סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• צו מניעה זמני
• צו עשה זמני
• סעד זמני בערכאת הערעור
• בקשה לעיכוב ביצוע

צו עשה זמני

הסמכות ליתן צווי מניעה, ובכלל זה צו מניעה זמני או צו עשה זמני, מעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט").

מהותו של הצו הזמני הנה לשמור על המצב הקיים עד להכרעה הסופית במחלוקת, זאת בין אם לשם קיומו התקין של ההליך ובין אם – ובעיקר – לשם הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין.[274] ההצדקה להתערבות בית-המשפט בשלב כה מקדמי של ההליכים קיימת, בעיקר, בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להתקפח בעקבות שינויו של מצב קיים.

ב- רע"א 5240/92[275] קבע בית-המשפט כי "מטרתו השכיחה של צו זמני היא לשמור על מצב קיים ולמנוע את שינויו בעוד ההליך תלוי ועומד, אך יש גם שהצידוק לתתו נעוץ בצורך להפסיק מטרד קשה או פגיעה חמורה. ברם, השאלה המנחה הניצבת בפתחו של כל הליך שעניינו במתן צו ביניים, היא, אם מתן הצו הוא הכרחי במידה המצדיקה את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם ולפני בירור התביעה".

הסעד הזמני מיועד אם-כן לגשר בין האינטרסים של הצדדים בפרק זמן הביניים, עד למתן פסק-הדין.[276] נדיר, איפוא, שבית-המשפט יוציא מלפניו צו זמני, שיהא בו למעשה כדי לשנות מהמצב הקיים.[277]

ככלל, השיקולים המנחים לעניין מתן צו עשה זמני, בדומה לכל סעד זמני אחר, הינם:

ראשית, חיוניות הסעד – השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.[278]

שנית, הוכחת קיום הזכות – השאלה היא האם הוכיח התובע את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים. התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה. בתחילה נטו בתי-המשפט להעניק לתובע סעד זמני כל אימת שהלה הציג ראיות בעלות משקל להוכחת זכותו הלכאורית כבר בשלב זה. בשנים האחרונות הסיטה הפסיקה את הדגש מהצורך בקיום זכות לכאורה בידי המבקש, כתנאי למתן צו זמני, אל עבר מבחן אחר: האם הוכח שהתביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה.[279] הטעם לכך נבע מהרצון להימנע מניהול הליך עובדתי בהיקף נרחב גם בשלב הדיוני המקדים, כדי לעמוד בדרישת נטל ההוכחה של הזכות לכאורה, כאשר המדובר בנסיבות שבהן העובדות לגופן שנויות במחלוקת בין הצדדים. כב' השופט ש' לוין[280] סבר שהמבחן האמור אינו מספק, שכן הוא עלול להוביל למתן צו מניעה זמני גם כאשר סיכויי הנתבע לזכות בהגנתו גבוהים יותר. לפיכך דגל במבחן ההסתברות לגבי הזכות לכאורה לזכיה בתביעה. ואכן, כמדומה כי תיקון התשס"א לתקנות סדר הדין האזרחי החזיר בנושא זה "עטרה ליושנה", לפחות במידה מסויימת, עת נקבע בתקנה 362(א) לתקסד"א שעל בית-המשפט להשתכנע בקיומה של עילת תביעה "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה".

שלישית, מאזן הנוחות, תקנה 362(ב)(1) ל לתקסד"א – על בית-המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי-נוחות רבה יותר ממתן או אי-מתן הצו. אי-נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת שאלה גם נוספת: האם נזקו של התובע הינו בלתי-הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף.[281]

רביעית, בית-המשפט הדן בבקשה למתן סעד זמני נוהג לשקול גם שיקולים אקוויטביליים, בכללם ניקיון כפיו של המבקש, שיהוי מצידו בהגשת הבקשה ועוד כיוצאים באלה שיקולים שביושר.[282]

אם כן מהם השיקולים במתן צו עשה זמני?

נוסף על השיקולים שלעיל באשר לסעד זמני, המתווים את שיקול-הדעת השיפוטי בנוגע לסעדים זמניים באופן כללי, קיימים שיקולים מיוחדים לעניין מתן צו עשה זמני דווקא. ייחודו של צו העשה הזמני הינו, שברגיל יש בו דווקא כדי לגרום לשינוי מהמצב הקיים. שינוי שכזה בהליך זמני הוא נדיר[283]. אין איפוא תמה, כי קשה יותר לקבל צו עשה זמני.[284]

ואכן, צו עשה זמני יינתן כאשר יהא בו כדי לסכל שינוי חד-צדדי מהמצב הקיים, שבוצע זמן קצר ביותר קודם לכן ופגיעתו חמורה. במילים אחרות: אם אדם שינה בין לילה את המצב, יורו לו להשיבו כמקודם, בבחינת החזרת המצב לקדמותו לשם שמירה עליו, אולם, זאת רק בסמיכות ממש למעשה. נושא זה כרוך וקשור, איפוא, לסוגיית השיהוי המיוחדת לצו העשה, שאם השתהה המבקש מעבר לסמיכות הזמנים האמורה, יחשב הצו הזמני המבוקש על ידו כשינוי של המצב הקיים. מן העבר השני נקשר הנושא למיצוי הסעד הסופי בזה הזמני, שהרי עשיה להבדיל מהימנעות יש בה כדי להוות תרופה אופרטיבית. מכאן שבעתיים היא נדירותו של צו העשה הזמני.

ב- ע"א 213/64[285] קבע בית-המשפט כי הוא "אינו ממהר ליתן צו זמני, שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה, כי אם ינקוט זהירות יתירה בשימוש בשיקול-הדעת ויימנע מלתת את הצו אלא אם ישתכנע שלכאורה קיימת עילה לכך, הן מבחינת הזכות הסובסטנטיבית, אשר מבקש הצו טוען לה בתובענתו, והן מבחינת השיקול כי ייגרם לו נזק בל-יתוקן, אם לא יינתן הצו".[286]

הלכה ידועה היא כי בקשה לצו עשה תינתן ביד קמוצה ובמשורה. ב- רע"א 338/88[287] קבע בית-המשפט כי "מתן צו עשה זמני נתון לשיקול-דעת בית-המשפט, והשאלה המרכזית אשר מן הראוי שתעלה בפני בית-המשפט בהפעילו את שיקול-דעתו, היא, אם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט – לשם שינויו של המצב הקיים עובר להגשת התובענה – עוד לפני שהוכרע בתובענה. האם דרוש, למשל, הצו לשמירת המצב הקיים כדי שלא ישונה, לפני בירור כדבעי של זכויות בעלי הדין כדי למנוע שינוי שאינו הדיר ואשר ההכרעה השיפוטית בו לא תוכל איפוא לתקן את אשר כבר שונה".

עם זאת נקבע בפסיקה, כי באותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבהן זכאי המבקש מהותית לסעד זמני, אין בזהותו לסעד העיקרי כדי לשלול תמיד את מתן הסעד, אף אם לעיתים יש בדבר, למעשה, כדי להכריע את גורל התיק.[288]

זאת ועוד. "מקום שבו ניתן לפצות צד נפגע בתשלום כסף, לא ינתן צו מניעה זמני או צו עשה זמני".[289]

ב- בש"א (י-ם) 16226/04[290] נקבע בבקשה ליתן צו עשה זמני המורה למשיב לשלם למבקשים גמלת הבטחת הכנסה מחודש 3/02. וכדברי בית-הדין:

"2. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים, אנו מחליטים כי יש לדחותה.
3. מדובר בבקשה לצו עשה, הניתן ביד קמוצה ובמשורה."
ישנם מקרים שעל-אף שמדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני בית-המשפט למעשה רשאי ליתן צו עשה, אולם מדובר במקרים חריגים[291].


ב- דב"ע לג/3-3[292] אימץ בית-הדין הארצי את ההלכה שנקבעה בפרשת חמיס שלעיל וקבע כי "עיקר תכליתם של צווי מניעה זמניים כגון אלה היא לשמור, כל עוד תלויה בבית-המשפט תובענה בנדון, על מצב הדברים כפי שהיא הינה קיום בעת הגשתה; אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא אשר עלולה להיות בהם משום השפעה עניינית, כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו".

ב- בש"א (י-ם) 16044/04[293] עסקינן בבקשה למתן סעדים זמניים במסגרת עתירה ציבורית שהגיש המבקש שעניינה, הודעה שהועברה על-ידי המשיב 4 לתקשורת במהלך חג השבועות ובשל כך מתבקש ליתן צו מניעה זמני המורה למשיבים להימנע מהעסקת עובדי הבנק בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.

כמו-כן, נתבקש בית-הדין לשני צווי עשה להנהלת הבנק כיצד לנהוג עם המשיב 4.

המבקש טוען כי בהעברת ההודעה לתקשורת כאמור הופרו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וכן הוראות חוק העבודה לעובדי הבנק.

מנגד, המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה שכן חוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על תנאי העסקתו של יועץ לנגיד על תחום הדוברות וההסברה בבנק על-פי סעיף 30(א) לחוק. בנוסף, המשיבים טוענים כי אין המדובר בצו מניעה זמני אלא עסקינן במקרה דנן בבקשה לקבלת צו עשה זמני.

בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת אורנית אגסי כי "הסעדים המבוקשים בבקשה אינם נושאים אופי של צו מניעה זמני אלא מבוקשו של המבקש כי בית-הדין יוציא תחת ידו צווי עשה כנגד כל המשיבים". בנוסף, אין לברר את השאלה האם עבר משיב 4 על חוק שעות עבודה ומנוחה, שכן, לא ניתן לברר שאלה זו במסגרת בקשה למתן צווים. שאלה זו אמורה להתברר בדיון התביעה לגופה.

כב' השופטת אורנית אגסי מדגישה כי "מתן צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, ניתן על-ידי בתי-המשפט ובכלל זה בתי-הדין לעבודה במקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת הוכחה חותכת בדבר זכותו המוחלטת של המבקש. המבקש לא הביא כל ראיה העומדת במבחנים הנדרשים על-פי הפסיקה למתן צווי העשה הזמניים המבוקשים על ידו".

ב- בש"א (י-ם) 1472/06[294] נדונה בקשה למתן צו עשה זמני המורה למשיבה להכריז על המבקש כזוכה במכרז מבקר הפנים וכן צו המורה למשיבה לבטל את המינוי הזמני של ממלאת מקום המבקר הפנימי.

אשר לניקיון כפיים של המבקש קבע בית-הדין כי היה על המבקש לציין את ההליכים שהתנהלו מיוזמתו ואת אופן סיומם.

אשר למאזן האינטרסים קבע בית-הדין כי לא ייגרם נזק של ממש למבקש באם לא יינתן הסעד הזמני שכן הוא מועסק במשיבה בשכר מלא.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 5583/07[295] נדונה בקשה למתן צו עשה זמני המחייב את המשיבה להשיב את המבקש לעבודתו ולשלם את שכר עבודתו תוך הימנעות מפיטוריו עד למועד לסיום העבודה המתוכנן בין הצדדים באוגוסט 2008 ו/או הכרעה בתובענת המבקש, המוקדם מבין השניים. בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי "לא קיימת עילה למתן צו מניעה זמני נגד פיטוריו של המבקש".

ב- ע"ב (ת"א-יפו) 3209/05[296] נדונה תובענה הדנה בחוקיות פיטוריו של התובע ובדרישתו להחזירו לעבודתו ולחילופין לקבלת פיצוי כספי.

כב' השופטת דוידוב-מוטולה סיגל קבעה כי לאחר שקילת כלל השיקולים "לרבות תקופת העבודה; סוג הפגמים והתפרסותם על פני כל שלבי קבלת ההחלטה כפי שפורט לעיל; חומרת הפגמים – באופן שלולא התקיימו קיים סיכוי סביר כי התובע לא היה מפוטר; נתוניו האישיים של התובע (לרבות גיל ומצב בריאות) אשר ללא ספק משפיעים על יכולתו לחזור למעגל העבודה; וסירובה המוחלט של הנתבעת בזמן אמת ועוד טרם שהפיטורים נכנסו לתוקף לשקול את החזרת התובע לעבודה בתפקיד אחר – אנו סבורים כי הסעד הראוי הינו פיצוי בגובה של 6 (שש) משכורות".

ב- עב' (נצ') 1732/04[297] עסקינן בבקשה לצו עשה לביטול פיטורין מעבודה. לטענת התובע הוא עבד אצל הנתבע בתפקיד טכנאי בכיר במעבדה אלקטרונית. לאחר תחילת העבודה אובחן אצל התובע מחלת הסרטן וכתוצאה ממחלה זו קיבל התובע חופשת מחלה בתשלום. לאחר שהתובע חזר לעבודה הודיע לו הנתבע כי הוא מפוטר. בית-הדין קבע במקרה דנן כי "במקרה של עובד עם מוגבלות מקבלת משנה חשיבות השמירה על מקום העבודה, כמקור תעסוקה ולא רק פרנסה, למען שמירה על כבוד האדם". בית-הדין קבע כי יש להורות על החזרת התובע לעבודה.

ב- בג"צ 254/73[298] הותוותה ההלכה (להלן: "הלכת צרי") לפיה גם במגזר הפרטי, יוענק סעד אכיפה מקום בו מעשה הפיטורים מפר זכויות חוקתיותו של העובד. ובשים-לב כי עם השנים הלכת צרי סוייגה על-ידי בתי-המשפט ובית-הדין הארצי לעבודה[299]. ב- דב"ע נו/3-209[300] וב- עס"ק 108/00[301] נאכפו יחסי עבודה כאשר התברר לבית-הדין שהעובדים פוטרו בגין מימוש זכות חוקתית, חופש ההתארגנות (הצטרפות לארגון, פעילותם בו והשתתפות בשביתה).

ב- עב' (חי') 2055/07[302] נפסק מפי כב' השופטת א' קציר:

"זו תביעה למתן צו עשה המורה על ביטול פיטורי התובע והחזרתו לעבודתו אצל הנתבעת, או לחילופי חילופין לתשלום פיצויים בגין פיטורין שלא כדין.
להלן עובדות המקרה:
1. התובע הינו מורה במקצועו, אשר הועסק על-ידי משרד החינוך החל משנת 1970 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2006. בטרם פרישתו לגמלאות, הועסק התובע על-ידי משרד החינוך כמורה בחטיבת הביניים בבית ספר מקיף בנחף.
2. כמו-כן, התובע הועסק על-ידי הנתבעת החל מיום 1.9.1989 עד לחודש 8/06, כמורה בחטיבה העליונה בבית ספר מקיף בנחף, בהיקף של 8 ש"ש.
3. התובע הגיש בקשה למשרד החינוך לפרוש לגמלאות בשל סיבות רפואיות.
בתאריך 21.5.06 נשלח לתובע מכתב מטעם משרד החינוך, על פיו קבעה הוועדה הרפואית המחוזית בעניינו כי ישנן סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו 'כמורה וכל תפקיד אחר בשירות המדינה'.
עוד צויין במכתב הנ"ל כי:
'מאחר ונפסלת לעבוד בתפקידך התיקני כעובד הוראה ובכל תפקיד אחר בשירות המדינה אנו מעבירים את המסקנות הרפואיות אל מנהל תחום גמלאות ופיצויים באגף לכוח אדם בהוראה לקביעת תאריך הפסקת עבודתך ופרישתך מן השירות מטעמי בריאות תוך קבלת קצבה.'
4. בהתאם לאמור, נקבע מועד פרישתו של התובע לגמלאות ממשרד החינוך ליום 31.8.06.
5. בתאריך 29.5.06 נשלח מכתב מטעם אגף כוח אדם והוראה במשרד החינוך למנהל בית ספר מקיף בנחף, מר חוסאם עבאס, המפרט את מסקנות הוועדה הרפואית בעניינו של התובע כאמור לעיל.
6. בתאריך 17.8.06 החליט מנהל בית הספר לחלק את שעות הוראתו של התובע למורים אחרים בבית הספר, ובמקביל שלח מכתב למנהל מחלקת החינוך בנתבעת, מר שריף קאדרי, בו הוא מבקש את תשובתו באשר להמשך עבודתו של התובע בחטיבה העליונה, וזאת לאור מסקנות הוועדה הרפואית ולאור שיחתו עם גב' דורית סעדה, עובדת אגף כוח אדם והוראה במחוז הצפון במשרד החינוך, אשר טענה כי התובע פסול מלעבוד בשתי החטיבות בבית הספר המקיף.
7. בתאריך 28.8.06 נשלח מכתב מטעם מנהל מחלקת החינוך בנתבעת אל מנהל בית הספר המקיף, אשר עותק הימנו נשלח אף לתובע, על פיו לאור מסקנות הוועדה הרפואית, אשר קבעה כי ישנן סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו של התובע כמורה וכל תפקיד אחר בשירות המדינה, ולאחר התייעצות עם הגורמים הרלבנטיים במשרד החינוך ועם ראש המועצה, הוחלט כי מסקנות הוועדה הרפואית תקפות אף לעניין עבודתו של התובע כמורה בחטיבה העליונה.
8. בתאריך 31.8.06 נשלח מכתב מטעם התובע אל מנהל בית הספר המקיף, על פיו מסקנות הוועדה הרפואית נוגעות לעבודתו במשרד החינוך בחטיבת הביניים בבית הספר, ולא לעבודתו בנתבעת בחטיבה העליונה, ועל-כן התובע ממשיך לראות עצמו כעובד של הנתבעת.
9. בתאריך 3.9.06 נשלח מכתב מטעם ראש המועצה, מר עומר מטר, אל התובע הקובע כי לאור מסקנות הוועדה הרפואית התובע אינו יכול להמשיך בעבודתו כמורה בחטיבה העליונה בבית הספר המקיף בנחף.
10. בתאריך 4.9.06 שלח התובע מכתב אל ראש המועצה בבקשה לפירוט זכויותיו לאחר עבודה אצל הנתבעת במשך 18 שנים בהיקף משרה חלקית של 8 ש"ש.
11. לאור החלטת הנתבעת כאמור על הפסקת עבודתו של התובע בחטיבה בעליונה, פנה התובע אל ארגון המורים וביקש את התערבותו להחזרתו לעבודה.
בהתאם לכך, בתאריך 18.9.06 נשלח מכתב מטעם מזכיר סניף הגליל בארגון המורים, מר מאיר הלמרייך, אל ראש המועצה, על פיו התובע פרש לגמלאות מעבודתו במדינה, אך לא היתה סיבה להפסקת עבודתו אצל הנתבעת, ועל-כן יש לשבצו במערכת הלימודים בבית הספר המקיף.
12. בתאריך 5.1.07 שלח התובע מכתב אל ראש המועצה בבקשה לתגובתו למכתבו הנ"ל של מר הלמרייך מארגון המורים.
13. בתאריך 5.2.07 נשלח מכתב אל ראש המועצה מטעם מר הלמרייך, על פיו הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת אינה חוקית ויש להחזירו לעבודה.
14. בתאריך 13.5.07 נשלח מכתב אל הנתבעת מטעם בא-כוח התובע בו נטען כי פיטורי התובע אינם כדין, ועל-כן יש להחזירו לעבודה ולשלם את שכרו מיום 1.9.06.
15. בתאריך 7.6.07 הוגש כתב התביעה לבית-הדין, נשוא פסק-הדין דנן.
טענות התובע
16. הנתבעת לא היתה רשאית להסתמך על ממצאי הוועדה הרפואית המחוזית בקשר להפסקת עבודתו של התובע.
17. לשם פיטורי התובע מעבודתו בנתבעת בשל סיבות רפואיות היה על הנתבעת לנקוט בהליך נפרד של בירור מצבו הרפואי של התובע, בהתאם לתקנון שירות עובדי ההוראה.
18. לתובע לא ניתנה זכות טיעון, והוא לא הוזמן לשימוע בטרם התקבלה ההחלטה על פיטוריו.
19. בהתאם לתקנון שירות עובדי ההוראה, היה על הנתבעת לפטר את התובע עד תאריך 31.5.06. משלא ניתנה הודעת פיטורים עד המועד הנ"ל, הנתבעת לא היתה רשאית לפטר את התובע והפיטורים בטלים מעיקרם.
20. נסיבות המקרה דנן מצדיקות החזרת התובע לעבודתו אצל הנתבעת בתחילת שנת הלימודים התשס"ט.
21. לחילופין, זכאי התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין בשיעור של 24 חודשי עבודה לפי שכר עבודה בסך של 4,698 ש"ח לחודש.
טענות הנתבעת
22. החלטת הוועדה הרפואית הפוסלת את התובע מלשמש כמורה, מחייבת את הנתבעת.
23. ראש המועצה הינו הגורם המוסמך להפסקת עבודתו של התובע, ולאחר התייעצות עם מנהל מחלקת החינוך ומנהל בית הספר, ובהתאם למסקנות הוועדה הרפואית, החליט ראש המועצה על הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת.
24. התובע פוטר לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפני מנהל בית הספר, אשר העבירם למנהל מחלקת החינוך וראש המועצה.
25. כמו-כן, לטענת הנתבעת, הוועדה הרפואית פעלה כידה הארוכה של הנתבעת.
26. תביעת התובע הוגשה לבית-הדין בחלוף 9 חודשים מיום הפסקת עבודתו. התביעה לוקה בשיהוי כבד אשר מצדיק את דחייתה, ולפחות לאי-מתן סעד של אכיפת יחסי עובד-מעביד.
27. שכר העבודה המצויין ב'הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד' בסך של 4,698 ש"ח, הינו שכר בסיס לעובד במשרה מלאה. לפיכך, יש לחשב את שכרו של התובע בהתאם להיקף משרתו מיום 1.9.89 עד יום 31.8.06.
לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:
28. אין מחלוקת כי, הוועדה הרפואית המחוזית דנה במצבו הבריאותי של התובע לאור בקשתו להפסיק את עבודתו במשרד החינוך מטעמי בריאות ולפרוש לגמלאות.
29. לאור האמור, הרי שמסקנות הוועדה הרפואית המחוזית כי ישנן סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו כמורה, כמפורט במכתב שנשלח אל התובע ביום 21.5.06, נוגעות אך ורק לעבודתו בהיקף של משרה מלאה בחטיבת הביניים בבית הספר המקיף מטעם משרד החינוך, ולא לעבודתו אצל הנתבעת כמורה בחטיבה העליונה בהיקף של משרה חלקית.
30. צודק בא-כוח התובע בטענתו כי, לו היתה הנתבעת רוצה לפטרו מטעמי בריאות היה עליה לפעול בהתאם להוראות תקנון שירות עובדי הוראה הקובע בסעיף 27, כי יוצע מורה לפיטורין מטעמי בריאות רק לאחר שתישמע חוות-דעתם של 3 רופאים – רופא שיוצע על-ידי הנתבעת, רופא שיוצע על-ידי נציגות המורים ורופא שייבחר על-ידי שני הרופאים הראשונים.
31. במקרה הנדון, הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות תקנון שירות עובדי הוראה, והסתמכה על מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית, אשר כאמור לעיל עסקו בכל הנוגע לעבודתו של התובע במשרד החינוך בלבד (!), ובכך פעלה שלא כדין.
32. אין לקבל את טענת הנתבעת כי לתובע נערך שימוע מאוחר בעצם ההתכתבויות שהיו בינו לבין ראש המועצה, שהינו הגורם המוסמך לפטרו, וכי לתובע ניתנה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפני מנהל בית הספר אשר העבירן למנהל מחלקת החינוך בנתבעת ואל ראש המועצה.
מנהל בית הספר המקיף החליט על העברת שעות הלימוד השבועיות של התובע למורים אחרים כבר בתאריך 17.8.06, עוד בטרם התקבלה כל החלטה על-ידי מנהל מחלקת החינוך ו/או ראש המועצה בעניין המשך העסקתו של התובע כמורה בחטיבה העליונה.
במכתבו של מנהל בית הספר אל מנהל מחלקת החינוך מיום 17.8.06, הוא אינו מפרט את טיעוני התובע בכל הנוגע להמשך העסקתו לאור מסקנות הוועדה הרפואית, אלא מציין כי 'המורה הנ"ל פנה אליי והביע רצון להמשיך לעבוד בחטיבה עליונה, למרות המכתב שנתקבל, ולמרות המלצת דורית סעדה – מחוז צפון.'
החלטתו של מנהל מחלקת החינוך כי יש להפסיק את עבודתו של התובע לאור מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית נשלחה את מנהל בית הספר ואל התובע בתאריך 28.8.06 בלבד.
ואילו החלטתו של ראש המועצה (שהינו אף בהתאם לטענת הנתבעת עצמה הגורם המוסמך לפטר את התובע) בדבר הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת נשלחה ביום 3.9.06, וזאת מבלי שזומן לשימוע קודם לכן ו/או שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפני ראש המועצה בכל הנוגע למצבו הבריאותי והמשך העסקתו בטרם תתקבל החלטה.
33. אשר-על-כן, אין כל ספק כי בענייננו פיטורי התובע נעשו תוך הפרת כללי הצדק הטבעי, מבלי שניתנה לתובע זכות טיעון בעניין פיטוריו. חובת השימוע חלה במגזר הציבורי, לרבות בגופים דו-מהותיים, וביתר שאת לגבי מוסד חינוכי המתוקצב בכספי מדינה.
34. לפיכך, לאור הפגמים כאמור בהליך פיטורי התובע, אנו קובעים כי פיטורי התובע לא היו כדין.
35. באשר לסעד האכיפה הנתבע על-ידי התובע נקבע כבר ב- ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים – צויזנר, פד"ע
לו(2001) 438 כי:
'ככלל סעד של אכיפה הוא סעד שבשיקול-דעת, משהגיע בית-הדין למסקנה כי פיטוריו של עובד נעשו שלא כדין, וכי בשל כך הופרה ההתקשרות החוזית, יידרש לבחינתו של הסעד הראוי להינתן תוך שהוא נותן דעתו על ההלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה שבהם מדובר, בשים-לב, בין היתר, להוראותיהם של סעיפים 3(2) ו- 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970 לפי העניין. בית-הדין ייתן דעתו על הסעד הראוי להינתן בשים-לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית-הדין לבחינה מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית-הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול – ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו.'
36. במקרה הנדון, התובע הועסק על-ידי הנתבעת כמורה בחטיבה העליונה בבית הספר המקיף, ועל-אף העובדה כי ידע שמנהל בית הספר העביר את שעות הלימוד שלו למורים אחרים בבית הספר כבר בתאריך 17.8.06, וקיבל את מכתבו של מנהל מחלקת החינוך הקובע כי עבודתו הופסקה בתאריך 28.8.06, הוא הגיש את תביעתו לבית-הדין בחודש 6/07, כ-9 חודשים לאחר פיטוריו ורק אז "נזכר" לבקש צו מניעה אשר נמחק בדיון בבית-הדין ביום 18.6.08.
37. השיהוי הניכר בהגשת התביעה והשינויים שנערכו בבית הספר מאז מועד פיטורי התובע ועד היום, מטים את הכף לדחיית הבקשה לסעד של אכיפה.
ב- ע"ע 1631/04 מדינת ישראל משרד החקלאות – אפריים תקוויתי (פורסם בנבו), שניתן ביום 24.5.06, קבע כב' השופט צור כי אחד השיקולים במתן סעד של אכיפה הוא חלוף הזמן בין הפיטורים ובין מועד בקשת הסעד, ובחלוף זמן רב יינתן סעד האכיפה כסעד חריג בלבד.
ב- ע"ע 425/06 רוחמה אלפסי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך ((פורסם בנבו), שניתן ביום 18.10.06, נדון עניינה של עובדת הוראה אשר עתרה לביטול פיטוריה והשבתה לעבודה בתביעה שהוגשה כחלוף 9 חודשים ממועד הפיטורים.
בית-הדין האיזורי דחה את עתירתה זו של העובדת להשיבה לעבודה ואולם פסק לה פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין.
העובדת ערערה לבית-הדין הארצי על אי-השבתה לעבודה.
ובית-הדין הארצי פסק כי:
'מועד הגשתה של תובענה כנגד החלטת פיטורים הופך להיות רב משקל ובעל ערך מוסף עת מתבקש סעד של החזרה לעבודה. השתהות בעל הדין בהגשת תביעתו מעמידה אותו אל מול מצב חדש שהתהווה בינתיים אצל המעסיק – בין אם צמצם את מצבת עובדיו, בין אם מינה אחר תחת התובע ובין אם שיווה פנים אחרות לתפקיד בו הועסק התובע, עובר לפיטוריו.
...
על התובע השבה לעבודה להזדרז ולהגיש תביעתו תוך זמן סביר בסמוך לפיטוריו, כל עוד ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. כך דרך-כלל, על אחת כמה וכמה עת המדובר בהעסקת עובדי הוראה, בה נדרשת היערכות כוללת של פעילות בית הספר לקראת שנת הלימודים.'
עוד קבע בית-הדין כי:
'המורה, כמי שהיתה בעלת ותק של 17 שנה במערכת החינוך, היתה אמורה לדעת, כי השתהות בהגשת התביעה עלולה לסכל את מבוקשה לחזור לעבודתה. על-כן, וכדי שניתן יהיה לשקול השבתה לעבודה באופן מעשי, היה עליה להגיש תביעתה לבית-הדין ללא כל שיהוי.'
אי-לכך, נדחתה עתירתה של המערערת באותו מקרה ונותרה על כנה החלטת בית-הדין האיזורי בדבר פסיקת פיצויים עקב פיטורים שלא כדין.
38. במקרה הנדון, בדומה לפסק-דין אלפסי כאמור, התובע הגיש תביעתו לבית-הדין בחלוף 9 חודשים ממועד פיטוריו וכבעל ותק של כ-36 שנה כמורה, אין כל ספק כי היה עליו לדעת כי הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר יסכל את מבוקשו לחזור לעבודה, ועל-כן היה עליו להגיש תביעתו לבית-הדין מייד עם היוודע לו החלטת הנתבעת על פיטוריו כבר בסוף חודש 8/06.
39. אשר-על-כן, לאור האמור לעיל, דין התביעה למתן סעד לאכיפת יחסי עובד-מעביד – להידחות בזאת.
40. לאור קביעתנו לעיל, כי בהליך פיטורי התובע נפלו פגמים מהותיים ופיטוריו היו שלא כדין, זכאי התובע לפיצוי כספי.
בפסק-הדין ע"ע 300258/97 יהודית חנן – המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע לז 645, נקבע על-ידי כב' הנשיא אדלר כדלקמן:
'הלכה פסוקה היא, כי הפיצוי המירבי עבור פיטורים שלא כדין מגיע לכדי סכום השווה לשכר של שנה אחת. רק במקרים חריגים יחוייב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר (ראה למשל, את פסק-דינו השני של בית-הדין הארצי בפרשת סלמאן – סלמאן). המקרה דנן, אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי".'
41. בענייננו, לאור נסיבות פיטורי התובע עליהן עמדנו בהרחבה לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי אין המקרה דנן מצדיק פסיקת פיצוי העולה על שנת שכר מלאה, כי גם התובע לא פעל ולא דאג לזכויותיו במועד.
42. באשר למחלוקת בין הצדדים בדבר גובה שכר עבודתו של התובע, על בסיסו יש לחשב את הפיצוי לו זכאי התובע בגין פיטורין שלא כדין – הרי שבהתאם לתלוש שכרו של התובע לחודש 6/05, וטופס "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד" בו צויין על-ידי הנתבעת כי משכורתו החודשית האחרונה של התובע לפני פרישה היתה בסך של 4,698 ש"ח, נראה כי שכר עבודתו החודשי של התובע 6 השנים האחרונות לעבודתו אצל הנתבעת בהיקף משרה של 36% היה אכן, כטענת התובע, בסך של 4,698 ש"ח ובהתאם לכך יש לחשב את הפיצוי לו הוא זכאי בגין פיטורין שלא כדין.
43. על-כן, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורין שלא כדין בסך של 56,376 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 1.9.06 ועד למועד התשלום המלא בפועל. יש לשלם את הסך הנ"ל תוך 30 יום מהיום.
44. כמו-כן, על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ, תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד מועד התשלום בפועל."



[274] ראו בהגדרת "סעד זמני", בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי; לתכלית השמירה על המצב הקיים ראו גם: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג) 399.
[275] רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור ב- תל-אביב-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50 מול ה'-ו' (1992).
[276] ד"ר ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 159.
[277] גורן, שם, 400.
[278] ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ד"ר ש' לוין עורך) 613.
[279] זוסמן, שם, 616; לוין, שם, 161.
[280] בספרו הנ"ל, בעמ' 161-162.
[281] זוסמן, שם, 617-616.
[282] זוסמן, שם, 618-617; ראו גם תקנה 362(ב)(2) לתקסד"א.
[283] בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים, תק-על 2003(2) 2234 (2003).
[284] גורן, שם, 419.
[285] ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים, פ"ד יח(3) 647, 653 (1964).
[286] ראו את שנפסק ב- רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225 (1991).
[287] רע"א 338/88 חמיס נ' שטרן, פ"ד מג(4) 552, 555 (1989). ראה גם רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב, פ"ד מה(4) 225 (1991).
[288] הסקירה מצוטטת מתוך בש"א (י-ם) 2058/03 מזרחי אסתר נ' כהן יוסף ואח', תק-מח 2003(2) 8746, 8747 (2003); ראה גם בש"א (י-ם) 16725/04 נהלה אבו רמילה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(3) 3998 (2004).
[289] בש"א 3504/00, ע"ב (חי') 7037/00 מוחמד היבי נ' היריית תמרה – אגף החינוך (לא פורסם – ניתן ב- יום 14.1.01; בש"א (ב"ש) 1572/98 חדוה שמואלי נ' סולל בונה, תק-עב 98(3) 153 (1998) (ניתן ביום 9.11.98), וראה ע"א 826/75 חל"צ (חברה לשיווק צמיגים) נ' צמג – צמיגים, פ"ד ל(3) 831 (1976).
[290] בש"א (י-ם) 16226/04 מחמד סביתאן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2004(3) 193 (2004).
[291] בש"א (י-ם) 5843/04 מ' א' ואח' נ' י' י', תק-של 2004(4) 1589, 1595 (2004). ראה גם בש"א 9675/04 ג.ש נ' א.ש, פדאור 04(19) 653 (2004) בבית-משפט לענייני משפחה.
[292] דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל נ' מרדכי גנץ, פד"ע ד 161.
[293] בש"א (י-ם) 16044/04 משה שופל נ' בנק ישראל ואח', תק-עב 2004(3) 1758
(2004).
[294] בש"א (י-ם) 1472/06 עורך-דין מאיר שגב נ' הקרן הקיימת לישראל, תק-עב 2007(2) 1528 (2007).
[295] בש"א (ת"א-יפו) 5583/07 גוטליב צבי נ' ביוואק בע"מ, תק-עב 2007(2) 8996
(2007).
[296] ע"ב (ת"א-יפו) 3209/05 אנא טולי פרנקל נ' טיסנקרופ חרות מעליות שותפות מוגבלת, תק-עב 2006(1) 3172 (2006).
[297] עב' (נצ') 1732/04 דה קסטרו דקל יצחק נ' מ.ב.א הזורע, תק-עב 2005(3) 39 (2005).
[298] בג"צ 254/73 צרי חברה פרמטבטית וכימית בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1) 371 (1974).
[299] בש"א (ת"א-יפו) 551/08 הילה אביטל נ' מדינת ישראל, המשרד לקליטת עליה ואח', תק-עב 2008(1) 8342 (2008).
[300] דב"ע נו/3-209 מפעלי תחנות בע"מ נ' ישראל יניב, פד"ע לג 289. באותו עניין קבע בית-הדין הארצי כי חלוף העיתים ושינוי הנסיבות יש בהם כדי להביא לצמצומה של הלכת צרי. בית-הדין הארצי קבע כי במקרים בהם מפוטר עובד בניגוד להוראות הדין וכן במקרים בהם מפוטר עובד שלא כדין במגזר הציבורי ייתן בית-הדין את סעד האכיפה.
[301] עס"ק 108/00 הורן את ליבוביץ בע"מ נ' הסתדרות העובדים, פד"ע לה 145.
[302] עב' (חי') 2055/07 סעיד יוסף נ' מועצה מקומית נחף, תק-עב 2008(3) 7615 (2008).