botox

החיסיון בראי תקנות סדר הדין האזרחי

תקנות 112 עד 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:

"סימן ג': גילוי מסמכים
112. צו גילוי מסמכים (131, 123(א))
בית-המשפט או הרשם רשאי, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו לפי טופס 10, המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר ערוך לפי טופס 11, מה הם המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים, או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה; בית-המשפט או הרשם רשאי לסרב לבקשה או לדחותה לזמן אחר, או ליתן כל צו אחר שייראה לו מתאים, בין דרך-כלל ובין לסוגים של מסמכים.
113. צו גילוי מסמך פלוני (124)
בית-המשפט או הרשם רשאי בכל עת, בין שניתן צו גילוי מסמכים או הוגש תצהיר על מסמכים ובין אם לאו, ליתן, לפי בקשת בעל דין, צו לפי טופס 12, המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר אם מסמך פלוני המפורש באותה בקשה מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו, ואם אינו מצוי בה – מתי יצא ממנה ומה היה עליו.
114. דרישת עיון במסמכים שנזכרו (125) (תיקון התש"ן, התשנ"א)
מסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת, בכתב לפי טופס 13, שיראה לו או לעורך-דינו את המסמך לעיון ולהעתקה.
114א. תנאים לקבלת ראיה (תיקון התשנ"א)
בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית-המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים.
115. תשובה לדרישת עיון במסמכים שנזכרו (129, 126 סיפה)
(א) בעל הדין שנמסרה לו דרישה לפי תקנה 114 ישיב למוסרה, תוך שבעה ימים מיום שקיבל אותה, תשובה לדרישה, לפי טופס 14, המציינת באיזה זמן – תוך שבעה ימים מתאריך מסירת התשובה – אפשר יהיה לעיין במסמכים שהוא מסכים להראותם, או להעתיקם, אם במשרד עורך-דינו או במקום אחר, ומפרשת את המסמכים שהוא מתנגד להראותם וטעמי ההתנגדות.
(ב) מי שנמסרה לו דרישה לפי תקנה 114 לעיין בפנקסי בנק או בפנקסי עסקים, רשאי, במקום להרשות למוסר הדרישה את העיון בפנקסים עצמם, לספק לו העתק מהרישום בפנקסים, מאושר בידי מנהל הבנק או העסק או מנהל הסניף שלהם שבו שמורים הפנקסים; מתן העתק כאמור אינו מונע את בית-המשפט או את הרשם מהורות כי מי שבדק את ההעתק והשווה אותו למקור יאמת את האישור בתצהיר ויציין בו אם יש בפנקס המקורי מחיקות, תוספות או שינויים ואם אין, ואינו מונע אותו מהורות על עיון בפנקס גופו.
116. צו לעיון במסמכים (127) (תיקון התש"ן)
לא ציית בעל דין לדרישה שנמסרה לו לפי תקנה 114, רשאי בית-המשפט או הרשם, לבקשת בעל הדין שמסר את הדרישה, ליתן צו לעיון במסמכים ולהעתקתם במקום ובדרך שייראו לו.

117. בקשה לעיון במסמכים שלא נזכרו (תיקון התש"ן)
בעל דין רשאי לבקש מבית-המשפט או מהרשם צו לעיון במסמכים של בעל דין שלא נזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, ולהעתקתם; הבקשה תהא מבוססת על תצהיר המציין מה הם המסמכים שהעיון בהם מבוקש, וכי המבקש זכאי לעיין בהם ולהעתיקם והם מצויים ברשותו או בשליטתו של בעל דינו.
118. העתקים מאומתים (129 רישה)
היתה הבקשה לפי תקנה 116 או 117 לעיין בפנקסי בנק או בפנקסי עסקים, רשאי בית-המשפט או הרשם לא לצוות על עיון אלא על מתן העתק מהרישום בפנקסים, כאמור בתקנה 115(ב).
סימן ד': הוראות כלליות
119. טענת חיסיון (130)
הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חיסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית-המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לעניין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך.
120. תנאי למתן צו (135)
(א) בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית-המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא-אם-כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ולבעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה.

(ב) בית-המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא-אם-כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים, אם הבקשה לא הוגשה תוך חמישה-עשר ימים לאחר תום המועד לתשובת בעל הדין לפי תקנת-משנה (א).
(ג) מתן צו לפי תקנה זו אינו עילה לעיכוב הדיון בבית-המשפט.
121. תחולה על פסולי-דין (137)
בית-המשפט או הרשם רשאי ליתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים נגד לבעל דין שהוא פסול-דין או נציגו.
122. הפרת צו (136) (תיקון התשמ"ו, התשנ"ו)
בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית-המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית-המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית-המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו."

הגילוי נערך, ככלל, בין בעלי הדין, ובמקרים חריגים שהוכרו בפסיקה, יינתן צו גילוי מסמכים גם כנגד צד שלישי שאינו צד למשפט.[21]

מקום בו מתבקש צו גילוי מסמכים, השאלה הראשונה שעל בית-המשפט לשים נגד עיניו, היא, אם המסמך שגילויו מתבקש, רלבנטי לנשוא הדיון. שאם לא כן, תידחה הבקשה מיניה וביה. אם המסמך הוא רלבנטי, הכלל הוא, שיש לגלותו לבעל הדין שכנגד, אלא אם עומדת לבעל הדין טענת חיסיון.[22]

ת"א (י-ם)1145/99[23] עוסק בקורלציה בין ההליך של גילוי מסמכים וסוגיית החיסיון. שם נדונה דרישת התובע לגילוי מסמכים ובה דרישה לגילוי של מסמכים כגון: דו"חות חקירה ותחקירים של הפיקוד, של החטיבה, של הגדוד ושל הפלוגה.

בדחותו את הבקשה לגילוי התחקיר הבטחוני קובע כב' השופט מ' דרורי:

"13. נותרה, איפוא, השאלה האחרונה שהצדדים לא הגיעו לידי הסכמה, והיא:
התחקיר הבטחוני שנערך על-ידי צה"ל – האם הוא חסוי או שעל הנתבעת לגלותו בגילוי המסמכים, וממילא יהיה זכאי התובע לצלמו במסגרת העיון במסמכים המגולים.
14. נקודת המוצא הראשונית הינה כי מטרת גילוי המסמכים היא השווית בעלי הדין שהיא לב המשפט, ובלשון הרמב"ם: 'אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר' (הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א).
15. וכך מוסברת סוגיית גילוי המסמכים בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- בר"ע 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח, תק-על 99(4) 118, סעיף 5:
הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי-צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור.
'לפיכך, הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים". "מסמכים מועילים" – הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש ו"מסמכים מזיקים" הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק "בקלפים גלויים" עשוי, בדרך-כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעיתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה; אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו; אכן מטרתו של גילוי מסמכים הוא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית-המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול-דעת שלא להתירו.'
16. רעיון זה של חובת גילוי מסמכים והזכות לעיין בהם לפני משפט מצוי במקורותינו ודיונים על זכות זו מופיעים בספרות ההלכה עד לדורינו בתקנות הדיון בתי-הדין הרבניים, וראה במפורט בספרו של פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי – תקנות הדין ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ספריית המשפט העברי, ירושלים, התשמ"ח-1988) 336-341.
17. התכלית של כל גילוי המסמכים והעיון בהם היא, כמובן, חשיפת האמת, שהיא מטרתו של ההליך השיפוטי. ברם, כבר למדנו כי יש אמת עובדתית ומולה אמת משפטית, כאשר אחד הפערים המשמעותיים ביניהם נובע מדיני הראיות, בכלל, וכללי החסינות או אי-הקבילות, בפרט (ראה גם: בג"צ 158/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, במיוחד בפסק-דינו של השופט מנחם אלון, כתוארו אז, עמ' 465 ואילך). כך, למשל, מקרה בו הראיה היחידה להרשעת רוצח הוא וידוי הרוצח בפני הכומר הנוצרי, בית-משפט לא ישמע ראיה זו, בשל החסינות הקבועה בסעיף 51 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וכך יצא הרוצח זכאי, כי בכך מעדיפים אנו את כלל החיסיון של הקשר בין המתוודה לכומר על פני הרשעת רוצח. במילים אחרות, כל מדינה רשאית לקבוע כללי חיסיון ראייתיים, המשקפים ערכים חברתיים, אשר עדיפים על פני עשיית צדק וחתירה לאמת במקרה פלוני.
18. הסוגיה שבפנינו היא האם יש להעדיף את החתירה לאמת בהליך השיפוטי או שמא יש לאפשר תחקיר בצבא ללא הפחד פן הדברים האמורים בו ישמשו לרועץ כנגד אומרם, אשר יחשוש מהפללה עצמית, ואז יש חשש כי לא ניתן יהיה להפיק את מלוא הלקחים מהתחקיר.
19. סוגיה דומה הוכרעה על-ידי בית-המשפט העליון לפני מספר שנים בפרשת גלעד (רע"א 1412/94 גלעד נ' הדסה, פ"ד מט(2) 516), בה נקבע כי אין חיסיון לתחקירים בבתי חולים, וכי זכות התובע – הנפגע – לקבל לעיונו תחקירים אלה ועל בית החולים לגלות תחקירים אלה בתשובה הניתנת לבקשתו של החולה (או בני משפחתו, אם נפטר) לגילוי מסמכים בתביעת הנזיקין שהגיש כנגד בית החולים.
20. ברם, יש הבדל עקרוני בין ההכרעה בפרשת גלעד הנ"ל, שהיא פרי איזון שיפוטי שנעשה על-ידי בית-המשפט מכוח סמכותו להחליט האם להכיר או שלא להכיר בחיסיון, וזאת על-פי התרבות המשפטית לפיה רשאית המערכת השופטת ליצור משפט מקובל נוסח ישראל (פרשת גלעד, שם, עמ' 524, 525), לבין סוגייתנו, שבה נקבע החיסיון בחיקוק של הכנסת. וכך קבעה הכנסת בחוק השיפוט הצבאי, תיקון מס' 33), התשנ"ח-1997, בהוסיפה את סעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: "חש"צ"):
'(א) בסעיף זה –
"תחקיר" – בירור שנערך בצבא, בהתאם לפקודות הצבא, בנוגע לאירוע שהתרחש במהלך אימון או פעילות מבצעית, או בקשר אליהם;
"גוף חוקר" – קצין בודק, משטרה צבאית חוקרת או שופט חוקר;
"גוף ציבורי" – משרדי הממשלה, או גוף אחר ששר הביטחון קבעו בצו;
"משפט" – כהגדרתו בסעיף 538(ב);
"קצין בודק" – קצין בודק כמשמעותו בסעיף 252(א)(2) ו- (3).
(ב) על-אף האמור בכל דין, יחולו לעניין תחקיר הוראות אלה:
(1) הדברים שהושמעו בתחקיר, פרוטוקול התחקיר, כל חומר אחר שהוכן במהלכו, וכן הסיכומים, הממצאים והמסקנות (להלן: חומר התחקיר), לא יתקבלו כראיה במשפט, למעט במשפט בשל מסירת ידיעה כוזבת או העלמת פרט חשוב בתחקיר;
(2) חומר התחקיר יהיה חסוי בפני כל אדם ואולם הוא יימסר, כולו או חלקו, רק לאותם גופים בצבא שהתחקיר דרוש להם לצורך מילוי תפקידם;
(3) חומר התחקיר לא יימסר לגוף חוקר;
(4) (א) חומר התחקיר יימסר לפרקליט הצבאי הראשי או לנציגו, לפי בקשתו, בנוגע לאירוע מסויים או בנוגע לסוגי אירועים;
(ב) מצא הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו כי חומר התחקיר מגלה חשד לביצוע עבירה, המצדיק בדיקה או חקירה על-ידי גוף חוקר, רשאי הוא, לאחר שנועץ בקצין שדרגתו אלוף לפחות, להורות בכתב, לגוף חוקר, לפתוח בבדיקה או בחקירה;
(ג) הורה הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו לפתוח בבדיקה או בחקירה, יתאר בהוראתו את נסיבות האירוע שבעקבותיו נערך התחקיר, ואת הסיבות אשר בשלן עלה החשד לביצוע העבירה; ואולם לא יצורף להוראה דבר מחומר התחקיר, והיא לא תצביע על חשד כלפי אדם שהיה מעורב באירוע;
(5) הרמטכ"ל או מי שהוא הסמיך לכך, רשאי לאשר העברת סיכום ממצאי התחקיר או חומר התחקיר, כולו או חלקו, לגוף ציבורי שהמידע דרוש לו, לצורך מילוי תפקידו בלבד, וכן רשאי הוא לאשר העברת סיכום ממצאי התחקיר לאדם הנוגע בדבר; ואולם לא יועבר חומר או סיכום כאמור, אם קיים חשש כי העברתו תפגע בבטחון המדינה;
(6) על-אף האמור בפסקה (5), חומר התחקיר או סיכום ממצאיו, לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על-פי דין;
(7) ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שישיבותיה חסויות, תקבל לפי בקשתה, את חומר התחקיר.'
21. הניסוח של הסעיף ברור וההוראות בו קטגוריות ונחרצות: על-פי סעיף-קטן (ב) כל חומר התחקיר לא יתקבל כראיה במשפט (פסקה
(1)) ולא יימסר לגוף חוקר (פסקה (3)); גם כאשר הפרקליט הצבאי הראשי מקבל את חומר התחקיר (פסקה (4)(א)) ומחליט לפתוח בחקירה לאחר התייעצות עם אלוף (פסקה (4)(ב)), גם אז בהוראה לגוף החוקר לא יצורף חומר התחקיר (פסקה (4)(ג)). על סמכות הרמטכ"ל (על-פי פסקה (5)) לאפשר העברת סיכום ממצאי החקירה לאדם הנוגע בדבר, ראה סעיף 27 של החלטה זו, להלן, אך גם במקרה זה של מסירת החומר על-ידי הרמטכ"ל הוא לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על-פי דין (פסקה (6)).
22. רעיון זה כי תחקיר חסוי ואינו יכול לשמש ראיה בבית-משפט, בא לידי ביטוי גם במוסדות משפטיים דומים: כך, למשל, קובע סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 כי עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה לא תשמש ראיה משפטית (וראה הניתוח הנרחב והמפורט של סעיף זה ויישומו הלכה למעשה במשפט הבנקאים: ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 בעמ' 282-316); והשווה לסעיף 538(א) לחש"צ הקובע: 'שום דבר שהושמע במהלך חקירתה של ועדת חקירה, בין מפי עד ובין באופן אחר, ושום דין וחשבון של ועדת חקירה, לא יתקבל כראיה במשפט'.
בדומה לכך נקבע בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה (נוסח משולב), התשי"ח-1958, כי 'דו"חות, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או שהכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי'.
דרך אמצע מצינו בחקיקה שנחקקה בימים אלה ממש, וכוונתינו לסעיף 170ג1 לפקודת העיריות, כפי שהוסף בסעיף 8 לחוק לתיקון פקודת העיריות (תיקון מס' 80), התשס"ב-2002 (ספר חוקים 1826 מיום 29.1.02 עמ' 120, בעמ' 121), אשר קובע כי 'דו"חות המבקר, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או שהכין מבקר העיריה במילוי תפקידו, לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי'.
עינינו רואות, איפוא, כי המחוקק אומר את דברו בצורה מפורשת ומביע עמדה האם חקירה או ביקורת מהווים מחסום מוחלט למידיין בכך שיש חיסיון בפני כל ערכאה שיפוטית (כך הדין ביחס לדו"חות מבקר המדינה) או כי ניתן לעשות שימוש בדו"חות המבקר העירוני לצורך דין משמעתי של עובדי עיריה.
23. אנו, כרשות שופטת, חייבים לציית לרשות המחוקקת, ולכן יש לפסוק במקרה שלפנינו על-פי סעיף 539א(ב)(1) לחש"צ הקובע, כאמור, כי התחקיר אינו יכול לשמש ראיה במשפט. לפיכך, אין כל טעם בגילוייו במסגרת גילוי מסמכים, שהרי לא ניתן להביאו כראיה.
24. למעלה מן הצורך ניתן לומר כי גם ללא הסעיף סטטוטורי בחש"צ ניתן להגיע למסקנה זו, גם כאשר נקודת המוצא היא הלכת גלעד הנ"ל.
טעמה של הלכת גלעד הוא ברצון להגן על החולה, שהינו חלק מחובת בית החולים לטפל בחולה וזכות החולה לדעת על עצמו, כחלק מהביטוי לאוטונומיה של רצונו הפרטי של האדם (שם, עמ' 525-526).
מאידך גיסא, מטרת התחקיר בצבא הוא לשפר את פעולות הצבא, כדי שהצבא יבצע את תפקידו יותר טוב בפחות תקלות, והכל כאשר התחקיר נעשה סמוך לאירוע (בלשון ח"כ צוקר, יו"ר ועדת המשנה לחקיקה שליד ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שכינה זאת "תחקיר עם זיעה" – דברי הכנסת הארבע-עשרה, מושב שלישי, כרך ב, ישיבה קל"ח, ד' חשון התשנ"ח-4.11.1997, עמ' 281), ללא טיוח, כאשר אין חשש למשתתפים בתחקיר כי דבריהן ישמשו נגדם בהליך משפטי כלשהו. המטרה של צה"ל היא לשמור על בטחון המדינה, ולכן היעד של התחקיר הבטחוני הוא לשפר את איכותם של הפעולות הצבאיות באופן שבטחון המדינה יהיה מירבי. מכאן עולה כי ראש מעייניו של התחקיר הצבאי הוא הרצון לשפר את המשימה, כדי שבפעם הבאה היא תבוצע כהלכה. לפיכך, ייערכו תחקירים צבאיים גם במקרים בהם אין כלל נפגעים או שהמשימה בוצעה כולה או בחלקה או לא בוצעה כלל, וזאת כדי שבעתיד תבוצע המשימה במלואה, בהצלחה וללא נפגעים.
שונה המצב בבית חולים. מטרת התחקיר בבית החולים אינו לשפר משימות אלא לבדוק כיצד אירע שחולה פלוני מת או לא טופל כהלכה, כאשר בעקבות התחקיר ניתן יהיה להגיע למסקנה מיהו הגורם הרפואי אשר טיפולו בחולה גרם למוות או לפגיעה.
אין כוונתי לומר, כמובן, כי בתחקירים הצהליים יש התעלמות מחיי אדם או מפציעתם של חיילים או אזרחים, אך המוקד, ועיקר המטרה הוא שיפור המיומנות הצבאית לשם ביצוע המשימה ולא בדיקה מדוע פלוני נפגע. יתירה מזאת, גם אם המטרה המשנית של התחקיר הבטחוני היא לגלות את הסיבות לפגיעות או למוות, הרי – כעולה מהצעות החוק (הן זו של הממשלה – הצעות חוק 2597, התשנ"ז, עמ' 230 והן זו של חברי הכנסת – הצעת חוק 2625, התשנ"ו, עמ' 3611) ומדברי הכנסת – (הן בקריאה הראשונה ביום 19.3.97 והן בקריאה השניה והשלישית ביום 4.11.07) הנמען היו משפחות פיצועי צה"ל וחללי צה"ל, ולא גורם חיצוני שנפגע על-ידי צה"ל (אף כי דבר זה הוזכר על-ידי ח"כ גוז'נסקי, שם, עמ' 284).
ניתן לומר, תוך שימוש בסמנטיקה של שמות שני המוסדות, כי תחקיר בבית חולים נועד לחולים, ולכן הם זכאים לעיין בו, בעוד תחקיר צבאי נועד לצבא הגנה לישראל והנמען שלו כלל אינו הנפגע על-ידי הפעולה הצבאית.
25. מכל מקום, לנו, כשופטים, די בהוראות הברורות של החש"צ האוסרות על השימוש בתחקיר כראיה בכל הליך שהוא, אף שחלק מחברי הכנסת סברו, בטעות, כי תחקיר בטחוני זהה לתחקיר בבתי חולים (דברי הכנסת, שם, עמ' 288).
26. לפיכך, אין התובע רשאי להגיש כראיה את התחקיר הבטחוני, וממילא אינו זכאי לעיין בו במסגרת גילוי מסמכים.
27. לשלמות התמונה נציין כי מצויה בהוראת חוק זו (סעיף-קטן (ב)(5)) סמכות לרמטכ"ל לאפשר למסור לאדם הנוגע בדבר סיכום של ממצאי תחקיר. על-פי ההיסטוריה החקיקתית הכוונה היתה, כנראה, למשפחות השכולות שרצו לדעת כיצד נהרגו יקיריהן בצה"ל, ולכן הוסמך הרמטכ"ל לתת להם את התחקיר או חלק ממנו (דברי הכנסת, שם עמ' 282). אינני צריך לפסוק האם גם ניזוק מירי צה"ל הינו בגדר "אדם הנוגע בדבר", כמשמעות מונח זה בסעיף 539א(ב)(5) מציעתא, כי הנושא אינו בסמכות בית-משפט זה. על התובע, אם רצונו לפסוע בנתיב זה, לפנות לרמטכ"ל, ואם בקשתו לא תיענה, הדרך לתקוף את החלטת הרמטכ"ל היא בפניה לבג"צ ולא בהליך גילוי מסמכים בבית-משפט המחוזי.
28. מכל מקום, יש לזכור כי בפרשה שבפנינו הוצאה תעודה בדבר ראיות חסויות על-פי סעיף 44 לפקודת הראיות על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון (דאז) אהוד ברק ביום 28.12.02, ובה נקבעו כחסויים בשל החשש לפגיעה בבטחון המדינה 'כל פרט, מידע או מסמך העלול לחשוף זהותם, יחידת שירותם ופרטים אישיים של חיילי צה"ל או אנשי כוחות ביטחון שפעלו בכפוף לצה"ל אם נטלו חלק באירוע הנטען בתביעה בין בעת האירוע ובין כיום. כל מידע העלול לחשוף דרכי פעולת הצבא או כוחות הכפופים לו וכללי ואמצעי פעולתם לרבות נתונים לגבי דרך ואופן הפעלתם והשימוש בהם, כינויי יחידות ומיקומן, בין בעת האירוע ובין כיום'. כל עוד לא שונו הוראות התעודה החסויה (והערכאה היחידה המוסמכת לדון בכך היא שופט של בית-המשפט העליון כנאמר בסעיפים 44 ו- 46 לפקודת הראיות) הם מחייבות את בית-המשפט.
29. על ההבחנה בין תעודת החיסיון על-פי סעיף 44 לפקודת החיסיון לבין החיסיון של התחקיר הבטחוני עמד בית-המשפט העליון (כב' השופט ד' דורנר) ב- בש"א 1864/97 עזבון המנוח מקוסי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 27:
'יש להבחין בין החיסיון הקבוע בסעיף 44, המוענק לראיות ספציפיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, לבין חיסיון הניתן לחומר המתקבל בחקירה מסוג מסויים, חיסיון שמטרתו להקל על החוקרים לחשוף את האמת, כך למשל, בסעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, שהוסף בחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 33), התשנ"ח-1997, ניתן חיסיון לדברים שהושמעו בתחקירים שנערכו בצבא בעקבות אירוע במהלך אימון או פעולה מבצעית. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח התשנ"ז 363) נכתב כי יש ומעורבים באירוע נרתעים מלמסור את הידוע להם במסגרת החקירה וכי תכלית החוק היא למנוע תופעה זו ולאפשר לרשויות הצבא להגיע לחקר האמת. מאותו טעם נקבע בסעיף 538 לחוק השיפוט הצבאי ובסעיף 22 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כי דברים שהושמעו בוועדות חקירה לא יתקבלו כראיה במשפט. לעומת זאת, סעיף 44 לפקודה אינו מתייחס לסוג החקירה או למהות הגוף החוקר בתור שכאלה, אלא מסמיך את הרשות להטיל חיסיון על ראיה מסויימת, לרבות על דרך השגתה.'
30. במקרה שלפנינו החיסיון כפול: גם זה של התחקיר וגם זה של תעודת שר הביטחון, כאשר, כאמור, החלטתינו זו דנה רק בנושא המצוי בסמכות בית-משפט מחוזי, ובה קבענו כי אין לגלות בגילוי מסמכים את התחקיר הבטחוני.
31. מעבר לכל האמור לעיל, ראוי שנזכיר כי בפועל כבר מצויים בידי התובע עותקים של יומני המבצעים הרלבנטים (ואף שבא-כוח הנתבעת ציין כי הם ניתנו לבא-כוח התובע בטעות), אשר יוכלו לשמש לו לעזר כדי להוכיח את תביעתו כי אנשי צה"ל הם, לגירסתו, אלה שירו בתובע.
לצורך תיק הנזיקין שבפנינו קשה להבין מדוע זקוק לתובע לדעת את פרטי התחקיר, מדוע לא די לו ביומני המבצעים. גם אם יקבל התובע מהרמטכ"ל מסמך כלשהו הרי יהיה זה רק סיכום ממצאי התחקיר, כנאמר בסעיף 539א(ב)(5) מציעתא – לחש"צ, ולא הוסבר לנו מה יש בו שאין ביומני המבצעים, שהם כבר בידיו של בא-כוח התובע.
32. מכל מקום, הכלל הסטטוטורי הקבוע בסעיף 539א(ב)(1) לחש"צ הוא ברור וחד-משמעי, וכפי שהוסבר לעיל החיסיון הקבוע בסעיף זה משקף תכלית חקיקתית של רצון לאפשר תחקיר בנפש חפצה כאשר המשתתפים בו אינם חשופים להפללה עצמית וזכאים – ככל האדם – לחסות מאחורי הכלל התלמודי 'אין אדם משים עצמו רשע' (בבלי סנהדרין, ט, ב; רמב"ם, הלכות עדות, יב, ב).
33. בקשתו המקורית של התובע היא למחיקת כתב ההגנה על-פי תקנה 122 לתקנות, עקב אי-המצאת התחקיר. גם אם הייתי סבור כי שגתה הנתבעת בכך שלא מסרה את התחקיר לתובעת (וכזכור, קבעתי ההיפך), לא היה בכך כדי להצדיק שימוש בסנקציה הדרסטית של מחיקת כתב ההגנה, שמשמעותו קבלת התביעה, כי במקרה שלפנינו יש מחלוקת כנה ומשפטית בדבר זכותו של התובע לקבלת התחקיר (ובסיום נפסק שאינו זכאי לקבלו). המקרה שלפנינו רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהאסמכתא שעליה התבסס התובע, שם הפר הנתבע בעזות מצח צווים של בית-משפט בתחום גילוי המסמכים והתשובה לשאלונים ולכן נפסק כי כתב הגנתו יימחק (ראה: רע"א 2271/96 גמבו חברה לבניין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793).
34. סוף דבר
א. התחקיר הבטחוני הינו חסוי ואינו יכול לשמש כראיה על-פי סעיף 539א(ב) לחש"צ.
ב. לפיכך, הנתבעת אינה חייבת לכלול אותו במסגרת גילוי המסמכים, ובכל מקרה, אין התובע זכאי לעיין בתחקיר ואף לא לצלמו."
תקנה 119 לתקסד"א מסדירה את שאלת החיסיון בגילוי מסמך, ואף היא מותירה שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט אם להיעתר לבקשה ואף לבדוק המסמך בטרם מתן החלטה[24] בדבר החיסיון.


ב- רע"א 2498/07[25] נקבע כי:

"הכלי הדיוני הנתון לכך הוא הוראת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המרשה לבית-המשפט ולרשם לעיין במסמך שלגביו מתבקש חיסיון 'כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו'."
הלכה היא, כי לא תקום תחולה לחיסיון האמור אלא אם יוכח שהמטרה העיקרית אשר עמדה מאחורי הכנת המסמך הינה שימושו העתידי לצורכי המשפט. כלומר, החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט אינו חל על מסמכים אשר היה נערכים בכל מקרה וללא תלות בצפי לקיומו של משפט, ואשר בעיקרם נועדו למטרות אחרות.[26]

גם אם צד לא גילה את דו"ח החקירה במועד ורק משנתגלה לאחרונה דבר קיומו העלתה טענת חיסיון. הרי קיימות נסיבות שאין לשלול את האפשרות להעלות עתה את טענת החיסיון. מכל מקום, טענת החיסיון צריכה להיות מוכרעת על-ידי הערכאה הדיונית, לאחר שתינתן אפשרות לטעון בעניין.

אם אכן יוּתר העיון, ייתכן שיהא צורך לאפשר לבעל הדין להביא ראיות נוספות[27]. כמובן, שגם עניין זה נתון לשיקול-דעתו של בית-משפט. למען הסר ספק נבהיר, כי אם מתברר בשלב מאוחר של ההליכים כי בעל דין הפר החובה לגלות מסמך, רשאי בית-המשפט להפעיל אמצעים שונים לתיקון ההפרה. אם נסתיימה שמיעת הראיות, ייתכן שלא יהא מנוס מלהתיר הגשת ראיות נוספות. עם זאת ברור, כי אין לעשות כן על דרך השגרה אלא רק כאשר קיים חשש שבעל הדין האחר עלול להיפגע באופן ממשי.[28]

הגילוי נערך, ככלל, בין בעלי הדין, ובמקרים חריגים שהוכרו בפסיקה, יינתן צו גילוי מסמכים גם כנגד צד שלישי שאינו צד למשפט.[29]

ב- ת"א 195/01[30] נקבע כי:

"במקרה שלפנינו, המבקשים עתרו לגלות מסמכים, שגילויים עלול לפגוע בצד שלישי. בנקודה זו, נדרשים אנו להוראות הסודיות והחיסיון.
6. לא אדרש לדיסרטציה על ההבחנה בין גילוי, סודיות, וחיסיון. אומר בקצרה כי סודי אין פירושו בהכרח חסוי וחיסיון יש לפרש על דרך הצמצום. בנושאים אלו הרחבתי בהחלטותי ב- ת"א (חי) 147/01 דן רודי נ' אי. די. בי. ליסינג בע"מ, דינים מחוזי לד(4) 382; ת"א (חי) 688/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק בדיר ואח', דינים מחוזי לג(7) 385. על-מנת לקצר בדברים, יש לראות האמור שם, כאילו נאמר גם לענייננו.
7. יש להבחין בין מצב בו בעל הדין התובע, עצמו, מבקש לחמוק מעולו של גילוי מסמכים בטענה של סודיות ופגיעה בפרטיות. כך, ב- רע"א 8551/00 אפרופים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102, דרשה המדינה עיון במסמכים שונים של המבקשות ובכללם במאזנים ובטופסי פחת שהגישו לרשויות המס. המבקשות טענו כי חיובם להעביר מסמכים אלו למשיבה פוגע בזכותם לפרטיות, ובהקשר לטופסי הפחת שהוגשו לרשויות המס נטען כי אלו נהנים מן החיסיון הקבוע בפרק י"ב לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).
בדחותה את הטענה אמרה השופטת דורנר:
'תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלבנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו... אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על פני הכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלבנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע.
ובאשר לטענת החיסיון מכוח פקודת מס הכנסה:
חיסיון זה חל אך לגבי מידע שהגיע לידי מי שמוטלת עליו חובת הסודיות הקבועה בפרק י"ב לפקודה. החיסיון אינו חל על המידע כשלעצמו, והנישום אף רשאי לוותר עליו.
ובקיצור, תובע לא יוכל לחמוק מגילוי מסמכים בטענה לפגיעה בפרטיותו או בסודותיו המסחריים.'
אין הלכה או נוהג כי תצהירי חוקרים או חומר חקירה שאספו הם בבחינת ראיות חסויות.
ב- רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, סוכמה הלכה כדלקמן:
א. חזקה היא בתביעות פיצויים על נזקי גוף – כמו בתביעות אחרות – שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים".
ב. רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת.
ג. בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור, יתן בית-המשפט את דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין; יש להניח שהוא יטה יותר לעשות שימוש בשיקול-דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נשוא התביעה, מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות;
ד. במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת."[31]
ככלל, נקודת המוצא היא, "שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים".[32]

דחיית העיון במסמכים לשלב מאוחר יותר, נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. אופן הפעלתו של שיקול-הדעת משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות ולסוגי העניינים השונים.

תקנה 120(ב) לתקסד"א קובעת, כי בית-המשפט יתיר עיון במסמכים, רק אם "היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן". מקל וחומר לאור תקנה 112 לתקנות המקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לדחות את הבקשה לגילוי מסמכים למועד אחר. בעניין זה נפסק בפרשת סוויסה[33] שלהלן.

ודוק – בית-המשפט יטה לדחות את שלב העיון במסמכים, שעה שהדבר חשוב וחיוני לגילוי האמת, כפי שנקבע על-ידי כב' השופט עמית ב- ע"א 4780/94[34]:

"קלטת, תמליל וראיות אחרות שנאספו במטרה לשרת את עניינו של בעל דין ונחשפו בפני צד השני, עשויים לאפשר לאותו צד לתמרן מראש בין הגירסאות השונות, להחליק זוויות, לעגל פינות ולשפר עמדות לקראת עדותו וחקירתו הנגדית... בבוא בית-המשפט לאזן 'אד הוק' בין האינטרסים הנוגדים שומא עליו לבדוק בכל מקרה לגופו האם גילוי המסמכים נשוא החיסיון יש בו כדי לקדם את חשיפת האמת או שמא יהא בכך כדי לחבל בגילוי האמת."
ב- ע"א 4249/98[35] קבע כב' השופט ש' לוין בדיון בערעור שהוגש על בקשת רשות לערער הנ"ל כי רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל המתיר עיון אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיות ולא יסייע לחשיפת האמת. עוד נקבע מפי כב' השופט ש' לוין כי מדובר בשלוש "הודעות" ששתיים מהן הן הודעות שנמסרו בכתב על-ידי המערער לחוקר חברת הביטוח בכתב ובלשונו:

"לפי החומר שהונח לפנינו מתברר שמשלוש ה"הודעות" שבהן מדובר הראשונה שבהן – מיום 17.5.93 – אינה הודעה שהמערער מסר לחוקר אלא הודעה לחברת הביטוח, שלא המערער חתום עליה; אך שתי ההודעות האחרות נמסרו על-ידי המערער לחוקר בכתב."
בעניין סויסה[36] סוכמה ההלכה כדלקמן:

"לאחר שסקרתי את כל השיקולים לכאן ולכאן נראה לי שאפשר לנסח את ההלכה כדלקמן:
(א) חזקה היא בתביעות פיצויים על נזקי גוף – כמו בתביעות אחרות – שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים";
(ב) רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת;
(ג) בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור יתן בית-המשפט את דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין; יש להניח שהוא יטה יותר לעשות שימוש בשיקול-דעת זה שהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נשוא התביעה, מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות;
(ד) במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת;
(ה) החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים."[37]
ב- ת"א 13869/04[38] נדונה בקשה לפטור זמני מהגשת תמלילי שיחות בשלב זה של המשפט. המבקשים מבססים את בקשתם על עקרונות היסוד של דיון הוגן והגעה לחקר האמת. לטענתם, חשיפת התמלילים בטרם עת, תפגע משמעותית בתביעתם שכן מדובר, בין השאר, בתביעה הנוגעת למהימנות הנתבעים.

נפסק מפי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה:

"3. הליך גילוי המסמכים והעיון בהם מעוגן בתקנות 112-118 לתקנות סד"א, התשמ"א-1984. הליכים אלה חשובים ביותר לניהול הליך הוגן כחלק מעשיית צדק בין הצדדים. מטרתו של גילוי המסמכים הוא ברגיל להביא לחקר האמת. אולם אם סבור בית-המשפט, כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשמיר לו שיקול-דעת שלא להתירו. השאלה, אימתי רשאי בית-המשפט להורות על דחיית העיון במסמכים למועד אחר יכולה להשתנות לפי סוגי העניינים העומדים על הפרק, ולפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה לגופו. 'בית-המשפט רשאי לפטור מן הכלל האמור, אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת' (ראה לעניין זה רע"א 4249/98 שמשון סויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 521-522).
שימוש בדחיית העיון במסמכים ייעשה בעיקר במקרים הקשורים למהימנות וניסיון של צד לסתור גרסה של צד שני בנושאים הקשורים למהימנות, ובית-המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, ולעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב ההגנה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת.
במקרה דנן לא צירפו המבקשים בבקשתם את תמלילי השיחות נשוא הבקשה ולפיכך נמנע מבית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקסד"א ולעמוד על הפערים האמורים לעיל.
הכלל אם כן, הוא שיש מקום לגילוי כללי. היוצא מן הכלל הוא כאשר התובע עשוי לשבש ראיותיו אם יעיין במסמכי הנתבע בשלב מוקדם.
בעניינו התובע, הוא זה שמבקש לדחות את מועד גלויין של התמלילים והקלטות.
מכאן שעל התובעים לגלות את תמלילי השיחות, בין אם הולכים לפי כלל פסק-דין שמעון סוויסה (רע"א 4249/98 שמשון סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ הנ"ל) ובין אם הולכים לפי היוצא מן הכלל. שכן היוצא מן הכלל חל רק כאשר הראיה נמצאת בידי הנתבע, ומבקש הגילוי הינו התובע, ולא ההיפך.
אין המדובר באבחנה שרירותית.
אבחנה זו תומכת בתכלית חקר האמת ובכלל שלפיו נטל ההוכחה מוטל על התובע, כבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.
כאשר תובע מגיש תביעה, מוטל עליו נטל ההוכחה, ונטל הבאה הראיות להוכחת תביעתו. לעומתו – הנתבע – יכול לשבת בחיבוק ידיים, ולא להביא כל ראיה להוכחת הגנתו, ו/או לסתירת גירסתו של התובע, כל עוד התובע אינו מביא ראיותיו. דהיינו – מהתובע נדרשת חובת גילוי רחבה של ראיות ועליו לחשוף כל ראיותיו.
בעוד שהנתבע – רשאי לנקוט עמדה פאסיבית, כל עוד התובע לא הביא ראיות שיש בהן כדי להוכיח את תביעתו.
(רע"א 6283/93 דיני חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639, 642).
מכאן תכלית האבחנה שבין המקרה שבפני, לבין המקרה שבפסק-הדין שמעון סוויסה אשר הלכתו חלה רק כאשר הראיה אשר את חשיפתה מבקשים למנוע – נמצאת בידי הנתבע ומבקש הגילוי הינו התובע. ולא להיפך ולו מטעם זה אני דוחה את הבקשה.
יתר-על-כן, המבקשים, אשר לא צירפו תצהיר לאימות עובדותיה של בקשתם, נמנעו בבקשתם מלציין את סוג המסמכים והתמלילים שיש ברשותם, לא ביארו לאיזו מטרה בכוונתם להשתמש בתמלילים, מי הקליט את השיחות, באילו מועדים הוקלטו בשיחות, או מי עיבד את התמלילים.
העובדות הללו החיוניות לקביעה, האם המסמכים הוכנו לקראת המשפט, או שמא הוכנו ללא קשר למשפט לא גולו על-ידי המבקשים בבקשתם.
שהרי במידה ויתברר, כי ההקלטות נערכו בטרם הוגשה התביעה, וכאשר באותו זמן שבו נערכו ההקלטות לא היתה "הסתברות של ממש" להגשת התביעה – הרי שאין חיסיון על ההקלטות ו/או התמלילים. (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נס עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522-523).
אף מטעם זה של התחמקותם של המבקשים מלפרוש את העובדות הצריכות לבקשה לא ראיתי להיעתר לה.
קיימים עוד שני טעמים שבעטיים ראיתי לדחות את בקשתם של המבקשים, שני הטעמים עניינם ציון דברים בבקשתם שאינם תואמים את המציאות. הראשון מבין השניים – מתייחס לאמור בסעיף 3 לבקשת המבקשים, ובו צויין, כי:
'המבקשים שהגישו בתיק תצהירי עדות ראשית מטעמם ותיק מוצגים, פירטו, כי ברשותם תמלילי שיחות חסויים וכי חשיפתם בטרם עת, תפגע באורח משמעותי בתביעתם.'
עיון בתצהירי העדות הראשית, שהגישו המבקשים ביום 14.11.04 מעלה, כי לא צויין בשום תצהיר מטעם המבקשים, כי ברשותם תמלילי שיחות חסויים וכי תפישתם בטרם עת תפגע באורח משמעותי בתביעתם.
מכאן – שהמבקשים לא זו בלבד שהם מתחמקים מהגשתו של תצהיר בתמיכה לבקשתם זו. אלא שבטיעונם שבבקשתם יש הפניה לאמור בתצהירי העדות הראשית – לטענה או אימרה שאיננה מצויה בהם.
בעל דין הפונה בבקשה לבית-המשפט מוטלת עליו החובה לטעון טענות שלא יהיה בהן כדי להטעות את בית-המשפט בדונו בבקשה. אף מטעם זה ראיתי לדחות את הבקשה.
הטעם האחרון שבשלו ראיתי לדחות את הבקשה נוגע להוספת ציטוט מפסק-דין סוויסה, אשר ניתן מפי כב' השופטת הילה גרסטל, בגלגולו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ב- בר"ע 14372/97 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון סוויסה (טרם פורסם).
ומבלי לציין שניתן עליו פסק-דין שבערעור בבית-המשפט העליון: הוסיף לציטוט מפסק-דין סוויסה של בית-המשפט המחוזי – דברים שלא נאמרו במקור פסק-הדין.
כך בסעיף 4 לבקשה הובא הציטוט מפסק-דין סוויסה, בבית-המשפט המחוזי כלהלן:
'אני סבורה, כי במקרים בהם שמורה על עקרונות היסוד של דיון הוגן וחקר האמת, תוך איזון בין אינטרס התובע (או לחילופין הנתבע הוספה שלי, ש.ב) לקבלת מידע מלא על ראיות הנתבעים, לבין אינטרס הנתבעים לנסות, ולגרום לקריסת גירסתו, מחייבים סטיה מהסדרי הגילוי המקובלים, ניתן לסטות מהם...'
הוספה לציטוט מפסק-דין את המילה "הנתבע" כדי שפסק-הדין "יתאים" לטעוני המבקשים, יש בו כדי להטעות את בית-המשפט.
לבסוף – אני דוחה את טענת המבקשים כאילו תקנה 168(ב) לתקנות סדרי הדין, התשמ"ד-1984, קובעות שבית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין שהגיש עדויות מטעמו מחוץ לסדר שקבע, אם ראה שיש בחריגה כזו סיבות מוצדקות, אין ממש בטענה זו.
כבר נפסק, כי תקנה 168(ב) איננה מדברת על סדר הבאת הראיות. סדר הבאת הראיות קבוע בתקנה 158, ולפיו – התובע חייב להתחיל בהבאת ראיותיו ורק לאחר שהתובע סיים להביא ראיותיו רשאי הנתבע להביא ראיות מטעמו:
'כל שתקנה 168(ב) מוסיפה לתקנה 158 הוא שהתצהיר שהוגש לבית-המשפט, יבוא במקום חקירה ראשית.'
רע"א 6283/93 ד.דני חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639, 643.
מכל המקובץ עולה, כי הבקשה נדחית".
ב- ת"א 9370/00[39] נדונה בקשה של הנתבעת 1, אגודת עטרה ליושנה, לביטול חיסיון וגילוי מסמכים וכן לחקירה חוזרת של עדים בעקבות גילוי המסמכים.

נפסק מפי כב' השופטת עירית כהן:

"בפני בקשה של הנתבעת 1, אגודת עטרה ליושנה, לביטול חיסיון וגילוי מסמכים וכן לחקירה חוזרת של עדים בעקבות גילוי המסמכים. במהלך הדיון בתיק זה ובעקבות טענת האפוטרופוס הכללי לפיה קיים חיסיון כללי על התיק המתנהל על ידו, ניתנה על-ידי ביום 16.12.03 החלטה ובה דחיתי את טענת האפוטרופוס הכללי והוריתי לו לתת לנתבעים תצהיר גילוי מסמכים מפורט, אשר בו יפורטו כל המסמכים המצויים ברשותו ואשר הוגדרו בתצהיר גילוי המסמכים כ-התכתבויות ותרשומות פנימיות. עוד קבעתי באותה החלטה כי אם יסבור התובע כי מסמך זה או אחר הוא חסוי, יציין ליד אותו מסמך את דבר החיסיון ואת הסיבה לחיסיון, ואם תהיה מחלוקת בין הצדדים בדבר חיסיון אותו מסמך, אדון במחלוקת זו, וזאת בהתאם להוראות תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ביום 15.2.04 ניתן מטעם התובע תצהיר גילוי מסמכים משלים. התצהיר ניתן על-ידי מאיר נדב, מרכז ניהול ופיקוח ארצי במשרד האפוטרופוס הכללי המטפל בין השאר בתיק זה.
ברשימה מופיעים 83 מסמכים.
בתצהירו כותב מר נדב כי: 'לפי עצה משפטית שקיבלתי, כל המסמכים המפורטים ברשימה א' הינם חסויים מהסיבות המנויות בגוף הרשימה – לגבי כל מסמך סומנו סיבות החיסיון.' סיבות החיסיון המנויות בתצהיר הן חיסיון עורך-דין לקוח, חיסיון על-פי הפסיקה למסמכים פנימיים וחיסיון על-פי חוק האפוטרופוס הכללי למסמכים פנימיים. לטענת הנתבעת, לא חל חיסיון על המסמכים, כנטען על-ידי התובע, והיא מבקשת, כאמור, כי התובע יאפשר לה לעיין במסמכים אלה. ביחס לטענת התובע בדבר חיסיון עורך-דין לקוח טוענת הנתבעת כי חיסיון זה אינו חל על שירות המדינה, ודאי כאשר היועץ המשפטי לממשלה המייצג את המדינה הוא עובד בשכר של אותו גוף ממשלתי, עוד לטענתה חיסיון על-פי חוק האפוטרופוס הכללי אינו חל בתיק וזאת בהתאם להחלטתי מיום 16.12.03 וגם החיסיון על-פי הפסיקה אינו חל.
4. הכלל, כפי שנקבע בפסיקה הוא כי גילוי המסמכים יהיה מירבי, וכדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ב- רע"א 4999/95 ALBERICI INTERNATIONAL נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 44-45:
'נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט, היא, גילוי מירבי, שכן: 'המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת...' (בר"ע 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516).'
וכן:
'גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה...' (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' אזולאי הנרי ואח', פ"ד מט(4) 54)
עם זאת נפסק כי:
'אין הזכות לעיון בלתי-מוגבלת; לצידה, עומדות טענות חיסיון, שהדין והפסיקה מכירים בהן.'
אבחן, איפוא, להלן, את טענות החיסיון הנטענות על-ידי התובע.
חיסיון עורך-דין לקוח
אני מקבלת את טענת התובע לפיה חל החיסיון של עורך-דין – לקוח גם על התייעצויות עם עורכי-דין הנותנים יעוץ משפטי למדינה או לגוף מגופיה או מוסדותיה (רע"א 4999/95ALBERICI INTERNATIONAL נ' מדינת ישראל הנ"ל בעמ' 44-45) גם כאשר היועץ המשפטי הוא עובד בשכר, אולם אין חיסיון כללי על כל פעולה של עובד ממשלתי, אך ורק בשל היותו עורך-דין. לא כל מסמך אשר נערך על-ידי עורך-דין ולא כל ישיבה אשר בה השתתף עורך-דין הופכת מיידית לחסויה.
על-מנת שהחומר יהיה חסוי, עליו להיכנס לגדר שירות מקצועי מובהק, הכולל יעוץ וחיווי דעת משפטיים, הכנת מסמכים במסגרת היעוץ המשפטי וייצוג של הלקוח (השופט אורי גורן ב- המ' (ת"א-יפו) 114444/97 לה ניסיונל חברה נ' רשות לניירות ערך, תק-מח 98(1) 15971, 15976). אשר להשתתפות היועצים המשפטיים בישיבות, כפי שכתבה כב' השופטת חופרי וינוגרדוב ב- בש"א (חי') 15659/00 בן עמי צוקרמן ו- 23 נ' ועדת המשנה, תק-מח 2000(4) 43, 48:
'קשה לקבל כי עצם השתתפות יועץ משפטי בישיבה של ועדות ובדיונים פנימיים, תהפוך את הדיון להתייעצות משפטית, ולחסויה. מה קל מאשר לצרף יועץ משפטי לכל דיון שהוא, ובכך להשיג הכשר לחיסיון. איני סבורה כי עצם ההשתתפות משמעה קיומה של התייעצות משפטית ולא הונחה תשתית ראייתית לטענה בעניין זה.'
6. בתצהיר גילוי המסמכים נטען למשל, כי על מזכר פנימי העוסק במצב הנכס ואפשרויות הטיפול בו (מסמך 2) חל חיסיון עורך-דין לקוח. מהתצהיר לא ניתן להבין מי עורך המזכר, מה תפקידו, והאם המזכר עוסק ביעוץ משפטי. בדומה לא ניתן להבין מי ערך את המזכרים 15 ו- 16 בנוגע להערכת השמאי הממשלתי, והאם אמנם מדובר במסמכים הנוגעים להתייעצויות עם עורכי-דין ויעוץ משפטי.
זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו בתיק עולה כי עורך-דין צוריאלי הוא ששימש במועדים הרלבנטים כסגן האפוטרופוס הכללי ומנהל מחוז ירושלים. למרות שבהכשרתו מר צוריאלי הינו עורך-דין, הרי לא כל מזכר שערך ולא כל ישיבה אשר בה השתתף הנה חסויה מכוח חיסיון עורך-דין לקוח, שכן, כאמור, הוא לא שימש במועדים הרלבנטים כיועץ משפטי של האפוטרופוס הכללי ולא כל פעולה שעשה היא בגדר שירות מקצועי של עורך-דין. ככל שמדובר, איפוא, במסמכים או בישיבות אשר בהן ניתן יעוץ משפטי או שירות משפטי מקצועי, המסמכים חסויים. יתר המסמכים, אף אם נערכו על-ידי מי שהם עורכי-דין בהכשרתם, ואף יועצים משפטיים, אשר אין בהם התייעצות משפטית, אינם חסויים מכוח חיסיון זה.
חיסיון על-פי הפסיקה
לטענת התובע, על-פי הפסיקה קיים סייג לזכות העיון במסמכים פנימיים של רשויות אשר תכליתו מניעת פגיעה בתקינות עבודת הרשות ומניעת חשיפה של מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב וטרם גיבושה סופית. הפסיקה אשר אליה מפנה התובע עוסקת בגילוי פרטים מדיונים שהתקיימו לקראת קבלת החלטה (בג"צ 243/81 חברת יקי יושע בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד לה(3) 421) בהתייעצויות לקראת קבלת החלטה (רע"א 4999/95 ALBERICI INTERNATIONAL נ' מדינת ישראל הנ"ל) וחומר עזר אשר שימש לקבלת החלטה. לא אלה המסמכים אשר עליהם מבקש התובע להטיל חיסיון במקרה שבפני. את החיסיון מבקש התובע להטיל על כל מסמך שנערך במהלך הטיפול בתיק, ולצורך הטיפול בתיק. גם על פניה לשמאי הממשלתי לעריכת שומה (מסמך 6) ופניה לשמאי הממשלתי בעניין רטיבות בנכס (מסמך 11) הוא מבקש להטיל חיסיון. החיסיון החל על מסמכים פנימיים ודיונים פנימיים, איננו חיסיון מוחלט, וכנגד חיסיון זה יש לשקול את אינטרס הגילוי של הנתבעת.
כב' השופט עודד מודריק התייחס לנושא זה ב- ת"א (ת"א-יפו) 2486/02 קבוצת כרמלטון נ' בנק דיסקונט, תק-מח 2003(2) 598 שם הוא כותב:
'האם מנגד לזכותו של הבנק שלא לחשוף דיונים והתייעצויות פנימיות בתוככי מערכותיו, ניצב אינטרס גילוי כלשהו והאם אינטרס זה עדיף על חיסיון הדיונים הפנימיים? ראשית התשובה היא שאינטרס הגילוי מגולם בזכות התביעה אשר לתובע ובזכותו להוכיח את תביעתו. זה 'האינטרס הציבורי, לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן, בו מתאפשר לכל צד הנוטל בו חלק להביא את מלוא ראיותיו' (בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הביטחון, פ"ד נא(1) 364, 371). אחרית התשובה טמונה במציאת מרכז הכובד של האינטרסים המתנגשים. לדעתי ככל שלראיה נושא בקשת הגילוי ערך ומשקל סגולי גדול יותר לשם הוכחת התביעה כך מתגבר כוחה להסיג אחור את ההגנה על סודיות "הדיון הפנימי" ('בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חילופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג' (רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 62).' (עמ' 601 לפסק-הדין)
בין הצדדים בתיק נטושה מחלוקת עובדתית בשאלה האם נוהל במהלך השנים משא-ומתן בין הצדדים אודות מתן זכויות של דייר מוגן לנתבעת בגין השקעותיה בנכס נשוא התיק והאם יצר התובע מצג לפיו תקבל הנתבעת זכויות אלה, כפי שטוענת הנתבעת (סעיף 15 לתצהירו של יוסף לויפר וסעיפים 13 ו- 15 לתצהירו של ישראל פויכטונגר) או שמא הובהר לנתבעת מפורשות כי לא תוענק לה זכות שכזו (סעיף 10 לתצהירו של מאיר נדב). המסמכים המצויים בתיק האפוטרופוס הכללי יכולים בוודאי לשפוך אור על מחלוקת זו.
לאור זאת, ובנסיבות המקרה שבפני, אני סבורה כי למסמכים אשר בהם מבקשת הנתבעת לעיין יש חשיבות רבה לצורך הכרעה במחלוקת נשוא התיק, ולכן גוברת במקרה זה חובת הגילוי על פני זכות התובע לחיסיון. וראה בעניין זה את אותה החלטה של כב' השופט מודריק:
'... עיון שני, הוליך אותי למסקנה שונה. כרמלטון אמנם תובעת את אכיפת הסכם המימון משום שהיא טוענת שההסכם שריר ומחייב. אך היא גם טוענת כי התנהגות הבנק נעדרת תום-לב, שכן הבנק לא גילה לה את מניעי הנסיגה האמיתיים שלו מן החוזה. בכך נמצא הבנק מפר את חובתו לנהוג בתום-לב בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).
טענת עובדה אחרונה זו טעונה הוכחה והיא אחת מן האונות של לב הסכסוך (לא למותר לציין שגם לבנק טענות של "התנהלות" לוקה בחוסר תום-לב כלפי כרמלטון). טענת "אחד בפה ואחד בלב" זו ניתנת להוכחה (או לשלילה) באמצעות הפרוטוקולים (אם יש כאלה) של הדיונים שהבנק קיים לקראת החלטה בעניין קיום החוזה או התנערות ממנו. לדעתי מרכזיות אמצעי ההוכחה הזה מתגברת על הסודיות העקרונית של הדיונים הללו.' (עמ' 601 לפסק-הדין)
לחשיבות חובת הגילוי והעיון ראה גם את פסק-דינו של כב' הנשיא ברק ב- רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, תק-על 2004(2) 194, 200. אעיר כי עמדתי לפיה יש חשיבות רבה לגילוי ולעיון מתחזקת נוכח עדותו של עורך-דין צוריאלי, אשר שימש בזמנים הרלבנטים סגן האפוטרופוס הכללי, אשר תומכת לכאורה בטענות הנתבעת. חיסיון על-פי חוק האפוטרופוס הכללי
בהחלטתי מיום 16.12.03 דחיתי את טענת התובע לחיסיון כללי על התיק המתנהל אצלו. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור.
סיכום
התובע יבדוק את המסמכים אשר ביחס אליהם נטען לחיסיון עורך-דין – לקוח, בהתאם לאמור בהחלטתי זו, ויאפשר לנתבעת לעיין באותם מסמכים אשר אינם עומדים בתנאי החיסיון, כפי שנקבעו על-ידי, וזאת תוך 30 יום מקבלת החלטתי זו. אם תתעורר מחלוקת ביחס למסמך זה או אחר, יומצאו המסמכים לעיוני, ותינתן החלטה משלימה.
כמו-כן יאפשר התובע לנתבעת לעיין בתוך אותו מועד באותם מסמכים אשר ביחס אליהם נטען לחיסיון על-פי הפסיקה למסמכים פנימיים ולחיסיון על-פי חוק האפוטרופוס הכללי. הנתבעת טוענת כי בתצהיר גילוי המסמכים חסרים מסמכים משנת 1967-1979 וכן מסמכים משנת 1996-2004 אלא שבתשובה לכך כותב בא-כוח התובע כי אין ברשותו מסמכים מהתקופה שקדמה לשנת 1979 ומהתקופה שלאחר 1996 אשר רלבנטים למחלוקת בין הצדדים בתיק זה. בהיעדר תצהיר של הנתבעת אשר יתמוך בטענתה לפיה קיימים מסמכים מתקופות אלה וכי מסמכים אלה מצויים ברשות התובע, כנדרש על-פי תקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אני דוחה את בקשת הנתבעת בכל הנוגע למסמכים אלה. אשר לבקשת הנתבעת לחקור את העדים לאור תצהיר גילוי המסמכים שהוגש, הבקשה סתמית, אינה מנומקת, ואינה נתמכת בתצהיר. הנתבעת אף אינה מפרטת מה הסיבה אשר בגינה היא מבקשת לחקור פעם נוספת את עדי התובע, אשר כבר נחקרו על ידה. לאור זאת אני דוחה את בקשת הנתבעת לחקירה משלימה של עדי התובע.
אני גם מקבלת את טענת התובע לפיה לא ניתנה לנתבעים זכות להמשיך ולחקור את השמאי מנצבך על תגובתו לפסקי-הדין אשר הוסכם כי תוגש בכתב. לקראת סיום אעיר כי בא-כוח התובע ער לרושם המתקבל מאי-הגילוי, ולכן הוסיף כי עמדתו בעניין חיסיון המסמכים אינה נובעת מרצון להסתרת המסמכים, אשר תומכים בעמדת התובע כי הנתבעת לא קיבלה מעמד של דייר מוגן אלא מתוך עמדה עקרונית, החורגת מנסיבותיו של תיק זה. אלא שבפני התובע עמדה גם דרך אחרת, והיא לאפשר לנתבעים לעיין במסמכים, לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יחשב כויתור על עמדתו המשפטית לפיה חל על המסמכים חיסיון, וכך היה התובע דואג לשמירה על עקרונותיו ובו-בזמן מאפשר ניהול יעיל של התיק."
ב- בש"א 7397/04[40] נדונה בקשת המבקשות, הנתבעות בתביעה דנן, לגילוי כל המסמכים הנוגעים להליכי הגירושין אשר בין המשיבה לבין בעלה.

נפסק מפי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל:

"3. למעשה, טוענת המשיבה לחיסיון על-פי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), אשר זו לשונה:
'119. טענת חיסיון (130)
הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חיסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית-המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לעניין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך.'
4. בבחינת העניין יש להשיב על שתי שאלות עיקריות;
השאלה הראשונה הינה האם המסמכים אשר גילויים מתבקש רלבנטיים לדיון, שכן על-פי תקנה 112 לתקנות, משתרעת חובת גילוי המסמכים על כל "המסמכים הנוגעים לעניין הנדון".
רק אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית הינה, יהא עלינו להשיב לשאלה השניה, והיא – האם עומדת למשיבה טענת חיסיון מפני גילוי המסמכים.
5. הרלבנטיות של מסמכי הגירושין
המטרה העומדת ביסודה של חובת גילוי המסמכים אשר נקבעה בתקנות היא גילוי האמת. מתן אפשרות לצד לחשוף רק את המסמכים הנוחים לו ולהשאיר חסויים מסמכים אשר יש בהם כדי לעזור לצד שכנגד, תפגע בנשמת אפו של הדיון המשפטי – היא בירור האמת ועשיית צדק.
לפיכך, פירש בית-המשפט העליון את הביטוי "נוגעים לעניין שבנדון" באופן רחב ביותר. ב- ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג 159, 162 כי:
'על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה ... נמצא, כי הרלבנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו.' ...
לעניין זה אין כל חשיבות לכך שעל-פי האמור בתגובת המשיבה לבקשה (ולאו דווקא על-פי האמור בתביעה) אין המשיבה מטילה את כל "האשמה" של הידרדרות של מערכת היחסים בינה ובין בעלה על האירועים נשוא התביעה, ודי אם מיוחסת לכך השפעה חלקית.
לאור כך אני קובעת שמדובר במסמכים רלבנטיים.
6. אם כך, עלי לדון בשאלה האם למרות הרלבנטיות של המסמכים, אין להתיר גילויים בשל חיסיון העומד לזכות המשיבה.
עיקר טענתה של המשיבה, בהקשר זה, היא כי גילוי המסמכים יפגע בפרטיותה. בא-כוחה מפנה אל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולצנעת הפרט עליה מגן חוק זה וכן להיות הדיונים בענייני משפחה, חסויים.
אכן, זכותו של אדם לצנעת חייו הפרטיים זכות יסוד היא, אולם, כשאר זכויות היסוד, אין היא זכות מוחלטת. יש לאזנה מול זכויות ואינטרסים אחרים, ובין היתר – האינטרס של גילוי האמת, יעילות הדיון המשפטי, פגיעה באינטרסים של הצד שכנגד ועוד.
ככלל, רק כאשר ניצב מול עיקרון הגילוי אינטרס כבד משקל, או מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת כגון אינטרס ציבורי, בטחוני וכיוצ"ב, יש להעדיף את אי-הגילוי, אולם האיזון הנכון בין האינטרסים השונים נגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. הנחת היסוד היא שיש להעדיף את זכות הגילוי והעיון על פני מניעתה, ואין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה (ראה: רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61-62; רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' אילן שגב ואח', פ"ד נה(1) 337, 342-343).
לעניין משקלה של הזכות לפרטיות ראוי להפנות אל דברי כב' השופטת דורנר ב- רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נה(2) 102, 104-105:
'ככלל, תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלבנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. קנה-המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא איפוא מידת הרלבנטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת.
אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על פני ההכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלבנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע.'
7. במקרה דנן בחרה המשיבה להעלות את הטענה כי הבעיות בנישואיה והליכי הגירושין בינה לבין בעלה נגרמו, לפחות בחלקן, על-ידי תוצאות מעשי ומחדלי המבקשים הנטענים על ידה, וכי עקב כך נגרמה לה נכות פסיכיאטרית, ולפיכך אין היא יכולה ליהנות מהזכות לפרטיות באשר להליכי הגירושין.
האיזון הנכון בין הזכויות והאינטרסים של שני הצדדים מחייב מתן צו גילוי ועיון כמבוקש.
הברירה בידי המשיבה – לוותר על טענותיה אלה או לגלות את מסמכי הגירושין.
לפיכך, וכל עוד אין המשיבה מוותרת על טענותיה הנ"ל אני מורה למשיבה לגלות, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, בתצהיר כדין, מהם כל מסמכי הגירושין המצויים ברשותה ו/או בשליטתה ולמסור לבא-כוח המבקשים עותק מהם. ימי פגרת הפסח יבואו במניין הימים.
יחד עם זאת – על-מנת לצמצם, ככל האפשר, את הפגיעה בפרטיותה של המשיבה, מבלי לגרום נזק לאינטרסים של המבקשים, אני מורה כי המסמכים יהיו חסויים, למעט מפני באי-כוח המבקשים ומומחים מטעמם, ואני אוסרת על פרסום כל פרט ממסמכים אלה."
ב- ת"א 10030/04[41] נדונה בקשה למתן צו גילוי מסמכים והמצאתם, על-פי הוראות תקנות 116 ו- 117 לתקסד"א וכן בקשה להורות לנתבעים להעמיד לעיון התובעת את דוחו"ת החקירה, דוחו"ת קציני הביטחון שפעלו מטעמם בתיק זה, ובמיוחד דו"ח החקירה שנעשה עבור הנתבעים 3-6 המנקה את התובעת מכל חשד לגניבה, לטענתה.

בקשת התובעת באה בשלב שלפני תחילת שמיעת העדויות, וביחס למסמכים חסויים על-פי הודעת הנתבעים בהסתמך על תקנה 119 לתקסד"א.

נפסק מפי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה:

"בבחינת הזכות לחיסיון – מול חובת הגלוי – מתבקש איזון ראוי על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
בענייננו, התובעת שעבדה מספר שנים אצל מי מהנתבעים, נחשדה בגניבת כספים במכון הכושר במקום העבודה, נדרשה לעבור בדיקה במכון פוליגרף, לאחר שסירבה לעבור בדיקה גופנית על-ידי עובד אחר.
לטענת התובעת אחד העובדים (אהרוני) הודיע לה כי נמצאה דוברת שקר, ולאחר שהציגה לממונים דו"ח בדיקת פוליגרף שעברה במכון אחר מטעמה ובו נמצאה דוברת אמת – פוטרה ממקום העבודה.
התובעת נחקרה על-ידי אותם החוקרים אשר גילויי דו"חותיהם מתבקש כעת על ידה.
אי-גילוי בשל חיסיון נודע למנוע מבעל דין לעיין במסמך. המסמכים שגילויים מתבקש, אינם נופלים בגדר החיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט.
ענייננו במסמכים אשר הנתבעים, מחד גיסא, טוענים לחיסיונם – ומאידך גיסא טוענים כי יחשפו בעצמם את המסמכים במהלך המשפט. ממה נפשך. אם המסמכים חסויים – ראוי שישארו בחשכת החיסיון.
אולם הואיל ובכוונת הנתבעים לעשות במסמכים שימוש במהלך המשפט, ולהציג הן את דו"חות החקירה והן את ממצאי בדיקת הפוליגרף – חזקה כי אינם חסויים ויש לחושפם לאור השמש, כפי שנעשה לגבי כלל המסמכים.
העיון והגילוי במסמכים, נעשו לאפשר גילוי מירבי אשר תכליתו – חשיפת האמת.
טוענים הנתבעים כי כל העובדות הרלבנטיות לאירוע מצויות בידיעתה הבלעדית של התובעת ובעיקרן של הראיות הן עדותה של התובעת עצמה, מכאן שחשיפת דו"חות החקירה וממצאי בדיקת הפוליגרף לא יישרתו את המטרה של חשיפת האמת. אדרבא – טוענים התובעים כי דווקא העיון והגילוי המוקדמים עשויים לפגוע במטרה הנעלה של חשיפת האמת.
טוענים הנתבעים כי כל העובדות הרלבנטיות לאירוע מצויות בידיעתה הבלעדית של התובעת, ועיקרן של הראיות הן עדותה של התובעת עצמה, מכאן שחשיפת דו"חות החקירה וממצאי בדיקת הפוליגרף לא יישרתו את המטרה של חשיפת האמת. אדרבא – טוענים התובעים כי דווקא העיון והגילוי המוקדמים עשויים לפגוע במטרה הנעלה של חשיפת האמת.
השאלה היא אם כן – האם גילוי המסמכים נושא החיסיון יש בו כדי לקדם את חשיפת האמת או שמא יהיה בכך כדי לחבל בגילוי האמת.
מעמד מיוחד יש לייחס הן לחקירת התובעת שנגבתה על-ידי חוקרים מטעם מעבידיה באותה עת, והן לממצאי בדיקת הפוליגרף שעברה מטעם מעבידיה לפני הגשת התביעה. באותו שלב מסרה התובעת את גירסתה למעבידיה במסגרת יחסי עובד-מעביד ומידת ההגינות מחייבת כי תהא התובעת רשאית לעיין במה שהיא עצמה מסרה לחוקריה, ולבודק הפוליגרף עוד בשלב טרום היריבות ביניהם. פשיטא כי לו התובעת היתה מתנה הסכמתה לשתף פעולה עם החוקרים ובודק הפוליגרף בכך, שיימסר לה העתק של פרטי החקירה וממצאי הפוליגרף – היא היתה זכאית לכך.
מדוע ייגרע מצבה אם בשל חוסר ידיעה וחוסר התמצאות לא ביקשה להותיר ברשותה עותר. בכלל – המחוקק אינו רואה בעין יפה מצב בו פלוני חותם על מסמך, ולא מקבל העתק ממנו (ראה למשל בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992).
(ראה למשל בסעיף 5 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 וסעיף 5 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981). מכאן אני סבורה כי דו"חות חקירה המתייחסים לחקירת התובעת, וממצאי דו"ח הפוליגרף של התובעת אינם מסמכים חסויים כלל.
אשר-על-כן אני נעתרת לבקשת המבקשת ובאופן חלקי:
על הנתבעים להעמיד לעיון התובעת הודות או תמלילי חקירה שבהם נחקרה היא עצמה וכן את ממצאי בדיקת הפוליגרף שעברה במכון הורוביץ לרבות דו"ח עורך הבדיקה ובתוך 15 ימים מיום מתן ההחלטה.
דו"חות חקירה או בדיקות פוליגרף המתייחסים לאחרים – ואשר יש בחשיפתם משום פגיעה בפרטיותם הרי שהם חסויים ואין להתיר חשיפתם אלא בהסכמתם.
לאור התוצאה אליה הגעתי ישא כל צד בהוצאותיו."

ב- רע"א 2498/07[42] טענה המבקשת, כי יש להקביל בין החיסיון שבתקנות סדר הדין האזרחי לבין החיסיון שחוק חופש המידע. בהסירו את החיסיון קבע בית-המשפט כדלקמן:
"חוק חופש המידע ותקנות סדר הדין האזרחי
י"ג.(1) המבקשת טוענת כי הסייגים למסירת מידע הקבועים בסעיף 9 לחוק חופש המידע מגבילים גם את זכות הצדדים לגילוי ולעיון במסמכים בהקשר דנא. זו לשון סעיף 9(ב)(4):
'מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות-דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין.'
אין חולק כי המבקשת היא רשות ציבורית לפי חוק חופש המידע.
(2) גם את הטענה הכרוכה בחוק חופש המידע אין בידי לקבל. חוק חופש המידע מכיר בזכותו של כל אדם לקבלת מידע – בין שהוא בעל אינטרס אישי מיוחד בקבלת המידע ובין שעניינו כעניין הציבור כולו באותו מידע; בין שהוא מתעתד לפתוח בהליכים משפטיים כנגד הרשות הציבורית ובין שטעם אחר בבסיס בקשתו (ראו: ז' סגל, הזכות לדעת באור חופש המידע (תש"ס), 11-14, 106-113 (להלן סגל); לסקירה מקיפה על האינטרסים והזכויות שביסוד חוק חופש המידע ראו גם עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, תק-על 2006(1) 14 – השופט ריבלין (להלן פרשת משרד התחבורה); עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, תק-על 2006(1) 697 – השופטת חיות (להלן פרשת עיתון הארץ); עמ"מ 7029/03 גבע נ' גרמן (טרם פורסם) – השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן). בפסק-הדין בעניין גבע ניתח בית-המשפט את השיקולים המנחים במסירת מידע, לרבות האיזונים בין חופש המידע לבין הצורך לאפשר לרשות לנהל דיונים פנימיים חסויים. באותו עניין דובר בעיון בפרוטוקולים, והעיון ניתן.
(3) לשיטת המבקשת, יש להקביל בין החיסיון שבתקנות סדר הדין האזרחי לחיסיון על-פי חוק חופש המידע, וזאת בנימוק של הרמוניה חקיקתית עם חוק זכויות החולה המאפשר חיסיון, וכן בנימוק של הגנה על אינטרס הציבור למנוע פגיעה בכנות דיונים פנימיים של הרשויות, וכפועל יוצא – בתפקוד הרשויות. טענה זו, בנסיבות דנא, אין להלום. אכן, נתגלעו חילוקי-דעות בהקשר זה בין בתי-המשפט המחוזיים (ראו פרשת פרמה גורי ופרשת עזבון שואהין שהוזכרו מעלה, אל מול בש"א (ת"א) 3089/04 יבנה נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2006(3) 11701 – השופט מודריק). השופט דרורי סבר כי התנאים לחיסיון בין "מסלול אזרחי" לחוק חופש המידע זהים, בעוד השופט מודריק סבר כי 'אין מלכות נוגעת בחברתה'. אומר כבר כאן, אף כי מסופקני אם הדבר נצרך לשם הכרעה בבקשה נוכח כל האמור מעלה, כי דעתי נוטה לדעת השופט מודריק. אכן, איני מקל ראש במחשבת ההרמוניזציה, בגישה ערכית, שהביע השופט דרורי. ואולם, בסופו של יום עסקינן במאטריות שונות. חוק חופש המידע מצוי בגדרי המשפט המינהלי, ומטרתו שקיפות המינהל ועל-ידי כך שיפורו מבחינת יושרתו, דרכי קבלת ההחלטות בו, אמות-מידה סדורות לפעולותיו ולהחלטותיו וכיוצא באלה. וזאת בכפוף לאינטרסים ציבוריים המצדיקים חיסיון, שאותם מנה המחוקק, והנתונים לביקורת שיפוטית (ראו גם להלן). ההתדיינות האזרחית, על-פי סדר הדין האזרחי, מטרתה הכרעה בסכסוך ספציפי, ואף כאן ננקטו דרכי חיסיון, אך המחוקק ומחוקק המשנה לא העתיקו את הוראות החיסיון המפורטות בחוק חופש המידע אל תקנות סדר הדין האזרחי משנתקבל חוק חופש המידע. אכן, בשני נתיבים עסקינן – תקנות סדר הדין האזרחי וחוק חופש המידע, ומטבע הדברים בראשון יצעד ככלל בעל זכות תביעה, כגון המגן על קניינו אל על שמו הטוב, ואילו בשני יצעד ככלל בעל עניין בפעולת הרשות ובתקינותה. יש שוני מובנה ביניהם: הנתיב האזרחי מותנה, בין השאר, ברלבנטיות לתיק, ויש בו חיסיונות שבדין; ואילו נתיב חופש המידע העומד לרשות הכל, ללא צורך בהסבר ובהוכחת זכות עמידה ורלבנטיות, כפוף למגבלות מסויימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע. ומכאן החיסיונות שנקבעו בחוק. נוכח התכליות השונות והתנאים השונים, גם החיסיונות אינם זהים. ואולם, כאמור, מסופקני היש צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו בתיק זה. זאת בראש וראשונה נוכח הטעמים לגילוי הדו"ח בדין האזרחי שנמנו מעלה. אוסיף, והדברים נאמרים למעלה מן הצורך, כי אף בגדרי חוק חופש המידע ישנן דעות בעלות משקל, שלפיהן היה מקום לחייב את המבקשת לחשוף את הדו"ח. כשמדובר בתוצר סופי של תחקיר פנימי, הדו"ח, שאלה היא אם נופל הוא – למצער עיקרו – בגדר סעיף 9(ב)(4). ראו עמדתו של השופט ריבלין בפרשת משרד התחבורה, המצטט את דברי פרופ' סגל:
'הסעיף עצמו משקף, לעיתים, ניסיון למציאת 'שביל זהב' בין שקיפות לגילוי. כך הסמכות לחיסוי מידע חלה על' דברים שנאמרו במסגרת התחקיר הפנימי'. מניסוח זה עולה ברור שאין סמכות החיסוי חלה על דו"ח התחקיר עצמו. כך לא ניתן מכוח הסעיף להימנע מלגלות בפומבי את עיקרי המימצאים והמסקנות, האמורים לשקף את תוכנו של תחקיר פנימי שערכה רשות ציבורית. פרסומו של דו"ח, המשקף את עיקרו של תחקיר פנימי, צריך להיות מקיף כך שלא ייעדרו ממנו עיקרי הדברים שנאמרו במסגרת התחקיר, אפילו לא הדברים כולם. אחרת, לא תיושם כוונת חוק חופש המידע, שנמנע מלהתיר לרשות ציבורית שלא לפרסם תחקיר פנימי שעשתה.' (סגל, 202)
גישה זו ממקדת את החיסיון בדיון הפנימי עצמו, להבדיל מפריו של הדיון, קרי, הדו"ח, והיא קוראת לפרסום עיקרו של דו"ח. נוטה אני עקרונית לדעה זו, אף כי כל מקרה צריך שייבדק היטב כדי שלא לטעות באיזון שקבע המחוקק לכאן או לכאן, והדברים קלים יותר לאמירה עקרונית מאשר להכרעה פרטנית.
(4) לנקודת האיזון שנקבעה בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע (להרחבה ראו סגל 200-208; פרשת משרד התחבורה; פרשת עיתון הארץ), מצטרפים בנידון דידן אף אלה, וגם כאן נאמרים הדברים למעלה מן הצורך. המדובר בנושא הכרוך גם באיכות הסביבה במובן הרחב, ובין השיקולים שמונה סעיף 10 לחוק חופש המידע, באשר להכרעותיה של הרשות, נאמר כי עליה ליתן דעתה 'לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה' (אין בידינו נתונים באשר לבריאות הציבור בהקשר זה, אך הטענה של פגיעה בגידולים חקלאיים היא למצער ממין איכות הסביבה). יצויין כי סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק משחרר מחיסיון בגין סוד מסחרי מידע על חומרים שונים, אך איני בטוח שהדברים נוגעים לחומרים מן הסוג דנא, והדבר טעון בדיקה שאין מקומה כאן. ולבסוף, סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע עניינו שיקול-דעתו של בית-המשפט באיזון שבין העניין הציבורי בגילוי המידע לבין הטעם לדחיית הבקשה, 'ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על-פי דין'; ואמון הציבור ברשות ציבורית הוא רב חשיבות בכגון דא (ראו דברי השופטת ארבל ב- ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק, פ"ד נט(3) 66, 77); ועוד בטרם חוק חופש המידע נפסק כי גם אם הרשות נתונה אין למהר להכיר בחיסיון (ראו למשל ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית-הדין למשמעת של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(2) 337 (הנשיא שמגר)).
ועוד על ההיבט האזרחי
י"ד. אם נשוב לסדר הדין האזרחי, אכן, העברת חומרים פנימיים אשר הוכנו במהלך העבודה הרגיל – של רשויות ציבורית כמו גם של גופים פרטיים – לעיון הצד שכנגד בהליכים משפטיים, איננה עניין פשוט, אף שהוכרה בפסיקה (ראו רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת – סוכנות ביטוח, פ"ד נה(3) 661, 663 – השופט טירקל; פרשת גלעד; בפרשת שירי נערכה הבחנה, באשר לחומר שהוכן לצורכי משא-ומתן לפשרה, בין חומר שעניינו פירוט טענות אל מול טיעוני הצד שכנגד, וחומר זה הוחסה, לבין חומר שעניינו הפקת לקחים של הבנק המבקש, שלא הוחסה. חלק אחרון זה הוא במידה רבה מקבילו של הדו"ח נשוא ענייננו. המבקשת כחברה ממשלתית, היא בעלת אופי דו-מהותי וכפופה ל"דואליות נורמטיביות" (ראו בדומה לגבי חברת החשמל בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל, פ"ד מא(2) 449, וכן הפסיקה המאוזכרת על-ידי המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת נמירובסקי הנזכרת)). ניתן לומר גם, כי מתוך שקבע המחוקק כחריג את החיסיון על דו"ח בקרה ואיכות לפי חוק זכויות החולה (סעיף
22(ב) לחוק) – מתוך אותו לאו אתה שומע הן, כי ככלל דו"חות פנימיים אחרים אינם חסויים, בהיעדר הוראה ספציפית אחרת, בהקשר של תקנות סדר הדין. אמנם בענייננו עסקינן בנושא בקרה ואיכות, ומכאן הגזירה השוה שביקשה המבקשת לגזור. ואולם, בחוק זכויות החולה נקבעת גם ועדת בדיקה (סעיף (2)), וממצאיה נמסרים אף למטופל. והנה, לאחר שנכתבה החלטה זו ובטרם נחתמה ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה (ב- רע"א 7731/04 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל, תק-על 2007(2) 4746; חוות-הדעת העיקרית נכתבה בידי השופט גרוניס). באותו עניין היתה במחלוקת בראשונה השאלה האם דו"ח ועדת בדיקה מכוח חוק זכויות החולה בעקבות פטירתה של חולה יצורף כראיה, וכן האם ניתן להעיד את יו"ר הוועדה. בפני בית-משפט זה הודע מטעם המדינה כי אין עוד התנגדות מצידה לצירוף הדו"ח, והמחלוקת היתה באשר לאפשרות לחקור את חברי הוועדה, ואף על כך השיב בית-משפט זה בחיוב; ראו שם. דבר זה מעיד על המגמה המרחיבה את השקיפות. גם מי שרגיש לצורך האמיתי כי אנשי רשות יוכלו להתבטא חופשית בדיונים פנימיים – ואעיד עלי כי בכהונתי כמזכיר הממשלה לאורך שנים ארוכות היה עלי להתמודד עם סוגיה זו, והיא קרובה ללבי – מבין את רוח התקופה, ואת צרכי השקיפות. ביטוי לכך ניתן בגישה הנדרשת להבחנה שבין "המוצר המוגמר" לבין "חומרי הגלם". אכן, דילמה לא פשוטה העומדת בפני בתי-המשפט הוא מציאת האיזון שבין חשיפת החומר ובין "האפקט המצנן", קרי, החשש פן אנשי הרשות לא ירצו להתבטא באורח חופשי כדבעי בדיוניהם הפנימיים מחשש חשיפה, ונמצאו הדיונים לוקים באמירת סיסמאות בלא התייחסות עניינית. לכך נדרש המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת נמירובסקי, שעסקה בדו"ח ועדת בדיקה אשר חקרה תאונה מצערת בחברת החשמל, וראו האסמכתאות דשם; בהתאם להבחנה שערך, ייתכן שוני בין ההתייחסות לדו"ח הוועדה עצמו כהתייחסות לחומרים בדרך להכנתו, והם הפרוטוקולים של הוועדה. כל מקרה לגופו, כמובן, וראו גם פרשת עזבון המנוחה הלפרין ע"ה הנזכרת, וההכרעה דהתם.
סוף דבר וסיכומו
ט"ו. סוף דבר: בכל זווית שבה נידרש לענייננו, הן ובראש וראשונה בהיבט סדר הדין האזרחי, הן בהיבט חופש המידע, הכף נוטה לעבר הסרת החיסיון."
ב- רע"א 5806/06[43] נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין כדלקמן:

"הדרך של הצגת מסמך שחיסיונו שנוי במחלוקת, לעיונו של בית-המשפט לשם הכרעה בשאלת החיסיון, ננקטה לא פעם בעבר (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (1993) (להלן: עניין סקולר); רע"א 900/99 קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 99(2) 118 (1999); בר"ע 4865/93 הבנק הבינלאומי הראשון נ' נאות מרינה בת-ים, תק-על 93(3) 1335 (1993); רע"א 10732/04 האלשטוק נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', פ"ד נט(3) 283 (2004)). כמו-כן ראו: רע"א 6552/00 קלינגר נ' עורך-דין טוביה ארליך, תק-על 2001(3) 474
(2001), החזירה השופטת דורנר את התיק לבית-המשפט המחוזי בכדי שישקול מחדש ביחס לכל מסמך בנפרד את ההצדקה לסירובו של המשיב לגלותו בפני המבקשת. זאת, לאור העובדה כי החלטתו של בית-המשפט היתה כללית מדי, והיה עליו לפרט ביחס לכל מסמך או קבוצת מסמכים שגילוין נאסר, את הסיבה לחיסיון (שם, בעמ' 475). אכן, תקנה 119 מיועדת ליתן בידי בית-המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצמום החיסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות". היא מסירה את הלוט מעל המסמך ומאפשרת בכך לבית-המשפט ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין (עניין סקולר הנ"ל).
לאור השיקולים הללו, נראה כי במחלוקות מהסוג הנידון כאן, הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119, ורק מקום שבו עיון של בית-המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, ייתייתר הצורך בעיון כזה."
ב- ת"א (י-ם) 10621/03[44] נדונה טענת חיסיון מסחרי. בדחותה את טענת החיסיון המסחרי קובעת כב' השופטת אנה שניידר כדלקמן:

"... לטענת המשיבות, חל על המסמך נשוא הבקשה חיסיון מכוח ההגדרה "סוד מסחרי" שבסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), שזו לשונה:
'"סוד מסחרי", "סוד" – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;'
ההסכם נשוא הבקשה, הינו הסכם מסחרי אשר נראה כעומד בתנאי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, באשר הוא מכיל מידע עסקי אשר אינו נחלת רבים ואינו ניתן להשגה בנקל.
10. ב- רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מו(5) 764, וכן ב- ע"א 218/96, ע"א 1237/96 ישקר בע"מ ואח' נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח', דינים עליון נב 521, הכיר בית-המשפט העליון בזכותו של אדם וכן בזכותו של תאגיד פרטי להגנה על סודותיו המסחריים.
הכרה זו בהגנה על סודות מסחריים הביאה גם לבעייתיות, אשר מצאה ביטוי ב- ה"פ (מחוזי – ת"א) 10176/99 פז חברת נפט בע"מ נ' ארט-בי חברה בערבות מוגבלת, דינים מחוזי כז(1) 374, מפי כב' השופטת א' חיות:
'לנוכח ההכרה בקיומה של זכות לסודות מסחריים, כאינטרס פרטי הראוי להגנה, התעורר בפסיקה מעת לעת הצורך להכריע בשאלה מהו האיזון הראוי בין זכות זו ובין אינטרסים ציבוריים אחרים, ככל שאלה מתנגשים זה בזה.'
ומהו האיזון הראוי? ב- ע"א 1211/96 עורך-דין יורם כהן, מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ ואח', דינים עליון נג 711, נקבע:
'מבחינה עקרונית, האינטרס הציבורי לעשיית צדק והוצאת האמת לאור, גובר על הפגיעה הבלתי-נמנעת בפרטיות ובסודיות.'
11. כפי שנאמר לעיל, גילוי ההסכם בבקשה דנן עשוי לתרום מבחינת המידע אותו יספק לבירור חבותה של המשיבה מס' 1, במסגרת התביעה, והוא חיוני לקיום הליך משפטי במסגרתו ניתן יהיה להגיע לאמת.
ב- ה"פ 10176/99 הנ"ל נאמר:
'כאשר המידע אשר לגביו נטענת טענת סודיות וחיסיון... הינו מידע חיוני וחשוב להליך משפטי, והטוען לסודיות הינו צד לאותו הליך, כי אז נדחית הזכות לפרטיות הקיימת לבעל הדין לגבי אותו מידע, בפני האינטרס הציבורי לקיים הליך משפטי יעיל וממצה, שבמסגרתו ניתן יהיה להגיע לחקר האמת.'
אם כן, קיום הליך משפטי יעיל אשר יסייע בהגעה לחקר האמת, הוכר בפסיקה כאינטרס בעל חשיבות ציבורית, אשר מפניו ייסוג החיסיון ותוטל חובת גילוי על המחזיק באותו המסמך. לאור זאת, גם טענת החיסיון דינה להידחות."

[21] ע"א 174/88 הילדה גוזלן ואח' נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563; רע"א 7264/95 ראש קס נסיר בע"מ נ' רוכביץ ישראל, פ"ד מט(5) 793.
[22] ת"א (חי') 688/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק בדיר, תק-מח 2002(4) 2277.
[23] ת"א (י-ם) 1145/99 עמאד ג'אעוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(1) 2429.
[24] ת"א 5034/03 איברהים עיסא מחמד בריג'ית נ' סמר עיסא מחמד בריג'ית, פדאור 03(7) 710.
[25] רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר ואח', תק-על 2007(2) 5011.
[26] רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516.
[27] The Supreme Court Practice 1999, Vol. 1, 24/2/17, p. 451.
[28] רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שרותי בריאות כללית, פדאור 05(25) 504.
[29] ע"א 174/88 הילדה גוזלן ואח' נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563; רע"א 7264/95 ראש קס נסיר בע"מ נ' רוכביץ ישראל, פ"ד מט(5) 793.
[30] ת"א 195/01 י. גיל אימפורט בע"מ ב. גיל ישראלי נ' מדינת ישראל – אגף המכס, פדאור 05(5) 443.
[31] ת"א 1027/03 הר-דב עליזה נ' אישי ישיר-איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, פדאור 05(5) 3.
[32] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, 524.
[33] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, 524.
[34] ת"א (עכו) 4780/94 המאם נ' לה ניסיונל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום יד 134; ת"א 71328/03 אנליטיקה יעוץ כלכלי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 05(10) 261.
[35] ע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(4) 118.
[36] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, 524.
[37] ראה גם ת"א 29434/04 חאג' יחיא נידל נ' הדר בע"מ – חברה לביטוח, פדאור 04(22) 259.
[38] ת"א 13869/04 שמואלי רונן נ' עמיר עמנואל יזמות פיתוח והשקעות 1998, פדאור 04(22) 625.
[39] ת"א 9370/00 האפוטרופוס הכללי נ' "אגודת עטרה ליושנה בירושלים", פדאור 04(12) 363.
[40] בש"א 7397/04 קופת חולים מאוחדת נ' אוריאן הררי, פדאור 04(25) 29.
[41] ת"א 10030/04 אלה טל נ' לדרברג ישראל, פדאור 05(19) 310.
[42] רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר ואח', תק-על 2007(2) 5011.
[43] רע"א 5806/06 עזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל ואח' נ' אורי שימקו ואח', תק-על 2007(2) 4164.
[44] ת"א (י-ם) 10621/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' צבי פרידמן ואח', תק-של 2006(1) 11933.