד של תלמידים הלומדים בחינוך לא-רשמי, וטענו כי ניתנת תמיכה ציבורית למוסדות מוכרים לא-רשמיים. כן טענו כי מוסדות פרטיים שאינם כפופים לפיקוח מדינתי ופועלים שלא כחוק אינם זכאים למימון ציבורי כלשהו.

11. בעקבות הוצאת צווים על-תנאי בעתירות חמדאן ובדריה, ניתן ביום 29.8.2001 פסק דין חלקי בשתי העתירות (כב' המשנה לנשיא ש' לוין, וכב' השופטות ד' דורנר וד' ביניש). בפסק הדין צויין, כי ענין שיבוצם של ילדים תושבי מזרח ירושלים במוסדות חינוך על פי חוק לימוד חובה עומד על הפרק בפני בית המשפט מזה זמן רב וכי "טענותיהם של העותרים שטענו לשנים רבות של הזנחה בעניין זה אינן נטולות ממש". ביחס לסעד העיקרי המבוקש – חיובן של הרשויות לקבל בפועל את העותרים ותלמידים אחרים ללימודים במוסדות חינוך רשמיים במזרח העיר – ניתן תוקף להצהרת המשיבים כי הם מאמצים תכנית ארבע-שנתית לבניית 245 כיתות לימוד חדשות. אשר לבקשת העותרים לחייב את המשיבים לממן את שכר הלימוד של התלמידים שלא נמצא להם מקום במערכת החינוך הרשמית, נקבע כדלקמן:

"אנו סבורים שאין מקום בגדר עתירה זו לתת סעד הצהרתי גורף, המחייב את המשיבים בכיסוי שכר לימודם של ילדים תושבי מזרח ירושלים במוסדות שאינם מוכרים. עם זאת, אין בפסק דיננו כדי לחוות דעה לגבי השאלה אם הדין מעמיד לזכותם של ילדים שנמנע מהם ליהנות מהזכויות המגיעות להם לפי חוק לימוד חובה לתבוע את זכויותיהם לפי החוק האמור".

עתירות אלה נותרו תלויות ועומדות בפני בית המשפט לתקופה נוספת, וביום 11.8.2002 ניתן פסק דין סופי בו נקבע, כי העתירות מיצו עצמן, אולם ככל שטענות העותרים מצדיקות זאת, וככל שתהיה בידם עילה חוקית לעשות כן, יוכלו לשוב ולפנות לבית המשפט.

הליכי בזיון בית משפט בעתירות חמדאן ובדריה

12. בחודש ספטמבר 2005, בחלוף כארבע שנים מיום מתן פסק הדין החלקי, הגישו העותרים בעתירות חמדאן ובדריה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי המשיבים אינם מצייתים לפסק הדין, ואינם עומדים בהתחייבותם לבנות כיתות לימוד במזרח העיר. בתגובתם לבקשה, הודו המשיבים כי לא כל הכיתות אותן התחייבו לבנות אכן נבנו, אך טענו כי הם עושים מאמצים רבים לקידום תכנית הרחבת מבני מערכת החינוך הרשמית במזרח העיר.

13. בתום דיון בבקשה לבזיון בית משפט, קבע בית משפט זה, כי אכן מתקבל הרושם כי מסיבות שונות המשיבים לא עמדו במלוא התחייבותם להשלים בניה של תוספת כיתות לימוד במזרח ירושלים, ולמעשה, בעיית המחסור בכיתות החריפה מאז מתן פסק הדין בעתירות. כן נקבע, כי על המשיבים לערוך סקר צרכים על פי נתונים עדכניים ביחס למספר הילדים בגיל חינוך חובה במגזר הערבי בירושלים, ולהציג תכנית עבודה מפורטת מטעמם להוספת כיתות לימוד במזרח ירושלים.

14. מאז, נותרה הבקשה לבזיון בית משפט תלויה ועומדת בפני בית משפט זה, והתקיימו בה מספר דיונים מעת לעת, לצורך מעקב אחר התקדמות מהלכי התכנון והבניה של הכיתות במזרח ירושלים.

ביום 1.3.2007 הודיעו המשיבים כי החליטו לפעול לבינוי של 400 כיתות בחמש השנים הבאות, והוקצבו לכך 80 מיליון ₪ בשנה, למשך חמש שנים, כשמחצית התקציב יועדה למימון הפקעות שטח, ומחציתו למימון הבניה. עם זאת, המשיבים הבהירו, כי לא ניתן לצפות כי הבינוי יושלם במלואו בתוך חמש שנים, שכן התהליך כולו ארוך ומורכב. ביום 18.3.2007 הודיעה ממשלת ישראל על תכנית רב-שנתית לבניית 8,000 כיתות לימוד ברחבי הארץ, לרבות כיתות לימוד במגזר הערבי במזרח ירושלים. תכנית זו כוללת את בניית 400 הכיתות במזרח ירושלים.

15. בית משפט זה המשיך ללוות את הליך בניית הכיתות במזרח ירושלים במסגרת הליכי בזיון בית משפט. העירייה והמדינה עדכנו מעת לעת בדבר התקדמות הליכי ההפקעה, התכנון והבניה של בתי ספר וגני ילדים במזרח ירושלים.

בתום דיון שנתקיים בעתירות חמדאן ובדריה ביום 1.7.2009, ציין בית המשפט (כב' הנשיאה ביניש, וכב' השופטים ארבל ומלצר) כי מאז מרץ 2007 ננקטו צעדים חשובים לקידום פתרון הבעיה, אך הם עדיין מעטים וראשוניים אל מול הצרכים הקיימים. לפיכך, החליט בית המשפט בשלב זה להמשיך לעקוב אחר ביצוע התכנית.

הודעות מעדכנות והתפתחויות אחרונות

16. ביום 10.10.2010 החלטנו לדון בעתירה זו כאילו הוצא בה צו על-תנאי. כן החלטנו לשוב ולאחד את הדיון בעתירה זו עם הדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שהוגשה בעתירות חמדאן ובדריה, והתרנו טיעונים משלימים.

17. העירייה והמדינה פירטו את התקדמות יישום המתווה שנקבע בשנת 2007. לדבריהן, חלה התקדמות של ממש באפיק זה, והן פועלות במשותף לקדם את הבניה בקצב ראוי, על ידי העברת תקציבים רבים והסרת מכשולים ביורוקרטיים. לעמדתן, הפתרון האמיתי לבעיה צריך להימצא במסלול הבינוי, שעניינו הקמה של כיתות לימוד, אף כי מסלול זה כרוך בתהליכים ארוכים ומורכבים. הן ציינו נתון חשוב נוסף, והוא, כי בעוד שבשנת 2000 למדו בחינוך הרשמי במזרח העיר 29,000 תלמידים, כיום לומדים בו 41,630 תלמידים. הגידול התאפשר נוכח התקציבים הגדולים שהוזרמו להשלמת החסר בכיתות לימוד. כן הבהירה המדינה, כי בשנה האחרונה כ-300 תלמידים פנו לחינוך הרשמי במזרח העיר, אך נדחו בשל אי-זמינות כיתות לימוד, והופנו למוסדות מוכרים שאינם רשמיים בחלק זה של העיר. המדינה ציינה, בין היתר, כי במשרד החינוך נבחן עתה מסלול נוסף לפתרון בעיית זמינות החינוך הרשמי לתלמידי מזרח ירושלים והוא – העברת בתי ספר במעמד של מוסדות מוכרים שאינם רשמיים למסלול החינוך הרשמי. לצד דברים אלה, חזרה המדינה על עמדתה כי אין להעביר תקציבי מדינה לבתי ספר פרטיים הפועלים בלא רשיון ובניגוד לדין. כן טענה, כי נוכח הנסיבות המורכבות במזרח ירושלים, אין אפשרות להחיל עתה את הוראות סעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה, ולממן את שכר הלימוד של הילדים הלומדים במוסדות לא-רשמיים, מחשש, בין היתר, כי המדינה והעירייה תוצפנה בפניות לא כנות של תלמידים להיקלט בחינוך הרשמי, אף שלאמיתו של דבר הם מעוניינים בחינוך לא-רשמי, רק כדי לזכות בכספי שכר הלימוד במוסד שאינו רשמי שיועבר לידיהם.

18. העותרים בעתירות חמדאן ובדריה הודיעו ביום 24.11.2010 כי הם מבקשים למחוק את הבקשה שהגישו לפי פקודת בזיון בית המשפט. לדבריהם, הם הגיעו למסקנה כי הליך זה איננו עוד הפלטפורמה המשפטית הראויה לחולל את השינויים הדרושים לפתרון בעיית החינוך הרשמי במזרח ירושלים. לטענתם, רק לאחרונה הושלמה התחייבות המשיבים לבניית 245 כיתות לימוד בתוך חמש שנים, אשר עוגנה בפסק הדין החלקי מיום 29.8.2001, ושנים רבות בוודאי יחלפו בטרם יסיימו המשיבים את בניית 400 הכיתות אותן התחייבו להקים בשנת 2007. לטענתם, במהלך העשור האחרון, התרחבו – ולא הצטמצמו – הפערים בין מספר התלמידים הזכאים לחינוך רשמי במגזר הערבי בעיר לבין אלה הזוכים לו בפועל. בנוסף, בעשור האחרון גדל מספר התלמידים הלומדים במסגרות פרטיות ב-133%, דבר המרוקן מתוכן את זכותם של תלמידים אלה ללימוד חובה חינם. העותרים מביעים תקווה כי בית המשפט ימצא דרך להושיט סעד שיצמצם את הפגיעה בזכות ללימוד חינם בהליכים אחרים התלויים והעומדים בפניו. עוד מעירים העותרים באותן עתירות כי תלמידים רבים לומדים במבנים שכורים, בלתי-תקניים, הפוגמים קשות בתנאי הלימוד. כמו כן, לטענתם, למעלה מ-5,000 ילדים בגיל בית ספר במגזר הערבי במזרח ירושלים כלל אינם רשומים במסגרת לימודים כלשהיא. הליכי התכנון מתנהלים בעצלתיים, ובניית בתי הספר איננה מתוקצבת כראוי. יחד עם זאת, העותרים מסכימים, כי כעולה מהודעת עיריית ירושלים, חל שינוי של ממש – גם אם בלתי-מספק – בקידום תכניות לבניית כיתות לימוד במגזר הערבי במזרח העיר. בהסתמך על נתוני העירייה, מעריכים העותרים כי בחמש השנים הקרובות ייבנו כ-450-400 כיתות. בכך יהיה, לראשונה, כדי לענות על הגידול השנתי במספר התלמידים, אולם לא יהיה בכך כדי לצמצם את הפערים הקיימים. אף כי לא השיגו את מבוקשם, העותרים מצהירים כי הגיעו למסקנה כי הבקשה מיצתה עצמה ואין בסנקציות העונשיות והאכיפתיות של הליכי בזיון בית משפט כדי להביא לפתרון בעיות החינוך במזרח העיר. לפיכך, ביקשו לבטלם.

19. ביום 18.1.2011 קיימנו דיון משלים בעתירה זו ובעתירות חמדאן ובדריה, בו נשמעו טיעוניהם המשלימים של הצדדים. בהחלטה מנומקת של הרכב זה (מפי כב' הנשיאה ביניש), נמחקו עתירות חמדאן ובדריה, לאור בקשת העותרים באותן עתירות, תוך חיוב המשיבים בהוצאותיהם.

סיכום ביניים – המצב העובדתי בעתירה שלפנינו

20. במישור הפרטני בעניינם של העותרים בעתירה: נראה כי הושג פתרון לעניינם של העותרים 3-1, משנמצא עבורם מקום בחינוך הרשמי בבית הספר העירוני 'שועפאט יסודי בנים ג''. לעומת זאת, עניינם של העותרים 4 ו-5 לא נפתר, ומנח"י אישרה כי לא נמצא להם מקום במערכת החינוך הרשמית. יש להניח, ככל שהעובדות עולות ממהלך הדברים בעתירה, כי הם ממשיכים בלימודיהם במוסד החינוך המוכר שאינו רשמי, ובבית הספר הפרטי, בהם למדו בשנת הלימודים תשס"ח.

21. אשר לתמונת המצב הכללית בענין החינוך הרשמי במזרח ירושלים: מצטיירת תמונת מצב מורכבת וקשה, לפיה החובה להעמיד חינוך רשמי חינם אינה נענית על ידי הרשויות המוסמכות במלואה בשל מחסור במבנים ובמערך הוראה מספק, ונותרים בחלק זה של העיר ילדים רבים שהוריהם מבקשים לשלבם בחינוך הרשמי ואינם נענים. בעשור השנים שבית המשפט מלווה את הטיפול בעתירות השונות בנושא זה לא הודבק הפער בין מספר התלמידים הזכאים לחינוך רשמי לבין אלה הנהנים ממנו בפועל. נותר מספר ניכר של ילדים שבקשותיהם להשתלב בחינוך הרשמי נדחות, והם נאלצים לחפש מענה במערכות חלופיות, בהן הם נדרשים, לא אחת, לממן הוצאות ניכרות בעבור לימודיהם.

הסוגיה הספציפית העולה לדיון בעתירה שלפנינו היא – האם קמה זכות לעותרים 4 ו-5, שלא נקלטו במוסדות חינוך רשמי חרף רצונם בכך, לקבל מהמדינה את החזר ההוצאות המשולמות עבור לימודיהם במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי ובמוסד חינוך פרטי שאינו מפוקח על ידי המדינה. הסוגיה הפרטנית מעלה, כמובן, את השאלה בהקשרה הכללי, שכן כל הכרעה בענין הפרטני משליכה ממילא על הכלל.

המסגרת הנורמטיבית

החלת המשפט והשיפוט הישראליים במזרח ירושלים

22. בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחלו במזרח ירושלים המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל (צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967, שהוצא מכוח סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948; אכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים (ק"ת 2065, עמ' 2694 (כ' בסיון תשכ"ז, 28.6.1967)), שהוצאה מכוח סעיף 8א לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיף 5 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל). בכך שולב חלקה המזרחי של ירושלים לתוך תחומי מדינת ישראל, ונוצרה התאמה מלאה בין המשפט, השיפוט והמינהל החלים במערב העיר ובמזרחה (ראו: בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 430-429 (1988) (להלן: ענין עווד)). מי שהיו תושבי מזרח העיר במפקד האוכלוסין בשנת 1967 הפכו בעלי רישיון לישיבת קבע בישראל (ענין עווד, שם). ילדים שנולדו לתושבי מזרח העיר שהינם בעלי רישיון לישיבת קבע, הינם בעלי מעמד זהה להוריהם (ענין עווד, בעמ' 430; עע"מ 5829/05 דארי נ' משרד הפנים, פסקה 6 (לא פורסם, 20.9.2007); ע"א 48/89 עיסא נ' מנהלת הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין מזרח ירושלים – משרד הפנים, פ"ד מג(4) 573 (1989)). על תושבי מזרח ירושלים בעלי מעמד של תושבי קבע חל, אפוא, המשפט הישראלי על כל היבטיו.

עיקרי השאלות להכרעה

23. בבחינת הסוגיה העומדת לדיון יש להתייחס לשלוש שאלות מרכזיות: האחת – האם הופרה זכות העותרים לחינוך חובה חינם במוסד חינוך רשמי? השניה – האם עומדת לעותרים זכות למימון פרטני של כלל הוצאות הלימוד שלהם במוסדות חינוך לא-רשמיים, שיועבר לידיהם? השלישית – האם יש מקום למתן סעד אופרטיבי לעת זו בנסיבות ענין זה?

הזכות לחינוך

24. הזכות לחינוך הוכרה כזכות בסיסית של האדם עוד משחר ימיה של המדינה. שורשיה נעוצים עוד בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, בה נכללה התחייבות המדינה לקיים חופש חינוך ותרבות. הזכות לחינוך עוגנה בחקיקת חינוך ענפה שהיוותה ממעשי החקיקה הראשונים והחשובים שנתקבלו בסמוך ממש לאחר קום המדינה. הזכות לחינוך שזורה כמרכיב מרכזי בתשתית הערכית הכוללת של השיטה החוקתית בישראל. היא עוסקת בעיקרה בזכותו של הפרט, אך מקרינה ומשליכה על דמותה של החברה ככלל. בלא חינוך, לא ניתן לאדם סיכוי לממש את הווייתו העצמית, לפתח את כשרונותיו ויכולותיו, ולעצב את תפיסתו הערכית והמוסרית, שבלעדיהם נפגעת יכולתו להשתלב בחברה בת-תרבות; בלא חינוך, נפגעת דמותה של החברה, והחתירה לעצב בישראל חברה דמוקרטית, סובלנית, השומרת על חירויות יסוד ומפתחת תרבות כללית וייחודית עלולה להיכשל (בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 215-213 (2002) (להלן: ענין ועד פוריה עלית); בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 843-841 (2002) (להלן: ענין יתד); בג"ץ 7374/01 פלונים נ' מנכ"לית משרד החינוך, פ"ד נז(6) 529, 545 (2003)). הזכות לחינוך משמשת יסוד למימושן של זכויות יסודיות נוספות, כגון חופש הביטוי והיכולת לקלוט מידע, חופש ההצבעה והבחירה, חופש ההתאגדות וחופש העיסוק, אשר בלעדיה, עלולות גם הן להיפגע (ענין יתד, בעמ' 843; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132 (1995) (להלן: ענין מילר); בג"ץ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 270, 276 (2003) (להלן: ענין מרציאנו)).

25. ישראל הביעה את מחויבותה העמוקה למימוש הזכות לחינוך בהצטרפה להצהרות בינלאומיות, ובהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת אמנות בינלאומיות רב-צדדיות (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, סעיף 26 (להלן: ההכרזה לכל באי עולם); אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, סעיף 13 (להלן: אמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות); אמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, סעיף 28 (להלן: אמנת זכויות הילד); וראו פרשנותה של הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שהוקמה מכוח האמנה: Committee on Economic, Social and Cultural Rights, Gen. Comm. 11, U.N. Doc. E/C/.12/1999/4 (1999), and Gen. Comm. 13, U.N. Doc. E/C.12/1999/10 (1999)).

26. שאלת היותה של הזכות לחינוך כשלעצמה זכות חוקתית כחלק מכבוד האדם עלתה לא אחת בפני בית משפט זה (למשל, בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2 (1996) (השופט אור)). חשיבותו המכרעת של החינוך בחיי הפרט ובעיצוב הווייתו האנושית, מרכזיותו של החינוך בקביעת אורח חייו ואיכות חייו של האדם, וגורליותו של גורם זה במימוש כבודו האנושי, משלבים, לכאורה, את הזכות לחינוך במשמעותה הגרעינית בערך כבוד האדם אשר הוכר בישראל כזכות חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נראה, כי הזכות לחינוך נימנית על אותו "גרעין קשה" של כבוד האדם, שבלעדיו ערך הכבוד האישי נפגם פגיעה מהותית וקשה (בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך, פסקאות 16-14 (לא פורסם, 31.8.2010) (להלן: ענין טבקה); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי נ' שר האוצר, פסקאות 15-14 לפסק דינו של הנשיא ברק, והשוו: פסקאות 1-3 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 12.12.2005); יורם רבין "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל", בתוך: זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 567, 573-570, 608-604 (יורם רבין ויובל שני, עורכים, 2004); אורנה בן נפתלי ויובל שני המשפט הבינלאומי בין מלחמה ושלום 215-214 (2006); Committee on Economic, Social and Cultural Rights, Gen. Comm. 3, para. 10 (1990); גרשון גונטובניק "המשפט החוקתי: כיווני התפתחות שלאחר המהפכה החוקתית" עיוני משפט כב 129, 140-138 (1999); והשוו: בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פסקה 32 לפסק דינו של הנשיא ברק, פסקה 47 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין (לא פורסם, 14.5.2006) (להלן: ענין עדאלה)).

בענייננו, משתלבת הזכות לחינוך בזכות לשוויון לכדי זכות לשוויון בחינוך. שילוב זה של שתי הזכויות בהתמקדותן בזכות אדם לחינוך רשמי חינם מוביל ענין זה לתחום החוקתי העוסק בזכויות אדם.

זכות וחובה לחינוך

27. זכותו של כל ילד ונער לחינוך עוגנה לראשונה בחקיקה בחוק לימוד חובה (סעיפים 2(א) ו-6(א)) וחזרה ומצאה ביטויה גם בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 (להלן: חוק זכויות התלמיד). לצד זכות זו, מטיל החוק חובה – הן על הורי התלמיד והן על המדינה – לדאוג לחינוכם של הילדים, ובתוך כך, חייבת המדינה מכוח חוק לספק חינוך רשמי חינם לכלל הילדים בגילאי לימוד חובה (סעיפים 3, 4, 6, ו-7 לחוק לימוד חובה). הזכות לחינוך נושאת, אפוא, אופי מורכב, של זכות וחובה נגדית בצידה:

"הזכות לחינוך היא זכות מורכבת. יש בה פן של זכות אדם, שכנגדה ניצבת "חובת אדם" שיש לממשה במסגרת לימוד חובה. חובת הלימוד מכוח החוק חלה הן על הפרט והן על המדינה, שעליה להקצות משאבים לקיום מערכת חינוך חינם, ולפקח על מימוש הזכות והחובה לחינוך, הלכה למעשה. נדירות הן זכויות האדם שהחוק כופה את מימושן. כזו היא הזכות לחינוך" (בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פסקה 52 (לא פורסם, 27.7.2008); והשוו: יורם רבין הזכות לחינוך 141-137 (2002) (להלן: רבין)).

מטרת החקיקה, המטילה חינוך חובה על כל ילד בישראל, נועדה להקנות לו חינוך ברמה בסיסית, כאשר נטל הנשיאה בעלות החינוך מוטל על הרשות הציבורית (ענין ועד פוריה עלית, בעמ' 214).

28. חוק לימוד חובה קובע חובת חינוך לכל ילד בין הגילאים 17-3. הוא מטיל חובה כפולה על הורי הילד ועל הרשות הציבורית; על ההורים מוטלת חובה לדאוג לרישומו של הילד ללימודים ב"מוסד חינוך מוכר", שהינו מוסד חינוך רשמי או מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. כן הוטל עליהם לדאוג כי ילדם ילמד באופן סדיר (סעיפים 1, 3, 4, 6 ו-7 לחוק לימוד חובה; סעיף 20 לחוק חינוך ממלכתי). לצד זאת, על המדינה ועל הרשות המקומית הוטלה במשותף החובה לקיים "מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם" (סעיף 7(ב) לחוק לימוד חובה). במקביל, חל איסור על מוסדות הלימוד לגבות שכר לימוד מהורי התלמידים הלומדים במערכת החינוך הרשמית, ובמערכת החינוך המוכרת שאינה רשמית, והוטלו מגבלות על תשלומים נוספים הנגבים מהם (סעיפים 6(א), 6(ד) ו-7 לחוק לימוד חובה). הסדרים אלה מגבשים יחדיו את זכות התלמיד לחינוך רשמי חינם מצד אחד, ואת חובת הרשויות לספק חינוך רשמי חינם לכל זכאי, מצד שני. זכות התלמיד וחובת הרשות שלובות ואחוזות זו בזו.

הזכות לשוויון

29. הזכות לשוויון ככזו הוכרה בתשתית תפיסת קיומה של המדינה כבר בהכרזת העצמאות, בה התחייבה ישראל לקיים שוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה בלא הבדל דת, גזע ומין. היבטי השוויון חולשים על השיטה המשפטית כולה. הזכות לשוויון מוכרת כזכות חוקתית המהווה חלק מכבוד האדם ככל שהיא קשורה קשר הדוק לזכות לכבוד אנושי. ככזו, היא מוגנת כחלק מכבוד האדם מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת פסקאות 40-38 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, 11.5.2006) (להלן: ענין התנועה לאיכות השלטון); ענין עדאלה, פסקה 39 לפסק הדין של הנשיא ברק). ערך השוויון מהווה עקרון-על, המשתקף בחקיקה הישראלית לאורכה ולרוחבה, והוא שזור בהלכה הפסוקה לאורך השנים (למשל, חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951; חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים בכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים); בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332 (1988) (להלן: ענין פורז); בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, 760-759 (1994) (להלן: ענין דנילוביץ); בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 658-650 (1998) (להלן: ענין שדולת הנשים); בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 275-272 (2000) (להלן: ענין קעדאן); בג"ץ 4124/00 יקותיאלי נ' השר לענייני דתות, פסקאות 36-34 (לא פורסם, 14.6.2010)). הפליה על רקע השתייכות קבוצתית שעניינה גזע, דת, מוצא, לאום, מין וכיוצא באלה פוגעת בגרעין הקשה של הכבוד האנושי, והיא מוחזקת כפגיעה בכבוד האדם הנוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ענין מילר, בעמ' 132, 138; ענין שדולת הנשים, בעמ' 659-658; בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, 27.2.2006) (להלן: ענין ועדת המעקב); בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 77-76 (לא פורסם, 2.9.2010)).

הזכות לשוויון בחינוך

30. לעקרון השוויון משמעות מכרעת בהקשר למימוש הזכות לחינוך. בלא שוויון בחינוך לא יובטח מימושה של הזכות לחינוך. הפליה בחינוך משמעה העדפת קבוצה או פרט על פני אחרים המצויים במעמד שווה, ואי-מתן הזדמנות שווה לקבוצה או לפרט שקופחו לממש את פוטנציאל יכולותיהם וסיכוייהם.

31. עקרון השוויון בחינוך מעוגן לא רק בעקרונות הכלליים של השיטה, אלא גם בחקיקת החינוך הספציפית. חוק לימוד חובה קובע כי "לימוד חובה יקיף כל ילד ונער" (סעיף 2(א) לחוק), ואילו חוק חינוך ממלכתי קובע מבין מטרותיו העיקריות, כי יש "להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם, וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו" (סעיף 2(8) לחוק); חוק זכויות התלמיד קובע כי "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין" (סעיף 3 לחוק). יתר על כן, סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד כולל הוראה מפורשת האוסרת על הפליה בחינוך בקובעו:

"איסור הפליה
5. (א) רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך או אדם הפועל מטעמם, לא יפלו תלמיד מטעמים עדתיים, מטעמים של רקע חברתי-כלכלי, או מטעמים של השקפה פוליטית, בין של הילד ובין של הוריו, בכל אחד מאלה:
(1) רישום תלמיד, קבלתו או הרחקתו ממוסד חינוך;
(2) קביעת תכניות לימודים ומסלולי קידום נפרדים באותו מוסד חינוך;
(3) קיום כיתות נפרדות באותו מוסד חינוך;
(4) זכויות וחובות תלמידים, לרבות כללי משמעת והפעלתם".

(ראו גם איסור הפליה בשירותי חינוך בסעיפים 2(א) ו-3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים; ענין ועד פוריה עלית, בעמ' 218; בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פסקה 17 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 6.8.2009) (להלן: ענין נוער כהלכה)). הפליה בחינוך פוגעת בערכים הבסיסיים שהזכות לחינוך נועדה להגשים. היא פוגעת פגיעה קשה בפרט. היא פוגעת ביעדים שהחינוך אמור להגשים בהיבט החברתי הכללי. ההפליה בחינוך עלולה להנציח תחושות של נחיתות והשפלה בתהליך גיבוש אישיותם של הילדים, ולתת אותותיה בבגרותם; היא עלולה לפתח ניכור ודיסהרמוניה בין מגזריה השונים של החברה (ענין יתד, בעמ' 843; ענין מילר, בעמ' 132; ענין מרציאנו, בעמ' 276). אכן, "הפגיעה בשוויון קשה היא תמיד. היא קשה שבעתיים שעה שהיא פוגעת בזכות לחינוך" (ענין ועדת המעקב, פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא ברק).

32. איסור על הפליה בחינוך מוצא את ביטויו במשפט הבינלאומי, באמנות המעגנות את איסור ההפליה, בין היתר מטעמי גזע או מוצא לאומי (סעיף 5(ה)(5) לאמנה בדבר ביעורן של כל הצורות של האפליה הגזעית משנת 1965 וסעיף 26 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966). ערך זה מעוגן גם באמנות העוסקות בזכות לחינוך, וקובעות כי כל אדם זכאי לחינוך ובתוך כך מטמיעות את יסוד השוויון בחינוך. הן קובעות כי יש ליתן לכל אדם הזדמנות שווה לחינוך (ההכרזה לכל באי עולם, סעיף 26; אמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, סעיף 13; אמנת זכויות הילד, סעיף 28). האיסור על הפליה מעוגן גם באמנה שיוחדה במיוחד לעניין זה – האמנה נגד הפליה בחינוך משנת 1960, האוסרת במפורש על הפליה בחינוך מחמת צבע עור, גזע ומאפיינים נוספים, וקובעת את עקרון השוויון בחינוך ושוויון בנגישות אל החינוך (לדיון כללי ראו: Pentti Arajärvi, Article 26, in: The Universal Declaration of Human Rights: A Commentary 405-423 (Asbjørn Eide et al. eds., 1992); רבין, בעמ' 177-184; Committee on Economic, Social and Cultural Rights, Gen. Comm. 13, U.N. Doc. E/C.12/1999/10, paras. 31-37 (1999); Geraldine Van Bueren, The International Law on the Rights of the Child 245-248 (1995)). הזכות לחינוך, הזכות לשוויון בחינוך, וחובת המדינה לספק חינוך יסודי חינם, מוסדרות גם באמנות אזוריות לזכויות אדם, כגון הפרוטוקול הראשון לאמנה האירופית לזכויות אדם (סעיף 2 לפרוטוקול), הפרוטוקול הראשון לאמנה האמריקנית לזכויות אדם (סעיף 13 לפרוטוקול) והאמנה האפריקנית לזכויות אדם (סעיף 17).

הזכות לשוויון בחינוך – כזכות חוקתית

33. ככל שקיימת שאלה אם הזכות לחינוך מהווה זכות חוקתית, הרי הזכות לשוויון בחינוך משיקה במישרין לזכות החוקתית לכבוד האדם. ההפליה ככלל, ובהשתקפותה בחינוך בפרט, יוצרת תחושת קיפוח ונחיתות, הפוגעת בכבוד הילד כאדם. הפגיעה בשוויון בחינוך כמוה כפגיעה בזכות חוקתית לכבוד האדם (ענין יתד, בעמ' 843; ענין מילר, בעמ' 133-132; ענין נוער כהלכה, דברי השופט מלצר בפסקאות 3 עד 5; ענין טבקה, פסקאות 21-19).

סוגי מוסדות במערכת החינוך בישראל, הפיקוח עליהם, ומימונם בכספי ציבור

34. החובה לספק שירות חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה ועל הרשות המקומית במשותף (סעיפים 7(א) ו-(ב) לחוק לימוד חובה). חוק לימוד חובה מטיל על הורים לדאוג ללימוד סדיר של ילדם ב"מוסד מוכר" (סעיף 4 לחוק). "מוסד חינוך מוכר" כולל הן מוסד חינוך רשמי שניתן בו חינוך ממלכתי, והן מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי (סעיף 1 לחוק לימוד חובה). בצד שני סוגים אלה של מוסדות חינוך, מכיר הדין בבתי ספר פרטיים שאינם מוכרים ואינם רשמיים המכונים "מוסדות פטור", שבהם מכוח הוראות הרשות המוסמכת, פטורים ההורים והילדים מחובת לימוד במוסד חינוך מוכר על פי סעיף 4 לחוק (סעיף 5 לחוק לימוד חובה). כדי לקבל מעמד של "מוסד פטור" על מוסד החינוך הפרטי להוות חלק ממערכת החינוך, ולזכות בפטור על פי הוראת שר החינוך שתפורסם ברשומות.

35. כל סוגי מוסדות החינוך המשתייכים למערכת החינוך הממוסדת מצויים תחת פיקוחה של המדינה. חוק הפיקוח על בתי ספר מטיל חובת רישוי על כל בית ספר בו לומדים באופן שיטתי יותר מעשרה תלמידים, למעט מוסדות חינוך המפורטים בסעיף 2(א) סיפא לחוק, ובהם בית ספר שהשר פטרו בצו מתחולת החוק. כל מוסדות החינוך – הרשמיים, המוכרים שאינם רשמיים ומוסדות הפטור – מחוייבים ככלל ברישיון על פי חוק הפיקוח, המבטיח קיום סטנדרטים בסיסיים של בטיחות פיסית, תנאי רווחה ורמת חינוך נאותה לתלמידים. יוצא, אפוא, כי כלל מוסדות החינוך במערכת החינוך, לסוגיהם השונים, כפופים לפיקוח המדינה, וחייבים לפעול על פי תנאי הרישיון שבידיהם. בידי מנכ"ל משרד החינוך סמכות להורות למוסדות כיצד לנהוג על פי הרישיון, ואף לבטלו אם תנאיו מופרים בהפרה מהותית. כן בסמכותו להורות על סגירת בית הספר בהתקיים עילות מסוימות (סעיפים 3, 9, 10, 15, 28, 32 לחוק הפיקוח).

36. מוסדות החינוך הרשמיים ממומנים באופן מלא על ידי הרשויות הציבוריות (המדינה ורשות החינוך המקומית) (סעיפים 1, 7(א) ו-(ב) לחוק לימוד חובה). מקור המימון של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים אינו בהכרח ציבורי. על פי סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, שר החינוך רשאי לקבוע בתקנות תנאים להכרה במוסדות מוכרים לא-רשמיים, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם "אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". מכוח סמכות זו הותקנו תקנות חינוך ממלכתי, המסדירות, בין היתר, מתן תמיכה ממשלתית למוסדות מוכרים שאינם רשמיים על פי התנאים המפורטים בתקנות 8 ו-9. עם זאת, יש לזכור כי התקנות בענין זה הותקנו מכוח סמכות שבשיקול דעת הנתונה לשר בחקיקה ראשית, ועל רקע זה יש לפרשן וליישמן (ענין ועד פוריה עלית, בעמ' 216; בג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש, עמותה רשומה נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, 86 (2000)). אשר למוסדות פרטיים שאינם מוכרים, ופועלים מכוח רישיון ופיקוח משרד החינוך, אין הסדר חקיקתי לתמיכה בכספי ציבור בניהולם, אך בפועל ניתנת תמיכה ממשלתית למוסדות פטור בשיעורים מסוימים, שנתונים לגבי גובהם לא הובאו בפנינו. מכל מקום, נטל עיקרי למימון לימודים במוסדות פטור רובץ על הקהילה והורי התלמידים. יצויין, כי נקבעו הסדרים מיוחדים בחקיקה לתמיכה בכספי ציבור במוסדות חינוך חרדיים (סעיפים 3א(ט) ו-(י) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ב-1985 וחוק מוסדות חינוך תרבותיים-ייחודיים, התשס"ח-2008).

37. להשלמת הדברים יצויין, כי ככל שמוסד חינוך פרטי שאינו מוכר פועל מחוץ למערכת החינוך, בלא רישיון ובלא פיקוח משרד החינוך, הוא עובר על החוק, ומבצע בכך עבירה פלילית על חוק הפיקוח (סעיף 33(א) לחוק זה). למותר לומר, כי מוסד חינוך שהפעלתו מהווה עבירה על החוק אינו יכול לקבל סיוע ממשלתי לתקציבו, והרשות מנועה מלתמוך בפעילותו בכספי ציבור.

מימון חינוך חובה חינם במוסד מוכר שאינו רשמי

38. המדינה אחראית למתן חינוך חובה על פי הדין (סעיף 7(א) לחוק לימוד חובה). מי שחל עליו לימוד חובה זכאי לחינוך חינם במוסד רשמי (סעיף 6 לחוק). קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטל על המדינה ועל הרשות המקומית שבתחום שיפוטה מתגוררים הילדים, והן הנושאות במימונם באופן מלא (סעיף 7(ב) לחוק). הזכאי לחינוך חינם פטור לחלו העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח, על ידי www.court.gov.il

^
X

חיפוש פסקי דין:

מכונות חישוב קרובים אל מרכז מסחרי/דרך מנחם בגין, שדרות, ישראל | חתמים קרובים אל חזני 14, באר שבע, ישראל | קולבים קרובים אל יהודה הלוי 20, בית שאן, ישראל | גמילה קרובים אל 38, פדויים, ישראל | גרפולוגים קרובים אל שוהם 5, ראש העין, ישראל | חבלים קרובים אל נחל הצבי 36, מגדל העמק, ישראל | אבלות קרובים אל | יציקה קרובים אל | תכשיטים קרובים אל | לוחות הוראה ותכנון קרובים אל משעול יסמין 16, אילת, ישראל | תיירות קרובים אל | סופרמרקטים קרובים אל רשב"י 19, אשדוד, ישראל | זיווד אלקטרוני קרובים אל יצחק שדה 2, דימונה, ישראל | אלקטרוניקה קרובים אל קריית חינוך/חדיג'ה, אום אל-פחם, ישראל | מטבחים קרובים אל | ועידות וכנסים קרובים אל | נגררים קרובים אל | מעליות קרובים אל | רנטגן קרובים אל המגינים 12, פרדס חנה כרכור, ישראל | בתי אבות קרובים אל שדרות עובד בן עמי 95, נתניה, ישראלמחירון עבודות איטום | מחירון מתקני מיזוג אויר | מחירון עבודות אלומיניום | מחירון חומרים לעבודות בטון | מחירון מכסים לתאי בקרה  | מחירון בדיקות מעבדה לקרקע, דרכים ובטון | מחירון עבודות אלומיניום | מחירון חומרי זגגות וצבע | מחירון עוגני קרקע | מחירון בדיקות מעבדה לקרקע, דרכים ובטון | מחירון תאי בקרה עגולים לב | מחירון חומרי חשמל | מחירון חומרי זגגות וצבע | מחירון מתקני מיזוג אוויר | מחירון חומרי נגרות, מסגרות ופחחות | מחירון מוספים וערבים לבטון, חומרי איטום צמנטיים | מחירון מסגרות - גדרות, שערים, סורגים, מעקות ושונות | מחירון מעליות ומתקני הרמה לנכים | מחירון עבודות עפר | מחירון חומרי מליטה אגרגטים מוספים וערבים | מחירון גדרות | מחירון משטחים ומשולשי מדרגות | מחירון מערכות בקרה | מחירון קירות אבן מורכבים | מחירון דבקים אבקתיים לריצוף וחיפוי | מחירון בידוד צנרת ואביזרים | מחירון מאחזי יד | מחירון צינורות | מחירון תאי תפיסה (קולטנים) מבטון טרום | מחירון מאגר מחירי בניה ותשתיות מהדורת 03/2016 (מחירי 02/2016), מחירי חומרים | מחירון איטום קירות מבנים וקירות מרתפים בחומרים פולימריים נוזליים | מחירון אביזרים, סיפונים ומחסומי רצפה | מחירון פלדת זיון | מחירון צביעה, שילוט ותימרור לנכים | מחירון משטחים ושבילים | מחירון תוחם דשא ומגביל שורשים | מחירון צינורות פוליאתילן למים קרים וחמים עם גרעין אלומיניו | מחירון פירוק ריצוף | מחירון מיכלי דלק | מחירון עבודות עפר | מחירון רגלי תמיכה | מחירון תערובות לטיח | מחירון אריחים לבריכות | מחירון מערכת למניעת פתיחה אקראית של ספרינקלרים (דחוסה באוויר) | מחירון איטום חדרים רטובים | מחירון חלון ציר צד וחלון דו | מחירון מוצרי נגרות | מחירון בלוקי בטון | מחירון חיבור צינורות ביוב לשוחות קיימות | מחירון אגרגטים (בשער המפעל)בפני כב' השופט רון סוקול העותר בית ספר תיכוני חקלאי פרדס חנה בע"מ (חל"צ) ע"י ב&qu | בית משפט השלום בקריות ת"א 5012-04 דהן נ' תשלובת ח.אלוני בע"מ 13 דצמבר 2011 בפני כב' | בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8434/00 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן | לפני כב' השופט שמואל מלמד תובעים 1. בוריס קלנטרוב נגד נתבעים 1. תמם שבת 2. דן חברה לתחבורה ציבור | בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע פ"ל 1053-07 מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אבן סעיד | בפני כב' השופטת מגי כהן המאשימה מדינת ישראל נגד הנאשם יוסף חניה <#1#> נוכחים: ב"כ המאשימ | 39462-01-12 בפני כב' השופטת נאוה בכור המאשימה מדינת ישראל נגד הנאשם חכמאת אבו יאסין <#1#> נוכ | בפני כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי תובע בינסאי וונדה נגד נתבעת אריאל גבאי קידוחים בע"מ החלטה למ | בפני כב' הגורם שיפוטי בתיק תובעים 1. בלה הנצה שרצקי נגד נתבעים 1. הראל חברה לביטוח בע"מ 2. | בית משפט השלום בבאר שבע מ"ת 53751-01-11 מדינת ישראל נ' אבו עמרה(עציר) 11 יולי 2011 בפני: כב | בפני כב' השופטת פנינה לוקיץ' תובעת יונית שריקי נגד נתבעים החלטה בהתאם להחלטתי מיום 30.3.15 א | בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 34883-09-10 דגנית גולני יצחקי נ' מימד ציוד משרדי ודפוס בע | מספר בקשה:1 תובעת א.ט.ד.י. שיווק והנדסה בע"מ ח.פ. 051331640 נגד נתבע מרואן עומר ת.ז. XXXXXX866 | בפני כב' השופט אבישי קאופמן המאשימה מדינת ישראל נגד הנאשמים עומר כנאענה נוכחים: ב"כ המאשימה | לכבוד משרד המשפטים/לשכת הוצל"פ תל אביב ויצמן 1, תל אביב - יפו, 64239 הנדון: עיקול על כלל נכסי ה | בפני כב' השופט איתי ברסלר-גונן מאשימה 1. מדינת ישראל נגד נאשמים 1. טימור איסטחרוב הודעה נסגר טכנ | לכבוד לשכת הוצל"פ נתניה הרצל 57, נתניה, 42390 הנדון: עיקול על כלל נכסי החייב לפי צו בתיק: מספר | מספר בקשה:9 בפני כב' השופט יובל גזית התובע אבנר רפאל ישראלי ת.ז XXXXXX458 נגד הנתבעים 1.הפול - ח | בפני כב' השופטת עפרה אטיאס בעניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 להלן: "הפקוד | החלטה בתיק ע"א 9105/06 בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 9105/06 - ו' וערעור שכנגד בפני: כבוד | החלטה בתיק בג"ץ 2430/14 בבית המשפט העליון בג"ץ 2430/14 לפני:כבוד השופט צ' זילברטל העותר:מו | החלטה בתיק בג"ץ 3058/14 בבית המשפט העליון בג"ץ 3058/14 - ג' לפני:כבוד השופט ס' ג'ובראן העו | בפני כב' השופט בכיר יצחק יצחק המבקשת מדינת ישראל נגד החשוד הייסאם אבקר אדם סדיג <#1#> נוכחים