מוסד ה"רלבנטיות"

פסק-דין מקיף בנושא הרלבנטיות, ניתן ב- המ' (ב"ש) 1238/92[16]. שם, מציע כב' השופט הנדל, מעין מבחן לבחינת נושא הרלבנטיות וכדבריו:

"'רלבנטיות או שייכות לעניין הוא דבר שבהגיון. ... מסתבר שההגדרות אינן מקדמות בהרבה את הבנת מוסד הרלבנטיות, זה הוא עניין שבדרגה המסור לשיקול-דעתו של השופט אשר נדרש לפעול בכוח הגיונו וכאדם סביר'. (הרנון)...
'שאלות שהתשובות עליהן תורמות תרומה עניינית לפתרון הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים (השופט י' קדמי, על הראיות חלק שני (התשנ"א) עמ' 954).'"
מהות שאלת הרלבנטיות בכל הקשר מחייבת בדיקת העובדות. המסמך חייב להתקשר לא רק לצד ולא רק למחלוקת בין הצדדים אלא למחלוקת בין הצדדים שהינה נשוא התביעה.

הרלבנטיות נבחנת תוך התייחסות לשאלות שניתן להפנות לעד או לבעל דין, במסגרת חקירה נגדית. לכאורה, שאלה המתייחסת ל"מהימנותו" של העד, היא רלבנטית "ואין בית-המשפט נוטה להגביל השאלות המוצגות במסגרת זו, אם שאלות "ישירות" (כגון אלו המתייחסות לעברו ולהרשעותיו הקודמות של העד") וכן שאלות "עקיפות".[17]

אם ניתן לשאול עד – קל וחומר בעל דין – על עברו הפלילי, הרי שמסמך, שיש בו כדי לאשר או להפריך, מיניה וביה, את תשובתו של העד, הוא, לכאורה, מסמך רלבנטי למהימנותו של העד. וככלל, מהימנות היא עניין רלבנטי למשפט.[18]

ב- בש"א (ת"א-יפו) 178565/05[19] קבע כב' השופט מנחם קליין כדלקמן:

"הגישה לגילוי מסמכים היא ליברלית. גם מסע דיג של מסמכים אצל היריב אינו אסור, ובלבד שהדיג יהיה קשור לתביעה גופא, ולא נועד לדוג במי היריב לצורך תביעה אחרת או לצורכים אחרים (רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' אזולאי הנרי, פ"ד מט(4) 54. עוד בנושא רלבנטיות מסמכים, ראה המ' (ב"ש) 1238/92 ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"מ התשנ"ד(ג) 102).
במצב שבו מתבקש גילויים של סוגי מסמכים, ואין ביכולתו של המבקש להצביע על מסמכים ספציפיים, עלול להיווצר "מעגל שוטה": המבקש יידרש להוכיח את רלבנטיות המסמכים כתנאי לעיון בהם, אך הוא יוכל להצביע על רלבנטיות, אם בכלל, רק לאחר שיעיין באותם המסמכים. על-מנת להיחלץ מפרדוקס זה מן הראוי ליצור זיקה בין דרישת הרלבנטיות לבין הסעד המבוקש. המבקש את גילוים של סוגי מסמכים יידרש להוכיח כי על פניו סוגים אלה רלבנטיים לעניינו.
גישה זו לא נועדה להעניק הכשר לבעל-דין לעיין ללא מגבלה במסמכיו של יריבו.
בתי-המשפט כבר עמדו על ההבחנה שבין "מסע דיג" של מסמכים, הפורץ את גדרי השאלות שבמחלוקת, לבין איתור מסמכים המכוון לבירור המחלוקת הנדונה. על-מנת שהדבר יותר, נדרש המבקש לשכנע את בית-המשפט כי לכאורה קיימת זיקה ישירה בין המסמכים (או סוגיהם) לבין העניין שבפניו."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 2370/01[20] נדון ערעור שעניינו בקשה לגילוי פרוטוקול הדיונים של ועדת הבדיקה שהוקמה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1966. בבחנו את "יחסיות" החיסיון על-פי התקנה מכוחה נדרש ה"חיסיון", קובע בית-המשפט מפי כב' השופטת מיכל רובינשטיין:

"סעיף 21 לחוק מביא את ההוראות שעניינן מנוי ועדת בדיקה. כאמור בהגדרה האמורה ועדת בדיקה מוקמת באחת משתי מערכות בנסיבות:
א. לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו.
ב. לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי.
הגורם הממנה הוא אחד מאלה: מנהל מוסד רפואי בנסיבות הקבועות בחוק, מנהל קופת החולים בנסיבות כאמור, או המנהל הכללי למשרד הבריאות או מי שהוא הסמיך. המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה נמסרות למי שמינה את הוועדה למטופל הנוגע בדבר וגם למטפל העלול להיפגע ממסקנות הוועדה. הוראות סעיף 18 יחולו בשינויים המחוייבים. לגבי פרוטוקול הדיון של ועדת הבדיקה מביא החוק הוראות מיוחדות. הפרוטוקול נמסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי של משרד הבריאות. אולם בית-המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול מעבר לאמור לעיל. הוא רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל או לנציגו או למטפל ועל-אף האמור בסעיף 18(ג) לחוק הנ"ל להורות על מסירת המימצאים והמסקנות למטופל, והכל באם מצא כי גילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.
הוראותיו של בית-המשפט יכול שתנתנה במסגרת הליך שמתנהל ממילא בפני בית-המשפט, או על-פי בקשה ספציפית אשר הוגשה לבית-משפט השלום. במילים אחרות; יכול וינקט הליך ספציפי שנועד אך ורק להניע את בית-המשפט להורות על גילוי הפרוטוקול מן הטעמים שפורטו לעיל.
עוד מורה סעיף 21 לחוק כי המנהל הכללי המחליט לפתוח בהליך משמעתי או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשד למעשה פלילי רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול הנ"ל לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי לאדם המוסמך לנהל חקירה או הליך משמעתי, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה. עיניינו הרואות כי המחוקק ראה לאבחן בין מסירת המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה לבין מסירת הפרוטוקול הכולל.
המחוקק לא העניק לפרוטוקול חיסיון החלטי ככל שהדבר נוגע למטופל, אלא רק חיסיון יחסי. וכאמור לעיל בית-המשפט רשאי לדון בשאלת מסירת הפרוטוקול למטופל באחת הדרכים שצויינו לעיל אם הוא מוצא צורך, בגילויו לשם עשיית צדק, וצורך זה נראה לו עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. יש לשים-לב לכך שהוראת החוק דנה ב"צורך" בגלוי ולא בסברה סתמית ובלתי-מוגדרת. פרוש הדבר ששיקולו של בית-המשפט צריך להיות מודרך על יד המסקנה כי יש צורך בגלוי הפרוטוקול לאור כלל נסיבות המקרה.
אין מקום למצות כאן את מגוון הנסיבות היכולות ליצור צורך כאמור לעיל, ודי אם נזכיר בקשר לענייננו כי צורך כאמור יכול בדרך הטבע לנבוע, כאשר הסקת המסקנות המשפטיות על-ידי מטופל או נציגו ראוי שיעשו על בסיס הבנת וידיעת מלוא העדויות ויתר הראיות, ולא רק על המימצאים והמסקנות אותן ראתה ועדת הבדיקה לגבש בסיכומיה.
במילים אחרות; המסקנה היא כי עשיית הצדק מחייבת שהמטופל או נציגו יהיו שותפים ומודעים גם לתוכן העדויות ויתר הראיות, לא רק דרך המסננת של הוועדה המסכמת אותן, כמידת רצונה והבנתה בממצאיה ומסקנותיה, אלא במקורם ובמלואם ובלבושם האותנטי.
כאן המקום להעיר כי החיסיון היחסי שנקבע בסעיף 21, הוא חיסיון מותנה בכך שבית-המשפט יסבור שגלוי בשל הטעם של עשיית צדק עדיף על אי-הגלוי, והנו מעוגן בצורך הקונקרטי לפרוש בפני המטופל או נציגו את התמונה המלאה העולה מן הראיות כהוויתן.
דבר זה מוזכר כאן, כי אנו למדים מדברי החקיקה שהמחוקק יודע כאשר הוא אכן רוצה בכך, לקבוע חיסיון מלא והחלטי! לדוגמה; סעיף 50 לחוק הפקוח על עסקי בטוח, התשמ"א-1981, או סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 או סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. וראו גם סעיף 13(ב) לחוק חופש המידע המותיר סמכות לגלות מידע על-אף התנגדותו של הנוגע בדבר. בהוראה המקבילה במידה רבה לסעיף 21 לחוק הנ"ל, המובאת בהוראה המקבילה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 והדנה בתחקיר צבאי נאמר ברורות (סעיף 539א(ב)(6)) כי חומר תחקיר או סכום ממצאיו לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על-פי דין. משמע, החוק הצבאי קבע סייג ברור המונע העברת תוצאותיו של התחקיר למי שמקיים בדיקה לפי החוק האמור, קרי, לקצין בודק לרבות לאיש מצ"ח או לחוקר משטרתי.
יחסיותו של החיסיון שבסעיף 21(ב) הנ"ל מקבל משמעות רבה עוד יותר כאשר משוויים הוראותיו עם סעיף 22 לאותו חוק הדן בוועדת הבקרה והאיכות שבה נקבע חיסיון מלא. פירוש הדבר, שכאשר המחוקק רצה ליצור סגירה הרמטית ידע לעשות זאת ברורות ומן ההן שבסעיף 22 לחוק שבפנינו הנך למד על הלאו שבסעיף 21.
משקבע המחוקק חיסיון יחסי, פירוש הדבר שלא ראה מקום לקביעת חומה בלתי-חדירה בין העדויות ויתר הראיות לבין המטופל או נציגיו אלא התכוון לאפשר בנסיבות ראויות, את שיתופו של המטופל או נציגו בידיעת הראיות שעלו בפני ועדת הבדיקה.
בהקשר זה יש להזכיר כי המערערת ראתה להציג שלושה עקרונות המנחים את הגורם המחליט: א. אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר של המטופל עצמו או שאיריו; ב. זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה במערכת ביקורת והפקת לקחים; ג. זכותו של הפרט, הרופא ואיש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדת הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עסוקו ולעיתים אף על ממונו כאשר הטיפול שנתן עלול בעתיד להידון בערכאות המשפטיות.
המערערת מוסיפה ומציינת בעיקרי הטיעון כי:
כחריג לכלל האמור, על-פי סעיף 21(ד) לחוק, רשאי בית-המשפט להורות על גילוי הפרוטוקול למטופל, באם מצא ש'הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. בבסיסה של נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי המחוקק עומדים שלושה "עקרונות על":
1. אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר, של המטופל עצמו ו/או של שאריו, באשר לזכותם לקבל מידע אודות הטיפול הספציפי שניתן למטופל.
2. זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים (לשם מניעת אסונות רפואיים עתידיים), המבוססת על גילוי מידע מלא באופן חופשי, ללא כל חשש מטעמו של הצוות המטפל.
3. זכותו של הפרט, הרופא/איש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדה הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עיסוקו, ולעיתים אף על ממונו, גם כאשר מעיד הוא אודות טיפול שנקט, כשטיפול זה עלול בעתיד להידון בערכאות משפטיות, שם יכול ותופנה כלפיו אצבע מאשימה, בגין דרך הפעולה אותה נקט בזמן הטיפול, וכן זכותו שביקורת שהעביר על פעולותיהם של עמיתיו ו/או אפשרויות היפותטיות שהעלה בהקשר זה, שאין להן בהכרח ביסוס עובדתי ברור, לא ישמשו בדיון בערכאות משפטיות.
ודוק; אינטרס הציבור לרפואה משופרת יותר, בין השאר באמצעות החיסיון שקבע המחוקק (האינטרס השני הנזכר לעיל), איננו מנותק מאינטרס גילוי האמת, אלא הוא הוא המוביל לגילוי האמת בהיבט הרחב ביותר ובכל ההשלכה הרחבה ביותר של מושג זה (גילוי מלא ומוחלט לשם שמירה עתידית על בריאות הציבור וחיי אדם). למעשה, הגשמת שני האינטרסים הללו, מותנית בכך שאנשי הצוות הרפואי המעורבים באירוע, יעידו עדות מלאה, חופשית ונטולת מורא.
בנוסחת האיזון הקבועה בחוק, נתן המחוקק עדיפות לעיקרון גילוי האמת (בהיבט הצר) בכל מה שנוגע לממצאי ועדת הבדיקה ומסקנותיה, אשר נמסרים לידי המטופל (או מי מטעמו). ואולם, בכל הנוגע לפרוטוקול הדיון, קבע המחוקק את נקודת האיזון תוך מתן עדיפות ברורה לזכות הציבור לרפואה משופרת, אשר בבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים לזכותו של הרופא/איש הצוות הרפואי שנתן עדות בפני הוועדה כי דבריו לא יוכלו לשמש כנגדו ו/או עמיתיו ובעצם לאינטרס גילוי האמת במובנו הרחב'.
כבודן של ההנחיות במקומן אולם לטעמי יש להוסיף ולסייג את האמור לעיל באופן ברור וגלוי יותר: זכותו של הצבור לרפואה משופרת וזכותו של הרופא או איש הצוות הרפואי נותן הטיפול הרפואי כמפורט לעיל, נסוג, לפי קביעת המחוקק, כאשר קם הצורך המועדף בגלוי העובדות לשם עשיית צדק. הרי אין להעלות על הדעת שיעלימו בפני שאריו של מי שנפטר בזמן הטיפול הרפואי את עובדות המקרה כהוויתן לרבות את העדויות שניתנו בחקירת מקרה המוות על-ידי ועדת בדיקה, רק כדי להגן על עיסוקו או ממונו של המטפל לשם חיסכון בכספי המדינה. המחוקק לא נתכוון למנוע הליכים משפטיים המתחייבים בנסיבות המצדיקות זאת; המחוקק גם לא נתכוון לכך שעובדות ומסקנות העולות מן העדויות יועלמו בכל מקרה מעיני שאריו של הנפטר, למרות ששיקולי הצדק מחייבים שעובדות אלו יהיו לנגד עיניהם כאשר הם שוקלים אם יש בנסיבות המקרה ליזום פניה לשם קיום הליכים משמעתיים או פליליים. גם מבחינה פרקטית, אין יסוד להניח שהרפואה תהיה משופרת יותר או כי יופקו לקחים במידת הצורך עקב זאת ששיקולי הצדק יידחו מפני אינטרס של המטפל או המדינה. חוששני שהלקחים הראויים לעיתים לא יופקו אם הנוגעים בדבר יוכלו להשען על חיסיון שכוחו רב יותר משקולי הצדק.
בית-המשפט אמר בפרשה דומה רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(6) 54, 61, 62 כדברים האלה:
'נקודת המוצא העקרונית הינה עיקרון הגילוי. כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה, עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור, בהבטיחו את 'תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה...' (הנשיא שמגר ב- ב"ש 298/86, 368 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2) 337, 358)...
10. גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה. בלעדיו אין. עם זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. כבוד האדם, חירותו, פרטיותו וכיוצא בהן חירויות יסוד עלולות להיפגע על-ידי גילוי האמת. אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם (על משקל: fiat justicia et pereat (mundus. יש צורך לאזן בין הערכים המתנגדים. איזון זה מוצא את ביטויו בכל ענפי המשפט ובסוגיות משפטיות שונות ומגוונות בתחום הדין המהותי. כך למשל פרסום אמת המפרסם. פרסום אמת של ידיעות סודיות אסור, וגורר אחריו אחריות פלילית כבדה. בתחום ההליך השיפוטי, הודאת נאשם היא קבילה רק אם היא היתה 'חופשית ומרצון' (סעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.
11. על רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים (של הפרטים בינם לבין עצמם, ובין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל) נוצרו במשך השנים מספר 'חיסיונות', הם מאפשרים חיסיון מפני גילוי ראיה בהליך השיפוטי, גם אם בגילוי הראיה יהיה משום קידום גילוי האמת, וזאת מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת. דוגמה לכך היא החיסיון הניתן לראיה אשר גילויה עלול לפגוע בבטחון המדינה (סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש)). דוגמה אחרת היא החיסיון הניתן לעיתונאי מפני גילוי מקורותיו על-מנת לקדם את חופש הביטוי (ראה ב"ש 298/86, 368 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(3) 337), חיסיונות אלה ואחרים הם לרוב 'יחסיים'. הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חיסיון' מוחלט' לראיה, אלא מתנים את החיסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת – בצד האיזון 'העקרוני' שנעשה בגיבוש החיסיון עצמו – עריכת איזון 'קונקרטי'. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג 'חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל. הדבר מצריך איזון והכרעה בין שיקולים שונים שבטובת הכלל, מצב המציג תמיד דילמה בין שתי רעות, הפרת אמון וסודיות מחד, ודיכויה של האמת הדרושה למשפט צדק, מאידך' (ש' נתניהו, "על התפתחויות בסוגיית החיסיונות המקצועיים" ספר זוסמן (דף-חן, התשמ"ד) 297, 298).
9. זאת ועוד; אין להניח כי כאשר המחוקק קבע בהוראותיו כי ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה יועברו לידי המטופל או נציגו, נתכוון בכך שישללו מן המטופל או נציגו ידיעה של מלוא הממצאים והמסקנות שאינם מנויים בדו"ח ועדת הבדיקה, אף שהם עולים מן הפרוטוקול, בתנאי ששיקולי צדק מחייבים זאת.
הטענה העולה בעיקרי הטיעון של המערערים כי בכך יימנע בוועדת הבדיקה הדיון המקצועי בהיפותיזות אפשריות אף אם אין להם בסיס עובדתי של ממש, אינה סבירה לכאורה, שהרי ההיפותיזה אינה ראיה לאירוע אלא השערה תיאורטית, וממילא לא תמנה בין הנתונים היכולים לבסס הליך משמעתי או פלילי.
מי שמבקש להסתיר ממצאים ומסקנות כדי להגן על המטפל אינו מתכוון לחיסיון הבא למנוע גלוי של השערות תאורטיות, אלא לראיות שיש בהן עילה לתלונה משמעתית ואף חמורה יותר, ולגבי אלו מן הדין שיחול השיקול של עשיית צדק.
סיכומם של דברים אלה; מי שדן בהיקף תחולתו של סעיף 21(ד) לחוק, מן הנכון שישווה נגד עיניו הוראות אחרות בדין החרות, שמעניקות חיסיון מלא, ויסיק את המסקנה המתבקשת מן השוני בניסוח.
10. המערעת טוענת כי חברי ועדת בדיקה או עדים יחששו מפני תביעות בשל איסור לשון הרע מצד חבריהם למקצוע, אם דעתם בוועדה תפורסם. דומה כי חשש כאמור אינו מבוסס דיו לאור הוראותיהם של סעיף 13 עד 16 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
זאת ועוד; ההבחנה בין ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה לבין אלו שמופיעות בחזרה המלאה על דברי העדות בפרוטוקול שהמערערת מבקשת להשיג. בסעיפים 12 ו- 13 לטיעוניה מציינת המדינה את חששם הצפוי של רופאים להעיד בקשר למעשים או מעשי חבריהם. דברי המערערת יוצאים איפוא מן ההנחה כי דו"ח ועדת הבדיקה, המביא ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה, הנמסרים בדרך הרגילה גם למטופל או לנציגו, יתעלם מאותם נתונים השקולים לרעת המטפל. הנחה זו חותרת במישרין תחת אמינות דו"ח הבדיקה. חזקה שדו"ח הבדיקה, יכלול במימצאיו ומסקנותיו את כל היסודות החשובים לצורך מתן תמונת אמת על מה שאירע. הנחה כאילו דו"ח הבדיקה יעלים נתונים אלו, בו-בזמן שרק הפרוטוקול יגלה אותם, היא הנחה מוטעית הפוגעת מבחינת מראית פני הדברים במהותו של דו"ח הבדיקה.
משקלו של הפרוטוקול לדידי אינו כל כך בחידושים הכלולים רק בו, אלא בפרישה המפורטת של מלוא העדויות אשר מהן מתקבלת תמונה מדוייקת יותר ומלאה יותר. אולם מידת האשם של גורם זה או אחר שטיפל בנפטר, מן הנדון שתעלה גם מדו"ח ועדת הבדיקה.
11. להבדיל מן ההוראות בקשר לתחקיר הצבא אשר בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 שכבר הוזכר לעיל, בהן נמסרת ההחלטה בדבר הגילוי המוגבל של התחקיר לידיהם של הרמטכ"ל או הפצ"ר, נמסרה ההחלטה במקרה של חוק זכויות החולה לידי גורם שפוטי אשר הוא שנועד לשקול את צרכי עשיית הצדק. חזקה על המחוקק כי כאשר הסמיך גורם שיפוטי לתפקיד זה, הביא בחשבון כי שיקוליו של גורם זה יהיו שיפוטיים, היינו שעשיית הצדק בה הוא מיומן ומורגל בכל עיסוקיו השיפוטיים ישמשו אותו גם בנושא זה היינו, כאשר הוא נדרש להחליט אם קיים צורך בגלוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק יעשה כן כי צורך זה עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. בעשותו כן הלך המחוקק במידה רבה גם מבחינת הניסוח בעקבות ההוראות המובאות בסעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971...
במילים אחרות, המחוקק היה ער לכך שבסעיפים 44 ו- 45 אשר מהם עלתה דוגמת הניסוח הזהה, אינם יוצרים גם כן חיסיון החלטי, אלא כי בכל מקרה נשקלים שיקולי צדק אשר עדיפים במקרה המתאים על אינטרס פרטיקולרי של מעורב בדבר. כפי שמציין י' קדמי, על הראיות עמ' 887 ו- 894 ונאמר לעניין זה:' לשון אחר: ככל שגילוי הראיה החסויה חיוני יותר להצגת עניינו של בעל דין – כן יגדל הסיכוי לגלויה; שהפתח שנפתח לשיקול-דעת של בית-המשפט בעניין זה – מכוון בעיקרון להבטחת הזכות לדיון הוגן.'
ב- ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433) הוסיף בית-המשפט:' פשוט הוא שחיוניות הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון, לרבות כתב האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה...'.
יש כמובן שוני בנתוני היסוד בין מה שעולה מתוך הוראותיו של סעיף 44 לפקודה לבין ההוראות הקבועות ברישא של סעיף 21(ה): לגבי נושאים מדיניים משמשת תעודת שר החוץ ראיה קונקלוסיבית (ע"פ 131/67 השמט קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 94), בו-בזמן שבסעיף 21(ה) נקודת המוצא היא שהפרוטוקול לא נמסר לגורם כלשהו מעבר לאמור בסעיף 21(ג), אולם בשתי מערכות הנסיבות רשאי בית-המשפט, בשלב השני, מטעמי צדק להטות את כפות המאזניים ולהפוך חיסיון לגלוי.
ידוע לנו כי היו אף מקרים אשר בהם ויתרה התביעה הכללית על נקיטת הליכים כדי לא לעמוד בפני הצורך הצפוי לגלות בשל שיקולי צדק – עובדות שבית-המשפט לא היה רואה אפשרות למנוע את גלויין.
12. מקובלת עלי ההוראה הדיונית לפיה נטל הראיה לקיומו של צורך לגלות את הפרוטוקול על תוכנו מוטל על מי שטוען זאת, אולם לאור מה שהוסבר לעיל אין בקביעת הנטל כדי לשלול משקלם וערכם של הנתונים העובדתיים כהוויתם, אלא הפוכו של דבר. בית-המשפט אשר יצטרך להכריע בעניין ולשקול אם המבקש עמד בנטל המוטל עליו ויחליט לאור מהות הבקשה הבאה בפניו ותוכנה אם להתיר את הגלוי או לא ומבחינה זו כל האמור לעיל נותר שריר וקיים.
בהקשר זה ומבלי שדבר זה יהווה כלל שישמש לעולם כאמת-מידה בלעדית בשיקולי בית-המשפט, אציין כי אין להתעלם במקרה שבפנינו מן הליקויים שנפלו בחקירה. ובין היתר סתירות בעניין גילוי הפגם בליבו של התורם. אי-מתן משקל נאות לדברי ד"ר לביא עם צאתו מן הניתוח, אי-הבאתו בפני הוועדה של ד"ר סהר ועוד.
נתונים אלו יוצרים כשלעצמם ספקות ותהיות שיש בהן כדי להסביר מדוע בית-המשפט ראה חשיבות בפרישת מלוא העובדות והראיות מטעמי צדק, תוך היענות לבקשת שאירי המטופל.
סיכומם של דברים; אני סבורה שבמקרה דנן שוכנע בית-המשפט כדין, כי הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלות את הפרוטוקול."

[16] המ' (ב"ש) 1238/92 ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"מ התשנ"ד(ג) 102.
[17] י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) 1599 ואילך.
[18] י' קדמי, לעיל, 1592.
[19] בש"א (ת"א-יפו) 178565/05 ליאו בקשטננסקי ואח' נ' חיה גלמונד ואח', תק-של 2006(1) 16268.
[20] ע"א (ת"א-יפו) 2370/01 מדינת ישראל המנהל הכללי של משרד הבריאות נ' שאול שלומי ואח', תק-מח 2004(2) 6681.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מוסד ה"רלבנטיות"