botox

פרק 4: הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים)

1. מבוא
סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:


"15. הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."


לעילת ההטעיה ארבעה יסודות. האחד, קיומו של חוזה. השני, הטעיה של המתקשר על-ידי הצד השני לחוזה. השלישי, שהצד המתקשר אכן טעה ביחס למצב הדברים אף אם טעות זו אינה יסודית. הרביעי, קשר סיבתי "כפול" כיסוד אובייקטיבי בין ההטעיה לטעות ובין הטעות לקשר החוזי[148].


בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה על-ידי הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.


שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, או ההטעיה – מוטלת, איפוא, על שכמו של התובע[149].

הטעיה, אם כן, יכולה ללבוש שתי צורות. האחת, היא הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. השניה, היא הטעיה במחדל, כלומר, אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם לפי דין, נוהג או נסיבות[150].

רוצה לומר, הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הטעיה אקטיבית נגרמת עקב מצג שווא, כאשר למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים שנמסרו לו על-ידי הצד השני. פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, הרי בין אם נמסרו מתוך חובה קונקרטית ובין אם נמסרו ללא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים[151].

הטעיה פאסיבית מקורה באי-גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ושביכולתם להשפיע על החלטת הראשון באם להתקשר בחוזה אם לאו.

כפי שנראה להלן, חובת הגילוי שבסעיף 15 לחוק החוזים, כפופה לעיקרון תום-הלב, שהינו כלי אובייקטיבי לבחינת מחוייבותו של כל אחד מהצדדים לחוזה כלפי הצד השני, כאשר תום-הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלבנטיים הידועים לצד אחד שאי-ידיעתו עלולה לפגוע בצד האחר.

ג' שלו כותבת בספרה[152] כי "טעות היא "תוצאת" הטעיה כאשר ההצהרה הכוזבת גורמת למצב נפשי ואינטלקטואלי של טעות. לעומת זאת, כאשר ההטעיה אינה מגיעה לתודעת המתקשר או שהוא אינו מניח לה להשפיע על מצב דעתו או שהוא יודע שהדברים אינם נכונים, לא מתמלא יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין הטעות ולא קמה עילת ביטול בגין הטעיה".

העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה בהתקיים היסודות הבאים. האחד, טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה. השני, הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד. השלישי, קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות.

ד' פרידמן כותב במאמרו[153] כי "הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הראשונה נגרמת עקב מצג-שווא, כאשר, למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים, שאותם מסר לו הצד השני. השניה מקורה באי-גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ואשר ביכולתם להשפיע על החלטת הראשון אם להתקשר בחוזה אם לאו".

זאת ועוד. סעיף 15 לחוק החוזים מרחיב את יסוד ההטעיה גם למצבים של שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי.

נדגיש כי, בין הקטגוריה של "מצג-שווא" לזו של "אי-גילוי" קיים הבדל מהותי, וזאת לאור העובדה כי הדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. במידה וחובה זו הופרה זכאי הצד המוטעה לבטל את ההסכם וזאת בכפוף לקשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות.

ב- ת"א (י-ם) 14215/04[154] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן לא היה גילוי נאות מצד המשכיר לעניין הגלריה וההשלכות שיש לכך לגבי האפשרות להשיג רישיון עסק. בכך הפר המשכיר את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים וניתן לחייבו בפיצויים בעד הנזק שנגרם לחברה כאמור בסעיף 12(ב) לחוק החוזים. אי-גילויין של העובדות האמורות מגיע גם לכדי "הטעיה" כהגדרתה בסעיף 15 לחוק החוזים, וניתן אף לומר שהתקיימו במקרה דנן היסודות של עוולת תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 56971/06[155] קבע בית-המשפט כי "על-פי סעיף 15 לחוק החוזים, הנתבעת התקשרה עם התובע עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה, שכן סברה, כי התובע קבלן רשום, בעל יכולות לסיים את העבודה כפי שהתחייב. לכן, רשאית הנתבעת לבטל את החוזה, לרבות בשל אי-גילוי העובדות כהוויתן".

ב- ת"ק (י-ם) 3954/07[156] קבע בית-המשפט כי הנתבעת "לא טרחה לגלות את עמדתה בטופס ההרשמה לעניין חוסר האפשרות, מבחינתה, לבטל את המנוי במהלך השנה ולהחזיר את הסכומים ששולמו – יש משום הטעיה מצד הנתבעת במובן סעיף 15 לחוק החוזים". זאת ועוד. "אילו ידעו התובעים בעת ההרשמה כי לא יהא באפשרותם לבטל את הרשמתם מכל סיבה שהיא, ניתן להניח במידה לא מבוטלת של סבירות, שלא היו רוכשים את המנוי או לפחות מתייחסים לנושא זה בעת ההרשמה. משלא נכלל הנושא בטופס ההרשמה – נראה שמן הצדק ראוי לאפשר לתובעים לבטל את המנוי ולקבל החזר יחסי של הסכום ששולם על ידם".

ב- עב' (ת"א-יפו) 2384/06[157] קבע בית-המשפט כי "לא התקיימה הטעיה וזאת בשל היעדר קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הטעות שהובילה להתקשרות בחוזה".

ב- ת"א (ראשל"צ) 3490/06[158] קבע בית-המשפט כי "גם במקום שבו שונה מד האוץ על-ידי צד שלישי, אשר מכר את הרכב לנתבע, שהרי מצופה היה מן הנתבע לגלות עובדה זו לתובע מבעוד מועד ומשלא עשה כן והחריש שהרי יש לראות בשתיקתו זו, בנסיבותיו של תיק זה שבפני, כהטעיית התובע במובן סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עוד ולמען הסר כל ספק יובהר כי גם אילו לא ידע הנתבע על שינוי מד האוץ על-ידי הצד השלישי, שהרי אין אני סבורה שיש במקרה כזה להטיל את מלוא הנזקים עקב כך לפתחו של התובע, שהרי קיבל ממכר השונה בסוגו ובתיאורו מהסוג והתיאור של הממכר שביקש לרכוש ואשר ביחס אליו הגיעו הצדדים לכלל הסכמות".

ב- ת"א (ב"ש) 3051/97[159] קבע בית-המשפט כי "סעיף 12 לחוק החוזים... הוא היסוד החוקתי המעגן את החובה של צד להסכם לגלות לצד האחר עובדות חשובות, כחלק מהמשא-ומתן לקראת כריתתו של הסכם, ואפילו עובדות שהצד השני יכול לגלותן בכוחות עצמו, ובלבד שהגילוי מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה. הפרתה של חובה זו עלולה אף להגיע, בנסיבות מסויימות, כדי מצג שווא והטעיה המקימים את הזכאות לצד הנפגע לבטל את ההסכם, מכוח הוראת סעיף 15 לחוק החוזים".





ב- ע"א 760/77[160] נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"עשויה להתעורר השאלה אם הטעיה באשר לכוונתו של צד לחוזה שלא לקיים את התחייבותו החוזית משמשת בסיס מספיק לביטול חוזה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). ניתן לטעון, כי במקרה כזה אין לנו עניין בהטעיה הנשלטת על-ידי חוק החוזים (חלק כללי), אלא בהפרת התחייבות, הנשלטת על-ידי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, שלפיו זכאי הנפגע לבטל חוזה שהופר על-ידי הצד השני (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות)). הבחנה זו חשובה היא, שכן לא הרי ביטול חוזה מכוח פגם הנופל בכריתתו, כהרי ביטול חוזה מכוח הפרתו. לדעתי, מקום שצד לחוזה מתחייב לבצע פעולה פלונית, ובשעת מתן ההתחייבות גיבש לעצמו החלטה כי אין הוא עומד לבצע את התחייבותו, מכניס עצמו למסגרת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), שכן הוא מטעה את הצד השני באשר למצב דעתו ביום ההתקשרות. לא הרי זה אשר ביום ההתקשרות יודע כי אין בכוונתו לבצע את התחייבותו, כהרי זה שביום ההתקשרות מתכוון לבצעה, אך מטעם זה או אחר, לא מבצעה לאחר מכן. הראשון מטעה את הצד השני, והוא עשוי להימצא אחראי בפלילים (סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ואף להתחייב כלפיו בהטעיה חוזית ובתרמית בנזיקין (ראה סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכן 6 18 .Fleming, Law of Torts, 5th. ed p). השני אינו מטעה את המתקשר השני, אם כי הוא מיפר כלפיו חוזה שהתחייב לבצעו."[161]
ב- ת"א (נת') 8864/06[162] קבע בית-המשפט כי "הנתבעת ואביה בחרו להימנע מבירור מפורש של עניין הרישיון – למרות שהיו מודעים לכך שלמקומות אירועים רבים באיזור אין רישיון – וכרתו את ההסכם תוך עצימת עיניים בעניין זה (לשיטתו של האב – על-מנת שלא לפגוע בחגיגיות המעמד). לאחר שמיעת הראיות, מסקנתי היא כי הפרידה בין הנתבעת לבין חתנה אירעה בשל חיכוכים שנתגלעו ביניהם, וכי הזמנת החתונה בוטלה בשל פרידתם, ולא בשל מצג שווא מטעה, על-ידי מר דוידי, בדבר קיומו של רישיון עסק. על-כן אין הנתבעת יכולה להסתמך על סעיף 15 לחוק החוזים כעילה לביטול ההסכם".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 20003/06[163] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט קליין מנחם:

"במקרה דנן נראה כי הנתבע הניע את התובע מלערוך בדיקה לרכב בטרם הקנייה והיה גורם אקטיבי בעת העסקה, למשל כשהציע כי הוא אשר יטפל בהחלפת מערכת הגיר ברכב. נראה כי הנתבע היה בקיא בעברו של הרכב ומשכך עמד על כך כי העברת הבעלות תעשה עוד באותו היום.
מעיון ברישיון הרכב עולה כי הנתבע אינו הבעלים הרשום של הרכב מאחר ופרטי הבעלים בעת במכירת הרכב הינה שנדלוב דיאנה ולא הנתבע מכאן עולה כי הנתבע פעל כמתווך או סוחר רכב על-אף שבזיכרון הדברים אין כל זכר לשמה של בעלת הרכב.
הנתבע הינו בעל רקע מקצועי בתחום הנדון, משכך, חלה עליו אף חובת גילוי מוגברת, בין משום שהקונה הפוטנציאלי סומך על שיקול-דעתו ושיפוטו (פרידמן וכהן, 829-830) ובין משום קיומם של יחסי ספק-צרכן. קשר זה יכול לשמש אחד מהיסודות שלאורם ייקבע כי קיימות נסיבות המטילות חובת גילוי במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים, גם כאשר אין תחולה להוראות חוק הגנת הצרכן (פרידמן וכהן, 834)."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 1199/05[164] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן, אני סבורה כי הנתבע הטעה את המנוחה לגבי שווי הקרקע, כאשר גרם לה לחשוב שמדובר בקרקע חקלאית ששוויה נמוך באופן משמעותי, פי שלושה עד חמישה כאמור, משוויה הריאלי, כאשר בעת החתימה על זיכרון הדברים היו תוכניות להפשרת הקרקע למגורים. בנסיבות אלה, ולאור מצבה של המנוחה כמתואר לעיל, אני סבורה כי מדובר בעובדה שהיה על הצד השני – הנתבע, לגלותה למנוחה. מאחר ובדיקה פשוטה שביצע אחיה של המנוחה בשיחות טלפון שקיים עם מתווכים לאחר שנודע לו על זיכרון הדברים, העלתה כי ערך הנכס נאמד בכ-70,000$, יש להניח כי המנוחה כלל לא בדקה את ערך הנכס וכי הנתבע הטעה אותה ביחס לשוויו. אין ספק כי לו ידעה המנוחה שערך הקרקע באותה עת היה גבוה פי כמה וכמה מהשווי עליו סוכם, או כי יש סיכוי כי בעתיד הנראה לעין יעלה שווי זה, הרי שלא היתה חותמת על זיכרון הדברים הנוקב בסכום של 26,000$ בלבד עבור הנכס".

ב- ע"א 9447/06[165] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט י' דנציגר:

"14. לדעתי, לא עלו מעשיו של אלבס כדי הטעיה, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים, וזאת מכמה סיבות, אשר יש בכל אחת מהן, כשלעצמה, כדי לשלול קיומה של עילת ביטול בגין הטעיה.
15. היעדר קשר סיבתי בין ההטעיה לבין קשירת החוזה: אחד מיסודותיה של עילת ההטעיה היא קשר סיבתי. הקשר הסיבתי הנדרש הוא כפול: על-מנת שתקום עילת ההטעיה נדרש קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הטעות, כלומר שההטעיה היא שגרמה לטעות; בנוסף, נדרש קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה, כלומר נדרש שעקב הטעות, התקשר המוטעה בחוזה (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 314
(2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב', 854
(1992) (להלן: פרידמן וכהן)).
16. נטל הוכחת הקשר הסיבתי הכפול הוא על הטוען להטעיה, המבקש להפעיל את ברירת הביטול. הטוען להטעיה חייב להוכיח כי הטעות שנגרמה על-ידי אי-הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה או, במילים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר בחוזה. עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעסקה לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה (ראו: פרידמן וכהן, 854; ע"א 280/87 רן קופלמן נ' דניאל בינקין, פ"ד מג(2) 753
(1989) (להלן: קופלמן נ' בינקין)). יש להניח לטענה זו תשתית עובדתית. אין די בהעלאת טענות, אלא יש לבססן מבחינה עובדתית, שאם לא כן, תידחה הטענה (ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חברון בע"מ, תק-על 92(1) 23 (5.1.1992)).
17. בענייננו, גם אם טענו המערערים כי לא היו מתקשרים בהסכם הפירוד אילו היו יודעים את העובדות לאשורן (קרי כי המשיבים כבר התקשרו בהסכם מחייב עם TTI עובר להסכם הפירוד), הרי שלא הביאו תשתית עובדתית לביסוס טענה זו, ולא נקבע כל ממצא שכזה על-ידי בית-המשפט קמא. יתרה מכך, סבורני כי מעובדות המקרה עולה בדיוק ההפך. כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט קמא, כבר בחודש נובמבר 2004 התכוונו הצדדים להביא ל"הפרדת כוחות" ביניהם, וזאת על רקע סכסוכים וחילוקי-דעות קשים באשר לניהול החברה המשותפת. בנסיבות אלה, סבורני כי אין ממש בטענה כי אילו ידעו המערערים על קיומו של הסכם עם TTI לא היו מתקשרים בהסכם הפירוד, והסכם זה היה נחתם ממילא. הנה, לא נמצא כי התקיים יסוד הקשר הסיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם הפירוד, ומכאן שלא עומדת למערערים עילת הביטול בגין הטעיה."
ב- ת"ק (בית-שמש) 1142/07[166] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שמעון שטיין:

"3. לאחר ששמעתי את העדויות השונות, התרשמתי כי לא חל במקרה זה סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שעניינו בפגם בכריתת החוזה בשל הטעיה, שכן לא שוכנעתי כי הנתבע הטעה את התובע לרכוש את הרכב ביודעו כי הרכב אינו כשיר לנסיעה.
אני מאמין לנתבע כי הוא לא היה מודע למצבו האמיתי של הרכב, וכי בדומה לתובע, בחר שלא לבצע בדיקה של הרכב על-ידי איש מקצוע בטרם רכש אותו, כך שלא היה מודע לפגם הקיים בשלדה.
תמך למסקנתי זו אני מוצא בעדותו של החבר המשותף של הצדדים, טל פלד, שהעיד כי 'האוטו היה אצלי בערך שלושה שבועות, במשך התקופה הזאת השתמשתי ברכב הזה, הייתי נוסע איתו יום-יום לבסיס, נסעתי איתו גם פעמיים לבית שמש ונסיעות פרטיות. ההגה היה מושך, המזגן לא עבד, המראה היתה נופלת ברכב הזה. מעבר לזה, לא היה לי שום דבר' (ראה בעמ' 5, שורות 5-8). העובדה, שאותו טל עשה שימוש ברכב במשך תקופה של כשלושה שבועות לפני מכירתו לתובע, מבלי שנתגלו בו תקלות מכאניות מלבד משיכת ההגה, מצביעה אף היא על כך שלא היתה בידי הנתבע סיבה להניח כי הרכב מסוכן ואינו כשיר לנהיגה.
מעבר לכך, תמוהה בעיני התנהלותו של התובע בנסיבות המקרה, כאשר למרות שמדובר ברכב ישן אשר נהיגה קצרה בו גילתה פגם בדמות משיכת ההגה, בחר לרכוש אותו מבלי שייבדק על-ידי איש מקצוע.
ברי כי אדם שמתעתד לרכוש רכב יבצע בדיקה שלו במוסך בטרם הרכישה, קל וחומר כאשר מדובר ברכב ישן כבענייננו, משנת ייצור 1996, אשר רק מנסיעת ניסיון בו הורגשה סטיה של ההגה, שאביו של התובע עצמו הגדיר אותה: 'האוטו מושך חזק, ואמרתי לו, נראה לי משהו לא בסדר' (ראה בעמ' 2, שורה 21).
דהיינו, לאחר שחש כי הרכב אינו תקין, ודאי שהיה על התובע לקחת אותו לבדיקה, ומשלא עשה כן, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו. בנסיבות אלה, אדם סביר היה נוהג אחרת משנהג התובע, והיה מבצע בדיקה של הרכב בטרם רכישתו.
זאת ועוד, התובע הינו אדם בוגר, ונעזר באביו לשם קבלת חוות-דעת נוספת על הרכב, ומכאן שלא יכולה לעמוד לו הטענה כי הוא 'לא כל כך מבין בכלי רכב' וכי סמך על מילתו של הנתבע.
עוד אציין כי התובע טען שבשל כניסת השבת לא הספיק לבחון את הרכב כהלכה, וכי 'הכל קרה כל כך מהר', אולם לאחר מכן העיד כי עסקת הרכישה התבצעה ביום שני, ומכאן שהיה בידיו די זמן לבדוק את תקינותו של הרכב במוסך או על-ידי איש מקצוע.
4. אשר-על-כן, אני קובע כי התובע לא הוכיח בפני כי הוטעה על-ידי הנתבע ביחס לתקינותו של הרכב, ואני דוחה את התביעה."
כדי שטעות תצדיק את ביטול החוזה, בין אם במסגרת הטעיה ובין כטעות, בין על-ידי צד לחוזה ובין על-ידי בית-המשפט, נדרש שהטעות תתקיים כבר בעת כריתת החוזה ולפיכך תפגום ברצון שהביא להתקשרות[167]. "עולה, כי התובע הטעה את הנתבע, אשר חתם על ההתחייבות מתוך אמונה שעמלת התובע תשולם, רק לאחר, ובתנאי, שיקבל את ההלוואה. כן עולה כי כתב ההתחייבות נחתם תוך הטעיה של התובע לגבי סיכויי קבלת ההלוואה ולגבי תנאי תשלום עמלתו. בנוסף, התובע לא יכול היה לגרום לנתבע לממש את ההלוואה לאור מצב זכויותיו בדירתו"[168].

ב- ת"ק (י-ם) 2531/07[169] קבע בית-המשפט כי "הואיל ואין מחלוקת שהנתבעת גילתה לתובעת כי נעשה טיפול ברכב והתובעת מודה שלא נאמר לה מה היה סוג הטיפול, הרי שלא הוכח כי היתה הטעיה מצד הנתבעת".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1502/04[170] קבע בית-המשפט כי "אף אם הוטעתה המשיבה על-ידי מי מטעם המבקשים, כי התשלום למנהל יהיה נמוך בהרבה מהתשלום אותו דרש המנהל בפועל, הרי שהמדובר בהטעיה כהגדרתה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, דבר אשר מקנה למשיבה זכות לבטל את הסכם הקומבינציה. משבחרה לא לבטל את הסכם הקומבינציה, הרי אין היא יכולה להתנגד לביטולו ובד-בבד לא לבצעו כלשונו".

ב- ת"א (נת') 14212/01[171] קבע בית-המשפט כי "משהסתירה האגודה מהתובעים עובדות מהותיות ורלבנטיות להתקשרותם עימה בהסכם, נהגה האגודה במהלך המשא-ומתן שלא בתום-לב, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ובהטעיה, נשוא סעיף 15 לאותו חוק".

ב- תמ"ש (ק"ג) 3150/05[172] קבע בית-המשפט כי "פירוט הסכומים בהסכם, וציון בסיס הנתונים המוביל לסכומים הסופיים שנקבעו בהסכם (כדון שוויו של הבית, יתרות החובה וכיו"ב), אף הן מובילות למסקנה כי לא היתה הטעיה מטעם הנתבע, שכן המדובר בנתונים גלויים שניתנים לבדיקה והיתה לתובעת ההזדמנות לבדוק אותם ולחלוק עליהם, אולם היא לא עשתה כן, גם לא במסגרת ההליך שבפני".

ב- ת"א (י-ם) 9485/04[173] קבע בית-המשפט כי "סעיף 15 לחוק החוזים איננו מבחין בין מצג שווא שנעשה במרמה לזה שנעשה ברשלנות או אף בתום-לב. מכאן, שברירת הביטול תעמוד לצד הנפגע אף במקרי מצג שווא שנעשה בתום-לב, הלוא הם, מקרים של טעות משותפת של שני הצדדים. מכאן, שביטול ההסכם לבניה על הגג העליון נעשה כדין על-ידי התובעת 1".

ב- ת"ק (ראשל"צ) 2175/06[174] קבע בית-המשפט כי "על-פי תנאי החוזה שנחתם בין התובע לנתבעת, אין התובע זכאי לקבל כל החזר. עם זאת, השתכנעתי כי התובע התקשר עם המכללה בחוזה עקב 'טעות שהיא תוצאת הטעיה' כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. משכך, אני קובע כי הוא זכאי להשבת הסכום אותו שילם בגין הקורס בניכוי החלק היחסי של השיעורים בהם נכח".

ד"ר קרצ'מר ד' כותב במאמרו[175] כי "החידוש העיקרי של סעיף 15 הדן בהטעיה הוא שסעיף זה מטיל חובת גילוי רחבה על צד לחוזה ... עלינו לקרוא את סעיף 15 ביחד עם סעיף 12(א) לחוק. סעיף אחרון זה מטיל חובה על הצדדים לנהל משא-ומתן לקראת כריתת חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב... "[176].

ב- ת"א (חי') 5091/01[177] קבע בית-המשפט כי "הנתבע לא נכשל בקיום חובת תום-הלב המוטלת עליו מכוח סעיף 12 לחוק החוזים הכללי, שכן, על-אף שידע כי הרכב עבר תאונה קשה וכן על התיקונים שבוצעו בו, כולל חיתוך והחלפת החלק האחורי, הוא הסתיר מידע זה ולא גילה אותו לתובע במהלך המו''מ שנערך ביניהם. כמו-כן, הנתבע הסתיר מהתובע את העובדה כי לרכב היו 4 בעלים קודמים וטען לקיומם של שני בעלים קודמים בלבד. כל המידע שהסתיר הנתבע מהתובע הוא מידע רלבנטי בהתאם לנסיבות העניין והנתבע היה חייב בגילויו. חובת הנתבע למסור לתובע את המידע האמור, עולה ומתחזקת לאור העובדה כי המשטרה פסלה את השימוש ברכב בעקבות אותם תיקונים. מחדלי הנתבע שלא גילה לתובע מידע רלבנטי רב אודות הרכב עולה כדי הטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים הכללי. בגין כל אלה התובע זכאי לביטול העסקה עם הנתבע, השבה והחזר הוצאות".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 54538/04[178] קבע בית-המשפט כי "בהסתרת המידע הנוגע לליקוי הרטיבות פעלה הנתבעת תוך הפרת חובת תום-הלב בכך שגרמה להטעיית התובעים על-מנת להניעם לרכוש את הדירה (סעיף 13 לתצהיר התובעת). הנתבעת לא יצאה, איפוא, ידי חובת הגילוי האקטיבי של העובדות אשר לפי דין לפי נוהג או לפי הנסיבות, היה עליה לגלותן לתובעים, כמתחייב מהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הפרת חובת הגילוי בחוסר תום-לב העולה כדי הטעיה מקנה לתובעים זכות לפיצויים בשיעור הנזק שנגרם להם בגין הפרת חובת תום-לב ו/או בהטעיית התובעים".

ב- ת"ק (ת"א-יפו) 3038/06[179] קבע בית-המשפט כי "הנתבעת פעלה בתום-לב בהסתמך על מידע שגוי של חברת אמדאוס, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שבוצעה הטעיה כלפי התובעת, על-ידי הנתבעת, בעניין מהותי לתובעת, ועל-כן היא היתה זכאית לבטל את העסקה".

ב- עב' (ת"א-יפו) 1958/02[180] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת אהובה עציון:

"27. לאחר שבחנו את חומר הראיות, ועיינו בטענות הצדדים, אנו סבורים כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את טענתה כי בכריתת הסכם הפשרה נפל פגם של הטעיה.
28. עיון מדוקדק בכתבי הטענות של התובעת מעלה כי טענת ההטעיה, אשר נטענה על ידה, מושתת, רובה ככולה, על הטענה כי הנתבעות לא עמדו בהתחייבויותיהן למלא את פסק-הדין, ואף לא היתה כוונה מצידן לעשות כן עוד במועד כריתת הסכם הפשרה בין הצדדים. הווה אומר, טענת ההטעיה אשר הועלתה על-ידי התובעת אינה אלא כסות לטענתה העיקרית דלעיל והיא כי הנתבעות לא ביצעו את הסכם הפשרה בין הצדדים. אין בידינו לקבל את הטענה כי אי-ביצועו של הסכם פשרה משמעו הטעיה במובן סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ודוק – התובעת לא טענה, וממילא לא הוכח אחרת, כי הנתבעת 1 הציגה בפניה מצג שווא או הטעתה אותה על-ידי מסירת מידע שגוי בנוגע למעמדה וחוסנה הכלכלי של הנתבעת 2 או הסתירה ממנה כי הינה חידלת פירעון. ...
29. אין חולק כי התובעת הסכימה במפורש כי פסק-הדין יינתן בחלקו כנגד הנתבעת 2, והיא אף ביקשה להורות על צירופה כנתבעת להליך, ראה נספח ז' לעיל. על האמור נוסיף כי אין להתעלם מהעובדה כי התובעת היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין לכל אורך הדרך מרגע הגשת התובענה ועד להשגת הסכם הפשרה בין הצדדים, ומתן פסק-הדין.
30. במצב דברים זה לא הונחה כל תשתית עובדתית לכך שהתובעת הוטעתה על-ידי מי מהנתבעות, ואין סגי בטענה בעלמא של התובעת כי עקב אי-מילוי הסכם הפשרה על-ידי הנתבעות, יש בכדי לבסס את טענת ההטעיה הנטענת על ידה.
31. לאור האמור לעיל בפסק-דיננו, דין תביעתה של התובעת להידחות."

2. חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993

סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 קובע כדלקמן:

"4. אי-קיום חובת הגילוי
מבלי לגרוע מזכותו של הלווה לסעדים לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפי העניין, אם לא קיים המלווה את חובת הגילוי לפי סעיף 3."

ב- ת"א (חי') 1215/05[181] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט רון סוקול:

"תוצאת הפרת חובת הגילוי
44. חוק הסדרת הלוואות קובע שני מסלולים נפרדים בהם ניתן לבחור בעת קביעת תוצאות ההפרה. מסלול אחד הינו מסלול הביטול על-פי הוראות סעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המוחל על הפרת חובת הגילוי בהסכם ההלוואה מכוח סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות; האחר, מסלול השינוי והתיקון על-פי סעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות.
ב- ע"א 9044/04 (מיסטר מאני נ' צוניאשוילי, תק-על 2007(2) 5430) דן בית-המשפט בשאלה האם ניתן לבטל הסכם הלוואה גם ללא הטעיה בפועל של הלווה ומותיר שאלה זו בצריך עיון (פסקה 21). עם זאת, מציין בית-המשפט כי בדרך-כלל לא יהיה מקום לבטל הסכם על-פי סעיפי חוק החוזים מקום שהלווה לא הוטעה בפועל, בין מחמת שידע את התנאים ובין מחמת שנמנע מלהתעניין בהם. וכך אומרת השופטת ארבל:
'כידוע, חובת הגילוי כפופה לכללי מניעות שונים. צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שקראו או תוך הסתמכות עיוורת על צד ג', מנוע מלטעון להפרת חובת הגילוי, שכן מנקודת מבט משפטית ואף מבחינה לוגית, לא ניתן לומר כי צד לחוזה שלא קראו, הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי (ראו: ת"א (חי') 284/05 RUTH SIMON SHAR נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(2) 1385). אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ומי אשר לא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (1999)). אם כן, באם היה מוכח כי המלווים בענייננו – המשיבים – אכן לא קראו כלל את החוזה, לא היה נכון לומר כי הם הוטעו בשל הפרת חובת הגילוי.'
45. ישום הכללים האמורים על המקרה שבפנינו, מחייב את המסקנה כי אין מקום לביטולו של ההסכם. התובעים העידו כי כלל לא התעניינו בתנאי ההלוואה. לעדותם הם כלל לא ראו את סעיפי ההסכם, טענה שלא התקבלה, אך ברי שלא הקדישו להם כל חשיבות. התובעים לא טענו כי הבינו שהתנאים שונים מאלו שנכתבו בהסכמים אלא הדגישו רק כי עקב מצוקתם ביקשו לקבל את הכסף. התובעת העידה כי הינה לחוצה ועשתה טעות (עמ' 26). לדבריה הם סברו כי יוכלו להחזיר את ההלוואה כולה תוך 3-4 חודשים וכי התכוונו לקבל הלוואה אחרת מבנק מסחרי (עמ' 27 שורות 7-8) לדידם מדובר היה בהלוואה לזמן קצר עד שיקבלו הלוואה מהבנק ועל-כן כלל לא התעניינו בתנאי ההלוואה. כך גם העיד התובע עצמו (עמ' 21) לדבריו הנתבע אמר לו כי אם יחזיר את החוב בתשלום אחד "יסתדרו" ולכן לא התעניין (עמ' 21).
46. בנסיבות אלו אין מקום לקבל את טענת התובעים בדבר ביטולו של הסכם ההלוואה מחמת הפרת חובת הגילוי. התובעים לא גילו עניין בתנאי ההסכם ועל-כן מנועים הם מלטעון כי הוטעו.
47. עם זאת, סבורני כי יש מקום לבחון את שינוי תנאי ההסכם בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות. סעיף זה קובע:
'(א) ראה בית-המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית-המשפט, ביוזמתו או על-פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי העניין.
(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף-קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית-המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המירביים המותרים על-פי סעיפים 5 ו-6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות העניין.'
48. סעיף זה מעניק שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט לשקול את ביטולו של ההסכם, או תנאי מתנאיו, שינויו או התאמתו לדרישות החוק. ב- ע"א 9044/04 הנ"ל, כמו גם ב- ע"א 9136/02, הדגיש בית-המשפט העליון כי בדרך-כלל הפרת חובת הגילוי תצדיק ביטול ההסכם. השופט רובינשטיין שהצטרף לתוצאות פסק-דינה של השופטת ארבל מוסיף ואומר:
'אך דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור – ואינני מדבר במערערת דנא דווקא, ואיני בא לפגוע בה כשלעצמה – לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה. אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות.'
דברים אלו צריכים לשמש נר לרגלינו בבואנו לקבוע את תוצאות ההפרה.
49. הנתבע סבור כי די בכך שההסכם ישונה ויתוקן כך שהריבית המצטברת לקרן תחושב על-פי חוק הסדרת הלוואות. על-פי חישוביו מדובר בריבית (הכוללת ריבית פיגורים) בשיעור של 34% לשנה.
50. איני מוכן לקבל טענתו זו של הנתבע. ראינו שהפרת חובת הגילוי לא התייחסה רק לשיעור ריבית הפיגורים אלא התייחסה לכל רכיבי פירעון ההלוואה. יתירה מזו, ברי כי אם היה הנתבע דורש, מלכתחילה, רק את סכומי הפירעון על-פי הריבית הנמוכה יותר כמבוקש על ידו כעת, היו התובעים יכולים לשקול דרכים שונות להסדרת החוב לרבות נטילת הלוואות מצדדים שלישיים לסילוק חוב לנתבע. ראינו כי כאשר נקבע בבית-משפט שתנאי לצו הארעי הינו הפקדת פיקדון בסך של 100,000 ש"ח. עשו התובעים מאמץ, ואף אם באיחור, הרי שהפקידו את התשלום.
51. במקרה זה, כאשר חובת הגילוי הופרה באופן שמנע מהתובעים כל אפשרות להעריך כראוי את היקף התחייבותיהם ולכלכל את צעדיהם בהתאם, נראה לי שנכון לתקן את הסכם ההלוואה כך שהחזר ההלוואה יעשה בחישוב של הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ובצירוף ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בשיעור הריבית הקבוע בגין חוב פסוק. לעניין זה יראו את יום קבלת ההלוואה 10.3.03 כמועד לתחילת חישוב הפרשי ההצמדה והריבית.
עוד נראה לי כי איזון נכון בין האינטרסים המנוגדים, ולאחר שהתובעים שילמו כבר סכומים רבים (לרבות 100,000 ש"ח מפסק-דין בית-המשפט), יש לאפשר להם לשלם את יתרת החוב, על-פי החישוב האמור, תוך 4 חודשים ורק אם לא יעמדו בכך יוכל הנתבע להמשיך בהליכים למימוש ההלוואה לרבות מימוש השיעבוד על הדירה.
סוף דבר
52. בשים-לב לאמור הינני דוחה את תביעת התובעים להצהיר על ביטול הסכם ההלוואה מיום 10.3.03 ו/או על ביטול הסכמי המשכון והסכם המשכנתה וכן דוחה את בקשתם להורות על ביטול הערת האזהרה שנרשמה על הנכס."
ב- ע"א 9044/04[182] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"18. חובת הגילוי (מופיעה בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות) דורשת מן המלווה לגלות ללווה במסגרת הסכם ההלוואה פרטים שונים, כאשר הרלבנטיים מביניהם לענייננו הם:
'3. חובת גילוי
(ב) חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:
...
(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה;
(5) בהלוואה בריבית משתנה – מרכיבי הריבית המשתנה, העקרונות לשינוי שיעור הריבית, מועד השינוי או האירועים שבעקבותיהם ישונו השיעורים;
...
(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;
(8) שיעור העלות הממשית של האשראי;
...
(11) שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;'
חובה מקבילה קיימת גם בתקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן. חובת הגילוי מחייבת כי הפרטים האמורים יופיעו בכתב בחוזה ההלוואה, מכוח סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות הדורש מסמך בכתב (ה"פ (ת"א) 10355/99 ליבוביץ נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ (לא פורסם, 5.3.00) (להלן: עניין ליבוביץ) ות"א (ת"א) 108327/99 ערסאן נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ (לא פורסם, 22.5.02) (להלן: עניין ערסאן)).
19. בעניינו, אין למעשה חולק כי המערערת נמנעה מגילוי בכתב של חלק מן הפרטים הדרושים בהסכם ההלוואה, ומשכך לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה בממצאי בית-המשפט קמא.
המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלבנטי, על-אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל-כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן (ראו: ת"א (ת"א) 45290/04 ע.כ. אשראי ופתוח (1994) בע"מ נ' בועז הראל, תק-של 2006(4) 13836 (2006)).
לחיזוק הדברים אוסיף, כי לצד חובת הגילוי מחוק הסדרת הלוואות, מוטלת על המלווה גם חובת הגילוי הכללית מכוח חוק החוזים (סעיפים 12 ו- 15 לחוק החוזים), המקבלת משנה-תוקף שעה שמדובר בשוק הלוואות אפור ושעה שיש פערי כוחות בין הצדדים (ראו: עניין רייז).
סעד הביטול
20. סלע המחלוקת נשוא פסק-דין זה נסוב סביב השאלה מהן ההשלכות של הפרת חובת הגילוי מצידה של המלווה במקרה זה? המחוקק, מתוך החשיבות הרבה אותה הוא מייחס לחובת הגילוי בהלוואות חוץ בנקאיות, העניק בחוק הסדרת הלוואות שני נתיבים בהם יכול לילך לווה בבואו לקבל סעד בגין הפרת חובת הגילוי מצידו של המלווה. הראשון שבהם הוא סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות, הקובע כי על מקרה בו הופרה חובת הגילוי, חלות הוראות סעיף 12 ו- 15 לחוק החוזים אשר מאפשרות ללווה לבטל את חוזה ההלוואה. בית-המשפט קמא קבע כי בנסיבות העניין אי-הגילוי הגיע כדי הטעיית המלווים בדבר טיבם של תנאי ההלוואה, וכך נקבע בפסק-הדין:
'כפי שקבעתי, חייב המלווה בחובת הגילוי, הן לפי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות והן לפי חוק הגנת הצרכן ותקנותיו. כך בין אם קראו התובעים את ההסכם והבינו את תוכנו ובין אם לאו. בין שתנאי ההסכם היו ברורים וידועים לתובעים ובין אם הוסברו או פורטו בפניהם חלק מהתנאים בעל-פה.' (ת"א (ת"א) 3129/99 צוניאשוילי נ' מיסטר מאני ישראל 1997 בע"מ, תק-מח 2004(3) 196 (2004)
בית-המשפט ביכר מסלול זה וקבע כי החוזה בוטל כדין מכוח עילת ההטעיה וסעיף 15 לחוק החוזים. מסקנתו של בית-המשפט קמא מקובלת עלי, אולם נכון יהיה לייחד מספר מילים להנמקתו. כידוע, חובת הגילוי כפופה לכללי מניעות שונים. צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שקראו או תוך הסתמכות עיוורת על צד ג', מנוע מלטעון להפרת חובת הגילוי, שכן מנקודת מבט משפטית ואף מבחינה לוגית, לא ניתן לומר כי צד לחוזה שלא קראו, הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי (ראו: ת"א (חי') 284/05 RUTH SIMON SHARP נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(2) 1385). אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ומי אשר לא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט
(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (1999)). אם כן, באם היה מוכח כי המלווים בענייננו – המשיבים – אכן לא קראו כלל את החוזה, לא היה נכון לומר כי הם הוטעו בשל הפרת חובת הגילוי. אולם, נסיבות המקרה מלמדות כי המציאות בענייננו היתה שונה. המשיבים טוענים כי הגם שהם אינם קוראי עברית, הרי שהם התמקדו בנתונים המספריים בחוזה ואלה עמדו לנגד עיניהם. טענה זו לא נסתרה על-ידי המערערת ואף בית-המשפט קמא לא מצא אותה בלתי-אמינה. נראה שבטרם החתימה על החוזה, המשיבים תרו בעיניהם אחר הנתונים המספריים בחוזה, שמהווים את ליבו של ההסכם, ומשלא מצאו את מלוא הפרטים ניתן לומר כי הוטעו על-ידי המערערת.
ודוק: אין בקביעה זו כדי לעודד אי-קריאה מוקפדת של הסכמים בטרם החתימה עליהם. יזהר החותם, ויזכור כי באם אכן לא יקרא את החוזה לא תעמוד לו, בדרך-כלל, הגנת ההטעיה, כאמור לעיל. הטעיה תיתכן רק מקום שצד לחוזה עשה את המוטל עליו, בין אם מדובר בקריאת החוזה ובין אם מדובר בחובה אחרת, והטעות נגרמה עקב מחדלו או מעשהו של הצד השני לחוזה.
21. אני ערה לכך כי ניתן היה לפרש את סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות ככזה שאינו מחיל על הפרת חובת הגילוי במקרה זה את התנאים הנדרשים מכוח סעיף 15 לחוק החוזים – סעיף ההטעיה – וביניהם החובה כי תתרחש הטעיה בפועל. זאת לאור העובדה כי חוק הסדרת הלוואות הינו חוק ספציפי, ובהתבסס על רוח החוק שמגמתה היא הרחבת ההגנה על הלווה. פרשנות כזו הוצעה למשל לחובת הגילוי המופיעה בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (ראה: ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 326 (1993)). מאידך גיסא, פרשנות כזו מעוררת מספר קשיים. כך למשל, חוק הסדרת הלוואות מפנה לסעיף 15 לחוק החוזים גופו, שעה שחוק הבנקאות, שאומנם דן בהטעיה, אינו יוצר הפניה ישירה שכזו. כמו-כן, ייתכן ואין צורך בהרחבת ההגנה על הלווה באמצעות סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות, בשל קיומו של סעיף 9 המהווה מעין "רשת ביטחון", ומאפשר לבית-המשפט לבטל את החוזה אף אם לא הוכחה הטעיה. הואיל ופרשנות זו מובילה לתוצאה זהה לזו אליה הגעתי באופן הניתוח הראשון, אני בוחרת שלא להכריע בשאלת הפרשנות הראויה לעת עתה ולהשאירה בצריך עיון.
22. מהי אותה הטעיה שארעה בענייננו? המערערת יוצאת חוצץ כנגד קביעתו של בית-המשפט קמא שקישר בין ההטעיה שנעשתה לבין ויתור המשיבים על הלוואת מגדל. על-אף שנראה כי קביעתו של בית-המשפט נכונה ועניינית, אין כל צורך להכריע בעניין במקרה זה. אף אם נאמר כי תנאי ההלוואה שהציעה המערערת אינם נופלים מתנאי ההלוואה של מגדל, ואף אם נאמר כי ההלוואות לא הומרו זו בזו, הרי שאין בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לקביעה כי הפרת חובת הגילוי הובילה להטעיית המשיבים. ההטעיה יכול שתעשה ביחס לתנאי החוזה גופו, וללא השוואה לתנאי חוזים אחרים. היעדרם של הפרטים הנדרשים מהחוזה, הוביל את המשיבים להעריך את ההלוואה באופן אשר לא שיקף את המציאות. עניין זה בלבד ממלא אחר התנאים לקיומה של הטעיה מצידם של המלווים.
23. משהוכח בנסיבות העניין כי אכן מתקיימת עילת ההטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים, הרי שמכוח הסעיף, רשאים היו המשיבים לבטל את החוזה. לא זו אף זו, על-אף שעילת ההטעיה מתעוררת בנוגע לנושאים ספציפיים בחוזה, הרי שלמשיבים קמה הזכות לבחור בין ביטול החלקים הרלבנטיים בחוזה לבין ביטול החוזה כולו. זאת מאחר ומנסיבות המקרה עולה כי המשיבים היו בוחרים לא להתקשר בחוזה ההלוואה לולא ההטעיה האמורה, כאמור בסעיף 19 לחוק החוזים. משבחרו המשיבים לבטל את החוזה ושלחו הודעת ביטול למערערת תוך זמן סביר, הרי שהביטול נעשה באופן חוקי והוא בר-תוקף."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 469/01[183] קבע בית-המשפט:

"6. על ההלוואה נשוא התובענה חל, כנטען על-ידי המבקשת, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1973, והמבקשת גורסת שלא התמלאו תנאי סעיף 3 לחוק זה, דבר המקנה לה על-פי סעיף 4 לאותו חוק אפשרות לבטל ההסכם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשנ"ג-1973.
המבקשת גורסת שתנאי סעיף 3 לא מולאו – שכן לא נמסר לה עותק חתום מהסכם ההלוואה, לא צויינה העלות הממשית של האשראי, לא פורט סכום התשלום לפירעון ההלוואה ומועדי התשלומים, לא צויין שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי – ועוד.
המשיבה לא הצליחה לשכנע שתנאי סעיף 3 לחוק ההלוואות מולאו. אמנם, סכום ההלוואה והריבית (אך לא הריבית האפקטיבית) צויינו, אך לא צויין שיעור ריבית הפיגורים (להבדיל מתיאור המנגנון לקביעתו), לא הוכח שנמסר למבקשת עותק הסכם ההלוואה, ולא צויינה העלות הממשית של האשראי.
לפיכך, הצדק עם המבקשת בדבר תחולת סעיף 4 לחוק, הקובע:
'מבלי לגרוע מזכותו של הלווה לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות סעיף 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפי העניין, אם לא קיים המלווה את חובת הגילוי לפי סעיף 3.'
המשיבה היתה יכולה לנסות ולהפריך את טענות המבקשת לעניין הטעייתה, אם היתה מעידה את פקידי הבנק הרלבנטיים להלוואה נשוא התובענה, והיעדרם, ללא הסבר, פועל לרעתה. גם את מזרחי יכולה היתה המשיבה להזמין, כדי להפריך את טענת הקנוניה.
מהמקובץ עולה, שבנסיבות המיוחדות של תובענה זו, היתה המבקשת זכאית לבטל את הסכם ההלוואה, ולכן, דין התובענה להתקבל.
7. לפיכך, אני מקבלת את התובענה, וניתן פסק-דין הצהרתי כמבוקש."


[148] ראה גם תמ"ש (קר') 2290/06 פלונית נ' ש. ש ואח', תק-מש 2008(2) 411
(2008).
[149] ראה גם ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441 (1995); ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חברון בע"מ, תק-על 92(1) 23 (1992); ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 462; ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753 (1989).
[150] ראו ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' 787 (תשנ"ג); רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (1) 600, 607 (2000) שדן בהטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; וכן ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3) 58 (2005) שדן בהטעיה על-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981.
[151] ד' פרידמן "טעות והטעיה תנאים מכללא מכוח הדין" המשפט א' (תשנ"ג) 161.
[152] ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי 314 (דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ה-2005).
[153] ד' פרידמן "טעות, הטעיה ותנאים מכללא מכוח הדין" המשפט א' (תשנ"ג) 161.
[154] ת"א (י-ם) 14215/04 פז קפה בע"מ ואח' נ' אלברט חסידים, תק-של 2008(4) 3738 (2008).
[155] ת"א (ת"א-יפו) 56971/06 סחייק אמנון נ' א.ד. – ח. נ. מתכות (1998) בע"מ ואח', תק-של 2008(4) 953 (2008).
[156] ת"ק (י-ם) 3954/07 עודד בירן, עורך-דין ואח' נ' מרכז הספורט על-שם לרנר, תק-של 2008(3) 17040 (2008).
[157] עב' (ת"א-יפו) 2384/06 אסתר תירוש נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-עב 2008(3) 6803 (2008).
[158] ת"א (ראשל"צ) 3490/06 ליטמן יצחק נ' אבו קוידר נעמן, תק-של 2008(3) 20055 (2008).
[159] ת"א (ב"ש) 3051/97 פחחי ריגה (1987) בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(3) 6111 (2008).
[160] ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) (1979).
[161] ראה גם ת"א (ראשל"צ) 3852/05 אבבה אלמו אברהם נ' עורך-דין רב הון צבי (נתבע בהודעה לצד שלישי) ואח', תק-של 2008(3) 552 (2008).
[162] ת"א (נת') 8864/06 חברת מנגינות בע"מ נ' חכמון אתי, תק-של 2008(2) 17337 (2008).
[163] ת"א (ת"א-יפו) 20003/06 אלול משה נ' דהאן שמעון, תק-של 2008(2) 17387 (2008).
[164] ת"א (ת"א-יפו) 1199/05 דבורה חייבי מזל נ' רוני יצחק, תק-מח 2008(1) 14359 (2008).
[165] ע"א 9447/06 דניאל פוקס ואח' נ' משה אלבס ואח', תק-על 2008(1) 5509
(2008).
[166] ת"ק (בית-שמש) 1142/07 אוחיון יניב נ' קריף רמי, תק-של 2008(1) 15438
(2008).
[167] ת"א (ת"א-יפו) 26930/06 ידיד אברהם נ' עוזר עסקי רכב בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 23708 (2007).
[168] ת"א (ת"א-יפו) 63361/06 כהן ז'אק נ' כהן קובי, תק-של 2007(4) 19815 (2007).
[169] ת"ק (י-ם) 2531/07 רחל חוברה נ' רוזנטל יולנדה, תק-של 2007(4) 11097
(2007).
[170] ה"פ (ת"א-יפו) 1502/04 קריספין אבנר ואח' נ' ס.ע.ן. זהב בע"מ, תק-מח 2007(3) 9565 (2007).
[171] ת"א (נת') 14212/01 ארגוב שחר ואח' נ' שער אפריים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (בפירוק) ואח', תק-של 2007(3) 16898 (2007).
[172] תמ"ש (ק"ג) 3150/05 א. ג. נ' א. י, תק-מש 2007(3) 705 (2007).
[173] ת"א (י-ם) 9485/04 לוי-פליישר איב שרה ואח' נ' עמיאש יהודה ואח', תק-של 2007(2) 19399 (2007).
[174] ת"ק (ראשל"צ) 2175/06 בהר יניב נ' מכללת אפיק השתלמות איזורית 1997 בע"מ, תק-של 2006(4) 25821 (2006).
[175] ד"ר קרצ'מר ד' כותב במאמרו "פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעיה" עיוני משפט 113.
[176] ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 66600/04 כהן חנוך ואח' נ' לב ארי רועי (ציון שמש), תק-של 2006(4) 27022 (2006).
[177] ת"א (חי') 5091/01 ברכאת אמיר נ' דראושה מוחמד ואח', תק-של 2006(4) 14984 (2006).
[178] ת"א (ת"א-יפו) 54538/04 ברזילי רמי ואח' נ' בן טובים תמי, תק-של 2006(4) 13338 (2006).
[179] ת"ק (ת"א-יפו) 3038/06 וולפגור אסתרה נ' ישראייר צ'רטר בע"מ, תק-של 2006(3) 5661 (2006).
[180] עב' (ת"א-יפו) 1958/02 ויקטוריה ויניצקי נ' ספוט השקעות בע"מ ואח', תק-עב 2006(3) 2024 (2006).
[181] ת"א (חי') 1215/05 גרני ליאורה ואח' נ' עורך-דין לפידות שמעון, תק-מח 2008(3) 8906 (2008).
[182] ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי ואח', תק-על 2007(2) 5430 (2007).
[183] ה"פ (ת"א-יפו) 469/01 יעיש שושנה נ' שמשון – חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(1) 11825 (2004).