botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

ערעור על פסק-דין שניתן על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי-משפט)

סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"79א. פשרה [תיקון: תשנ"ב]
(א) בית-משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.
(ב) אין באמור בסעיף-קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית-המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק-דין להסדר פשרה שעשו ביניהם."

כידוע, בבוא בית-המשפט לפסוק בעניין שלפניו בדרך של פשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי- המשפט, אין עליו לנמק את הפסק {ת"א (שלום יר') 12775/06 אסנת מזרחי נ' יששכר יוחנן, תק-של 2008(4), 4816, 4820 (2008)}.

בבית-המשפט העליון נפסק, כי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, אינו מונע מבית-המשפט להחליט לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה, וכי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, יוצר הסדר שתחולתו משתרעת על כל סוגי הסכסוכים המובאים בפני הערכאות ועל כל רכיבי ההכרעה בסכסוכים אלה, לרבות קביעת אחריות, אשם תורם, חלוקת אחריות ועוד.

הצדדים המפקידים הכרעות אלה בידי בית-המשפט, על מנת שיפסוק בהן על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם, בין בערכאה ראשונה ובין בערכאת ערעור ולצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות ביניהם במסגרת הדיון בערכאות ערעור {ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרס סנטה, פ"ד נג(1), 337 (1997); רע"א 5569/97 אליאס עובדיה ואח' נ' רם בן שמחון ואח', תק-על 97(4), 268 (1997); רע"א 6756/96 זוננשוילי יצחק נ' חוד חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ, תק-על 97(4), 622 (1997)}.

מושכלות יסוד הן, כי פסק-דין הנותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים (הפן ההסכמי) ומהגושפנקא של השופט שחתם עליו (הפן השיפוטי) {ראו ת"א (שלום יר') 10790/05 רשות הפיתוח באמצעות עמידר נ' עזבון פאוט גורדון, ז"ל, תק-של 2009(3), 2243, 22446 (2009); ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא(1), 587 (1997)}.

להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק-הדין, חשיבות לעניין ביטולו.

בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי, של אישור פסק-הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, בעל דין, המבקש לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה, בעילה של פגם בכריתת ההסכם או בשל הפרתו, על-ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק, בטענה לביטולו, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית, לבית-המשפט המוסמך, אשר נתן את פסק-הדין ונטל ההוכחה עליו {ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4), 689, 699 (1994); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3), 337 (1998); ע"א 420/66 שטואבר נ' שטאובר, פ"ד כ(4), 897 (1966)}.
אם כן, פסק-דין שניתן בהסכמה ממזג בתוכו שתי תכונות: זו של הסכם וזו של פסק-דין, כאשר מהות כפולה זו מייחדת את ההליך ומכתיבה את אפשרות תקיפתו. כאשר התקיפה מתייחסת ליסוד ההסכמי של פסק-הדין, התביעה תוגש לבית-המשפט שהינו בעל הסמכות לדון בה, כאשר במקרה של תביעה לביטול ההסכם, יש להגיש את התביעה לבית-המשפט אשר נתן את פסק-הדין. בעוד כאשר התקיפה מתייחסת להליך שיפוטי של מתן תוקף של פסק-דין להסכם יש לנקוט בהליכי ערעור רגילים {ה"פ (שלום יר') 710/08 קציר אריה נ' אברהם חיים, תק-של 2009(3), 5175, 5176 (2009)}.

כאשר מדובר בהחלטה שנותנת תוקף להסכמה אליה הגיעו הצדדים, משלבת החלטה זו בתוכה אלמנט הסכמי ואלמנט של החלטת בית-משפט.

זאת ועוד. אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין או בפסק-הדין, כולל מקרה בו נטען כי פסק-הדין ניתן רק בלחצו של בית-המשפט, יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך גיסא, אם ההליך השיפוטי היה תקין, אולם נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך-כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה {ע"א 116/82 לבנת נ' טולדנו, פ"ד לט(2), 729 (1985)}.

לתשומת-ליבנו כי, מקום בו אחד מבעלי הדין נתן הסכמתו לקיום הדיון בדרך של סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, ולאחר מכן חזר בו מהסכמתו, ראוי ונכון שבית-המשפט יאפשר לאותו בעל דין לחזור בו מהסכמה כזו שכן, קיומה של ההסכמה הוא תנאי מוקדם למתן פסק-הדין, על-פי האמור בסעיף 79א לחוק בתי-המשפט, ואם ההסכמה תחילה ניתנה ולאחר מכן נשללה, פשיטא שאין היא קיימת עוד {בש"א (מחוזי חי') 1921/99, ת"א (חיפה) 10304/97 לידאווי מג'ידה נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח, תק-מח 99(2), 351, 356 (1999)}.
ב- ת"א (שלום כ"ס) 1992/09 {עבד אלקאדר עאסם נ' עבד אל חי, תק-של 2009(4), 7947 (2009)} קבע בית-המשפט כי הסדר דיוני, מעצם היותו מושתת על הסכמות הצדדים, מעניק אפשרות לצד לו לחזור בו מן ההסכמה, באישור בית-המשפט. בית-המשפט יאפשר זאת, אך ורק במקרים בהם הדבר מוצדק עניינית ואינו פוגע בבעל הדין האחר, אשר לעיתים משנה מצבו לרעה על יסוד ההסכמה העניינית {לעניין זה ראה גם בש"א (חיפה) 1921/99 לידאווי מג'ידה נ' הפניקס, תק-מח 99(2), 351 (1999); ע"א 130/77 יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי, פ"ד לג(2), 346 (1979); ת"א (שלום ת"א) 54677/07 מגדלי קירור שרון (1985) בע"מ נ' בן חמו יוסף, תק-של 2009(2), 27318, 27319 (2009)}.

לנוכח טיבו המיוחד של ההליך והתכלית העומדת ביסודו, שלפיה ראוי לעודד את המתדיינים ללכת בדרך של פשרה, נדמה, כי ברגיל ובהיעדר טעם מיוחד, יש להיענות, לצד המבקש, לחזור בו מהסכמתו ובלבד, שלא חל שינוי מהותי לרעה במצבו הדיוני של הצד האחר {ובשים-לב כי ב- בש"א (חיפה) 1921/99 לידאווי מג'ידה נ' הפניקס הישראלי, תק-מח 99(2), 351 (1999) קבע בית- המשפט כי האפשרות לחזרה מן ההסכמה אפשרית, מקום בו בעל הדין האחר טרם קיים את חלקו בהסדר הדיוני והיא אינה אפשרית לאחר שהצד השני כבר מילא את חלקו} ואף אם כן, ניתן, במקרים המתאימים, להסתפק בתרופה מידתית פחותה ובדרך של פסיקת הוצאות {רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו(1), 577 (2001)}.

גם גישת בתי-המשפט, שנדרשו לעניין זה אין מניעה לחזור מהסכמה לפסיקה על דרך הפשרה, מקום בו הדבר אפשרי מבחינת ההליכים שננקטו לאחריה והמבקש גם איננו צריך לנמק או להסביר את בקשתו {בר"ע (חיפה) 1499/97 ג'רסי בן ציון נ' עירית חיפה, תק-מח 97(3), 142 (1997); ראו גם ת"א (שלום יר') 9638/02 ז'קלין בן עטר נ' מנרב פרוייקטים 88 בע"מ, תק-של 2006(1), 2671, 2673 (2006)}.

אם כן, התערבותו של בית-משפט שלערעור בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה, באופן דומה או זהה לאופן ההתערבות בפסק דין "רגיל" פוגעת בציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות, ובתכלית דבר החקיקה {ע"א (מחוזי חי') 16166-12-09 דראל רם בע"מ נ' רחל גיל, תק-מח 2010(2), 3022 (2010)}.

אין משמעות הדברים כי פסק-דין שניתן על דרך הפשרה הוא פסק-דין החסין בפני ערעור, אולם העילות להתערבותו של בית משפט שלערעור בפסק-דין מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" {ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337 (1999); רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6), 894 (2004); ע"א (מחוזי חי') 4992-05-10 אליאס רושרוש נ' חסן אבו ריא מוחמד, תק-מח 2010(2), 21251, 21253 (2010)}.

כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בפסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים על דרך הפשרה, שהרי מטבעו של הליך זה שהוא נועד ליעל ולקצר את ההליכים, והוא נעשה בהסכמת הצדדים, ואין לאפשר לבעל דין להתנער מהסכמתו להליך לאחר שתוצאתו לא השביעה את רצונו {ע"א 4721/97 כהן נ' אוזן, תק-על 98(1), 218 (1998); ע"א (מחוזי נצ') 205/09 פרופ' עומר מחאמיד נ' האלה מרג'יה, תק-מח 2009(4), 9701, 9705 (2009)}.

לפיכך, המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ושמורים למקרים בולטים וקיצוניים. רשימת עילות ההתערבות אינה רשימה סגורה, והיא תיקבע ממקרה למקרה ובהתאם לנסיבותיו {רע"א 6756/96 יצחק נ' חוד, תק-על 97(4), 622 (1997)}.