מבצע בוטוקס

עורכי דין

abc.org.il מספק לכם מנוע חיפוש פסקי דין משוכלל בטכנולוגיית HT היחיד בישראל
חיפוש פסקי דין לפי עורך דין חיפוש פסקי דין לפי שופט חיפוש פסקי דין לפי בית משפט חיפוש פסקי דין לפי סוג תיק חיפוש פסקי דין לפי נושא חיפוש פסקי דין חופשי
לפי עו"ד לפי שופט לפי בית משפט לפי סוג תיק לפי נושא חיפוש חופשי
DOC
PDF

פסק דין

פסק-דין בתיק ע"פ 9275/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 9275/06

ע"פ 9429/06

בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט נ' הנדל

המערער בע"פ 9275/06:
סמיר אבו מוך

המערער בע"פ 9429/06:
מוחמד חשאן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.8.06 בפ"ח 2076/05 שניתן על ידי השופטים א' שיף, י' דר, ח' הורוביץ

תאריך הישיבה:
ט"ו באייר התש"ע
(29.4.10)

בשם המערער בע"פ 9275/06:
עו"ד יניב שגב

בשם המערער בע"פ 9429/06 :
עו"ד דוד יפתח, עו"ד דן ענבר, עו"ד משה שרמן

בשם המשיבה:
עו"ד ג'ויה שפירא

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

העובדות הצריכות לעניין

1. מונחים בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' דר, א' שיף וח' הורוביץ בתפ"ח 2076/05). המערער בע"פ 9275/06 סמיר אבו מוך (להלן: 'סמיר') והמערער בע"פ 9429/06 מחמד חשאן (להלן: 'חשאן') הורשעו בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2), חטיפה לשם רצח לפי סעיפים 369 ו-372 וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) - כל הסעיפים על פי חוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: 'חוק העונשין'). על המערערים נגזר עונש מאסר עולם ועשר שנות מאסר במצטבר.

בהכרעת הדין נקבעו הממצאים הבאים: המערערים הינם חברים ומתגוררים בבקה אל גרביה. סמיר יליד 1984 וחשאן יליד 1989. בין סמיר לבין המנוחה קטי דוד ז"ל, ילידת 1978, הייתה היכרות מוקדמת. המנוחה עבדה כמאבטחת בקניון המצוי במתחם פולג ליד נתניה. המערערים קשרו ביניהם קשר לחטוף את המנוחה ולרוצחה. סמיר תיאם עם המנוחה את הגעתם למקום עבודתה בקניון. ביום 22.10.05, בסמוך לשעה 22:00, הגיעו חשאן וסמיר, במכוניתו של האחרון, לקניון בו עבדה המנוחה. לאחר שהמנוחה סיימה את משמרתה – בסמוך לשעה 23:00 – שכנעו אותה המערערים להצטרף אליהם לנסיעה ברכב באמתלת שווא לפיה בכוונתם לשוחח עימה. תחילה נסעו לבקה אל גרביה, שם הם הציעו למנוחה לצאת מן המכונית. משסירבה, הם נסעו עימה ליער חדרה. המנוחה סירבה שוב לצאת מן המכונית. או אז חבטו בה המערערים באמצעות מפתח ודקרו אותה בסכין באורך להבה 17 ס"מ. המנוחה נדקרה 28 דקירות בסכין בגבה, בבית שחיה, בחזה, בבטנה, בעורפה, בצווארה, בלחייה, בירכה השמאלית ובתנוך האפרכסת. היא נחבטה לפחות 12 פעמים בראשה באמצעות מפתח. לאחר מכן, המערערים אף ניסו לדרוס את המנוחה כדי לוודא את מותה. לאחר שהמערערים רצחו את המנוחה הם גנבו את ארנקה ובו עשרות שקלים.

בבית המשפט המחוזי, המערערים כפרו בעבירות שיוחסו להם, אם כי הודו שהסיעו את המנוחה במכונית, אליה עלתה מרצונה. במהלך המשפט המערערים ניסו להטיל את האחריות לרצח האחד על פני רעהו. גרסותיהם נדחו על ידי בית משפט המחוזי. בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו של חשאן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. בהודאתו הראשונה של חשאן (מתאריך 25.10.06 – ראה ת/201), לאחר שהסגיר את עצמו למשטרה, הוא תיאר כיצד הוא וסמיר ביצעו את הרצח בצוותא. חשאן חזר על הודאה זו בבוקר שלמחרת. חשאן אף השתתף בשחזור וחזר על תיאור האירועים בליל הרצח. עם זאת, בתאריך 11.11.05 חלה תפנית בגרסתו של חשאן והוא התנער מחלקו בביצוע המעשים שהובילו למותה של המנוחה. חשאן טען כי סמיר רצח את המנוחה. עוד טען כי סמיר אמר לו להפליל את עצמו. לטענת חשאן, הוא הודה בתחילה בביצוע הרצח במשטרה בשל חששו מסמיר. בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו וציין כי אדם לא יודה בעבירת רצח רק בשל חשש מהרוצח האמיתי. חשאן התקשה להסביר את ההיגיון בנטילת האחריות לביצוע הרצח בשל פחדו מסמיר, אך בכל זאת בחר מלכתחילה לסבך אותו במעורבות באירוע בהודאתו. בנוסף, בית המשפט המחוזי נתן משקל לעדות אחיו של חשאן שמסר במשטרה כי חשאן התוודה בפניו ובפני אנשים נוספים על מעורבותו באירוע. אמנם האח חזר בו מעדות זו במהלך המשפט, אולם בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו במשטרה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: 'פקודת הראיות'). זאת, על בסיס התרשמותו כי העד ניסה לסייע לאחיו ככל יכולתו במהלך המשפט.

באשר לעדותו של סמיר, בית המשפט המחוזי קבע כי הודאתו במשטרה עדיפה על כפירתו אשר נמסרה במהלך החקירה המשטרתית ובבית המשפט. בחקירתו הראשונה, תחילה מסר כי חשאן הוא זה שדקר את המנוחה בסכין. בהמשך, סמיר אישר שחשאן אמר לו שכוונתו לרצוח את המנוחה, אך מעורבותו במעשה התמצתה בבעיטה במנוחה בלבד. בהמשך לאותה חקירה מיום 25.10.05 ובשחזור (ת/236 ו – ת/238) סמיר הודה שהכה את המנוחה במפתח השוודי בראשה, בעוד חשאן דקר את המנוחה בסכין. במהלך השחזור הוא אף הדגים כיצד היכה את המנוחה בראשה. בחקירה שנערכה ביום 28.10.05 כפר סמיר בביצוע עבירת הרצח אך אישר שהיה נוכח במקום והפליל את חשאן.

בפסק הדין צוין כי עדויות שני המערערים במהלך המשפט אינן ראויות לאמון. גרסותיהם שונו והן לא עמדו בחקירה הנגדית באופן שיצדיק התעלמות מהודאותיהם במשטרה. על יסוד הקביעות העובדתית האמורות בית המשפט המחוזי מצא כי הוכח באופן חד משמעי שהמערערים תכננו וביצעו את מעשה הרצח יחדיו לאחר שחטפו את המנוחה.

טענות הצדדים

טענות חשאן (ע"פ 9249/06)

2. לגרסת חשאן, הודעותיו במשטרה - לפיהן כפר בביצוע מעשי האלימות כלפי המנוחה - היא הגרסה האמיתית ולא הודאתו הראשונה מתאריך 25.10.05. לטענתו הוא הודה במעורבות ברצח בשל לחץ מבני משפחתו של סמיר. בפועל, סמיר ביצע את הרצח בעוד חשאן נותר ברכב. נטען, כי כבר בתאריך 28.10.05, במסגרת עימות עם סמיר, חשאן טען שהוא לא רצח את המנוחה וכי סמיר ביצע את הרצח ואמר לחשאן שייקח על עצמו את האחריות לכך (ראו ת/239 בעמ' 7). עוד טען כי הוא מסר במשטרה את המניע של סמיר לרצח. ברם, לטענתו המשטרה לא חקרה את העניין. לטענת הסנגור, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס למבחנים המשפטיים הרלוונטיים לבחינת הודאת נאשם - המבחן הפנימי, המבחן החיצוני והתוספת של "דבר מה נוסף". באשר למבחן הפנימי, הסניגור טען כי הודאת חשאן במשטרה מעלה תהיות וספקות. חשאן כלל לא הכיר את המנוחה והמניע שלו למעשה כלל אינו ברור. המניע שסיפק חשאן בהודאתו הראשונה לביצוע הרצח לפיו "היו לו עצבים" בשל סכסוך עם גורם שלישי - נטול כל הגיון. הודגש כי אף החוקרים הטיחו בחשאן שמדובר בגרסה נטולת הגיון. תמיהה נוספת בגרסת חשאן היא שהוא העיד שסמיר הסכים להצעה שלו לרצוח את המנוחה, על אף שהיא חברה שלו, מבלי כל סיבה הגיונית. תהיה נוספת שמעלה הסנגור נוגעת לתיאור הרצח על ידי חשאן. קשה לסבור שמי שהוכתה על ידי מפתח שוודי בעוצמה רבה תאמר במהלך האירוע "תראה מה עשית לי...תסתכל כל הפנים שלי דם" ושהמכה בתגובה ישאל "מה עשיתי לך?", יאמר "אוי ואי ואי אני מצטער מאוד" (הודאתו של חשאן במשטרה מיום 25.10.05 – ת/203) וימשיך במעשיו.

באשר למבחן החיצוני, נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא נימק את הכרעתו בעניין אלא קבע כי הדברים שכתב בא כוח המאשימה בסיכומיו מקובלים עליו. מדובר בהנמקה שאינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה. לגופם של דברים נטען, כי אין בנמצא ראיה המאמתת את הודאת הנאשם. הודגש כי חשאן היה בזירה, ראה את הרצח וכלי הרצח וידע להיכן הושלכו. על כן, אין לקבוע, למשל, כי הממצאים הפתולוגיים המדויקים שתוארו בהודאת חשאן מהווים "דבר מה" משום שאין מחלוקת שהיה נוכח במקום גם על פי גרסתו בבית המשפט.

טעות נוספת בפסק הדין עליה הסנגוריה מצביעה הינה בקביעה כי השינוי בגרסתו של חשאן נעשה בתאריך 11.11.05, בעוד הוא שינה את גרסתו עוד שבועיים קודם לכן בתאריך 28.10.05. לדעת הסנגור אם בית המשפט המחוזי היה מודע לטעות האמורה ייתכן והיה מייחס להודעה השנייה במשטרה משקל רב יותר. לעניין עדות אחיו של חשאן הודגש כי מדובר באמרת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, הטעונה חיזוק שאינו קיים כאן.

עוד נטען כי נפלה טעות בהנמקת בית המשפט המחוזי לפיה אדם לא יודה ברצח מחמת חששו מן הרוצח האמיתי. בדו"ח ועדת גולדברג לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (דצמבר 1997), נסקרו קבוצות גורמים למתן הודאות שווא. לגישת הוועדה, קיימת תופעה מוכרת כי יש המודים במעשה העבירה מתוך שיקולים ולחצים חברתיים, ובכללם הרצון לחפות על העבריין האמיתי. הסיבה לכך נעוצה בטעמים משפחתיים או מתוך סולידריות עם העבריין, ולעיתים תוך כניעה ללחצי העבריין.

בשל כל האמור, נטען כי גרסתו הראשונה של חשאן – אותה אימץ בית המשפט המחוזי - אינה עומדת במבחן ההיגיון הפנימי ואינה מאומתת בראיה חיצונית. לחילופין, נטען כי חלקו של חשאן ברצח לא הוכח. שלב תיכנון הרצח וחלקו הפיסי של חשאן בביצוע לא הוכחו, ועל כן ניתן לכל היותר להרשיעו בסיוע לרצח.

באשר להרשעה בעבירה של חטיפה לשם רצח נטען כי לא ניתן לשלול את גרסת חשאן כי כלל לא ידע על תכנון הרצח עד שהוא וסמיר הגיעו למקום ביצוע העבירה - היער. גם אם ייקבע שהתכנון נעשה בקניון, הרי שלא הוכח ואף לא נטען בכתב האישום שהמנוחה ביקשה לשוב לביתה וסורבה או כי חופש התנועה שלה נשלל לפני שהותקפה.

לבסוף, לעניין העונש, הסנגור טען כי לא ברור מגזר הדין האם העונש המצטבר של 10 שנות מאסר הוטל בגין עבירת חטיפה או עבירה של קשירת קשר. אם הוטל על קשירת קשר אזי חורג ממסגרת המקסימום הקבועה בחוק. כלל הוא, כי עונש נוסף יוטל בחופף לעונש העיקרי. הטלת עונש מצטבר הינו בגדר חריג. במקרה זה, קשירת הקשר והחטיפה הם חלק בלתי נפרד מהרצח ואין הם מחמירים את המעשה, ועל כן יש להורות על ענישה בחופף.

טענות סמיר (ע"פ 9275/06)

3. לטענת סמיר בית המשפט המחוזי טעה בקובעו כי המערערים החליטו יחדיו לחטוף את המנוחה ולרצוח אותה. על פי טענת סמיר, הכיר את המנוחה תקופה של שנתיים-שלוש. אם כך, ברי כי המנוחה הסכימה מרצונה החופשי להצטרף לנסיעה. כל כוונתו הייתה להיפגש עם חברתו וודאי שלא לפגוע בה. עוד נטען כי בית משפט המחוזי שגה משלא קיבל את עדותו בבית המשפט. בעדות זו הוא חוזר על הודאותיו הראשונות במשטרה לפיהן משפחתו של חשאן איימה עליו. בנוסף, אין כל ראיה כי הוא החזיק באחד מכלי הרצח. עוד סמיר טען כי עומדת לו הגנה על פי סייג הכורח כאמור בסעיף 34יב לחוק העונשין. סמיר פעל מחשש לחייו כתוצאה מאיומיו של חשאן כלפיו. עוד הדגיש סמיר, כי אין תוספת ראייתית מהימנה המוכיחה את אשמתו כנדרש. ממילא לא התקיימו היסודות הנדרשים - יסוד ההכנה וההחלטה להמית, הנדרשים להרשעה בעבירת הרצח. לחלופין, גם סמיר, כמו חשאן ומנימוקים דומים, טוען כי לא היה מקום לקבוע שהעונשים ירוצו במצטבר.

טענות המשיבה

4. מנגד, המשיבה סבורה כי הכרעת בית המשפט המחוזי מעוגנת בקביעות עובדתיות המבוססות היטב בחומר הראיות. הודגש כי חשאן התייצב מיוזמתו בתחנת המשטרה, התוודה ברצח ואף ערך שחזור עוד באותו יום. זאת, לאחר שהתוודה קודם לכן בפני אחיו. נתונים אלו, כך נטען, משליכים על הטענה בדבר לחצים כלשהם שהופעלו עליו. כך גם סמיר הודה ושחזר את מעשיו ברצח. אף אחד מהמערערים לא טען כנגד קבילות הודאותיו בהליכים. הודגש על ידי המשיבה, כי המערערים לא תיאמו עדויותיהם חרף הדמיון בפרטים. באשר לגרסאות המאוחרות של המערערים, אלו אינן עומדות במבחן ההיגיון. העדויות נסתרו מתוך עצמן במהלך החקירות בבית המשפט וכן סתרו אחת את רעותה. אמנם, המשיבה מסכימה כי נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר המועד אשר חזר בו חשאן מגרסתו הראשונית. אולם אין הדבר משליך על שאלת המהימנות. זאת, הואיל ובית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי עדויות המערערים "לא עמדו בביקורת ההיגיון והופרכו בקלות במשפט". צוין, כי עדותו של סמיר לפיה חשאן איים עליו בנשק עלתה לראשונה רק במשפט ובחקירתו כלל לא ציין מי איים עליו. באשר לתוספת הראייתית מפנה המשיבה לתיאורי החבלות של המערערים שתואמים לממצאים הפתלוגיים. אף עדות המערערים ביחס למקום בו השליכו את כלי הרצח – סכין ומפתח שוודי - תאמו למקום בהם הם נמצאו. לבסוף, גם עדות אחיו של חשאן מחזקת את הודאות המערערים.

לגבי עבירת החטיפה, נטען כי המערערים פיתו את המנוחה לעלות לרכב לנסיעה תמימה לכאורה. אולם משהגיעו לבקה אל גרביה ולאחר מכן ליער והמנוחה סירבה לרדת מן הרכב, שללו ממנה את חופש התנועה. יכולתה לסוב על עקבותיה ולשוב לקניון או לביתה נפגעה. על כן, התקיימו יסודות עבירת החטיפה. המשיבה סבורה כי על פי המבחנים המשפטיים הרלוונטיים צדק בית משפט המחוזי בקובעו כי יש להורות על הטלת עונשי מאסר במצטבר. מדובר בעבירות חמורות ונפרדות. צוין, כי בית המשפט המחוזי תיקן את פסק הדין והבהיר כי העבירה הנוספת הינה חטיפה לשם רצח והעונש לצידה מעל 10 שנים.

דיון

5. עסקינן בתיק רצח המושתת בעיקרו על הודאות נאשמים מחוץ לכותלי בית המשפט. הודיית חוץ של נאשם הינה ראיה שיש להתייחס אליה בזהירות, דווקא בשל כוחה המשכנע. בענייננו, הסנגורים אינם טוענים בדבר אי קבילות הראיה, אלא ביחס למשקל שהוענק לה. אכן צודקים הסנגורים כי קיים חסר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. החסר בפסק הדין הינו בשני היבטים; האחד, אי בדיקת הראיה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. לפי מבחנים אלו, משקלה של הודיית חוץ של נאשם תבחן על פי המבחן הפנימי והמבחן החיצוני (ראו ע"פ 774/78 יוסף לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228)(להלן: 'פסק דין לוי'). אציג בהמשך תוכן מבחנים אלה. בית המשפט המחוזי במקרה דנא לא בחן את ההודאות בצורה שיטתית באופן בו הפסיקה מתווה. כך למשל, אין דיון מסודר של הודאות הנאשמים במסגרת המבחן הפנימי. ההיבט השני של החסר בפסק הדין הוא ביחס לדרישה הראייתית לקיומו של "דבר מה נוסף" טרם ירשיע בית משפט נאשם על סמך הודיית החוץ. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי: "ב"כ המאשימה התייחס בסיכומיו לחיזוקים ול'דבר מה' שבהודאותיהם של הנאשמים, ואיני רואה צורך להרחיב שכן הדברים מקובלים עלי" (עמ' 11 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי).

מצוות המחוקק היא כי הכרעת דין תהא מנומקת (סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). דרישה זו אינה טכנית אלא מהותית. שלושה מימדים לדרישה זו: המימד הראשון הוא בקשר שבין בית המשפט לבין עצמו. תהליך ההנמקה הינו בגדר כלי הבהרה. עבודה שיטתית מסייעת לבית המשפט לבחון את התוצאה אליה הגיע – ובאופן זה לבצע אף ביקורת עצמית. המימד השני הוא בקשר שבין בית המשפט לבין הנאשם. הנמקה פותחת את הדלת בפני הנאשם ומאפשרת לו להבין את הנימוקים לתוצאה אליה הגיע בית המשפט שדן בעניינו. המימד השלישי הוא בקשר בין הערכאה המבררת לבין ערכאת הערעור. מלאכת הביקורת הערעורית מוגבלת מהטעם שערכאה זו, בניגוד לקודמתה, אינה רואה את העדים ואינה מתרשמת מהם באופן ישיר. כמובן, אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך שמיעת עדים. תפקידה לבחון את דרך הכרעת הערכאה המבררת, ולשם כך הנמקת הערכאה המבררת מהווה צוהר לשיקולי ההכרעה.

נדמה כי ניצבות בפני ערכאת הערעור שלוש אפשרויות בדבר השאלה הכיצד להתייחס במצב בו קיים חסר בהכרעת הדין: האחת, קבלת הערעור והפיכת הרשעה לזיכוי, למשל; השנייה, קבלת הערעור והחזרת הדיון לערכאה המבררת לשם השלמת החסר; השלישית, דחיית הערעור, אם כי לא רק מנימוקיה של הערכאה המבררת.

אינני נדרש במסגרת ערעור זה להציג כללים בדבר השאלה באיזה מצב על ערכאת ערעור לפעול על פי אחת משלוש האפשרויות שהוצגו. די לומר כי התשובה תלויה, בין היתר, במידת השפעת החסר על יכולתה של ערכאת הערעור לבצע את מלאכתה. למשל, ייתכן והחסר אינו משמעותי וייתכן שהחסר אכן משמעותי, אך ניתן ללמוד מהי עמדת בית המשפט המברר בסוגיה הרלוונטית מתוך עיון רחב בהכרעת הדין. כאן, סבורני, כי הגם והיה על הערכאה המבררת לנמק בצורה מסודרת יותר את יישום המבחן הפנימי על המקרה, והגם ולא היה עליה לנקוט ב"שיטת ההפניה" לסיכומי התביעה בדבר הסוגיה החשובה של מבחן "דבר מה" - הרי שעיון בהכרעת הדין יוביל למסקנה כי ב-ד' אמותיה של הכרעת הדין קיימים הכלים להבנת שיקולי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניינם של המערערים דנא. אם כך המצב, אין צורך להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי וניתן לפסוק על פי השיקולים הרלוונטיים להכרעה, כעולה מפסק הדין.

בהגיעי למסקנה זו, אינני מתעלם מכך ששני המערערים הורשעו בעבירת רצח המחייבת הטלת עונש של מאסר עולם. ברם, ההחלטה לבחון את הערעור לגופו נובעת גם מסלע המחלוקת בין הצדדים בערכאה זו. שיקול כאמור אף הוא רלוונטי בבואה של ערכאת הערעור לבחור אחת מהאפשרויות בהן ניתן לנקוט ביחס להכרעת הדין החסרה. מהדיון בפנינו, מצטיירת התמונה הבאה: שני הסנגורים מסכימים כי מרשם היה עד לסיפור המעשה. שניהם מסכימים, אפוא, שהמנוחה נרצחה בידי אחד מן המערערים, בנוכחות המערער השני. קו ההגנה של שני הסנגורים הוא כי המערער האחר, שאותו אינם מייצגים, הוא זה שביצע את הרצח. לטענתם, מסקנת בית המשפט לפיה מרשם מהווה מבצע בצוותא עם הנאשם האחר בעבירות קשירת הקשר, חטיפה לשם רצח ועבירת רצח – אינה מבוססת או מוכחת. מחלוקת זו קוטבית, אך מצומצמת.

בחינת ההודאות על פי המבחן הפנימי והחיצוני

6. קו משותף נוסף של הסנגורים שהוזכר לעיל הוא הסתייגותם ממשקלה של הודיית המערער אותו מייצגים, אשר נמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט. נדמה כי בדיקת קבילות הודאה הינה מלאכה פורמאלית יותר, במובן זה שהכללים המחייבים ברורים. לעומת זאת, בחינת משקל הודאה הינה בחינה דינמית יותר, והיא דורשת הפעלת שיקול דעת והתבוננות על הודאת החוץ בהקשר לחקירה וההליך המשפטי. בפסק דין לוי הוגדרו המבחן הפנימי והחיצוני של הודיית החוץ. כך נפסק:

"המבחן הפנימי ('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בזה סימנים של שכל ישר... המבחן החיצוני ('דבר-מה') בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה" (שם, בעמ' 234).

הייתי מוסיף, כי ההפניה לשכל הישר אינה גורעת מהצורך להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר. כלל חשוב נוסף הוא: "בין שני מבחנים אלה קיימים קשרי גומלין" (שם).

ביחס למבחן החיצוני, יצוין כי הודאות שני המערערים, כל אחת כשלעצמה, קוהרנטיות, בהירות ומספרות סיפור שלם ברצף. הטענה המרכזית של שני הסנגורים אינה שההודאות אינן הגיוניות כשלעצמן, אלא שאין זה הגיוני כי המערער אותו מייצגים ביצע את העבירה. ולראיה – התביעה לא הוכיחה את המניע של כל אחד מהמערערים לביצוע הרצח הברוטאלי. הסתייגות אחרת של הסנגורים מתייחסת ל"דינמיקה של ההודאות", גם בהתחשב בכך שהמערערים מסרו הודאות בגדרן כפרו באשמה.

כמענה על טענות אלו, אעמוד על הודאות המערערים. אתייחס תחילה לחקירת חשאן.

בתאריך 25.10.05 חשאן, ביוזמתו, הסגיר את עצמו למשטרה (ראה ת/201 – זכ"ד מתאריך 25.10.05 וראה עדותו של רס"ר בועז כהן עמ' 107-108 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי). הוא הודה בביצוע הרצח שארע 3 ימים קודם לכן. במסגרת זו, הפליל את סמיר בשותפות למעשה הרצח. בחקירתו ציין כי הוא אינו מכיר את המנוחה וכי סמיר, שהיה בקשר איתה, הוא אשר קבע להיפגש עמה באותו יום. חשאן תיאר בחקירה את ביצוע מעשה הרצח בפירוט. לאחר שהתוודה, נסע עם אנשי המשטרה לעיר מגוריו, שם הוביל אותם למקום מגוריו של סמיר והצביע על ביתו. בעקבות הודאתו של חשאן נעצר סמיר. מאוחר לכן, מסר חשאן הודאה מפורטת עליה חתם (ת/203). הוא מסר כי סמיר קבע להיפגש עם המנוחה והזמין אותו לצאת עימם. הוא תכנן מראש לרצוח את המנוחה וסמיר הסכים. מהקניון נסעו השלושה ברכבו של סמיר. האחרון אמר למנוחה כי הוא יסיע אותה לביתה לאחר שיעבור בביתו ויחליף בגדים. בשלב מסוים, המנוחה אמרה שהיא רוצה ליער חדרה. בהגיעם למקום סירבה המנוחה לרדת מהרכב ואמרה שקר שם. בתגובה, סמיר אמר לה שהיא זו שבקשה לבוא לשם, וכיצד כעת היא רוצה לחזור לביתה. חשאן לקח את המפתח השוודי מהרכב, וביקש מהמנוחה לרדת מהאוטו. היא סירבה. חשאן החל להכות את המנוחה באמצעות המפתח השוודי בפניה. לאחר שתפס אותה בידיו והוציא אותה מהרכב דקר אותה בבטנה. בשלב זה סמיר נטל את המפתח השוודי והכה אותה בראשה. לאחר מספר דקירות חשאן אמר לסמיר שהחברה שלו עדיין לא נפטרה. סמיר שאל בתגובה מה לעשות וחשאן השיב כי הוא ימשיך לדקור אותה. הוא דקר אותה באזורים שונים בגופה ובליבה. בשלב מסוים הציע חשאן לדרוס את המנוחה כדי לוודא את מותה. למעשה, בפועל, לא דרסו את המנוחה. לאחר מכן עזבו את המקום תוך השלכת כלי הרצח, ונסעו לתחנת דלק שם חשאן ניקה את טמבון הרכב מהדם שאחז בו.

כאמור, זוהי גרסה מפורטת וקוהרנטית. חשאן חזר עליה באופן מפורט מספר שעות לאחר מכן במהלך השחזור, תוך הובלת השוטרים לזירת הרצח (ראה ת/ 208). בהמשך, נחקר ושוב חזר על הגרסה במלואה ולפרטיה (ת/210).

חשאן טוען כי פחד מסמיר ועל כן הודה במעשים. טענה זו לא מצאה כל תמיכה בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט. יתרה מזו, היא לא עומדת בהגיון הפנימי של הודעות חשאן, בהן כפר באשמה. כפי שבית המשפט המחוזי ציין, מתבקש לשאול כי אם אכן חשאן פחד מסמיר, מדוע הפליל אותו בהשתתפות בביצוע הרצח בגרסתו הראשונה, כפי שתואר לעיל? יודגש כי גרסה זו נמסרה ביוזמתו לאחר שבחר להסגיר את עצמו למשטרה. זאת ועוד: באיזו דרך ניתן ליישב את פחדו של חשאן מסמיר, עם נסיעתו של חשאן בליווי משטרה לכפר בו מתגורר סמיר, במהלכה הצביע על ביתו והוביל למעצרו? אם לא די בכל אלה, אף תוכן כפירתו של חשאן אינה תואמת את ההסבר שמסר. רוצה לומר, שחשאן לא הסביר כי אם אכן פחד מסמיר, מדוע המשיך להפליל אותו בהודעות המאוחרות ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי. יודגש, כי רק בעקבות הודאתו בתיאור המקרה הפך סמיר לחשוד ונעצר. מצב דברים זה מחליש עד מאוד את טענת הסנגוריה כי חשאן הודה כדי להוציא את סמיר מהתמונה. ההיפך הוא הנכון – חשאן הוא דווקא זה שהכניס את סמיר ללב התמונה. גם לא ניתן כל הסבר לכך שחשאן הסגיר עצמו ביוזמתו למשטרה שלושה ימים לאחר הרצח והפליל את סמיר. זאת, מבלי שהמשטרה הזמינה אותו לחקירה ומבלי שניזונה מכיווני חקירה שהצביעו באותו שלב על מעורבותו. השתלשלות אירועים זו מחזקת את משקל ההודאה ועומדת מול החלטתו לחזור בו מהודאתו, שלושה ימים לאחר מכן. גם אם בית המשפט המחוזי לא ציין זאת, התנהגות הכוללת זו של חשאן מדברת בעד עצמה. באשר לעדותו בבית המשפט, בה כפר בביצוע העבירות, צוין בהכרעת הדין שאין מקום לתת בה אמון (ראו עמודים 4, 5 ו-12 להכרעת הדין). מדובר בממצא עובדתי שנקבע על ידי הערכאה המבררת, הנובע גם מהתרשמות ישירה מהנאשם שהעיד בפניה. התוצאה היא כי המבחן הפנימי של הודאת חשאן מחזק את מסקנת בית המשפט לתת בה אמון.

7. נפנה עתה לבחינת המבחן הפנימי של הודאת סמיר, לרבות התפתחות החקירה.

בתאריך 25.10.05 ובעקבות עדותו של חשאן, כמפורט לעיל, נעצר סמיר. במהלך החקירה שנערכה באותו יום (ת/231) אישר סמיר שהוא וחשאן נסעו ברכבו לקניון בו עבדה המנוחה. על פי עדותו הם נסעו מהקניון עם המנוחה לבקה אל גרביה ומשם ליער חדרה. סמיר הפליל את חשאן בביצוע עבירת הרצח ותיאר כיצד חשאן דקר את המנוחה. על גרסה זו חזר בחקירה נוספת שנערכה באותו יום (ת/232). בהמשך החקירה הודה שבעט במנוחה במהלך האירוע, אך עדיין לא הודה שרצח אותה (ת/235). בשעה 13:00 באותו יום הודה במעורבות ברצח המנוחה (ת/236). כדבריו: "הרגנו אותה שניים הוא בסכין ואני במפתח, זה מה שקרה" (שם, ש' 36). על פי עדותו, חשאן אמר לו, עת המתינו בקניון למנוחה, כי הוא רוצה להרוג אותה. זאת, בניגוד לגרסותיו הקודמות של סמיר, לפיהן לא ידע על התוכנית. סמיר ציין כי חשאן דקר את המנוחה והוא בעט בה בראשה כשהייתה על הרצפה. לאחר מכן, הכה את המנוחה במפתח שוודי שנמצא ברכבו, תיאר את גודלו וכיצד השליך אותו לאחר מעשה ביער. כשנשאל מדוע רק כעת הוא מודה בכך ציין: "כי זה חלס נגמרו החיים שלי אין מה לעשות... עכשיו אני לא מפחד חלס נגמרו החיים שלי, כי תפסו אותי" (שם, ש' 95) הוא העיד שהכה את המנוחה בראש ובגב. כן מסר שנסע לאחור עם הרכב על רגליה של המנוחה. על פי עדותו, לאחר האירוע, הם שטפו את הרכב משאריות הדם. באשר למניע, סיפר שאינו יודע מדוע עשה זאת. ביחס למניע של חשאן מסר שהוא אמר לו שעשה זאת כי היא יהודייה.

לאחר מתן ההודאה, סמיר השתתף בשחזור הרצח (ת/238). המשטרה כוונה על ידו למקום ביצוע הרצח ביער חדרה. הוא הדגים כיצד חשאן יצא מהרכב, נתן למנוחה מכה על הראש ומשך אותה מהרכב לרצפה. עוד הראה כיצד היכה את המנוחה באמצעות המפתח השוודי, בעוד חשאן דוקר את המנוחה בסכין. הוא גם כיוון את המשטרה לאזור בו זרקו את כלי הרצח ואף תיאר אותם.

בתאריך 28.10.05 (ראה ת/239) סמיר נחקר שוב והפעם הכחיש את מעורבותו ברצח. הוא תיאר כיצד חשאן ביצע את הרצח מבלי שהוא היה שותף, פרט לכך שנסע איתו, סייע לו לשטוף את הרכב מדם וזרק את המפתח השוודי מבלי שהשתמש בו. כשנשאל מדוע הוא מוסר גרסאות שונות השיב כי הוא פוחד מחשאן והגרסה הקודמת הייתה גרסה שקרית. במהלך החקירה המשטרה ביצעה עימות בין המערערים. במהלך העימות חזר בו חשאן מהודאתו. שני המערערים חזרו בהם מהודאותיהם והאשימו כל אחד את רעהו בביצוע הרצח. ב – 6.11.05 נערכה חקירה נוספת במהלכה סמיר חזר על גרסתו לפיה חשאן ביצע את רצח המנוחה מבלי שהיה שותף לבצוע הרצח (ת/241). הוא חזר על גרסה זו גם בחקירה שנערכה מאוחר יותר (מיום 15.11.05, ראה ת/247). בעדותו בבית המשפט הוא תיאר את ביצוע הרצח על ידי חשאן והדגיש כי פחד מחשאן ומשפחתו ועל כן הודה.

בניגוד לחשאן, סמיר לא הסגיר את עצמו והוא לא הודה באמרתו הראשונה שמסר במשטרה. ברם, ניתן לראות התפתחות בחקירה. תחילה כפר, לאחר מכן הודה שבעט בה ובהמשך אותה חקירה הודה ברציחתה יחד עם חשאן. סמיר הדגים את מעשיו בפני חוקרי המשטרה. יש להעניק את המשקל הראוי לכך שהודאת סמיר והדגמת פעולותיו בפני המשטרה נערכו ביום מעצרו, שלושה ימים בלבד לאחר ביצוע הרצח. הודיית סמיר הינה קוהרנטית וטמון בה סיפור רציף והגיוני. סמיר, בדומה לחשאן, אינו טוען כי אנשי המשטרה לחצו עליו כזרז להודאתו.

סמיר מסביר את ההודיה על רקע פחדיו מחשאן. בכך משתקף המכנה המשותף לחשאן ולסמיר, שהרי שניהם מסבירים את ההודאה על רקע הפחד מהשני. השאלות שהוצגו לעיל בדבר חוסר ההיגיון בעמדה זו ביחס לחשאן, תקפות גם לסמיר. לאמור, אם סמיר פחד מחשאן, מדוע הוא מפליל אותו בשלב הראשון בו הודה בביצוע המעשה יחד עמו. אם אכן פחד ממנו, מדוע המשיך והפליל אותו גם בשלב השני, בו שינה מגרסתו וכפר בחלקו במעשה הרצח. התפנית בגרסת סמיר מתייחסת לחלקו במעשה אך אינה משנה מחלקו הנטען של חשאן באירוע. סמיר עקבי בהודאותיו בדבר הטלת אשמה על חשאן. הוא מסביר כי הוא פוחד ממשפחתו של חשאן, אך לאחר כפירתו ובגרסתו השנייה הטיל על חשאן את האחריות למעשה כמבצע יחיד של הרצח. סמיר ניסה ליצוק תוכן ממשי לפחד מחשאן ובבית המשפט העיד לראשונה כי במהלך מעצרו איימו עליו האחים של חשאן: "אם אתה מפיל אותו אתה תלך" (עמוד 289 לפרוטוקול). אולם, גרסה זו לא עלתה באף אחת מן הגרסות שנמסרו במשטרה ומכאן שקשה ליתן אמון בטענתו של סמיר שהסיבה לכך שחזר בו מגרסתו הראשונה נבעה מחששו מחשאן. שופטי המותב לא התרשמו לחיוב מעדותם של המערערים במהלך המשפט. כפי שנקבע בהכרעת הדין: "גרסותיהם של שני הנאשמים לא היו הגיוניות. הן עמדו בסתירה להודאות מפורטות שנמסרו במשטרה.... הם לקו בחוסר עקביות, בחוסר הגיון ובחוסר אמינות... דברי הנאשמים בבית המשפט אינה מהימנים" (עמ' 11 – 12 להכרעת הדין). מסקנה זו עולה גם מחומר החקירה. למשל, סמיר במהלך עדותו בבית המשפט לא ידע לתת הסבר הגיוני לכך שבתחילה ציין כי חשאן השתמש בסכין ואילו הוא השתמש במפתח שוודי (ר' עמ' 280 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). סקירת החומר מובילה למסקנה כי המבחן הפנימי של הודאת סמיר, לרבות התפתחות החקירה, מבסס את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

נותר, אם כן, המבחן החיצוני.

8. המבחן החיצוני הוא דו-תכליתי. תכלית אחת היא דרישה ראייתית שבלעדיה לא ניתן להרשיע נאשם על סמך הודאתו מחוץ לכותלי בית המשפט. התכלית האחרת היא יצירת כלי עזר לבית המשפט בבואו להכריע האם לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך העדפת אמרה אחת של נאשם בה הוא מודה, לעומת אמרה אחרת בה כופר. כאמור, בית המשפט המחוזי כתב בהכרעת הדין כי הוא סומך על סקירת התביעה בסיכומיה בנושא התוספת הראייתית של "דבר מה נוסף". לנוכח החשיבות של תוספת זו המהווה לב ליבו של המבחן החיצוני, נכון היה לנמק את המסקנה ולא רק לאמץ את עמדת התביעה. לנוכח זאת, יש להתרכז בראיות חיצוניות אליהן התייחס בית המשפט המחוזי בצורה מפורשת ולא על דרך הפנייה כללית לסיכומי התביעה.

טרם אפנה לבחינה זו, יצוין כי טענה מקדמית אחרת עולה מטענת סנגורו של חשאן הרלוונטית לשני המערערים. נטען כי תהיה זו טעות לקבוע שישנו "דבר מה נוסף" בכך שהמערערים תיארו במדויק את הממצאים הפתולוגיים כגון מקומות הדקירה וכן הכלים באמצעותם בוצע הרצח שאותרו במקום על פי התיאור שנמסר על ידם. הסיבה הנטענת לכך היא שידיעות אלו אינן בגדר "דבר מה" המצביע על כך כי המערערים ביצעו את הרצח. תיאורים אלו רק מוכיחים שהמערערים נכחו בזמן הרצח וגרסה זו נמסרה ממילא על ידם בבית המשפט. על פי גישה זו, יש להצביע על "דבר מה" שמבסס את המסקנה שמערער מסוים ביצע את הרצח ולא רק היה נוכח במקום.

לטענה האמורה ניתן להשיב מן הפן הפורמאלי ומן הפן המהותי. מבחינה פורמאלית, בתוך ההסתייגות האמורה טמונה ההנחה כי על ה"דבר-מה" לכלול תוספת להוכחת יסודות העבירה שמצויה בגדר המחלוקת בין הצדדים. דרישה כזו רלוונטית לראיית סיוע, אך לא לראיית "דבר-מה". כפי שנקבע על ידי בית משפט זה (ע"פ 6936/94, עוואד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 848 (1996)): "ה'דבר-מה' מהווה על-פי אופיו ותכליתו 'תוספת מאמתת' להודאת הנאשם, ולהבדיל מה'סיוע', אין ראיית ה'דבר-מה' צריכה 'לסבך' את הנאשם בביצוע העבירה". כמו כן, ראיית הסיוע, בניגוד לראיית "דבר-מה" חייבת להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים (ראו רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (14.12.06)) (להלן: 'פסק דין מילשטיין'). תוספת ה"דבר-מה" הינה ראיה מאמתת. קרי, ראיה המחזקת את המסקנה שמדובר בהודאת אמת. מטרתה של ראיית "דבר-מה" היא לשמש אמת מידה לבדיקת אמיתות הודיית נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט. לכן יש משקל לכך שהתיאור בהודאת כל אחד מהנאשמים בדבר מיקום הדקירות והימצאות כלי הרצח אומת על ידי המציאות "החיצונית" להודאה כגון כלי הרצח והממצאים הפתולוגיים. העובדה שכל אחד מהמערערים מסכים שהיה נוכח במקום אינה גורעת מקיומה של "דבר-מה". אם לדוגמה המערערים היו טוענים כי הראייה הנטענת להיות "דבר-מה" הייתה בנחלת ידיעת הציבור משום שהדבר פורסם בכלי התקשורת – כי אז אפשר היה לתקוף את משקלו של "דבר-מה" כחסר נפקות. אולם, זה אינו המצב כאן. יתרה מכך, העובדה המוסכמת שכל אחד מהמערערים היה נוכח במקום בזמן הרצח מהווה ראייה נסיבתית להיותם מעורבים בפשע, בהיעדר כל הסבר אחר. בל נשכח כי שני העדים לרצח – המערערים – הפלילו זה את זה. בכל מקרה במישור הפורמאלי, ההסתייגות שנטענה לעיל למעשה אינה הסתייגות.

במישור המהותי, אף לפי הקו שנטען, ישנו "דבר-מה" שמחזק את המסקנה שכל אחד מהמערערים היה שותף פעיל בעבירת הרצח. "דבר-מה" זה אף קיבל דגש בנימוקים המפורשים להכרעת הדין. כוונתי לכך שהשוואת הודאותיהם המפלילות של המערערים במשטרה (ת/203 ל – ת/236) מגלה כי בנקודות המהותיות הם מתארים את ביצוע הרצח באופן דומה גם באשר לחלקו של כל אחד מהם במעשי האלימות שבוצעו כלפי המנוחה. עניין זה משמעותי דווקא מפני שאין טענה לפיה המערערים תיאמו גרסאות ביניהם. לכן, יש משקל רב לכך ששני המערערים מתארים בצורה דומה את מעשיהם של כל אחד מהם, בזמן שהמנוחה הותקפה ובשלבים נוספים של האירוע. שניהם הודו כי ביצעו ביחד את הרצח. כדברי חשאן: "הרגתי את הבחורה... אני וחבר שלי" (ת' 203 עמוד 1 ש' 7-9) או כלשונו של סמיר: "הרגנו אותה אנחנו שניים" (ת/236 עמ' 2 ש' 36). כל אחד מהמערערים מתאר כי סמיר קבע להיפגש עם המנוחה בקניון בו היא עובדת. המערערים מודים כי היוזמה לרצח הייתה של חשאן וכי הלה סיפר על התוכנית לסמיר מראש. חשאן מסר – "אמרתי לו אני מחכה לך בחוץ בחניון הרכבים... אמרתי לו אני רוצה להרוג את החברה שלך" (ת/ 203 עמ' 3 ש' 67 וראה ת/236 עמ' 2 ש' 31 – 32 לדברי סמיר). חשוב מכך, שניהם מתארים כי בתחילה חשאן הכה את המנוחה בראשה עם המפתח השוודי אותו לקח מתא מטען רכבו של סמיר ולאחר מכן חשאן דקר אותה. בשלב מסוים סמיר הצטרף והכה את המנוחה במפתח השוודי בראשה. כדברי חשאן – "את המפתח נתתי לה בפנים שלה... נתתי לה דקירה בבטן, באמצע, החבר שלי לקח את המפתח השוודי עוד פעם ונתן לה על הראש" (ת/203 עמ' 3 ש' 116 ואילך). סמיר העיד – "מחמד (חשאן) התחיל עם המפתח נתן לה על הראש" ובהמשך עדותו ציין כי בזמן שחשאן דקר את המנוחה הוא היכה אותה בראשה עם המפתח השוודי (ת/236 עמ' 2 – 3 ש' 46, 49-50). כל אחד מהמערערים מתאר כיצד סמיר נהג ברכב לאחור על מנת לוודא את מותה של המנוחה. עוד מתארים שניהם שלאחר שנסעו ממקום ביצוע הרצח הם עצרו בתחנת דלק, שטפו את הרכב והטמבון מהדם שדבק בו.

גישה זו, בדבר קיומו של "דבר-מה" בדמות זהות הגרסאות בהודאת נאשם אחד כלפי נאשם אחר מוכרת בפסיקה. כדברי המלומד י' קדמי בספרו:

"מכוח ההלכה הפסוקה, רשאי בית-המשפט לראות ב'זהות הגרסאות' המוצגות בהודיותיהם של שותפים לעבירה, 'דבר מה' להודיות; וזאת, משום של'זהות הגירסאות' כשלעצמה – כל עוד אין חשש להתערבות פסולה מצד החוקרים – יש משקל ראייתי עצמאי, המצביע על אמיתות תוכנה של כל אחת מהן. לכאורה – הודיה משמשת ראיה לחובתו של 'אחר'; למעשה – 'זהות הגרסאות' שבשתי ההודיות היא הראיה, ולא ההודיה כשלעצמה." (י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009, חלק ראשון, עמ' 138)

במקרנו, קיים אפוא "דבר-מה" ממשי. שני המערערים, בנפרד וללא תיאום, מסרו תיאור בדבר חלקו של כל אחד מהם בביצוע מעשה הרצח. התיאורים תואמים זה את זה. אם אכן מדובר בהמצאת סיפור על ידי כל אחד כי פחד מחברו, הכיצד ניתן להסביר ש"חלוקת העבודה" מתוארת על ידם באותה צורה?

עדות אחיו של חשאן שמסר במשטרה, כי חשאן התוודה בפניו בנוכחות גורמים נוספים מהווה אף היא - על פניה – "דבר מה נוסף" ואף מחזקת את ראיות התביעה. התיאור של האח בדבר ההודאה שמסר חשאן בפניו תואמת להודאתו המפלילה של חשאן. הוא ציין שחשאן מסר שהכה את המנוחה במפתח שוודי ואף פירט את דו-השיח בין חשאן לבין המנוחה. לא מצאתי ממש בטענת הסנגוריה כי עדות האח שהתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות הינה חסרה שכן היא חסרת חיזוק ראייתי. כבר נפסק לא אחת כי ראיה הטעונה חיזוק יכולה לחזק ראייה אחרת הטעונה תוספת ראייתית (ע"פ 349/86 פנחס בן שושן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 792 (1988)). יצוין כי בית המשפט המחוזי התייחס גם לראיה זו כחיזוק להודאה. אולם, אף ללא תוספת ראייתית זו כלפי חשאן, קיים כאמור "דבר-מה" בעל משקל רב להודאות המערערים.

בהקשר זה יוזכר, כי על פי ההלכה הפסוקה, בין המבחן הפנימי למבחן החיצוני קיים קשר גומלין: ככל שגדל כוחו של המבחן האחד, כך פוחת הנטל בגדרו של המבחן האחר (ראו פסק-דין מילשטיין שהובא לעיל). כאן, המבחן החיצוני מחזק מאוד את משקל ההודאות והמבחן הפנימי מחזק אף הוא את משקלן. התוצאה היא כי אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה קבע ממצאים על סמך אמרות אלו.

המניע

9. הסנגורים טוענים כי לא הוכח המניע של המערערים לביצוע העבירות. חסר זה, לגישתם, מחליש את משקל ההודאה משום שהוא מצביע על חוסר ההיגיון בגרסאותיהם. אין בידי לקבל טענה זו. במישור הכללי, היום, בניגוד לעבר, המניע אינו אחד מיסודות עבירת הרצח. באשר לחוסר ההיגיון בהודאות, אודה כי נשגבות מבינתי מופלאות האדם להיטיב או להזיק. בהלכת שניר נפסק כי אין צורך להוכיח מניע כדי להרשיע בפלילים וכי המניע: "אינו יכול להיות ברור וגלוי לבית המשפט בכל מקרה". וביתר הרחבה נפסק:

"לא תמיד מגלה כל עבריין את מלוא שיקוליו, אפילו באוזני שותפיו, ולא תמיד הוא טורח לבארם לקושרים האחרים, ומה גם שיש, לא אחת, שקושרים שונים מגיעים למעשה הפלילי, המשותף והמסוכם בצוותא, על יסוד מניעים שונים. כך ייתכן שהאחד מחפש, למשל, את נקמתו בשל פשע, שבוצע כלפיו או כלפי בני משפחתו, ומוכן לשתף עצמו במעשים, בהם אין לו עניין, תמורת שיתופם של האחרים במעשים, אשר בהם יש לו עניין... אין כל השלכה מעשית ועיונית לטיעון הסתמי בדבר העדר מניע, כביכול, שהועלה כאן. ג. המחוקק אף פטר את הערכאה השיפוטית מן החובה להתחקות אחרי המניע בעת בחינת יסודותיה של העבירה, שהרי קיומו או העדרו אינו מעלה ואינו מוריד לעניין האחריות הפלילית... אי-ידיעת המניע או הבנתו החלקית בלבד אינן פוטרות מן האחריות הפלילית, אם הוכחו המעשה הפלילי והמחשבה הפלילית הדרושה. אין המדובר בתנאי-שאין-בלעדיו, ויודעים אנו אל נכון לאור ניסיוננו, כי לא אחת נותר המניע, כדוגמת הרקע העובדתי המלא, כאשר הוא אפוף ולוט בערפל, המתפזר רק לעיני השותפים לסוד" (ע"פ 869/81 שניר נגד מדינת ישראל, לח (4) 169 (1984)).

סמיר העיד במשטרה כי חשאן עבר את העבירה על רקע לאומני. חשאן טען בחקירתו במשטרה כי ביצע את המעשה בשל עצבים. שתי האפשרויות הללו לא הוכחו. המניע של סמיר כלל לא הובהר. עם זאת, נדמה כי העניין אינו מעלה או מוריד במיוחד לאור נסיבות המקרה. הרצח היה אלים ביותר. המנוחה נדקרה 28 פעמים בסכין ונחבטה באמצעות מפתח שוודי לפחות 12 פעמים. המדובר באישה כבת 27. אין כל ראיה שהיו לה אויבים או אנשים שרצו לנקום בה. לא הוצג כל נתון ברקע האישי שלה שיכול היה לבשר על הצפוי לבוא. נדמה כי יהא קשה למצוא כל מניע שיהיה למאן דהוא לבצע עבירה כה חמורה, בצורה כה מחרידה. ונניח כי הוכח האמור – האם המסקנה הנגזרת מכך יכולה להיות שהעבירה כלל לא בוצעה? קשה המלאכה לחדור לנבכי נפשו של רוצח. אולם, השיקול לא לדרוש כי המניע יהא מרכיב בעבירה, אינו רק מעשי. במישור העקרוני, האחריות הפלילית רובצת על אדם בשל מעשיו ומחשבותיו הפליליות. קרי, מה עשה ולמה התכוון במעשיו. בהקשר זה, עשויה להיות משמעות למונח "מניע" במובן המצומצם. למשל, סעיף 90א(2) לחוק העונשין, מגדיר "כוונה" גם על ידי בדיקת המניע במקרים מוגדרים. חלופה זו דנה במטרה למעשה. למשל, הכוונה בביצוע מעשה מסוים מתוך מטרה או מתוך מניע להשיג תוצאה מסוימת, כפי שנקבע בעבירה, אף אם התוצאה לא התרחשה בפועל (ראו לדוגמה סעיף 329 לחוק העונשין). בשלב זה, הסנגורים מתמקדים בסוגיה מדוע ירצו המערערים לרצוח את המנוחה. עסקינן, אפוא, במניע במובן הרחב כמענה לשאלה "מדוע הנאשם בחר לעשות" את אשר עשה. לשון אחרת, מדוע העבריין עובר את העבירה. המיקוד הוא במניע של העושה העומד מאחורי המניע של המעשה. הראשון, אינו כשלעצמו חלק מהאקט הפלילי. סוגית המניע במובן הרחב עשויה לתפוס במקרים מתאימים משמעות בפן הראייתי או כשיקול לעונש. כך או כך, אמת המידה היא דרישות הדין המהותי. לכן, היה ותוכחנה עובדות הרצח מעל לכל ספק סביר, ויש באלו לבסס אף את מרכיב המחשבה הפלילית – אין בחוסר ההיגיון הכללי בביצוע עבירות מסוג זה כדי לגבור. הדבר לא ייחשב כתגלית אם יצוין שהאדם אינו יצור רציונאלי בכל מצב. כוחות הרגש והרצון מבטאים מנעד רחב ביותר. די בהוכחת העובדות מעל לכל ספק סביר, דרכן ניתן ללמוד על היסוד הנפשי.

עבירת החטיפה לשם רצח

10. בערעורים על הכרעת הדין נותר לבחון את הוכחת יסודות העבירות אשר יוחסו למערערים. ביחס לעבירת קשירת הקשר, הממצאים העובדתיים העולים מהודאות הנאשמים מבססים את התכנון כנדרש בדבר עבירות החטיפה לשם רצח ועבירת הרצח. באשר לעבירת הרצח, התיאור המשותף מצביע על התקיימותם של שלושת יסודות העבירה – ההחלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור. הסנגורים מיקדו את טענותיהם בנושא הוכחת יסודות העבירה – בהנחה שהודאות מרשיהם נתקבלו – ביחס לעבירת החטיפה לשם רצח. בהקשר זה טענו כי בשל ההיכרות בין המנוחה לבין סמיר, ואף על פי תיאור המערערים, המנוחה עלתה לרכב מרצונה. מוטב כי טענה זו לא הייתה נטענת. הלכה פסוקה היא כי שלילת החירות עומדת ביסוד עבירת החטיפה. נכפה על הנחטף מצב בו חופש התנועה שלו נשלל. ברי, כי כך היה גורלה של המנוחה במהלך הנסיעה. בל נשכח כי המערערים הוציאו את המנוחה מהרכב בכוח, לאחר שסירבה לרדת מכלי הרכב. אולם, עבירת החטיפה שבוצעה כאן דורשת ראייה רחבה יותר. הגדרת עבירת החטיפה כוללת "מפתהו באמצעות תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה" (ראו סעיף 369 לחוק העונשין). בעניין פרחאת קבע המשנה לנשיאה א' ריבלין:

"אם הפיתוי אינו מתגבש לכלל צורך או חוסר ברירה, מבחינת הקורבן, להימצא במקום שאליו פותה להגיע, ואם אין כל פגיעה ביכולתו של הקורבן לסוב על עקביו ולשוב למקום שממנו בא, אזי נתקשה לראות בכך משום שלילת חירות העולה כדי חטיפה" (ע"פ 7365/00 סימה פרחאת נ' מדינת ישראל (11.8.03)).

כאן, נשללה חירותה של המנוחה. מהחומר עולה כי מהשלב בו נכנסה לרכב היא איבדה לעד את זכותה לחופש תנועה. לא הייתה לה כל אפשרות לסוב על עקביה ולשוב למקום שתבחר. המערערים התכוונו שלא לשחרר אותה ולהוביל אותה למקום בו תירצח. יסודות העבירה של חטיפה לשם רצח לפי סעיפים 369 ו-372 – התמלאו.

המסקנה היא כי דין הערעורים על הכרעת הדין להידחות.

ערעור על גזר הדין

11. הסנגורים טענו לחלופין שאף אם יידחה ערעורם על הכרעת הדין יש מקום לקבל את ערעורם על גזר הדין. טענתם שלא היה מקום לגזור עונש מאסר של 10 שנים בגין עבירת החטיפה לשם רצח במצטבר לעונש המאסר בגין עבירת הרצח. על פי טיעון זה, די בהטלת עונש של מאסר עולם ולא היה מקום להוסיף כל עונש נוסף. מהעבר האחר, המשיבה סבורה כי התוצאה מוצדקת בנסיבות העניין. השאלה העומדת לדיון הינה, אפוא, האם היה מקום להטיל עונש מאסר מצטבר או חופף.

בעניין זה, מוענק לבית משפט זה שיקול דעת להטיל עונשי מאסר בשני האופנים: חופף ומצטבר. בעניין ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח (1) 865, 873-872 (2003) נקבע:

"בצד שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט בעניין זה והקבוע בחוק, קיימים שיקולים מנחים. בין השיקולים הללו, נבחנת השאלה האם במסגרת המסכת העובדתית, מדובר בעבירות עצמאיות שלהן קיום ממשי נפרד (ענין דג'אני). כלומר, יש לבחון האם העבירות מובחנות זו מזו. אם כך הדבר, הרי שיש בכך כדי להצדיק ריצוי העונש במצטבר... הכרעה בשאלה אם ייגזר על נאשם עונש לריצוי חופף לעונש שכבר נגזר עליו, או שמא ייקבע כי העונש ירוצה במצטבר, תלויה, בין השאר, בשאלה אם קיימת זיקה בין המעשים זאת להבדיל מהשאלה האם מדובר במעשה אחד. כלל מנחה נוסף הוא חומרת המעשה... כאמור, מטבע הדברים, המדובר בשיקולים מנחים, והכל תלוי, בסופו של דבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

ובעניין יוסבשוילי כתבה הנשיאה ד' ביניש:

"שיקול נוסף בו יתחשב בית-המשפט בבואו לקבוע את אופן ריצוי העונשים נוגע לעוצמת הזיקה המתקיימת בין המעשים השונים בגינם מורשע הנאשם. כאשר מדובר במעשים שזיקתם הדוקה והם כרוכים זה בזה עד כדי היותם מסכת עובדתית אחת, עשוי הדבר לתמוך בענישה חופפת. לעומת זאת, כאשר מדובר בעבירות עצמאיות המובחנות זו מזו אף אם הן חלק מאותה מסכת עובדתית, עשוי הדבר להטות את הכף לטובת ענישה מצטברת – מלאה או חלקית (ראו: ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 32 לפסק-דינו של השופט לוי והאסמכתאות המובאות שם)" (ע"פ 9059/03 אהרון יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (21.3.07)).

בית המשפט המחוזי ציין כי עבירת החטיפה לשם רצח הינה עבירה נפרדת מעבירת הרצח. כמו כן, הודגש כי ניתן להטיל עונש מאסר מצטבר בגין עבירה נוספת לעבירת רצח. ברי, כי בית המשפט המחוזי העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח, על ידי www.court.gov.il

^
X

חיפוש פסקי דין:

הוצאה לפועל קרובים אל | ציוד קמפינג קרובים אל | מאגרי מים קרובים אל | שערים קרובים אל | פיקוד ובקרה קרובים אל | דיו ומדפסות קרובים אל | סיעוד קרובים אל | אביזרים אורטופדיים קרובים אל | פיצוחים קרובים אל | לוחות הוראה ותכנון קרובים אל | מגיהים קרובים אל | אלקטרודות קרובים אל | מדע קרובים אל | אבטחה קרובים אל | פטנטים קרובים אל | סוכני ביטוח קרובים אל | מחצבים קרובים אל | בשמים קרובים אל | טיפול אישי קרובים אל | מתכות קרובים אל מחירון צינורות פוליאתילן למים קרים וחמים | מחירון עבודות אלומיניום | מחירון מתקני הסקה | מחירון תשתיות תקשורת | מחירון אגרגרט מחצבה | מחירון משטחי בטון | מחירון מרחבים מוגנים ומקלטים | מחירון אלמנטים קלים לבניה | מחירון מיכלי מים | מחירון נגרות חרש וסיכוך | מחירון עבודות ריצוף וחיפוי | מחירון עבודות טיח | מחירון מכסים לתאי בקרה  | מחירון מוספים וערבים לבטון, חומרי איטום צמנטיים | מחירון כבלים ומוליכים | מחירון עבודות ריצוף וחיפוי | מחירון חומרי מליטה אגרגטים מוספים וערבים | מחירון מחירי שעות עבודה ושכירת ציוד | מחירון חומרי זגגות וצבע | מחירון עבודות צביעה | מחירון צבעי פנים לקירות | מחירון אסלות מחרס | מחירון מערכת הסקה תת ריצפתית | מחירון מאגר מחירי בניה ותשתיות מהדורת 03/2016 (מחירי 02/2016), מחירי חומרים | מחירון מתקנים להרכבת אביזרים על מחיצות גבס | מחירון מדי מים ומקטיני לחץ | מחירון חציבות ושונות | מחירון איטום מעברים נגד אש | מחירון חלון מסתובב אופקית או אנכית )עם ציר מרכזי - פיווט( | מחירון מפרידי שומן | מחירון צינורות עגולים מפלדה | מחירון חיבור צינורות ביוב לשוחות קיימות | מחירון בדיקות | מחירון צינורות פוליפרופילן ופוליאתילן מחוזקים בפלדה | מחירון איטום תפרי התפשטות בגגות שטוחים | מחירון יחידות טיפול באוויר מיני מרכזיות מסוג מפוח נחשון מוזנות מים קרים | מחירון ספחים לצנרת נחושת | מחירון אביזרים למים וביוב | מחירון משאבות סחרור | מחירון ריצוף | מחירון ש"ע פועלי בנין | מחירון צינורות, ספחים ואביזרים פולירול, R-PP )פוליפרופילן( דוגמת "חוליו | מחירון תבניות לתקרה מפלסטיק | מחירון מכפילי חניה | מחירון אביזרים לביוב | מחירון רצפות סיפון (דק | מחירון ה ע ר ה: ראה פירוט הסעיפים בפרק 01 | מחירון אביזרים למים קרים וחמים | מחירון עיבוד פתחים בקירות מחופים בהרכבה יבשה | מחירון טיח חוץבפני כב' השופט רון סוקול המערער יצחק פלומין ע"י ב"כ עו"ד י' מועלם ואח' נג | בפני כב' השופטת דגית ויסמן התובעת: נטע בנארי נגד הנתבעות: פסק דין 1. התובעת עבדה אצל הנתבעות כחמ | בית משפט השלום בעכו תא"מ 49058-06-11 כהן נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ תיק חיצוני: בפני כב | בבית המשפט העליון בה"נ 1250/00 בפני כבוד נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת | בפני כב' השופט אהרון שדה מערערים 1. רבקה פורת נגד משיבים 1. משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים הודעה ה | בית משפט השלום בנצרת ת"ת 13566-08-11 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' יחיא תיק חיצוני: 016453 | לפני: כב' הרשם מוסטפא קאסם התובעת בטי ווקסלר - הנתבעת טי.סי. מערכות חשמל בע"מ פסק דין 1. ני | בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6280/02 - א' בפני: כבוד השופטת ד' ביניש העותר: | לפני כב' השופטת אסתר דודקביץ הודעה על מסמכים נדרשים בהתאם להוראות הדין הינך נדרש להגיש את המסמכי | פסק-דין בתיק ע"פ 4596/05 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 4596/05 בפ | החלטה בתיק בג"ץ 6693/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6693/12 - א' לפני | בקשה מס' 1 בפני כב' השופטת אביגיל זכריה המבקש: שי בוחבוט ע"י ב"כ עוה"ד דהאן נ | בית משפט השלום בחדרה ת"ת 51249-06-12 פלאפון תקשורת בע"מ נ' יצחק תיק חיצוני: 0145054122 | החלטה בתיק בג"ץ 2730/10 בבית המשפט העליון בג"ץ 2730/10 - ב' בפני: כבוד השופט י' דנציגר העו | החלטה בתיק ע"א 3999/06 בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 3999/06 בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל המ | בית משפט השלום ברמלה תא"מ 38375-05-11 כסלו תובלה וסחר בע"מ נ' בר בע"מ ואח' תי | בפני כב' הרשם בכיר משה הולצמן תובעים 1. ויקטור סדובסקי נגד נתבעים 1. מור שטרן הודעה לקוח נכבד, ה | בית משפט השלום בקריית גת 20 ספטמבר 2011 ת"פ 5085-04-11 פרקליטות מחוז דרום שלוחת לכיש נ' משי | בית משפט השלום באשדוד ת"א 1519-09 איביצקי ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ מספר בקשה: | בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו דמ"ש 55501-03-11 דוברנקו נ' פלקון בטחון וניקיון 1996 בע | בית המשפט המחוזי בבאר שבע עמ"ת 33218-11-10 מדינת ישראל נ' דהן תיק חיצוני: 16 מאי 2012 בפני | החלטה בתיק בג"ץ 85/06 בבית המשפט העליון בג"ץ 85/06 - ז' בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה העות | בפני כב' השופט אריאל חזק מבקש מיכאל טקץ ת"ז: XXXXXX566 נגד משיבים 2.כונס נכסים רשמי באר שבע | החלטה בתיק רע"א 8547/02 בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 8547/02 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסב