הוכחת חוב בראי הליך פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
הארכת מועד להגשת תביעת חוב
1. כלליסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:
"71. חובות בני תביעה
(א) ...
(ב) נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."
השאלה המרכזית המעסיקה את בית-משפט של פשיטת רגל היא באילו נסיבות על הנאמן או על המפרק, להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
במילים אחרות, השאלה המתעוררת היא באילו נסיבות יהיה על הנאמן או המפרק לקבוע כי קיים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעת החוב, משום שהנושה "לא יכול היה להגישה במועד שנקבע" {ראה רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים ואח' נ' א.ר מלונות רותם בע"מ ואח', תק-על 2012(3), 7187 (21.08.12) כפי שיובא להלן בהרחבה}.
סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, קובע כי נושה בהליך של פשיטת רגל רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס.
הכונס הרשמי {בתפקידו כנאמן} או הנאמן רשאים להאריך תקופה זו מטעמים מיוחדים שיירשמו אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע.
נבהיר כי הוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל חלות גם על-פירוק חברות, מכוח סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 {תיקרא להלן: "פקודת החברות"}.
בהתאם לתקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 {תיקרא להלן: "תקנות הפירוק"} ולסעיף 354(ה) לפקודת החברות, מועד מתן צו הפירוק הוא המועד שבו מתחילה להימנות, לגבי חברות, תקופת ששת החודשים הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
עיון בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים בסוגיית פרשנות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל מעלה, כי שאלת הטעם המיוחד להארכת מועד מתעוררת פעמים רבות בנסיבות שבהן הנושה המבקש את הארכת המועד לא ידע בפועל על מתן צו הכינוס או צו הפירוק, בטרם חלפה תקופת ששת החודשים מאז ניתן הצו.
בנסיבות אלה עולה השאלה האם די בכך שהנושה לא ידע אודות מתן הצו כדי לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך, ועל-כן מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד. שאלה זו משיקה לסוגיית חובת הפרסום אודות מתן הצו.
סעיף 24 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי יש לפרסם את דבר מתן צו הכינוס ברשומות ובעיתון. הוראה מקבילה לגבי פירוק חברות קבועה בתקנה 18(ב) לתקנות הפירוק, שקובעת כי יש לפרסם את מתן צו הפירוק ברשומות ובעיתון אם כי ניתנת אפשרות לכונס הרשמי שלא לפרסם כלל הודעה אודות צו הפירוק "אם ימצא זאת לנכון בנסיבות העניין".
בנסיבות אלה מתעוררת השאלה האם פרסום הצו מקים חזקה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים אודות נתינתו. כלומר, האם די בפרסום כנדרש אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ברשומות ובעיתון כדי לשלול מנושה שלא ידע בפועל על מתן הצו את האפשרות להסתמך על אי-הידיעה הסובייקטיבית שלו כטעם מיוחד להארכת מועד.
בהקשר זה חשוב לציין עוד, כי בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל תקופת ששת החודשים להגשת תביעות החוב נמנית החל ממועד מתן הצו ולא ממועד פרסומו בעיתון או ברשומות. סוגיה זו עלולה אף היא לעורר קושי, כאשר קיים פער משמעותי בין שני המועדים.
עוד יצוין, כי המועד של שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס הוא בעל חשיבות בהוראות נוספות במסגרת הליכי פשיטת הרגל. כך למשל, קובע סעיף 18א(א) לפקודת פשיטת הרגל כי ככלל מועד הדיון "בבקשת פשיטת הרגל", קרי בשאלת הכרזתו של החייב פושט רגל, יהיה בחלוף שישה חודשים לפחות ממועד מתן צו הכינוס, אלא אם שוכנע בית-המשפט כי יש ביכולתו של הכונס הרשמי להגיש את חוות-דעתו לגבי החייב במועד מוקדם יותר.
כמו-כן, בהתאם לסעיף 18ה(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל מוסמך בית-המשפט בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל, ולאחר שהוגשה לו חוות-דעת הכונס הרשמי לקבוע, כי "מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר". זאת, אם אין בניהול הליכי פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים. התנאי הקבוע בפקודה לשימוש בסמכות זו הוא שחלפו לפחות שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס.
מן האמור לעיל עולה, איפוא, כי בתום שישה חודשים מהמועד שבו ניתן צו הכינוס רשאי בית-המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל לקיים דיון בשאלת הכרזתו של החייב פושט רגל, להכריז על החייב פושט רגל וליתן לו הפטר.
על פני הדברים קיים מתח בין ההוראות שמנינו לעיל לבין הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כיוון שמחד גיסא ניתנת לנושים אפשרות להגיש תביעות חוב תוך שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס ומאידך גיסא מיד בתום אותה תקופה מוסמך בית-המשפט להכריז על החייב פושט רגל וליתן לו הפטר. זאת, לכאורה, אף אם טרם נבדקו תביעות החוב על-ידי הנאמן.
קושי זה מתעצם נוכח העובדה שהן ההוראות הנוגעות למועד הדיון בבקשה לפשיטת רגל והן ההוראה בדבר המועד להגשת תביעות חוב נחקקו בשנת 1996, במסגרת אותו תיקון לפקודת פשיטת הרגל.
נראה, כי המחוקק ביקש לעגן את המועד של שישה חודשים ממתן צו הכינוס כמועד בעל חשיבות בהקשרים שונים, ואין מדובר בצירוף מקרים בלבד או בחוסר תשומת לב של המחוקק.
נוכח השוני בין הדין החל לעניין פירוק חברות לבין הדין החל בענייני פשיטת רגל, לא מתעורר קושי דומה לעניין המועדים בהליכי פירוק חברות, שגם עליהם חל כאמור סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בדברנו על שוני כוונתנו לכך שבמקרה של פירוק חברה קיים בהליך שלב רלוונטי אחד והוא מתן צו הפירוק. לעומת זאת, בהליך פשיטת רגל קיימים שני שלבים, האחד מתן צו כינוס והשני - הכרזת החייב פושט רגל.
מכל מקום, העובדה כי המחוקק בחר לעגן את המועד להגשת תביעת חוב בחקיקה ראשית וכחלק מתיקון חקיקה רחב יותר, כאשר קודם לכן המועד היה מעוגן רק בחקיקת משנה מלמדת כי הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל אינה בעלת משמעות טכנית בלבד. מדובר בהוראה מהותית שעשויה להיות לה חשיבות רבה באשר לאופן התנהלותם של הליכי חדלות פירעון.
התנאי שקבע המחוקק להארכת המועד להגשת תביעת חוב הוא שהכונס הרשמי או הנאמן {ובחברה המפרק} שוכנעו כי הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך. בנסיבות אלה ניתן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
השאלה המתעוררת בהקשר זה היא מהן אותן נסיבות שבהן יוכל בית-המשפט לקבוע כי הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך.
ככלל הדיון בשאלה זו נסב בעיקרו על שאלת ידיעת הנושה אודות מתן צו הפירוק או הכינוס, שהרי אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד.
מבחינה לשונית קשה לחלוק על כך שהתיבה "לא יכול היה" מתייחסת למצב שבו מקורו של חוסר היכולת להגיש את התביעה במועד הוא בנסיבות חיצוניות ואובייקטיביות שאינן תלויות בנושה.
כך למשל, כאשר נפל פגם בפרסום דבר מתן צו הכינוס או הפירוק, או כאשר החייב או החברה בפירוק שיקרו לנושים או פעלו באופן אקטיבי כדי להסתיר את הליכי פשיטת הרגל או הפירוק, ומבחינה עובדתית הנושה אכן לא ידע על קיום הליכים אלה, נראה כי אין קושי לקבוע שהנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד.
קושי משמעותי יותר מתעורר במצב שבו לא התקיימו נסיבות חיצוניות שהשפיעו לרעה על יכולתו של הנושה להגיש את תביעת החוב במועד, אולם מבחינה סובייקטיבית הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב.
דוגמה אופיינית למצב זה היא בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, על-אף שזה פורסם כנדרש ברשומות ובעיתון.
אכן, מבחינה לשונית הביטוי "לא יכול היה" עשוי להתייחס גם לנושה שלא ידע בפועל על הליכי פשיטת הרגל או הפירוק.
מטבע הדברים, נושה שאינו יודע כי ניתן צו כינוס או צו פירוק, וכי אדם או תאגיד מסויים מצויים בהליך של חדלות פירעון, אינו צפוי להגיש תביעת חוב.
יחד-עם-זאת, ברי כי אין די באי-ידיעה בפועל אודות מתן הצו כדי לקבוע כי הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד וכי מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד, שהרי אז תתרוקן מתוכן מגבלת הזמן להגשת תביעות חוב הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל {רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.01.98)}. במצב דברים זה אף הפרסום ברשומות ובעיתון אודות מתן הצו ייהפך, למעשה, למיותר.
משמצאנו כי מבחינה לשונית הביטוי "לא יכול היה" עשוי להתייחס גם לנושה שלא ידע בפועל על הליכי חדלות הפירעון, על-אף שמתן צו הכינוס או הפירוק פורסם כנדרש, מתעוררת השאלה באילו נסיבות יהיה על הכונס הרשמי, הנאמן או המפרק ליתן לנושה מעין זה הארכת מועד להגשת תביעת חוב "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
בסוגיה זו ניתן לאתר שתי גישות שונות בפסיקת בתי-משפט של פשיטת רגל - גישה מחמירה וגישה מקלה.
2. הגישה המחמירה
בהתאם לגישה המחמירה, סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל נועד לקבוע "רף קשיח" של זמן להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו מאבד הנושה את זכותו לתבוע את חובו אף אם החייב מודה בקיום החוב {פש"ר (מחוזי ת"א) 239/97 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' שדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.01)}.
על-פי גישה זו, הגשת תביעת החוב במועד נתפסת בעיני המחוקק כעניין עקרוני, כאשר לחייב ולנושים שהגישו את תביעות החוב במועד קיימת זכות מהותית כי בחלוף המועד להגשת תביעות חוב ידעו את מצבם ולא ייפגעו משום שנושים "התעוררו" באיחור {פש"ר (מחוזי ת"א) 1742/03 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.6.05)}.
בהתאם לגישה המחמירה, החריג הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל חל אך ורק במקרים שבהם לא יכול היה הנושה מטעמים אובייקטיביים שאינם תלויים בו להגיש את תביעת החוב במועד {בש"א (מחוזי ת"א) 27002/04 שמש נ' עו"ד הראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.05)}.
בתי-המשפט שאימצו תפיסה זו מייחסים חשיבות רבה לפרסום הפומבי ברשומות ובעיתון אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, ולשיטתם פרסום זה מקים חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית של כלל הציבור, והנושים בכללם, אודות הליכי חדלות הפירעון {ראה גם פש"ר (מחוזי ת"א) 2440/99 קינג השכרת רכב בע"מ נ' עו"ד אנגלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.03); פש"ר (מחוזי יר') 4262/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בן חמו, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.07.10)}.
לעניין זה אף הובעה הדעה כי חזקה זו, בדבר הידיעה אודות קיומו של ההליך לאחר הפרסום ברשומות ובעיתון היא חזקה חלוטה {ראה בש"א (מחוזי חי') 17904/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד זיסמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.02)}.
נעיר כי בהתאם לגישה המחמירה, כאשר הנושה המבקש את הארכת המועד הוא גוף מוסדי, שיש לו מחלקה משפטית שבאפשרותה לעקוב אחר הפרסומים, ישמש הדבר כנימוק נוסף לדחיית הבקשה להארכת מועד {בש"א (מחוזי ת"א) 3219/07 בנק מסד בע"מ נ' עו"ד הראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.07)}.
כמו-כן, על-פי הגישה המחמירה סכומה המשמעותי של תביעת החוב אינו שיקול המצדיק הארכת מועד להגשתה.
3. הגישה המקלה
הגישה המקלה יותר בנוגע להארכת מועד להגשת תביעות חוב מבוססת על כך שיש לבחון את קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת מועד בכל מקרה על-פי נסיבותיו, תוך עריכת איזון ראוי בין תכלית הליכי פשיטת הרגל, זכויות כלל הנושים וזכויות החייב.
בהתאם לגישה זו אין לקבוע חזקה חלוטה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים אודות מתן צו הכינוס או הפירוק {בש"א (מחוזי חי') 8166/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.05)}.
גישה זו מייחסת משקל בלתי-מבוטל להתנהגות החייב. לפיכך, כאשר החייב נוהג בחוסר תום-לב ואינו מגיש דו"ח על מצב עסקיו כנדרש או מסתיר את חובו לנושה מסויים עשוי בית-המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד {בש"א (מחוזי נצ') 1505/04 בנק לאומי נ' שלגי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.04); בש"א (מחוזי נצ') 1345/05 אדמסו נ' שלגי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.05); בש"א (מחוזי חי') 1448/01 עאמר נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.02)}.
באחד המקרים אף ניתנה הארכת מועד לנושה שידעה אודות הליכי פשיטת הרגל, אך הוטעתה על-ידי החייב, שהתנהגותו גרמה לה לחשוב שצו הכינוס לא ניתן או בוטל {בש"א (מחוזי חי') 10390/03 ינאי נ' סולל בונה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.04)}.
במקרה נוסף נעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד של נושה, שלא ידעה על צו הכינוס, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב לאחר מתן צו הכינוס והגישה את תביעת החוב שלה באיחור של שלושה חודשים, אך בטרם מונה נאמן ולפני שהחלה בדיקת תביעות החוב {בש"א (מחוזי חי') 10101/03 עמינח תעשיות רהיטים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.10.03)}.
במסגרת הגישה המקלה לגבי היעתרות לבקשות להארכת מועד להגשת תביעות חוב הובעה אף העמדה, כי הגם שלא מוטלת בחוק חובה פוזיטיבית על החייב לדווח לכל נושיו אודות מתן צו הכינוס, הרי חובה כזו נגזרת מדרישת תום-הלב הכללית במסגרת הליכי פשיטת הרגל {בש"א (מחוזי חי') 8166/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.05)}.
תמיכה מסויימת לגישה המקלה אף ניתן למצוא בפסק-דין קצרצר של בית-משפט העליון בו נקבע, כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של אמת על החוב, אי-גרימת נזק למי מהצדדים ואי-חלוקת דיבידנד לנושים {ע"א 4798/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הכונס הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.09.02)}.
טעם נוסף להארכת מועד שהוכר בפסיקת בית-המשפט הוא ניהול משא-ומתן לפשרה בין הנושים לבין המפרק {ע"א 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר חברה לבנין והשקעות בע"מ (בפירוק), פ"ד מג(3), 57 (24.08.89)}.
4. הכרעה בין הגישה המחמירה לבין הגישה המקלה
בבואנו לבחון איזו גישה יש לאמץ ביחס להארכות מועד להגשת תביעות חוב לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל עלינו לבחון את התכלית העומדת ביסוד קביעת פרק הזמן של שישה חודשים להגשת תביעות חוב. מכך תיגזר הפרשנות הראויה באשר להיקף החריג לכלל האמור.
התכלית המרכזית העומדת ביסוד כלל זה היא ייעולו וקידומו של הליך פשיטת הרגל {או פירוק החברה}.
על-מנת להשיג מטרה זו קבע המחוקק תקופת זמן להגשת תביעות חוב שבסופה ניתן יהיה לקבוע מהי מצבת החובות - הלכאורית - של החייב ומיהם נושיו.
קביעת תקופת זמן ברורה ומוגדרת להגשת תביעות החוב תורמת איפוא להגברת הוודאות של הצדדים המעורבים בהליך פשיטת הרגל - החייב, הנאמן והנושים - ומאפשרת להם להעריך את מצב הדברים שאיתו עליהם להתמודד במסגרת ההליך.
בכך יש כדי לקדם את האפשרות לסיום ההליך כך שהנושים יקבלו דיבידינד, שיכסה ולו חלקית, את החובות המגיעים להם, ואילו החייב יוכל בסופו של דבר לקבל הפטר ולפתוח דף חדש.
קביעת היקף החריג הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, המאפשר לנושה לבקש הארכת מועד להגשת תביעות חוב, צריכה להיעשות מתוך התחשבות בתכלית של קביעת פרק הזמן המוגדר להגשת תביעות חוב.
ככלל, החריג יחול בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ובד בבד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקשת.
על-מנת להכריע בבקשה להארכת מועד נדרש, איפוא, הנאמן או המפרק שאליו מוגשת הבקשה להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו, ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך.
אכן, כאשר טרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון וטרם נבדקו תביעות החוב, גובש הסדר נושים או חולק דיבידנד לנושים, הרי נראה כי יעילות ההליך והאפשרות לקידומו לא ייפגעו משמעותית, אם בכלל, כתוצאה מקבלת תביעת חוב נוספת.
בשלב זה אף אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד, אינו בעל עוצמה רבה במיוחד. ראשית, עצם העובדה שנושה הגיש תביעת חוב במועד אין משמעותה בהכרח כי תביעה זו תתקבל, וודאי לא במלואה. שנית, ניתן להניח כי בקיומו של חריג מפורש הקבוע בחוק, שמאפשר את הארכת המועד להגשת תביעות חוב, יש כדי להשפיע על מידת ההסתמכות הלגיטימית של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד על עצם חלוף הזמן. ברור, שאין לטעון להסתמכות כאשר טרם נבדקו תביעות החוב. יש לזכור, כי הסכום הכולל של תביעות החוב שהוגשו הינו בגדר נתון ראשוני בלבד. ייתכן שיהא פער גדול בין סכומן של תביעות החוב שהוגשו לבין הסכום שיאושר בסופו של דבר, לאחר בדיקתן {על-ידי הנאמן או המפרק}.
מכל מקום, יש לזכור כי אל מול האינטרסים של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במהלך תקופת ששת החודשים הקבועה בחוק עומד הנושה המבקש את הארכת המועד, שטוען אף הוא לזכויות מול החייב, ושבדרך כלל לא ידע בפועל אודות צו הכינוס או הפירוק.
הנהגת גישה מחמירה כלפי האפשרות למתן ארכה להגשת תביעת החוב תביא לכך שעם סיום הליך חדלות הפירעון בהפטר של החייב, או בחיסול החברה שבפירוק, יאבד הנושה את זכות התביעה שלו.
הגישה המחמירה כלפי האפשרות להארכת מועד עלולה להביא, איפוא, למעשה להתיישנות מהותית של זכות התביעה של הנושה ולא רק להתיישנות דיונית.
בנסיבות אלה רק אם הליך חדלות הפירעון יבוטל יוכל הנושה לעורר מחדש את תביעתו, וזאת בהנחה שלא תחלוף תקופת ההתיישנות ה"רגילה" להגשת התביעה {באשר לתחולת חוק ההתיישנות, על תביעות חוב בפשיטת רגל, ראה ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421 (17.05.78)}.
בהעדר פגיעה של ממש ביעילות הליך חדלות הפירעון או בקידומו נראה כי נדרשת הצדקה משמעותית כדי לשלול מנושה מעין זה את האפשרות להגיש תביעת חוב.
סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל משמיע לנו שהארכת המועד להגשת תביעות חוב תלויה בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו".
לעניין זה חשוב להבהיר כי השיקולים באשר לקיום טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת חוב אינם זהים בהכרח לשיקולים העומדים ביסוד הדרישה לטעם מיוחד להארכת מועד בהקשרים אחרים, ובראש ראשונה בכל הנוגע להארכת מועד הקבוע בחיקוק, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
אכן, נראה כי שיקול מרכזי בשתי ההוראות הוא קיומן של נסיבות חיצוניות, שאינן בשליטת בעל הדין, שלא איפשרו לו לנקוט הליך במועד.
באשר להוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, שיקול זה מעוגן מפורשות בלשון החוק, בתנאי לפיו הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד.
יחד-עם-זאת, שיקול מרכזי הנוגע להקפדה על המועדים הסטטוטוריים בהליכים אזרחיים בבתי-המשפט, המחייב הוכחת קיומו של "טעם מיוחד" להארכתם, הוא השיקול של הסתמכות בעל הדין שכנגד על חלוף המועד.
כך למשל, נקבע בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור, כי אחד השיקולים שבבסיס הדרישה לטעם מיוחד הוא כי משחלפה התקופה הקבועה בדין להגשת ערעור, קונה לעצמו בעל הדין שכנגד מעין "חסינות" מפני תקיפת פסק-הדין והמשך ההליכים {בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.00); ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.08.10)}.
בנסיבות אלה הארכת המועד להגשת ההליך עלולה לפגוע בהסתמכותו של בעל הדין שכנגד על כך שזכויות מסויימות שלו התגבשו וחלף המועד להשגה עליהן.
שיקול ההסתמכות הוא בעל משקל נמוך יותר, בכל הנוגע לנושים שהגישו תביעות חוב במועד. זאת במיוחד כאשר טרם נבדקו תביעות החוב.
לפיכך, מן הראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות.
גם אם חולק דיבידנד לנושים שהגישו את תביעותיהם בזמן, לא תביא ההכרה בתביעת חוב חדשה ומאוחרת לפגיעה משמעותית באינטרס ההסתמכות שלהם. זאת, נוכח הוראת סעיף 133 לפקודת פשיטת הרגל, המסדירה את אופן הטיפול בתביעת חוב מאוחרת, המוכרת לאחר שהוכרז על דיבידנד.
מהוראת סעיף 133 לפקודת פשיטת הרגל ניתן ללמוד כי נושה שקיבל לידיו דיבידנד בהליך של פשיטת רגל לא יחוייב להשיבו, אך משום שהוכרה תביעתו של נושה מאוחר יותר.
אכן, עצם העובדה שנוסף נושה חדש להליך חדלות הפירעון עלולה להפחית את הסכומים שיקבלו לידיהם יתר הנושים בהמשך ההליך. אולם, אין בה לפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם ביחס לסכומים שכבר קיבלו לידיהם {ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5), 735 (24.02.05)}.
סעיף 132 לפקודת פשיטת הרגל ממילא מחייב את הנאמן להתחשב בעת חלוקת הדיבידנד בחובות עתידיים שעשויים להיתבע בנסיבות מסויימות. גם בכך יש כדי להפחית מעוצמת הטענה בדבר אינטרס ההסתמכות של הנושים, שהגישו את תביעות החוב שלהם בזמן, על כך שלא יצטרפו נושים בשלב מאוחר יותר.
סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס - בין משום שנשלחה לו הודעה על-ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר - הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על-כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.
לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צויין בדו"ח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק לא יהיה כבד במיוחד.
בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה.
יש, אם כן, לבכר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב.
5. התנהגות החייב והשפעתה על יכולת הנושה להגיש תביעת חוב במועד
כפי שראינו, סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, המדבר על טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת חוב, דן לכאורה בעניינים שהם תלויי-נושה, באשר הוא נוקב בדיבר "לא יכול היה להגישה במועד שנקבע".
יוצא, כי "אור הזרקורים" בכל האמור בהארכת מועד מופנה לכאורה אל הנושה.
אלא, שאין באמור לעיל כדי למנוע מבית-המשפט ליתן דעתו על התנהגות החייב, אם וכאשר היא משפיעה על יכולת הנושה להגיש תביעת חוב במועד {דברי בית-המשפט ב- פש"ר (תל-אביב-יפו) 2440/99 קינג השכרת רכב נ' עו"ד גיא אנגלר, תק-מח 2003(2), 8026 (25.06.03)}. ובמה דברים אמורים.
כאשר קבע המחוקק את הדיבר "לא יכול היה להגישה", חזקה עליו כי התכוון ל "לא יכול היה, באופן סביר, להגישה". זאת, בשל מושכלות בסיסיות של צדק ושל עקרונות יסוד של השיטה.
חזקה על מחוקק במדינה דמוקרטית, אשר זכות הקניין של הנושה {אשר עוגנה בדרגה חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}, לא התכוון להטיל על הנושה נטל בלתי-הגיוני שלא ניתן לעמוד בו, כגון חובה לעקוב אחרי החייב מדי יום ביומו.
כוונת המחוקק, הינה לתעל את הנושה לרמת זהירות סבירה ביחסיו מול החייב - הקפדה להתעדכן, אחת לתקופה סבירה, בדבר מצבו.
אלא מאי? ייתכנו מצבים בהם החייב, בחוסר תום-לב, מעוות את מאזן הסיכויים והסיכונים, ויוצר מצג מכוון המטעה את הנושה בדבר מצבו האמיתי.
טול לדוגמא חייב, אשר לא די כי השמיט את הנושה בזדון מדו"ח העסקים שהגיש, אלא מוסיף לנהל נגדו הליך אזרחי עצמאי {תוך שהוא מעלים זאת מהכונס הרשמי}, כאילו היה פרט סולבנטי.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי כל נושה סביר העומד מול חייב כזה המתואר לעיל, יסבור כי בחייב סולבנטי עסקינן, ודבר זה ישפיע על התנהגותו.
במצב זה, מחיקת חובו של הנושה הינו בגדר "פרס" לחייב על חוסר תום-ליבו, אשר עלתה לגדר הטעיה אקטיבית של ממש וזאת, בניגוד למצב של "אי-דיווח" פסיבי גרידא, אשר נפסק לגביו כי אין הוא טעם המצדיק לכשעצמו מתן הארכת מועד. היעלה על הדעת לנקוט גישה פורמליסטית-טכנית, וליתן לחייב כזה את מבוקשו?
זאת ועוד. תום-ליבו של החייב הינו בעל חשיבות רבה אף ל"איזון האינטרסים החיצוני" העומד מאחורי קביעת המועדים. חלק ניכר מהאינטרס בתחימה נוקשה של שלב הגשת תביעות החוב, הינו שמירה על אינטרס החייב להשתמש בהליכי פשיטת הרגל בכדי לפתוח, בסופו של יום, דף חדש בחייו. זאת, על-ידי קבלת הפטר בסוף ההליך.
אין צורך להכביר מילים על כך, כי כאשר בחייב חסר תום-לב עסקינן, משקלו של אינטרס זה נחלש מאוד. חייב המשטה בכונס הרשמי, בנאמן ובנושים אינו ראוי להפטר, אלא למצער לביטול הליכי פשיטת הרגל מחמת ניצול לרעה.
נדגיש כי מעשים של חייבים, הפועלים בחוסר תום-לב ומנצלים לרעה את ההליכים הינם מעשים של יום ביומו: אי-הגשת דו"חות, העלמת נכסים והכנסות מהכונס הרשמי והנאמן, או חייבים החיים ברמת חיים גבוהה ופזרנית בעודם מתחמקים אף מתשלום חודשי לנושיהם, או יוצאים ידי חובתם בתשלום זעום אשר אינו משקף את יכולתם האמיתית.
לא פעם, לאחר שנים מעטות של הימצאות בסטטוס של פושט רגל, מנסים חייבים אלו לזכות בהפטר, לאחר שלא שילמו אלא אחוז זעום מחובם.
לא זאת אלא אף זאת, דומה, כי המערכת אשר נועדה לפקח על החייבים ולמנוע לרעה את ניצול ההליכים כורעת תחת עומס. החלק הפלילי של פקודת פשיטת הרגל, אשר נועד ליתן מענה להפרות בוטות של הוראת הפקודה, כמעט ואינו מופעל, אף במקרים ה"זועקים" לכך. חייבים מתחמקים מחקירות או מתעלמים מממצאיהן בדרך שגרה, ו"גוררים" את הכונס הרשמי והנאמן על פני חודשים ושנים, בטרם הם "עושים עמם חסד" וממלאים ולו חלק זעיר מחובם.
6. התנהגות נושה
ביצוע הפרסומים כדין {ברשומות ובעיתונות}, כפי שהוא נערך בהליכי חדלות הפרעון השונים, מקימים ידיעה קונסטרוקטיבית של כל נושי החייב על אודות הליך חדלות הפרעון.
זאת, לצד הנחה בסיסית של הדין, הגורסת כי ראוי לנושה להידרש למצבו של החייב לפחות אחת לשישה חודשים {המועד הקבוע לעניין הגשת תביעות חוב בפירוק ופשיטת רגל}.
נושה אשר אינו טורח לעשות זאת, עשוי להיתפס כחוטא במעין-רשלנות, אשר מהווה הצדקה לאיזון אינטרסים המעדיף את אינטרס ההסתמכות והסופיות של החייב והנושים אשר הגישו את תביעותיהם במועד.
7. הקפאת הליכים
לא בכדי, נקבע, כי לשון הטקסט מהווה את ראשיתו של המסע הפרשני, אשר מבקש לברר את תכלית הדין, קל וחומר שלא את סופו הנחרץ {ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.04.95)}.
מעבר לכך, ברור כי הביטוי העמום "טעמים מיוחדים", נתון מעצם מהותו לפרשנותו ושיקול-דעתו של בית-המשפט, לפי נסיבות המקרה והמדיניות השיפוטית הראויה בכל תחום ותחום.
סקירה של ההבדלים בין פירוק להקפאת הליכים מביאה, כאמור, טעמים לכאן ולכאן {דברי בית-המשפט ב- פש"ר (תל-אביב-יפו) 1594/04 יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ ואח' נ' רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים של חברת טלמניע בע"מ ואח', תק-מח 2005(2), 546 (18.04.05) כפי שיובאו להלן בהרחבה}.
העובדה הראשונה המזדקרת לעין, כאשר אנו בוחנים את ההבדלים בין התחומים, היא כי אינטרס ההסתמכות של החברה החייבת והנושים על הסופיות בגיבוש מצבת הנשיה הנטענת כנגד החברה היא קריטית ומהותית לאין ערוך מאשר בפירוק, ועולה אף על זו שבפשיטת רגל.
משעסקינן בהקפאת הליכים, מן הראוי להתחשב בכך שהמטרה לשקם את החברה החייבת, אגב הסדר, הינה מטרה ראשית, אשר יכולה להיות מסוכלת על נקלה אם תאמץ הפסיקה גישה "ליברלית" מידי כלפי נושים המאחרים להגיש תביעות חוב.
לצד האינטרס של החברה החייבת, ישנה חשיבות ראשונה במעלה להסתמכותם של הנושים על הסופיות שבגיבוש מצבת הנשייה הנטענת בתום המועד להגיש תביעות חוב. זאת, באשר עצם היכולת לחזות את שיעור הדיבידנד הצפוי לכל קבוצת נשיה, מסתמכת על היחס בין מצבת הנשיה לסכום המוצע במסגרת ההסדר.
אין צורך להכביר מילים על כך, כי שיעור דיבידנד חזוי זה הינו השיקול המרכזי באומד דעתם של נושים השוקלים בהצבעתם בעד ההסדר או נגדו.
יוצא, כי תביעת חוב מאוחרת, במיוחד אם סכומה גבוה באופן יחסי, עשויה "לטרוף את הקלפים", ולהביא את יתרת הנושים למצב בו הם מגלים בדיעבד כי הסכמתם ניתנה תוך הסתמכות על מצג מוטעה, וייתכן והיו מצביעים אחרת לו ידעו את העובדות לאשורן.
מסקנה נוספת מן האמור לעיל היא, כי אין די, דרך משל, בפתרון אשר "יסתפק" בשלילת זכות ההצבעה של הנושה המאחר קרי, אי-מתן יכולת להפוך את תוצאות האסיפה בדיעבד.
לצד שיקול כבד משקל זה, המושך לכיוון אימוץ ההלכה הנוקשה מתחום הפירוק לדיני הקפאת ההליכים, קיימים גם שיקולים אחרים, המושכים לכאורה לכיוון מנוגד.
מן הראוי לציין כי בעוד בפירוק ופשיטת רגל קיים מועד ברור אחד של שישה חודשים אשר נקבע בידי המחוקק, הרי שהמועדים בהקפאת הליכים הינם מועדים שנקבעים בכל מקרה ומקרה, לפי החלטת בית-המשפט.
מעצם טיבה של הקפאת ההליכים וסד הזמנים בה היא מצויה בדרך-כלל, הרי שמועדים אלו נוטים להיות קצרים באופן ניכר משישה חודשים.
אין ספק, כי מצב זה רחוק מלהיות אופטימלי, אולם לא פעם, אין בפני הנאמן ובית-המשפט ברירה אמיתית.
לא פעם, עסקינן בחברות אשר היכולת להפעילן במסגרת הקפאת הליכים הינה קצרת מועד ומסוכנת, דבר המביא את הנאמן להשקיע את כל מאמציו לגבש הסדר ולאשרו במהירות האפשרית, באשר אם לא יעשה כן, עשויה החברה "להתפורר בין ידיו", באופן אשר יסכל את השיקום ויפגע אנושות בכל הנושים.
העולה מעניין זה, הינו בעל נפקות כפולה:
הראשונה, הסיכון הקיים שנושים של החברה יחמיצו את המועד הקצר הינה גדולה, לאין ערוך, מאשר בפירוק.
אמנם, לפי התקנות מחוייבת החברה להצהיר על כל נושה מהותי בבקשה למתן הוראות, אולם לא תמיד מתקיים דבר זה הלכה למעשה במאת האחוזים.
כמו כן, עשויות ליפול מחלוקות בין החברה לנושים נטענים, טעויות מצד הנאמן וכיוצא באלו אפשרויות, אשר הופכות את אותה מטריית הגנה בדמות דרישה שבחוק לרחוקה משלמה.
זאת ועוד. ככל שבנושים עסקינן, הרי שהרציונל הבסיסי העומד מאחורי המועד בתקנה 71(ב) לתקנות פשיטת הרגל - כי ראוי שנושה יידרש למצבו של החייב, אחת לשישה חודשים, אינו מתקיים בהקפאת הליכים, באשר ברור כי אין זה מציאותי או לגיטימי להניח א-פריורית, כי כל נושה חייב להדרש למצבם של כל חייביו מדי תקופה בת שבועות בודדים.
השניה, מן הראוי לשים-לב כי בניגוד למצב בהליכי חדלות פרעון אחרים, המועד הקובע לא נקבע בידי המחוקק, אלא בידי בית-המשפט.
דבר זה עשוי להביא להיקש ממשמעותו של הבדל זה בתקנות סדר הדין האזרחי.
בעוד שמועד שנקבע בידי המחוקק, ניתן להארכה אך ורק מטעמים מיוחדים שיירשמו, הרי שהיכולת להאריך מועדים שנקבעו בידי בית-המשפט הינה גמישה ורחבה יותר.
זאת ועוד. כאשר בהקפאת הליכים עסקינן, קיים שיקול נוסף אשר ראוי להתחשב בו, בכל האמור בהארכות מועדים - והוא החשש לניצול לרעה של "הרף הקשיח" בידי החברה.
מן הראוי לזכור, כי בניגוד להליך פירוק כפוי, הרי שהיוזמה להקפאת הליכים באה מן החברה עצמה. דבר זה מקים חשש כבד העומד תמיד "ברקע הדברים", והוא כי ההליך ינוצל לרעה בידי בעלי מניות חסרי תום-לב, המבקשים להשתמש בהליך השיקום כ"הליך שמיטת חובות". הליך אשר בסופו ירכשו הם עצמם את החברה, בין אם במישרין ובין אם באמצעות "עסקה סיבובית". במה דברים אמורים?
בכל האמור בתביעת חוב, עולה חשש כי בעלי שליטה המעוניינים להכשיל את נושיהם, ישתמשו בהקפאת הליכים, תוך הכנסת ההליך ל"סד זמנים" מהיר {למשל: במצב בו קיים משקיע אחד, המגביל את הצעתו בזמן}, אשר יביא למתן מועדים קצרים ביותר להגשת תביעות חוב. זאת, תוך תקווה כי חלק מהנושים "יפלו בפח" ויחמיצו את המועד הקובע, דבר אשר יגרום להם לצאת כשידיהם על ראשם.
מהו, איפא, הדין הראוי?
דומה, כי מכל האמור לעיל, אין ספק כי אין זה ראוי לנקוט בפתרון פורמליסטי ואוטומטי, אשר יאמץ את ההלכה מתחום דיני הפירוק As is לתוך דיני הקפאת ההליכים, תוך התעלמות מן ההבדלים המשמעותיים הקיימים בעניין זה בין ההליכים השונים.
אין ספק, כי היקש הינו אפשרי, הן בשל לשונו הדומה של הדין והן לפי הכללים המנחים ב- ע"א 3911/01 {כספי נ' נס, פורסם באתר האינטרנט נבו} - אולם מן הראוי לעשותו בזהירות, תוך התחשבות בהבדלים, ובמבנה הדינמי והגמיש של הקפאת ההליכים, על איזון האינטרסים המיוחד לה.
אין ספק, כי גם על הפתרון, בכל האמור בהארכות מועד, להיות גמיש יותר מאשר ההלכה הקיימת בפירוק ופשיטת רגל, ולגלות יתר התחשבות בנסיבות המקרה.
יש להדגיש כי גם כאן, מן הראוי ליתן תוקף לרצון המחוקק, אשר הורה אותנו כי עסקינן בחריג. אי-לכך, חובה להקפיד שלא להופכו לכלל בדרך של פרשנות מקלה מדי וזאת לזכור. כל ההליך של "הארכת מועד" הינו לכשעצמו חריג לחובה לעמוד בלוח זמנים.
התוצאה הינה כי באורח בסיסי, מן הראוי לאמץ את הגישה לפיה, אי-ידיעה בתום-לב מצד הנושה, אין בה לכשעצמה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד - קל וחומר שלא, כאשר האיחור נפל בשל התרשלותם של הנושה או בא-כוחו.
דומה, כי כאשר אנו דנים בהקפאת הליכים, הרי שלצד הבחינה ה"מסורתית" של הטעם האובייקטיבי בגללו נמנע הנושה מהגשת תביעתו במועד, מן הראוי לשקול גם את השיקולים הבאים:
הראשון, מידת האיחור, יחסית למועד שקצב בית-המשפט.
השני, עד כמה עשויה תביעת החוב החדשה להשפיע על הסדר הנושים שהתקבל, אם התקבל.
כלומר, ככל שעניין לנו בתביעה גדולה בשיעורה יחסית למצבת הכללית של שיעור החוב, כך תקטן הנטיה ליתן הארכת מועד וזאת הן משום שקבלתה תהפוך על פניו את אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים בהשפיעה באורח ניכר על שיעור הדיבידנד, והן משום שככל שעסקינן בנושה גדול יותר {למצער לטענתו}, כך ניתן להעיר כי ראוי היה לו, על-פי השקפת הדין, להיות מעודכן באורח שוטף יותר בדבר מצבו של החייב.
השלישי, עמידת החברה בדרישת התקנות, בכל האמור לחשיפת רשימת נושיה.
מן הראוי ליתן את מלוא הנפקות לדרישת התקנות, אשר מבוססות על הרציונל של חשיפת מלוא המידע על החברה ומצבת חובותיה, בעת שהיא פונה לבקש את עזרת בית-המשפט על-פי הדין.
על החברה חובה למסור רשימה מלאה של נושיה, ובשום פנים ואופן לא להשמיט ממנה נושים שקיומם ידוע לה.
לעניין זה, ראוי להעיר כי בדיני פשיטת רגל, מיוחסת חשיבות רבה לחובתו של החייב {בעיקר כאשר החייב עצמו הוא המבקש את הגנת הדין}, ליתן דו"ח מפורט של עסקים ונושים, כאשר הפרה גסה ובוטה של חובה זו על-ידי החייב עשויה להעניק, במקרים מתאימים, הארכת מועד לנושה שנפגע, או אף להביא לביטולם של הליכי פשיטת הרגל מחמת ניצול לרעה.
ראוי להקפיד על עמידה בחובת הגילוי מכוח קל וחומר, כאשר עניין לנו בהקפאת הליכים. זאת, גם מהחשש המהותי לניצול המועדים הקצרים לרעה בידי החברה ובעלי מניותיה.
אי-לכך, ראוי יהיה לשקול, במקרים מתאימים {ובעיקר כאשר הפגיעה ביתר הנושים אינה מהותית}, שלא לחסום נושה מאחר, מקום בו החברה עצמה לא טרחה לציינו כנושה במסמכי הקפאת ההליכים שהגישה, וזאת בלא כל נימוק ראוי לשמו.
ייתכן אף, כי במקרים מתאימים ראוי יהיה לשקול פתרון דומה לזה הקיים בדיני פשיטת הרגל האמריקאים, לפיו יסוייג ההפטר מחובות עבר, באופן שלא יחול על חוב שהחייבים נמנעו מלהצהיר עליו.
אמנם, פתרון זה אינו הולם מצב בו נרכשה החברה בידי צד ג' זר ותם-לב, אולם ניתן יהיה, בלא לקבוע מסמרות, לשקול את השימוש בו בהסדרי נושים בהם קנו בעלי המניות עצמם את החברה או שמרו על שליטתם בה בדרך אחרת, או בהסדרים הכוללים פטור מערבויות אישיות של בעלי המניות - במקרה זה, ייתכן וההפטר יחול על החברה, אך יסוייג בכל האמור בבעלי המניות עצמם.
השאלה הנשאלת בנקודה זו, הינה מה דינם של מצבים בהם עניין לנו בחוב שנוי במחלוקת כנה {להבדיל ממחלוקת ה"מיוצרת" בדיעבד בחוסר תום-לב, אך ורק בכדי להצדיק את אי-הכללתו של הנושה במסמכי הקפאת ההליכים}?
בעניין זה, ראוי להעיר כי היקפה וחשיבותה של חובת תום-הלב, ייתכן ויש בה בכדי להצדיק את חיובה של החברה לחשוף את קיומם של נושים כאלו. זאת, כמובן, בלא להודות בצדקת טענותיהם.
כך למשל, ניתן להכלילם במסגרת סעיף העוסק בנשיה נטענת, או בנשיה נתונה במחלוקת. יחד-עם-זאת, מן הראוי להעיר, כי הדברים נכונים אך ורק למקום בו טענתו של הנושה לחוב היתה מפורשת, גלויה ואינה משתמעת לשתי פנים עוד בטרם הגשת הבקשה להקפאת הליכים.
ככלל, ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה שנקבעה בפרשת מלונות רותם גם על דיני הקפאת הליכים, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות {דברי בית-המשפט ב- פר"ק 22007-10-11 גלעד גילאור ואח' נ' אמ די גי מדיקל בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.01.13)}.
בנוגע לתנאי שנקבע בפרשת מלונות רותם ולפיו "הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק" - יש להתאים תנאי זה לדיני הקפאת הליכים ולקבוע כי התנאי הינו שהנושה לא ידע בפועל אודות המועד שקצב בית-המשפט להגשת תביעות חוב.
זאת נוכח העובדה שלהבדיל מהליך של פירוק אשר במסגרתו מועד הגשת תביעת החוב הינו מועד הקבוע בחוק {"תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס"} ולפיכך הינו מועד הידוע לכל נושה שיודע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק - במסגרת הליך של הקפאת הליכים המועד להגשת תביעות החוב אינו קבוע בחיקוק אלא נקבע על-ידי בית-המשפט, כך שאין די בכך שהנושה מודע לעובדת כניסתה של החברה להקפאת הליכים.
לא זו אף זו, תקנה 24(ג) לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002 {תיקרא להלן: "תקנות החברות"} קובעת כי "החלטת בעל התפקיד בעניין תביעת חוב או תביעה לתיקון מרשם בעלי מניות וכן החלטת בית-המשפט בהתאם לתקנת-משנה (ב) נועדה אך ורק לשם קביעת זכאותו של בעל המניה או הנושה להצביע באסיפות ולא יהיה בה משום הכרעה בדבר החוב או הזכאות להירשם במרשם בעלי המניות".
מכאן, שעצם ידיעתו של הנושה על המועד שנקבע להגשת תביעות החוב - אין די בה ככל שהנושה אינו יודע, בנוסף לכך, גם מהי התכלית שלשמה נתבקשו הנושים להגיש את תביעות החוב: האם על-מנת לקבוע את זכאותו של הנושה להצביע באסיפת הנושים {כמצוות תקנה 24(ג) לתקנות החברות}, או שמא לצורך הכרעה בחוב גופו.
ככל שהמועד שהוקצב על-ידי בית-המשפט נועד לצורך הכרעה בתביעות החוב גופן - יש לציין זאת בהודעה הנמסרת לנושים באופן ברור שאם לא כן עלולים הנושים לסבור, נוכח הוראת תקנה 24(ג) לתקנות החברות, שאי-הגשת תביעת החוב במועד תשלול מהם, לכל היותר, את זכאותם להצביע באסיפות, ותו לא.
תימוכין לגישה זו ניתן למצוא אף בפסק דינו של בית-המשפט ב- בש"א (נצרת) 1254/07 {שירותי בריאות כללית-מחוז צפון נ' עמק פארם בע"מ בהסדר נושים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.02.07)} על-פיו:
"לטעמי, כאשר המדובר בהארכות מועד במצב של הקפאת הליכים, הכללים גמישים יותר, מאשר ההלכה הקיימת בענייני פירוק ופשיטת רגל, ויש לגלות יתר התחשבות בנסיבות המקרה. זאת בעיקר כאשר המדובר בתביעת חוב ראשונית, אשר מטרתה רק איתור זכויות הצבעה באסיפות נושים, ועריכת מאזן גבי יכולתה של החברה להבריא עצמה או להגיע להסדר נושים... לטעמי אין למנוע מנושה מלהגיש את תביעתו באיחור ולהשתתף בחלוקת דיבידנד שתיעשה לאחר הגשת תביעת החוב על ידו, כל עוד הדבר אינו פוגע ביתר הנושים".
ב- בש"א (נצרת) 1254/07 {שירותי בריאות כללית-מחוז צפון נ' עמק פארם בע"מ בהסדר נושים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.02.07)} קבע בית-המשפט כי "כאשר המדובר בהארכות מועד במצב של הקפאת הליכים, הכללים גמישים יותר, מאשר ההלכה הקיימת בענייני פירוק ופשיטת רגל, ויש לגלות יתר התחשבות בנסיבות המקרה. זאת בעיקר כאשר המדובר בתביעת חוב ראשונית, אשר מטרתה רק איתור זכויות הצבעה באסיפות נושים, ועריכת מאזן לגבי יכולתה של החברה להבריא עצמה או להגיע להסדר נושים".
8. האם חלים ימי הפגרה על הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל?
תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:
"529. תקופת פגרה לא תובא במנין
תקופת פגרה של בית-המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית-המשפט או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת."
תקנה הנ"ל מציינת מפורשות כי "תקופת הפגרה לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלו או שנקבעו בידי בית-המשפט", משמע, התקנה אינן חלה על מועדים שנקבעו בדבר חקיקה אחר, למעט התקנות.
ממילא, המועד להגשת תביעת חוב הינו מועד הקבוע בחקיקה ראשית, ואין בכוחן של התקנות, שהן בגדר חקיקת משנה, להגביל את הוראות הפקודה, ובכל מקרה של סתירה ביניהן אך ברור הוא כי האמור בפקודת פשיטת הרגל גובר.
גם תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל אין בה כדי לסייע, שהרי היא קובעת כי הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פשיטת רגל רק "במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה", ממילא, גם תקנות פשיטת הרגל הינן חקיקת משנה, ואינן יכולות להחיל על פקודת פשיטת הרגל הוראות חוק העומדות בסתירה לה.
אם היה ברצון המחוקק לקבוע כי ימי הפגרה לא יכללו במניין הימים להגשת תביעת חוב, היה קובע זאת בדרך של חקיקה, ומכלל לאו אמור הן {בש"א (ת"א יפו) 21728/04 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' עורך-דין ערן אטלס, תק-מח 2005(1), 12506 (14.02.05)}.
המועד הקבוע בפקודת פשיטת הרגל להגשת תביעת חוב, דומה, במהותו, למועדים הקבועים בחוק ההתיישנות, יותר מאשר הוא דומה למועדים הנקובים בתקנות סדר הדין.
כידוע, תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה על מועדי ההתיישנות, ועל-כן אין גם הגיון להחילם על המועד להגשת תביעות חוב.
אמנם, על-פי הדין הנוהג, "אם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי-המשפט" {ראה ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח נ' עורך-דין ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5), 817 (06.08.01)}, אלא שהדבר אינו נוגע למקרים בהם תביעת החוב הוגשה 25 ימים, למשל, לאחר תום הפגרה.
9. פסיקת בית-המשפט לאחר פסק-הדין בעניין מלונות רותם
ב- רע"א 9802/08 {הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים ואח' נ' א.ר מלונות רותם בע"מ ואח', תק-על 2012(3), 7187 (21.08.12)} דחה בית-המשפט את בקשת רשות הערעור שהוגשה מחמת שני נימוקים:
האחד, תביעת החוב הוגשה כשלוש שנים לאחר צו הפירוק וכשמונה חודשים לאחר שנודע למבקשות אודות הליך הפירוק.
השני, מעמדן הציבורי של המבקשות גם הוא אינו מצדיק את הארכת המועד {הוועדה המקומית לתכנון ובניה ועיריית ירושלים}.
ב- רע"א 4240/12 {זיו בן טוב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף מגדל העמק ואח', תק-על 2012(3), 6995 (20.08.12)} בית-המשפט המחוזי אישר את הארכת המועד להגשת תביעת החוב וזאת מן הנימוקים הבאים:
הראשון, בא-כוח הבנק הצהיר כי לא ידע על קיומו של צו הכינוס.
השני, הליכים משפטיים בהם נקט הבנק לאחר מתן צו הכינוס מחזקים את הצהרתו של בא-כוח הבנק כי לא ידע אודות צו הכינוס.
השלישי, החוב לבנק מהווה כ- 78% מכלל הנשייה בתיק.
הרביעי, בתיק פשיטת הרגל לא חלה כל התקדמות
החמישי, לא הוגשה כל הצעת הסדר.
השישי, לא חולקו דיבידנדים לנושים.
השביעי, טרם נבדקו תביעות החוב.
השמיני, הזמן שחלף ממועד הבקשה להארכת מועד ועד להכרעה בבקשה על-ידי הנאמן - תקופה העולה על שנתיים ימים.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי - נדחתה.
ב- פש"ר (ירושלים) 22248-04-11 {אלכסנדר מילמן נ' ירון רבינוביץ ואח', תק-מח 2014(1), 1679 (02.01.14)} תביעת החוב הוגשה לאחר תשעה חודשים.
המערער טען כי הגיש את תביעת החוב בתוך חודשיים מיום שנודע לו אודות צו הכינוס; כי החייב טרם הוכרז כפושט רגל; הדיונים שהיו עסקו בניסיון להגיע להסדר טרם יוכרז החייב כפושט רגל, דבר המצביע על כך שקבלת תביעת החוב לא תפגע באופן ממשי בהליך.
בית-המשפט דחה הערעור בקובעו כי תביעת החוב הוגשה באיחור ניכר.
עוד נקבע כי היה על המערער ובא-כוחו לדעת כי ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל המורה על עיכוב הליכים מחמת צו הכינוס ואין לקבל הטענה כי המערער לא ידע על מתן ההחלטה, שהרי יש להניח שהמערער ובא-כוחו עקבו אחרי המתרחש בתיק ההוצאה לפועל הואיל והמערער עצמו מודה כי ניסה בכל דרך שהיא לגבות את החוב מהחייב.
בית-המשפט הדגיש כי כנגד החייב הוגשו 16 תביעות אחרות במועד, דבר שרק יכול ללמד על כך שהנושים היו מודעים לקיומו של צו הכינוס ומי שפעל על-פי הדין, הגיש את תביעתו במועד.
בית-המשפט ציין כי מתחילתו של ההליך מנסה החייב להציע הסדר לנושיו מבלי שיוכרז כפושט רגל. הגשת תביעת החוב באיחור והצורך לדון בערעור עיכבו את ההליך ואת הניסיון להגיע להסדר, דבר שפגע בקידומו של ההליך שכאמור אחת ממטרותיו היא ניסיון להגיע להסדר וליתן הפטר לחייב, גם אם מדובר בשלב בו טרם הוכרז החייב כפושט רגל.
יש לזכור, כי מדובר בנושה שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין גם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. לפיכך, ראוי להביא זאת בחשבון שעה ששוקלים אם היה טעם מיוחד לאיחור, שכן חזקה כי בא-כוחו של החייב בקיא בהליכי חדלות פרעון והליכי ההוצאה לפועל, ובוודאי היה עליו להיות מודע כי ניתן צו עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל. אין זה סביר כי עניין זה נודע לנושה באמצעות בא-כוחו רק כשנה לאחר מתן צו כינוס הנכסים ומתן צו עיכוב ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל.
ב- פש"ר (ירושלים) 13164-07-12 {אסף לוי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח', תק-מח 2013(4), 16255 (28.11.13)} בית-המשפט דחה את ערעורו של משיב מס' 3 {בנק}.
בית-המשפט הדגיש כי אלמלא טענות משיב מס' 3, היה ההליך בפניו מגיע לידי סיום שכן יתר הנושים אישרו את הצעת ההסדר. מדובר איפוא בהליך הנמצא בשלב סופי, והנושים האחרים הסתמכו על קיומה של האסיפה והעובדה שהסכימו להפחית בסכום הנשייה, חרף המלצת המנהל המיוחד, זאת במטרה לסיים את ההליך ולקבל חלק מסכום החוב.
בית-משפט סבר כי גם שיקול זה של השלב בו מצוי ההליך יש בו כדי להביא לדחיית בקשת משיב מס' 3.
ב- פר"ק (חיפה) 2669-09-13 {מוסא אלברי ואח' נ' עו"ד רון חכים ואח', תק-מח 2013(4), 16198 (27.11.13)} עסקינן בתביעות חוב שהוגשו 22 חודשים לאחר מתן צו הפירוק ו- 16 חודשים לאחר המועד האחרון להגשת תביעות החוב.
בית-המשפט קבע, בדחותו את הערעור, כי המערערים אמורים היו לתמוך את הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב באמצעות תצהיר, אשר יבסס את התשתית העובדתית הנטענת.
יתירה מזאת, המערערים לא צירפו תצהיר לתמיכה בבקשה להארכת מועד, שהוגשה על ידם, ואף לא ביקשו בשלב כלשהו מאוחר יותר במסגרת הליכים אלה, לרבות במסגרת הודעת הערעור, לצרף תצהיר בתמיכה לטענותיהם העובדתיות.
ממקרא טיעוני המערערים בבקשה להארכת מועד עולה, כי המערערים לא הבהירו בבקשה, מהי הסיבה, בעטיה הוגשו תביעות החוב באיחור כה ניכר, שעה שכל המערערים סיימו עבודתם בחברה עוד טרם החלו הליכי חדלות הפירעון של החברה בחודש דצמבר 2009, חלקם אף סיימו עבודתם בחברה בשנת 2006 וכאמור, לא הגישו כנגד החברה, במהלך כל התקופה ועוד בטרם נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון, תביעה לקבלת זכויותיהם.
המערערים אף לא הניחו בתצהיר את הנסיבות לאשורן ומתי נודע להם אודות מתן צו הפירוק, מה גם שגרסתם לא נמצאה עקבית.
מוטל היה על בא-כוח המערערים הנטל לפרט, במסגרת הבקשה להארכת מועד, את העובדות הצריכות לעניין, לרבות מתי נודע לכל אחד מהמערערים אודות ההליך ומה מנע ממנו מלהגיש תביעתו במועדים אשר נקבעו בחוק. זאת, כאמור, לא עשו המערערים, ומכאן שלא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח את אי ידיעתם אודות מתן צו הפירוק.
לא ניתן גם להתעלם מן העובדה, שהמערערים הם עובדים, אשר בחלקם הפסיקו את עבודתם בחברה עוד בשנת 2006 ובשנת 2009, כאשר אין מחלוקת, כי הליכי חדלות הפירעון החלו בחודש דצמבר 2009 ומערערים אלה לא טרחו להגיש דרישה כלשהיא לחברה או לתבוע חוב כלשהו, אשר בגינו הוגשו על ידם תביעות החוב, עובר להגשת תביעות החוב והבקשה להארכת מועד.
מטבע הדברים ומשמדובר בעובדים שלא עבדו בחברה בסמוך למועד מתן צו הפירוק ואשר לא הגישו תביעותיהם במהלך תקופה ארוכה, הרי שהמנהל המיוחד ואף נושי החברה לא יכלו לדעת אודות נושים אלה, ולו על-מנת להודיע להם במישרין אודות מתן צו הפירוק.
גם אם ייאמר, שבדיקת תביעת החוב של המערערים לגופה לא תגרום נזק ממשי לנושים האחרים, כי ממילא מדובר בתביעות חוב המועברות למוסד לביטוח לאומי ואין בהכרח בתביעה, אם תאושר, כדי לנגוס בשלב זה בדיבידנדים אשר ישולמו לנושים, הרי משהמערערים לא הרימו את הנטל להוכיח את אי ידיעתם אודות ההליך, משלמעשה המערערים בחלקם ישנו על זכויותיהם משך שנים ארוכות, איחרו את המועד להגשת תביעות החוב ב- 16 חודשים ואילו הליך חדלות הפירעון נמצא בשלב מתקדם ביותר, כאשר החברות נמכרו זה מכבר, תביעות החוב נבדקו ומרבית הדיבידנד חולק.
ב- פש"ר 13208-07-13 {אליעזר מט נ' רג'ואן, עו"ד ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.13)} בית-המשפט קיבל את הערעור והורה על מתן ארכה להגשת תביעת חוב עד למועד הגשתה.
בית-המשפט ציין כי
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח האמור בתצהיר המערער, שלא נסתר על-ידי החייב, כי בחודש יוני 2013 פנה אליו החייב, למרות שנתון הוא בהליך פשיטת רגל, כדי להסדיר את החוב, או אז הבין המערער לראשונה כי החייב בהליך פשיטת רגל ויש להגיש תביעת חוב נגדו.
באלה הנתונים, כאשר הנושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפרעון, במיוחד כשמדובר בנושה, אדם פרטי, ששמו נשכח על-ידי החייב בדיווח שהגיש על מצב העסקים, כלשונו של החייב, הרי שהנטל המוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס, לא יהיה כבד במיוחד.
בנסיבות המפורטות קבע בית-המשפט כי הנושה אכן לא ידע על צו הכינוס ומשלא ידע בפועל אודותיו אין לזקוף לחובתו אך את הפרסום שנעשה.
זאת ועוד. הנאמן טרם סיים בדיקת תביעות החוב, ועל-כן אין למצוא כי מתן ארכה יפגע משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו.
במתן הארכה לא תהא פגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו או פגיעה חמורה בנושים שעמדו במועדים להגשת תביעת חוב, במיוחד שסך נשייתו הנטענת בסך 225,000 ש"ח נמוכה יחסית לתביעות החוב שהוגשו, ובפועל לא תשפיע על תביעות החוב של יתר הנושים, העומדות על סך של מעל 10 מיליון ש"ח.
ב- פש"ר (תל-אביב-יפו) 1207-06 {אליסמה אינטרנשיונל בע"מ נ' עו"ד יעקב ישראלי ואח', 2013(3), 3659 (14.07.13)} קבע בית-המשפט כי לא מדובר בנושה אשר רשלנותו גרידא הביאה אותו להתמהמהות בהגשת תביעת חובו, והראיה לכך, מצויה בניהול שלושה הליכי ההוצאה לפועל שונים כנגד החייב ערב מתן צו הכינוס ולאחריו.
מושכלת יסוד היא, כי נושה החס על ממונו אינו יכול לשקוט על השמרים בבחינת "שב ואל תעשה", אלא שומה עליו לפעול ככל אשר לאל ידו, לגביית חובו הן במישרין והן בעקיפין.
המערערת, לאור אי-ידיעתה הפורמאלית בדבר מתן צו הכינוס, המשיכה לנהל את תיקי ההוצאה לפועל והטילה עיקולים מעיקולים שונים דבר המוכיח כי לא נרפו ידיה מגביית חובה.
לא זו אף זו, כי יש מקום לתת את הדעת על העובדה כי החייב לא טרח ליידע את הנושה כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל, גם אם לא הייתה עליו חובה חוקית ערב ההליך ליידע את נושיו. זאת, שכן ההליכים נפתחו לבקשת נושה, בכל זאת, שומה עליו מכוח עקרון תום-הלב לכל הפחות ליידע את מי מנושיו אשר נוקט נגדו הליכי הוצאה לפועל בדבר הסטאטוס החדש בו הוא מצוי.
זאת ועוד. ביום 28.02.13 הוגשה לבית-משפט, בקשתו של החייב {בקשה מספר 14} לבטל את הליכי ההוצאה לפועל החוסמים אותו מביצוע פעולות שונות חרף היותו בצו כינוס. מכך נלמד, כי ניהול ההליכים המקבילים הן מכוח צו הכינוס והן מכוח ההוצאה לפועל יש בהם כדי לעמעם את אותה ידיעה קונסטרוקטיבית הנטענת בנידון דנן.
בית-המשפט ציין כי גם בהתאם לפסיקה המחמירה יותר ששונתה והוקלה בהלכת מלונות רותם, דומה כי העובדה שהחייב המשיך להתנהל בעצמו בהליכי הוצאה לפועל, יש בה כדי להקים "טעם מיוחד" בגינו המערערת תוכל להגיש תביעתה באיחור.
ב- פש"ר (תל-אביב-יפו) 1771-02 {סמקו סנטר בע"מ ואח' נ' אורן הראל, עו"ד-מנהל מיוחד, תק-מח 2013(1), 19006 (10.03.13)} עסקינן באיחור העומד על כשבע שנים בהגשת תביעת חוב.
בית-המשפט, בדחותו את הערעור, קבע כי האיחור להגשת תביעת החוב על-ידי הנושה מודגש שבעתיים לנוכח העובדה כי אף לאחר שהנושה ידעה בפועל על הליכי פשיטת הרגל לא מיהרה להגיש את תביעת החוב אלא בחרה להמתין לתוצאות הדיון בביטול בבקשת ביטול הליכי פשיטת הרגל ומתוך הנחה שהליכי פשיטת הרגל יבוטלו, ולא יהיה צורך בתביעת חוב.
בית-המשפט קבע כי לא אצה לנושה הדרך להגיש את תביעת החוב מיד עם הוודע לה דבר קיום הליכי פשיטת הרגל, ואף לא נמצא כל הסבר לחלוף פרק הזמן הנוסף, מעבר לשנים שכבר חלפו, מאז הודע פוזיטיבית לנושה על הליכי פשיטת הרגל.
עוד נקבע כי לנושה לוח זמנים משלה וכך כשסוף סוף הגישה את תביעת החוב שנדחתה מחמת איחור בהגשתה, ולאחר שהגישה את הערעור על החלטת המנהל המיוחד, ולאחר שנתקבלו תגובת המנהל המיוחד ותשובת הנושה שהוגשה לאחר ארכות שבקשה, רק אז פנתה הנושה לבדוק את התיק ואת החומר וכמוצאת שלל רב מצאה "חומר" בו היא מבקשת להשתמש ולהוסיף טיעון לערעור.
ב- פש"ר (באר-שבע) 6294-05 {יעקב פרידמן חנן נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח', תק-מח 2013(1), 9597 (10.02.13)} תביעת החוב הוגשה באיחור של שישה ימים.
בית-המשפט קיבל את הערעור בקובעו כי תביעת החוב של הנושה הוגשה כאמור באיחור בן ימים ספורים בלבד ובמרוצת השנים הונחה ביחד עם יתר תביעות החוב, כולן נבדקו בעת האחרונה.
תביעת החוב של הנושה נכללה עד עתה במצבת נשייתו של החייב ועמדה כל העת לנגד עיני החייב, הכונס הרשמי, הנאמן ויתר נושי החייב. מה גם שאין מחלוקת גלויה על חובו של החייב לנושה-רשויות המס.
בנסיבות אלה, אין כל ספק שלא היה באיחור בהגשת תביעת החוב כדי לפגוע, ולו באופן שולי, באינטרס ההסתמכות של החייב ויתר נושיו בהליך.
הליכי פשיטת הרגל בעניינו של החייב טרם התקדמו באופן משמעותי חרף חלוף השנים. למעשה תביעות החוב נבדקו לא מכבר ובחלוף למעלה משש שנים מהגשתן, לא אושרה כל הצעה להסדר נושים, טרם חולק דיבידנד לנושים ואף לא הצטבר סכום משמעותי בקופת פשיטת הרגל.
מאידך גיסא, משמעות דחיית הבקשה להארכת מועד הינה אובדן זכותו של הנושה-רשויות המס להיפרע מהחייב. הנושה יאבד את זכות התביעה שלו אלא אם כן יבוטלו הליכי פשיטת הרגל בעניינו של החייב. לעניין זה בית-המשפט סבר כי בהעדר פגיעה ביעילות הליכי פשיטת הרגל וכל שכן בהעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות של הצדדים להליך, אין כל הצדקה לשלילת יכולת התביעה מהנושה בגין איחור בן שישה ימים בהגשת תביעת החוב.
ב- פר"ק (ירושלים) 4286-07 {אלי בקאל ואח' נ' לי מעון בע"מ, תק-מח 2013(1), 20442 (10.02.13)} צו הפירוק ניתן ביום 13.7.09 ותביעת החוב הוגשה לאחר שלוש שנים, היינו באיחור של שנתיים וחצי, ולאחר שהושג הסדר נושים שאושר בבית-המשפט.
בית-המשפט, בקבלו את הערעור, קבע כי אין כל מקום במקרה זה לשעות לטענת המערערים, שכן הם ידעו היטב על כל הליכי הפירוק {בין היתר מפני שהם אלו שיזמו אותם} ומדובר באיחור משמעותי ביותר בהגשת תביעת החוב.
עוד נקבע כי הטעם היחידי שניתן לשעות לו במקרה זה, וגם זאת בדוחק, היא הטענה כי המערערים הם אלו שפתחו את הליכי הפירוק, והם טעו בכך שלא חלה עליהם חובה להגיש תביעת חוב בתוך שאר נושי החברה. אם כי, גם טענה זו חלשה היא, שכן ההלכה היא שברגיל גם טעות בתום-לב וגם טעותו של עורך דין, אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד.
מאז אישור ההסכם טרם אושר הסדר אחר הבא לקבוע את גורל חלוקת הכספים.
לכן קבלת תביעתם של המערערים, אם תתקבל לא תפגע בעקרון ההסתמכות של הנושים ולא ביעילות ההליך ובקידומו.
יחד-עם-זאת, אין מקום למחול לגמרי למערערים על מחדלם המשמעותי, ונדמה כי ניתן לאזן בין מחדל זה ובין זכותם של המערערים שתביעתם תוכר בנסיבות שפורטו לעיל על-ידי השתת הוצאות לטובת המפרק והכונס הרשמי.
ב- פר"ק (ירושלים) 23920-08-10 {מיכאל צחנסקי נ' ארי יוסי - אבטחה ושירותים בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 20396 (04.02.013)} קבע בית-המשפט, בקבלו את הערעור, כי נסיונות המבקשים להגיע להסכמה עם המפרק עובר לפנייה לבית-המשפט מקהים במידת מה את העוקץ.
מה גם, כיום, המבקשים המציאו למפרק את התצהירים המפרטים את נסיבות הפסקת עבודתם, וההכרה בתביעותיהם, על פניו, לא תשפיע על מהלך ההליך וקידומו.
בנסיבות אלו נראה כי האיזון הנכון הוא ליתן למבקשים את מבוקשם באופן שהמועד להגשת הערעור יוארך אך הם יחוייבו בהוצאות המפרק וכי נוכח רשלנותם, תשלום ההוצאות בפועל יהווה תנאי לקבלת הבקשה.
ב- רע"א 6548/11 {Citibank N.A. - Tel-Aviv ואח' נ' עו"ד איתן ארז - בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת רחל סייג סופר ואח', תק-על 2012(4), 5602 (15.11.12)} תביעת החוב הוגשה באיחור של למעלה מארבעה חודשים.
בית-המשפט, בדחותו את בקשת רשות ערעור, קבע כי אין חולק כי המבקשים היו מודעים בפועל למועד מתן צו הכינוס לנכסי החייבת. בהיותם מוסדות פיננסיים, הנהנים מייעוץ משפטי שוטף, ניתן להניח כי מגבלת הזמן להגשת תביעת החוב הייתה ידועה להם.
מכל מקום קשה לומר כי המבקשים לא יכולים היו להגיש תביעת חוב במועד, כנדרש לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. עצם העובדה שהמבקשים ניהלו מגעים עם המנהלים המיוחדים בתקופה שלאחר חלוף המועד להגשת תביעת החוב ואף העובדה שהמנהלים המיוחדים הזכירו את תביעת החוב בדיון שהתנהל בבית-המשפט של פשיטת הרגל אינן מקימות טעם מיוחד להארכת המועד.
עצם העובדה שהמועד להגשת תביעת החוב חלף בטרם ניתן פסק-דין בתביעת המבקשים נגד החייבת לא הייתה צריכה למנוע מהמבקשים להגיש תביעת חוב נגד החייבת במקביל לתביעה ה"רגילה" נגדה. זאת, נוכח הוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, שלפיה גם חוב עתידי או מותנה הוא בר תביעה בהליך פשיטת הרגל.
ב- רע"א 9305/09 {עו"ד אריה חגי נ' עו"ד יוסף אלברק - מפרק החברה הכלכלית פרדס חנה כרכור בע"מ ואח', תק-על 2012(4), 4831 (13.11.12)} בית-המשפט ראה לנכון להתחשב במספר נתונים, שבהצטברם יחד מקימים "טעם מיוחד" להארכת מועד במקרה דנא:
ראשית, האיחור הקל יחסית בהגשת תביעת חוב.
שנית, העדר התקדמות כלשהיא בהליך הפירוק בפרק הזמן שבין חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת תביעת החוב לבין מועד הגשתה בפועל.
שלישית, העובדה כי המפרק במכתבו למבקש מיום 11.5.07 לא דחה את תביעת החוב מפאת האיחור בהגשתה, ולפיכך יצר מצג כאילו לא נפל בה כל פגם מבחינה זו.
רביעית, העובדה שבעקבות הסכם הפשרה התקבלו בקופת הפירוק כספים שיהיה בהם כדי להביא לתשלום חובותיהם {הנומינליים} של כלל נושי החברה, כך שקבלת תביעת החוב של המבקש באיחור לא תפגע {למצער, משמעותית} בנושיה האחרים של החברה.
חמישית, ובכך אולי העיקר: הסכם הפשרה הנזכר מביא לכך שחלק לא קטן מסכומה של תביעת החוב של המבקש ישולם על-ידי החברה איתה נכרת הסכם הפשרה.
10. פסיקת בית-המשפט לפני פסק-הדין בעניין מלונות רותם
ב- בש"א (ת"א-יפו) 8712/08 {די.סי. תעשיות נייר ופלסטיק בע"מ נ' עורך-דין עינת רוזנצויג, תק-מח 2008(3) 6533 (17.07.08)} תיק האיחוד בלשכת ההוצאה לפועל המשיך והתנהל בעניינו של החייב מספר שנים.
בית-המשפט קבע כי "התנהלות מעין זו עשויה להוות מעשה הטעיה מצד החייב, גם אם לא מדובר בהטעיה פוזיטיבית מפורשת אלא הטעיה שבשתיקה היוצרת מצג שווא".
ב- בש"א (ת"א-יפו) 25878/06 {ח.ג.י.י. שיווק מוצרי בניה בע"מ נ' עורך-דין אמירה נהיר בתפקידה כנאמנת על נכסי החייב אמסלם אברהם חיים ואח', תק-מח 2008(2) 14612 (16.06.08)} קבע בית-המשפט כי "החייב הטעה באופן פוזיטיבי ומתמשך את המערערת בנוגע לקיום הליכי הכינוס בעניינו. דחיית תביעת החוב של המערערת תוביל ליישום מדיניות לא ראויה {ולא רצויה} של התנהגות חסרת תום-לב ורמאות מצד חייב כלפי נושיו. ודוק: על המערערת מוטלת חובה לבדוק את הפרסומים ברשומות, כפי שחובה זו מוטלת על כל נושה בהליכי פשיטת רגל ופירוק. אלא שכאשר המדובר בנושה אשר הגיש תובענה כנגד החייב ומנהל נגדו הליך פעיל {כפי שעשתה המערערת דנן}, וכאשר החייב אינו מודיע לנושה או לבית-המשפט {ומאוחר יותר, אף אינו מודיע להוצאה לפועל} על כך שניתן צו כינוס בעניינו, אין לצפות מנושה זה לבדוק את הפרסומים ברשומות. מקרה זה נופל בגדר "טעם מיוחד" אשר מצדיק הארכת מועד להגשת תביעת חוב".
ב- פש"ר (ב"ש) 8076/08 {אהרון פרץ נ' עורך-הדין אלי כהן ואח', תק-מח 2008(3) 4210 (21.07.08)} עסקינן בתביעת חוב שהוגשה כתשע שנים לאחר שניתן צו לפירוק החברה. המפרק שמונה לחברה, דחה את התביעה מחמת חלוף הזמן שעבר כאמור.
בית-המשפט קבע כי "השיהוי הרב בהגשת תביעת החוב על-ידי המערער הינו חריג בכל קנה-מידה ודי בו כדי לדחות הבקשה להארכת מועד". זאת ועוד. כדי להאריך המועד, היה על המערער להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים הגשת תביעת החוב באיחור כה ניכר.
במקרה והאיחור בהגשת תביעת החוב נובע כל כולו מסיבות הקשורות בנושה עצמו, בית-המשפט לא יטה לקבל את הבקשה למתן אורכה להגשת תביעת חוב שכן, אין בהן כדי להוות טעם מיוחד {פש"ר (חי') 179/08 החברה הכלכלית פרדס חנה-כרכור בע"מ (בפירוק) נ' עורך-דין אלברק יוסף כמפרק החברה הכלכלית לפרדס חנה-כרכור בע"מ (בפירוק), תק-מח 2008(2) 5374 (14.05.08); פש"ר (ת"א-יפו) 1742/03 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן חיים ואח', תק-מח 2005(2) 11841 (22.06.05)}.
ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1065/03 {בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עורך-דין איתן צנעני מנהל מיוחד על נכסי החייב ברק ליבנה ואח', תק-מח 2006(1) 1152 (10.01.06)} קבע בית-המשפט "הגשת תביעת חוב במועד נתפסת על-ידי המחוקק כעניין מהותי, ולא פרוצידוראלי גרידא. זאת, באשר על-פי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים, זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעת החוב, ידעו אל נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו מאוחר" {ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 17528/07 מוטב פיננסים בע"מ נ' עורך-דין נפתלי נשר, נאמן לנכסי גרשון יעקובי (ב- פש"ר) ואח', תק-מח 2008(1), 14785 (30.03.08); בש"א (ת"א-יפו) 15248/07 משה עשהאל נ' עורך-דין שי אלמוג בתפקידו כנאמן על נכסי החייב מיכה שוורץ ואח', תק-מח 2007(4), 7170 (01.11.07)}.
ב- פש"ר (ת"א) 1594/04 {יוסף משה מהנדסים וקבלנים בע"מ נ' רואה-חשבון חן ברדיצ'ב, תק-מח 2005(2), 546 (18.04.05)} בית-המשפט הוסיף טעמים נוספים אותם יש לבחון. ואלה הם {ראה גם בש"א (נצ') 2963/07 מתכת מ. פלזנשטיין נ' התכוף בע"מ (בהסדר נושים) ואח', תק-מח 2008(1), 819 (08.01.08)}:
האחד, מידת האיחור ביחס למועד אשר נקצב על-ידי בית-המשפט להגשת תביעות החוב.
השני, מידת ההשפעה של תביעת החוב על הסדר הנושים שהתקבל. ככל שמדובר בתביעת חוב גדולה באופן יחסי לחובות החברה, כך תקטן הנטיה ליתן הארכת מועד לנושה וזאת בשל אינטרס הסתמכותם של הנושים על ההסדר.
השלישי, החשש שהחברה/חייב ת/ינצל לרעה את "הרף הקשיח" בסוגיית הארכת מועד להגשת תביעות חוב.
הרביעי, עמידת החברה בהקפאת הליכים, בדרישת התקנות, ובעניינו עמידת החייב, וזאת בכל הקשור לחשיפת רשימת נושיה.
ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1581/01 {רנבי בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2005(4), 10863 (15.11.05)} קבע בית-המשפט כי שינויים ארגוניים לרבות איוש מחדש של משרת מנהל השיווק והגביה, אינם בבחינת "טעמים מיוחדים שיירשמו".
ב- פש"ר (ת"א-יפו) 712/97 {יוסף גרוס, עורך-דין נ' ערן קאופמן, עורך-דין ואח', תק-מח 2005(2), 8635 (26.04.05)} דחה בית-המשפט את טענות המערער מחמת העובדה כי תביעת החוב הוגשה על ידו באיחור של קרוב ל- 7 שנים, ובפרט לאור העובדה כי המערער ידע על הליכי פשיטת הרגל.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 11011/05 {רנבי בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2005(4), 13380 (15.11.05)} קבע בית-המשפט כי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, לא מאזכר כלל ועיקר את סכום תביעת החוב כנימוק למתן אורכה להגשת תביעת חוב. על-כן, ניתן לסכם ולומר כי שיעורה של תביעת חוב, ומידת הנזק שתיגרם לנושה בגין דחייתה - לא תיחשב כשיקול מהותי בשאלה, אם ליתן הארכת מועד ואם לאו.
ב- בש"א 2231/06 {מבאריקי לעץ בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, פדאור 06(8), 616 (10.04.06)} עסקינן בתביעת חוב שהוגשה כעבור כשנה וחצי ממועד מתן צו כינוס. בית-המשפט בדחותו את הבקשה קובעת כי "בבקשה לא צויין טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, מעבר לאי-הידיעה הנטענת אודות ההליך, שבפני עצמה אינה מהווה טעם מיוחד לחרוג מהכלל" {ראה גם רע"א 6609/97 בנק הפועלים בע"מ נ' הכונ"ר, תק-על 98(1), 114 (08.01.98); פש"ר (ת"א) 2440/99 קינג השכרת רכב נ' עורך-דין גיא אנגלר ואח', תק-מח 2003(2), 8026 (25.06.03)}.
11. מה הדין כאשר לא הוגשו בששת החודשים ממועד צו הכינוס תביעות חוב כנגד החייב וקיימות מספר תביעות חוב ש"נדחו על-הסף" מחמת שלא הוגשו במועד הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודה?
ב- בש"א (ת"א-יפו) 6814/07 {אליהו פורת נ' עורך-דין גיא אורלי בתפקידה כמנהלת מיוחדת על נכסי החייב אליהו פורת ואח', תק-מח 2007(2), 8806 (28.05.07)} עסקינן בבקשה של חייב לביטול צו הכינוס שניתן כנגדו.
החייב טען כי לא הוגשו תביעות חוב במשך תקופת ששת החודשים ממועד צו הכינוס. יחד-עם-זאת, נתברר בדיעבד, כי שתי תביעות החוב שהוגשו, הוגשו באיחור ובניגוד לקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בדחותה את הבקשה קובע בית-המשפט:
"החלטה
מונחת בפני בקשתו של אליהו פורת (להלן: "החייב") לביטול צו הכינוס שניתן כנגדו. הנימוק בו הוכתרה הבקשה נסמך על העובדה כי לא הוגשו תביעות חוב במשך תקופת ששת החודשים ממועד צו הכינוס. זאת, כאשר בדיעבד הוברר כי שתי תביעות החוב שהוגשו, הוגשו באיחור, וזאת בניגוד לכאורה למצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
אלא, שעיון בבקשה מעלה כי רובה נסמכת על מגוון נימוקים אחרים, ובין היתר האשמת הנושים והמנהלת המיוחדת בחוסר תום-לב, העובדה כי הוא מערער על פסק-הדין שעל בסיסו נפתחו הליכי פשיטת הרגל, וכמו-כן עלו אף טענות שעניינם מערכת היחסים בין הצדדים, אשר היתה הבסיס הן לפסק-הדין נשוא החוב, והן לטיעוני החייב במסגרת הערעור על החלטה זו.
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים וכונס הנכסים הרשמי, וכן בבקשות הדיוניות שנלוו אל כתבי הטענות, ניתנת החלטתי זו.
1. ראשית, ועוד בטרם אגש להכרעה בסוגיה המרכזית, מן הראוי להבהיר בקצרה מספר נקודות עקרוניות, וזאת בעניין הטענות הנוספות שהעלה החייב.
אכן, לבית-המשפט של פשיטת רגל קבועה סמכות לעיון מחדש בהחלטות, באורח שייתכן שהוא רחב מעט יותר מהסמכות לעיין מחדש בפסק-דין אזרחי. עם זאת, וכפי שעולה אף מהציטוטים שהובאו בטיעוני החייב, הרי שעסקינן בחריג מצומצם, כאשר הנטיה ברוב רובם של המקרים הינה לכבד את עקרון סופיות הדיון.
עם זאת, מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין שני סוגי החלטות:
האחד: החלטות שמעצם טיבן נתונות לשינוי עם חלוף הזמן - כגון קביעת תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל, הטלת או הסרת מגבלות מחייב וכיוצא באלו. עניינים אלו, מעצם טיבם מועדים ונוחים יותר לבקשות עיון מחדש נוכח שינוי אפשרי בנסיבות.
האחר: החלטות סופיות הדומות במהותן לפסקי-דין רגילים בערכאה אזרחית. כאן, יטה בית-המשפט להקפיד על עקרון סופיות הדיון ולסטות ממנו אך במקרים חריגים. זאת במיוחד אם וכאשר המבקשים הינם חייבים פושטי רגל, אשר היכולת לגבות מהם בדיעבד הוצאות משפט הינה קלושה ביותר.
כך או כך, הנטל להוכיח כי התגלו נסיבות חדשות המצדיקות סטיה מההחלטה הקודמת מוטל לעולם על מבקש העיון מחדש, ואין הוא קל להרמה כלל ועיקר. דברים אלו פורטו בעבר, בהרחבה רבה, בהחלטתי ב- פש"ר 2086/01 בש"א 13235/01 אזולאי נ' שושנה שחמורוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.02) ואין טעם לחזור ולהרחיב כאן על דברים שנדונו שם.
2. הנקודה המכריעה, בכל האמור בנסיבות המקרה בפני, הינן כי כנגד החייב דנן קם מעשה-בית-דין מובהק, וזאת יותר מפעם אחת. עיון בטענות החייב מלמד על כך, כי הוא מנסה לתקוף, קביעות של ערכאה אזרחית במסגרת בקשה לעיון מחדש בתיק פשיטת רגל, וזאת לאחר שהגיש בעבר התנגדות להתראת פשיטת רגל שנסמכה על אותם נימוקים, וזאת נדחתה, ואף נסיונו למנוע את מתן צו הכינוס לא צלח.
אוסיף ואעיר: עיון בנימוקי החייב אינו מגלה כל נסיבות חדשות, אשר התגלו לאחר מתן צו הכינוס, אלא כל-כולו שב ומעלה נימוקים המעוגנים בעבר. נימוקים אשר, על-פניהם, אינם יכולים לשמש כלל ועיקר לצורך בקשה לעיון מחדש.
לא זאת, אלא אף זאת; חרף העובדה כי בקשת החייב, וכן ובמיוחד כתב התשובה שהגיש (ובעניין זה אני בוחרת להתעלם, לפנים משורת הדין, מעבודה כי במסגרת זו ביצע החייב "הרחבת חזית" אסורה, באורח שדי היה בה בכדי למחוק על-הסף את כתב התשובה כולו). זרועים כולם בטענות עובדתיות, מהן קשות ופוגעניות ביותר, וזאת בלא שהחייב יטרח כלל ועיקר לגבותן בתצהיר.
לסיכומה של נקודה זו: דין בקשת העיון מחדש להדחות על-הסף, וזאת מכוחו של כל אחד ואחד מהטעמים שהועלו בהחלטתי זו, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר.
3. משהגענו לכאן, לא נותרה אלא טענתו הראשונית, המשפטית בעיקרה, של החייב. משמעות טענתו זו של החייב הינה כי, במידה וחלפו ששת החודשים הקבועים להגשת תביעות חוב, ושתי תביעות החוב שהוגשו כנגדו הוגשו באיחור, הרי ש"לא הוגשו תביעות חוב" (ולמצער, דינן להדחות על-הסף לפי מצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל), ואי-לכך דין צו הכינוס להתבטל מאליו.
אכן, אין כל צורך להכביר מילים על חשיבות המועדים שנקצבו בסעיף 71(ב) לפקודה, ועל העובדה כי הארכות מועד ניתנים אך במקרים חריגים. אולם, חרף כל האמור לעיל, לא אוכל להסכים עם החייב לאור נסיבותיו הספציפיות והחריגות של המקרה.
4. במה אמורים דברים? אין ספק, כי לקביעת "הרף הקשיח" של מועד ששת החודשים ישנה משמעות רבה בהגנה - הן על הנושים המסתמכים על קביעת מצבת חובות (או למצער, מצבת חובות נטענת) סופית של החייב, והן - במידה מסויימת - על החייב עצמו, ואין ספק כי ראוי לכבד כלל זה ולא להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג בדרך של פרשנות שיפוטית.
אלא מאי? חרף כל האמור לעיל, נדרש בית-המשפט להפעיל הגיון שיפוטי ושיקול-דעת, ולהיזהר מהחלה נוקשה מדי של כללים, מקום בו הפעלתם באורח פורמליסטי ובלא התייחסות מספקת לתוצאה, עשויה להביא לתוצאה אבסורדית, או לסכל את מטרותיו היסודיות של המחוקק.
ספק גדול בעיני, האם יכול חייב שהינו חדל פרעון בעליל (קרי, התנגדותו להליכים נדחתה, תוך שבית-המשפט מקבל כקביעה שיפוטית את ההנחה כי הוא חדל פרעון וראוי לצו כינוס), "לצאת בלא כלום" ולבטל את כל ההליכים כנגדו, אך ורק נוכח הוראת סעיף 71(ב). מן הראוי אף להקפיד ולהבדיל בין מצב, בו כל תביעות החוב שהוגשו נדונו ונדחו לגופן, לבין מצב בו עסקינן בדחיות על-הסף בלא לדון בתביעות (ועימם במצבו המהותי של החייב) לגופן.
5. לא זאת, אלא אף זאת: דין כזה, אם יחול, לא יביא אלא לכך כי צו הכינוס יבוטל בלא הפטר, באשר אין כל מקום ליתן הפטר לחייב שלא התקבלו כנגדו תביעות חוב כלשהן, והליכי חדלות הפרעון כנגדו נמשכו תקופה קצרה יחסית.
התוצאה, אם כן, לא תהיה אלא כי אותם נושים ש"נדחו על-הסף" נוכח הוראת סעיף 71(ב), יוכלו להגיש, ולו יום אחד בלבד לאחר מכן, בקשות חדשות להתראת פשיטת רגל ולצו כינוס, דבר שיביא לכך כי בית-המשפט והצדדים ימצאו עצמם, בסופו של דבר, באותו מצב דיוני עצמו, וזאת לאחר שבוזבז זמן שיפוטי יקר, וכל הצדדים נדרשו להוצאות סרק נוכח סרבול והתארכות הדיונים.
ברור מאליו, כי פרשנות המובילה למצב אבסורדי שכזה הינה בלתי רצויה, וזאת בלשון המעטה. אין צורך להכביר מילים, כי לא כזו היא כוונת המחוקק, ואין סעיף 71(ב) מיועד לסתור את השאיפה הבסיסית והכללית להתנהלות דיונית יעילה, קל וחומר שלא לעודד או לאלץ את הצדדים לשקוע בהליכי סרק מחזוריים.
בשולי הדברים יוער, כי הצד היחיד אשר עשוי להפיק רווח ממצב דברים כאלו, הינם אותם חייבים (ואין אני קובעת דבר בעניין זה במסגרת הבקשה הנוכחית) שהינם חסרי תום-לב, ומבקשים לסרבל שלא לצורך את הליכי פשיטת הרגל בכדי "לדחוק את הקץ" או לסכל את האפשרות לנהל נגדם הליכי גביה יעילים - בין אם אגב נסיון להשתמש בחלוף הזמן לצורך הברחת נכסים, ובין אם בדרך אחרת.
6. סוף דבר; בבקשה שבפני אין דבר, זאת מעבר לכך כי היא מנוגדת ברובה לסדרי הדין, ואי-לכך אין מנוס מדחייתה. בנסיבות המקרה, ונוכח דרך התנהלותו והאופן בו העלה אשמות אישיות קשות ביותר כנגד הצדדים האחרים, בלא שיטרח לגבותן בתצהיר, ישא החייב בהוצאות המשיבות 1 ו- 2 ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת כל אחת מהן. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
12. החובה לצרף תצהיר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב
ב- בש"א (חי') 14737/04 {כספי ארקדי נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה ואח', תק-מח 2005(1), 3518 (10.02.05)} קבע בית-המשפט כי יש לדחות את הבקשה למתן אורכה להגשת תביעת החוב. יחד-עם-זאת, לאור העובדה כי התצהיר צורף לבקשה להארכת מועד בטרם הדיון בבקשה, קבע בית-המשפט כי הפגם הפרוצידוראלי כאמור, נרפא.
13. האם ניתן לערער על החלטת בעל תפקיד להאריך מועד להגשת תביעת חוב?
פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, העוסק ב"תביעות חוב", קובע בתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל את סדר הגשת תביעת החוב, ובכלל כך מתן אפשרות ערעור לנושה תוך 15 יום על החלטת הכונס הרשמי או הנאמן, במידה וזה נתמנה, שלא להאריך מועד להגשת תביעת חוב.
יודגש, כי אין מוענקת אפשרות ערעור או השגה מקבילה, אם ניתנה הארכת מועד, לחייב או לאחד מהנושים האחרים {פש"ר (ב"ש) 8121/08 בהמני (גהדר) יורם נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2008(2), 5788 (06.04.08)}.