כתבי בי-דין או דברים שנאמרו במסגרת דיון והעשויים להיחשב כפרסומים מותרים

16. כתבי בי-דין או דברים שנאמרו במסגרת דיון והעשויים להיחשב כפרסומים מותרים
ב- תמ"ש (חי') 1644-09-08 {ג.מ. נ' ע.מ.מ., תק-מש 2012(4), 228 (24.10.2012)} נפסק בפני כב' השופטת אלה מירז כדלקמן:

"פסק-דין

1. עניינו של פסק-דין זה בשתי תביעות שהגישה התובעת:

תמ"ש 08-09- 1644 תביעה למזונות אישה.

תמ"ש- 21883-01- תביעת לשון הרע.

2. הצדדים, בני העדה הנוצרית קתולית, נשואים מיום xולהם בן שנולד ביום x. התובעת עזבה את בית הצדדים ביום 05.07.01 ועברה להתגורר יחד עם בנה בבית הוריה ב- x. הנתבע נישא בשנית בשנת 2003 בנישואין אזרחיים, נולדה לו בת ומתגורר עם משפחתו החדשה בבית הצדדים. הנתבע אופטיקאי ובבעלותו חנות אופטיקה ב- x. התובעת גננת ב- x.

3. ביום 7-12-09 ניתן פסק-דין בעניינם של הצדדים לשמירת זכויות, איזון משאבים, דמי שימוש בדירה, מיטלטלין וכו' כמצויין בפסק-הדין.

תמ"ש 1644-08-09 תביעת מזונות אישה
טענות התובעת

4. זכאית למזונות אישה רטרואקטיביים, מיום 05.07.01, בסך של 4,500 ש"ח לחודש ונכון ליום הגשת הסיכומים 562,500 ש"ח.

5. הדין האישי - הנתבע חייב במזונותיה כל זמן הנישואין, ללא קשר לפרוד פיזי או אחר ביניהם. הגדרת מזונות מצויה בסעיף 139 לחוק לענייני משפחה לעדות המזרחיות קתוליות, וכוללת מזון, ביגוד, מדור, רפואה לחולה ושירות למוגבל וחינוך לקטינים. החיוב בין לאישה עשירה בין לאישה עניה. סעיף 153(א) לחוק המשפחה הנוצרי, קובע כי הבעל חייב במזונות אשתו במהלך כל תקופת הנישואין וכל אימת שהשניים אינם פרודים באופן שבו האישה אשמה בפירוד. חובת הנתבע במזונות חלה גם כאשר האישה עובדת ובעלת מקורות פרנסה. לטענתה, קיים חריג בחוק לפיו, כאשר הבעל אשם בפרוד, זכותה של האישה למזונות לא תאבד. עליה להוכיח שהיא אינה אשמה בעזיבת הבית או שסירובה לחזור לבית מתיישב עם ההיגיון. מדובר במשקל סגולי של "משקל נוצה" ולכל היותר בבחינת הגרסה המסתברת בין הגרסאות.

6. הטיעון העובדתי - אשמת הנתבע - עזבה את בית הצדדים בעל כורחה ושלא מרצונה, לאחר שסבלה מהתעללות פיזית מילולית ונפשית מצד הנתבע. הנתבע הכשיל ניסיונות פיוס שהגיעו לשיאם בחודש דצמבר 2002, כאשר שופט בית-הדין הכנסייתי, האב xעמד בראש ועדת סולחה שנתקלה בתשובתו השלילית של הנתבע. התביעה שהגיש הנתבע לבית-הדין הדתי, לשלום בית בתיק מס' 127/ט/1 נמחקה על-ידי הנתבע מסיבות השמורות עימו.

הנתבע כאמור נישא בשנית בשלהי 2003 בנישואין אזרחיים ומהם נולדה לו בת, למרות שטרם פקע קשר הנישואין. לטענתה, הדבר מצביע על אשמתו היחידה של הנתבע בפרוד, על כוונתו וחוסר רצונו המובהק בחזרה לחיים משותפים עם התובעת ושלום בית עימה. טענת הנתבע כי אשמת הפרוד בתובעת, עת בגדה בו לא הוכחה ואף נסתרה על-ידי הנתבע עצמו, עת הגדיר את הבגידה שלא במובן המיני של המילה ו/או ההתנהגות, אלא "חוסר" קבלת "דין" הבעל. התובעת יצאה את הבית לאחר חודשיים וחצי של התעללות וחרם שהטילו עליה בני משפחת הנתבע. כן טוענת לאיומים עליה ועל חייה.

7. הנתבע לא סיפק הסבר מספק לעניין סיכול הניסיונות לשלום בית ואין בו לסתור את טענות התובעת לפיהן הנתבע הוא שסיכל את כל הניסיונות להביא לשלום בית.

8. הכנסת הנתבע- לטענת התובעת הנתבע משתכר יותר מ- 3,600 ש"ח לטענתו. הנתבע נסע לאחרונה לטיול ל- x ומחזיק עם אשתו השניה שני רכבים, רכב אחד מודל 2003 הרשום ע"ש אשתו ורכב מודל 1994 הרשום על שמו. זוכה להכנסה מעבודתה של אשתו xוכן להכנסה מהוריה של אשתו הנוכחית. לנתבע הכנסה נוספת מדמי שכירות, אותם מקבל בעבור דירה שהוא משכיר בשווי 180 דולר לחודש. מחזיק בשלושה פלאפונים, חוסך בתכניות חיסכון ומכר אדמות ב- x, שהיו בבעלותו ואינו חושף את תמורתם.

טענות הנתבע

9. הטיעון העובדתי - אשמת התובעת - התובעת עזבה את הבית ללא ידיעתו וללא הסכמתו וללא כל סיבה מוצדקת, תוך ניצול לרעה של היות הנתבע באולם חתונות מחוץ לכפר ותוך ניצול היותו עסוק במחלת שני הוריו ז"ל הסופנית, שבעקבותיה נפטרו הוריו בשנים 2001 ו-2003.

10. התובעת נטלה שלא כדין וללא רשות, סכום של 70,000 דולר, שהועבר לנתבע על-ידי אביו לאחר שידע על מחלתו הסופנית בחודש יוני 2001. למרות שתביעה בעניין נדחתה הרי שבערעור זכה ב- 25,000 ש"ח, למרות שלדבריו התובעת הודתה בכך בבית-הדין הכנסייתי.

11. ביום 06.12.01 הגיש תביעה לשלום בית, במסגרתה ביקש לחייב את התובעת לחזור לביתה. בהתאם להמלצת בית-הדין הכנסייתי ולאחר שכל המאמצים שנעשו להחזרתה לבית, לרבות המאמצים שעשו מכובדים רבים וכומר הכפר לא הועילו, הגיש בקשה למחיקת תביעתו. הנתבע מודה בחלות הדין הכנסייתי.

12. שיהוי בהגשת התביעה - בהתאם לסעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התש"יט-1959, תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית-המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור. נטל ההוכחה בעניין הטעם הסביר רובץ על כתפיה של התובעת. יש לדחות טענת התובעת כי ציפתה שהנתבע ימלא את חובתו על-ידי תשלום מזונות.

בסמוך לעזיבתה ביום 05.07.01, החלה בהליכים משפטיים נגד הנתבע, על-ידי הגשת תביעה למשמורת. התובעת ידעה כי אין בכוונתה לחזור לבית ולא פנתה לבית-הדין הכנסייתי בתביעה לשלום בית, דבר המעיד על החלטה סופית שלא לחזור לבית בעלה. מאז שנת 2001 התנהלו מספר רב של תיקים ובאף אחת לא ציינה הסכמה לחזרה לבית בעלה. לטענתו ריבוי התביעות מלמד על אי-רצון לחזרה לשלום בית. הנתבע היה מעוניין בשלום בית וחזרת התובעת אליו ולכן הגיש תביעה לשלום בית וחזר ממנה בהמלצת בית-הדין הכנסייתי לאחר שבית-הדין הגיע למסקנה, כי התובעת אינה מעוניינת בשלום בית או בחזרה לבית הנתבע. גם מאמצי המכובדים לא צלחו. כבר בשנת 2003 כשעבר לחיות עם בת זוגתו, ידעה התובעת כי אין סיכוי לשלום בית ולא הגישה תביעה למזונות. התובעת, לא שלחה כל מכתב דרישה לתשלום מזונות. לטענתו ניתן לחייב עד לשנה מעבר לתקופה בעדה נתבעים מזונות.

13. זכאות התובעת למזונות - סעיף 139 עוסק במזונות ילדים ולא במזונות אישה. הסעיף הרלבנטי הינו סעיף 128 לחוק דיני המשפחה של העדה הנוצרית אורתודוקסית, הקובע כי במקרה והאישה עזבה את בעלה ללא סיבה הגיונית וסירבה לחזור אליו, הבעל פטור מתשלום מזונות. התובעת לא הצליחה להוכיח טענת אלימות. המדובר בעדות בעל דין יחידה שהוכחשה על-ידי הנתבע. התובעת לא פרטה את טענת האלימות. התובעת טענה טענות סותרות בשאלה אם הנתבע הורה לה לעזוב את הבית. התובעת צמצמה את תקופת ההתעללות מכל חייה לתקופה של חודשיים. התקשתה לזכור מה קרה ביום 05.07.10 היום בו עזבה את הבית. הנתבע מצביע על סתירות בתשובות התובעת לשאלה אם הכה אותה ביום העזיבה. התובעת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי, לא הגישה תלונה במשטרה ולא פנתה למשרד הרווחה.

14. הצדדים נסעו לחו"ל במהלך השנים האחרונות ובשנה האחרונה נסעו יותר מפעם אחת, דבר שאינו מתיישב עם מערכת היחסים ששררה ביניהם כטענת התובעת.

15. השתכרות התובעת - התובעת משתכרת 10,000 ש"ח בחודש. מתגוררת בבית הוריה, ללא הוצאות שכירות. יש במשכורתה כדי לספק את צרכיה ואף מעבר לזה.

הכנסת הנתבע- בשנת 2001 הסתכמה בסכום של 4,000 ש"ח לחודש, בשנת 2008 -3,438 ש"ח בנוסף לדמי שכירות בסך 630 ש"ח. בשנת 2009 עמדה ההכנסה על סכום של 3,637 ש"ח. שילם משכנתא משותפת בסכום של 440 ש"ח לחודש, החזר הלוואה לבנק בסך 1,000 ש"ח לחודש, מזונות לבנו בסך של 600 ש"ח והוצאות שוטפות בגין חשמל, ארנונה ומים בסך 1,000 ש"ח לחודש. הנתבע מציין לידת בת נוספת אותה עליו לזון.

המסגרת המשפטית
מזונות אישה - גדר החיוב

16. סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), 1959 (להלן: "חוק המזונות", קובע:

"אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה."

חובתו של בעל לזון את אשתו "מוכרעת אך ורק על-פי הדין האישי ורק על-פיו, ולאורו קמות או נעלמות חובתו של הבעל וזכותה של האישה."

(ראה: ע"א 378/90 יצהר נ' יצהר, פ"ד -(1) 333 (1980); ע"א 592/83 תמר פורר נ' מריו פורר, פ"ד לח(3), 561)

זאת בשונה ממצבם של ילדים, אשר אם הדין האישי אינו מכיר בזכותם העקרונית למזונות, הרי שקמה החובה לזונם מכוחסעיף 3(ב) לחוק המזונות. אין החוק מזכה בת-זוג במזונות, כאשר הדין האישי אינו מכיר בזכות כזו.

17. משדנים אנו בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית יוונית קתולית נפנה לחוק לענייני משפחה של העדות המזרחיות הקתוליות, אשר מסדיר סוגיה זו, והקובע בסעיף 139 בזו הלשון:

"מזונות הם כל מה שזקוק לו האדם כדי לחיות חיים נאותים, ברמה זהה לדומיו, והם כוללים: מזון, ביגוד, מדור לכולם, רפואה לחולה, שירות למוגבל וחינוך לקטינים."

בקביעת סכום המזונות יש להתחשב במספר גורמים והם, בין היתר, צרכי המבקשים, מעמדם, יכולת האב לשאת במזונות והנהוג והמקובל באותה חברה(סעיף 143(א) לחוק).

סעיף 158(א) לחוק קובע, כי הבעל חייב לספק לאשתו מדור המתאים לרמת חיים לה הורגלה. בהתאם לסעיף 140 לחוק, הרי שהבעל חייב במזונות אשתו, בעוד שהאישה חייבת במזונות בעלה במקרים חריגים בלבד.

תשלום מזונות בזמן פרוד - מבחן האשם

18. סוגיית מזונות בזמן פרוד כתוצאה מעזיבת האישה נדונה בסעיף 153(א) לחוק הקובע:

"הבעל חייב במזונות אשתו החל מכניסתם לברית הנישואין (עקד סחיח), בין אם האישה עשירה ובין אם האישה ענייה, בין אם היא מתגוררת עימו ובין אם פרודה ממנו, וכל עוד והיא אינה אשמה בפירוד."

סעיף 156(א) לחוק קובע:

"אישה מורדת אינה זכאית למזונות..."

כאשר סעיף 156(ב) קובע כי רואים באישה מורדת אם עזבה את בית בעלה.

דהיינו אישה שעזבה את בית בעלה עשויה להיחשב כמורדת ובשל כך לאבד את זכותה למזונות, כאשר המבחן הקובע הינו מבחן האשם בפרוד. לעניין המועד בו חדל הבעל לחוב בחובת אשתו קובע סעיף 153(ב) לחוק :

"הוא ממשיך להיות חייב בה גם... בזמן קיום תביעת נטישה ... עד שיקבע בהחלטה חלוטה שהיא אשמה..."

משמע, על הבעל חלה חובה לשלם לאישה מזונותיה אף בזמן תביעה לפירוד, זאת עד שבית-המשפט ידון בעניין באופן רשמי ויקבע אשמתה של האישה בפרוד.

ראה: תמ"ש (נצ') 3400-09-10 פלונית (קטינה) נ' פלמוני; תמ"ש (קריות) 13083/01 פלונית נ' פלוני.

19. כאמור, על-פי הדין של העדה הנוצרית-קתולית, אישה זכאית למזונות מבעלה כל עוד והיא מתגוררת עמו, אחרת היא מאבדת את מזונותיה וזאת בדומה לזכאות אישה יהודיה מבעלה על-פי דיני ישראל. זהו הכלל אלא שכפי שצויין לעיל הדין של העדה היוונית-קתולית מכיר בקיומו של חריג לכלל זה, לפיו האישה תהא זכאית בכל זאת למזונותיה אם הוכח כי הבעל הוא האשם בפירוד. מכאן יש לקבוע, כי משעסקינן בחריג לכלל, הרי שנטל הוכחתו מוטל על שכמי הטוען לקיומו ובמקרה זה על האישה. כאן עולה השאלה מהי כמות ההוכחה שעל אישה להביא כדי לפרוק מעל כתפיה נטל השכנוע הראשוני בדבר קיום החריג האמור, וזכאותה למזונות מבעלה אף שאינה עימו.

ב- ע"א 256/65 רות מילר נ' יוסף מילר, פ"ד יט(3) 171, נפסק מפי מ"מ הנשיא זילברג (כתוארו אז):

"אישה החיה בנפרד מבעלה אינה יכולה, על-פי דיני ישראל, לתבוע מזונות מבעלה, אלא-אם-כן היא מראה או מסבירה לבית-המשפט, שלא היתה כל אשמה מצידה בעזיבת בית בעלה או בסירובה לחזור אליו...
המשקל הסגולי של כמות ההוכחה אשר האישה שעזבה חייבת להביא בנ"ל, הוא קל מאוד, הייתי אומר: משקל נוצה..."
(שם, עמ' 178)
אומנם הדברים נאמרו שם בהתייחס לתביעת מזונות בין בני זוג יהודים, אולם סבורני, כי כוחם של דברים אלה יפה גם למקרה שלפנינו.

(ראה: תמ"ש (נצ') 10211/06 ע.כ.ס. (ש.) נ' ע.ו.נ.; כב' השופט נ' סילמן ב- תמ"ש (קריות) 13083/01 פלונית נ' פלוני קבע:

"כל העדות מאפשרות נטלים קלים ביותר על האישה, להוכיח צדקת העזיבה (קל כנוצה בדין העברי, ואחריות להוכחת האשם בדין הקתולי, כאמור לעיל)."

מכל מקום, גם במקרה זה על בית-המשפט לבחון מהי הגרסה המסתברת יותר מבין שתי הגרסאות שהעלו בני הזוג.

חובת מזונות - אישה עשירה

20. הדין החל על העדה הנוצרית יוונית קתולית, קובע בסעיף 153 לחוק, כי בעל חייב במזונות אשתו בין אם היא ענייה ובין אם היא עשירה. אם כי סעיף 155(א) לחוק מסייג שאם היה הבעל עני או שאין ביכולתו להתפרנס, אזי יהיה פטור ממזונות אישה עשירה.

כב' השופט ד' מאזן, מסתמך על ספקטרום זה בדונו בשאלה האם ניתן להתחשב בהכנסות האישה בפסיקת המזונות והאם יהיה פטור ממזונות אישה עשירה.

ב- בש"א 1417/08 א.ל נ' א. י נקבע:

"בדין קיימת חובה על האישה מכוח הדין האישי לזון את בעלה בהתקיים התנאים שפורטו בהוראת החוק דהיינו: בעל עני ואישה עשירה. חובת האישה בדין זה, לזון את בעלה, היא חובה מפורשת, חובה כזו לא מוטלת על אישה מוסלמית וגם במידה מסויימת לא מוטלת על אישה יהודיה מכוח הדין האישי, החיוב אם הוא קיים, הוא קיים מכוח דיני הצדקה הכלליים."
ראה: שרשבסקי דיני משפחה (1993), ע' 117 הערה 32.

"קיומה של חובה כזו על אישה נוצריה עשירה מכוח הדין האישי, מציבה רף של הדדיות בנשיאה בחובת המזונות, אם כי לא חובה הדדית צודקת ושוויונית, אלא טומנת בחובה מעין איזון ראוי בין יחידי המשפחה האחת. הוראה זו תואמת את השינויים בחברה המודרנית בת-ימנו בה אישה עובדת ללא כל קושי, ונותנת לבית-המשפט כלים רחבים לאזן בין הכנסות האב להכנסות האישה."

גישה דומה נוקט כב' השופט נ' סילמן ב- תמ"ש (קריות) 13083/01 פלונית נ' פלוני הקובע:

"איני יכול לקבל חוסר התחשבות בהכנסת האישה מקצבת הבטחת הכנסה. לטעמי הוראות הדין האישי, ובמיוחד סעיף 155(2) ו- 143(2) וסיפא סעיף 140 לחוק האישי, מלמדים כי ראוי להתחשב בהכנסות האישה ובמצבה."

דהיינו קיימת מגמה שכן לקחת בחשבון את הכנסות האישה בזמן שקובעים את מזונותיה.

מהכלל לפרט
זכאות למזונות - מבחן האשם

21. כפי שצויין לעיל הצדדים פרודים, לאחר שהתובעת עזבה את בית הצדדים ביום 05.07.01 והינה תובעת מזונות מיום העזיבה. כאמור, עזיבת האישה עשויה לשלול ממנה את הזכאות למזונות, בהתקיים פסק-דין רשמי כי האשם מוטל עליה. לכאורה אין פסק-דין בנמצא המטיל אשם על האישה, אולם לאור העובדה כי מדובר בטענת הגנה של הנתבע נתונה לי הסמכות האגבית לבחון את אשם הצדדים בפרוד. כאמור לעיל, הנטל להוכיח שהאשם בעזיבה מוטל על הבעל, רובץ על כתפיה של האישה כאשר הינו קל יחסית.

22. התובעת בעדותה (עמ' 16-14 לפרו') אישרה כי עזבה את בית הצדדים בזמן שהנתבע לא שהה בבית וכי לא הודיעה לנתבע על עזיבתה. עם-זאת התובעת תולה את עזיבתה בנתק של חודשיים וחצי שקדמו לעזיבה. התובעת העידה כי ביום העזיבה הנתבע תקף אותה "מילולית איים וירק עלי" (עמ' 15 לפרו'). התובעת העידה (בעמ' 22 לפרו'):

"זאת היתה התעללות של חודשיים וחצי מכל המשפחה ולאחר האיומים שלו יצאתי מהבית. זה לא סתם שיצאתי מהבית."

ובעמ' 15 לפרו':

"...רציתי שלום בית לא התכוונתי לעזוב הבית דברתי במשך חודשיים וחצי אלו לנסות שלום בית והוא לא רצה להפך, הוא ראה בבקשתי זו חולשה ממני כי הם אבא שלו אמא שלו והדודים שלו והאחים שלו כולם עשו אותי גטו שמו אותו בחרם."

ובעמ' 27 לפרו':

"אני יצאתי אחרי חודשיים וחצי של התעללות וחרם שהטילו עלי בני משפחתו למרות שביקרתי את הוריו שהיו בבית-החולים. הנתבע איים עלי ועל החיים שלי וירק עלי ולכן אחרי איומים יצאתי מהבית."

התובעת העידה כי בשעות הצהריים הנתבע תקף אותה וקילל אותה "מספיק שאני ארגיש שאני בסכנת חיים... הרגשתי בסכנת חיים ויצאתי."(עמ' 27)

מכל המקובץ לעיל עולה, כי עזיבת התובעת היתה על רקע אוירה של חרם מצד הנתבע ובני משפחתו שנמשכה חודשיים וחצי טרם העזיבה ולוותה באיומים ותקיפות מילוליות, כאשר התובעת מעידה כי הנתבע לא מדבר איתה מעל חודשיים (עמ' 15 לפרו').

יצויין, כי התובעת העידה כי קודם למשבר האחרון היתה תקופה בה הנתבע דחף אותה ופגע בה בעינה באגרוף (עמ' 15).
ראוי להדגיש כי בסמוך לעזיבתה את הבית, התקשרה לבית הוריו של הנתבע והודיעה על עזיבתה (עמ' 16 לפרו'). באשר לאי-חזרתה לבית לאחר העזיבה, התובעת אישרה כי הנתבע הגיע לבית הוריה לדון בשובה אולם הצדדים לא הגיעו להסכמה (עמ' 28). כן אישרה כי הכומר ביקר בביתם אולם הכומר לא ביקש כי תשוב לבית (עמ' 29)"התערבו כן, אבל אף אחד לא ביקש שאחזור הביתה". הנתבע אישר כי הגיש תביעה לשלום בית, אם כי ציין כי אבי התובעת לא היה מוכן לסיים את הסכסוך "אביה אמר לי שהוא לא מוכן לשים יד ביד" ובעצת הכמרים ובית-הדין הכנסייתי מחק את התביעה (עמ' 35).

שוכנעתי כי עזיבת האישה את ביתה לאחר xשנים לא היתה באשמתה, אלא באשמת הנתבע. אי-חזרתה לבית נבעה, מהיעדר הסכמה בין הנתבע להוריה וניתן לראותה כלגיטימית. הדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח מגוריו המשותפים של הנתבע עם הגב' x משנת 2004-2003 ולידת בתם המשותפת בשנת 2005. הנתבע עצמו העיד כי יחסיו עם התובעת הסתיימו במועד חייו המשותפים עם הגב' x(עמ' 36 לפרו'). הנתבע העיד כי חדל לראות בתובעת אשתו עם עזיבתה (עמ' 36).

23. מהמקובץ נקבע בזאת כי לא נשללה זכאותה של התובעת למזונות, בשל עזיבתה את הבית ואי-חזרתה. עם-זאת, יש לבחון באם התובעת זכאית למזונות לאור הכנסותיה.

זכאות למזונות - הכנסות הצדדים וצרכיהם

24. הכנסות הנתבע - הנתבע הינו x ובעל חנות x והעיד כי משתכר כ- 5,000-4,000 ש"ח לחודש, כאשר בת זוגתו משתכרת כ- 1,500-1,000 ש"ח בחודש (עמ' 42-41). העיד כי הכנסתו ורמת חייו מצויים בירידה (עמ' 42 לפרו'). לנתבע הכנסה מדמי שכירות בסכום של 180 דולר (עמ' 42 לפרו') ומחזיק בשני רכבים מודל 1994 ומודל 2003 השייך לבת זוגתו (עמ' 42). הנתבע העיד כי מכר אדמה x לדודו "חלק לפני 4 שנים וחלק לפני שנתיים" (עמ' 44 ו- 45 לפרו'). הנתבע לא ציין באיזה סכום נמכרו האדמות.

25. צרכי הנתבע - הנתבע העיד כי עלות הוצאות בית (3 נפשות) כולל מזונות לבן כ- 4,000 ש"ח (עמ' 41) כולל ארנונה 800 ש"ח לחודשיים (עמ' 43). אישר החזקת 3 פלאפונים בהוצאה של 1,500 ש"ח (עמ' 43), 600 ש"ח תשלום מזונות, הוצאות רכב 540 ש"ח (עמ' 43). ציין כי נותרים לו למחיה 1,100 ש"ח ולכן קיצץ בנסיעות באוכל וביגוד ונטל הלוואה של 35,000 ש"ח (עמ' 43 לפרו'). העיד כי מחזיר 1,200-1,100 ש"ח מדי חודש הלוואה (עמ' 44). הנתבע העיד כי עם הפיקדון מבית-המשפט המחוזי, כיסה את המינוס ואת ההלוואה שלקח (עמ' 44).

מכל המקובץ לעיל דומה כי שיעור השתכרות הנתבע ובת זוגתו מכלל הכנסותיהם נעה בין 6,000 ל- 7,300 ש"ח כאשר לנתבע סכומי כסף נוספים ממכירת אדמות בסכום שאינו ידוע. הוצאותיו של הנתבע עשויות להותיר לו סכום מסויים בשיעור נמוך לתשלום מזונות מהכנסותיו המדווחות ומבלי שהבאנו בחשבון את תקבולי מכירת האדמות.

26. הכנסות וצרכי האישה - האישה העמידה את צרכיה על סכום של 4,500 ש"ח כולל מדור. הנתבעת העידה כי הינה משתכרת כ- 7,000 ש"ח נטו לחודש. דומה כי האישה יכולה לזון את עצמה מהכנסותיה. יתרה מזאת, העידה כי הינה מתגוררת בבית הוריה מאז העזיבה ואינה משלמת דמי שכירות אם כי ציינה רצון לשכור דירה (עמ' 29 לפרו').

מהמקובץ עולה, כי יש בהכנסת התובעת, לכסות את הוצאותיה. עם-זאת, בראיה הכוללת של הדברים ומשלא הוכחה אשמתה של התובעת ולאור מעשהו החד-צדדי של הנתבע, בהקמת משפחה נוספת וחיסול הסיכוי לשלום בית ולאור העובדה כי הדין הנוצרי המקורי מאפשר במצבנו קביעת מזונות מלאים ורק פרשנות בתי-המשפט דורשת התחשבות בהכנסות האישה, מצאתי מקום לקבוע מזונות לטובת האישה, הגם שיהיו אלו מזונות סימליים.

27. פסיקת מזונות רטרואקטיבית - סעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע:

"סייג למזונות בעד העבר
(א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית-המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור."

לצורך משפט משווה יוער כי הדין הדתי החל על הצדדים קובע בסעיף 146 לחוק כי מזונות נקבעים מכאן ולהבא ולכל היותר 6 חודשים רטרואקטיבית.

התובעת העידה כי ציפתה לשלום בית וכי הנתבע ישלם מזונות ללא משפט (עמ' 30), ועד לנישואיו האזרחיים, האמינה בשלום בית ולכן נמנעה מלהגיש תביעת מזונות אישה (עמ' 30). התובעת בעדותה לא הביאה הסבר סביר לאי-הגשת תביעת מזונות משך זמן רב כל כך והגישה תביעה רק ביום 02.09.08 למרות שעזבה את בית הצדדים כבר ביום 05.07.01.

לפיכך לאחר ששקלתי את הדברים אין לקבוע מזונות רטרואקטיביים מעבר לתקופה המנויה בדין הישראלי האזרחי.

28. גובה המזונות - תהיתי באם בנסיבות העניין ולאור העובדה כי חייהם המשותפים של הצדדים הגיעו לקיצם, עם הקמת משפחה חדשה על-ידי הנתבע, באם לקבוע תשלום חודשי שוטף, או שמא לקבוע סכום חד-פעמי וגלובאלי לאור היעדר תקומה לחיי הזוגיות, כמעין מזונות משקמים, דוגמת אלו הנקבעים לידועים בציבור, שגם שם הקשר אינו ממשיך. קביעת סכום חד-פעמי, תאפשר לצדדים לסיים את יחסיהם בגירושין, תוך איזון כלכלי ומתן אפשרות לצדדים לפתוח דף חדש. לאחר ששקלתי את הכנסותיו של הנתבע ומתוך התחשבות בעובדה שהכנסות התובעת יש בהם למלא צרכיה ולאור חלקו של הנתבע בפרוד והיעדר הסיכוי לשקמו ומכיוון שברצון האישה להתגורר בדירה שכורה בנפרד מהוריה, הוצאה הנאמדת על ידה בכ- 1,000 ש"ח לחודש ולאור אורך התקופה, מצאתי לקבוע את מזונות האישה בסכום חד-פעמי על דרך האומדנא בסך של 40,000 ש"ח.

29. לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת סכום חד-פעמי של 40,000 ש"ח.
תמ"ש- 21883-01- תביעת לשון הרע
התובעת הגישה תביעת לשון הרע נגד הנתבע, בגין דברים שייחס לה בהקשר עזיבתה את הבית.

להלן עיקרי טענותיה:

30. הנתבע הוציא את דיבתה רעה ופגע בשמה הטוב תוך השמצתה באופן מכוון הפוגע בתדמיתה האישית והחברתית, תוך סיכון חייה ופגיעה קשה בשמה הטוב על לא עוול בכפה ועל-מנת להשיג הישגים אישיים. לפיכך זכאית לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מיום הפרסום ועד התשלום בפועל.

31. לטענתה, לשון הרע באה לידי ביטוי במספר פרסומים כדלקמן:

במסגרת כתב תביעה בבית-הדין הדתי של העדה יוונית-קתולית ב- x, בתביעה לשלום בית נגד התובעת בה ציין הנתבע שקרים, השמצות, הכפשות ואמירות קשות כנגדה. המדובר בטענות בעניין:

א. בגידתה.
ב. גניבת כספי אביו בסך 80,000 דולר.

בחברה הערבית יש בכך משום ביזוי התובעת, הכפשת שמה ועד התרת דמה ללא כל הצדקה ודין.

32. הנתבע לא המשיך בהליכי תביעתו בבית-הדין הכנסייתי, מחק את ההליך מבלי לבקש את סליחת התובעת, או להביע התנצלות כלשהי בגין פרסום לשון הרע. לא חזר בו מפרסום לשון הרע, תוך שייחס לתובעת את כל דברי השקר בעדותו ובכתבי טענותיו בבית-המשפט ובפני אחרים במטרה לגרום לתובעת נזק בלתי-הפיך גם לאחר שמחק את תביעתו.

33. בסעיף 5 לכתב התביעה בבית-הדין הכנסייתי, טען הנתבע כי ביום 05.07.01 בשעות הלילה המאוחרות התובעת עזבה את ביתם המשותף ביחד עם בנה, ללא ידיעת והסכמת הבעל ביחד עם פלוני שלא ידועה זהותו וכי מאותו יום מתגוררת בבית הוריה ומסרבת לחזור לבעלה ולביתם. הנתבע כינה בתביעתו את התנהגות התובעת "כלא מוסרית", "הפרה ובגידה". בדיון בתביעה לשלום בית בבית-הדין הכנסייתי ציין (בפרו' בעמ' 1 שורה 7-5):

"הנושא הינו בגידה בנישואין במלוא מובן המילה, אישה שניצלה שבעלה מחוץ לבית וברחה עם גבר אחר אלמוני ללא הסכמת בעלה ואף גנבה את הכסף."

מעדות העד x- עולה כי הנתבע הפיץ את טענותיו גם מחוץ לכותלי בית-הדין הכנסייתי. עקב פרסום לשום הרע התובעת הושפלה ובוזתה ונרמס כבודה על-ידי הנתבע ללא כל הצדקה.

34. להלן עיקרי טענות הנתבע:
א. פרסומים מותרים - הנתבע מציין כי טענות התובעת נוגעות לדברים שנכתבו בכתבי בי-דין ובמסגרת הליכים משפטיים בין הצדדים ובהם כתב הגנה ב- תמ"ש 21880/01, תביעת הנתבע לשלום בית בבית-הדין הכנסייתי ובכתבי בי-דין ב- תמ"ש 21880/01 והמהווים "פרסומים מותרים" בהתאם לחוק איסור לשון הרע שפרסומם אינם מהווים עבירה. לטענתו, לא פרסם את הדברים ברבים ומדובר בכל אופן בטענות נכונות בנסיבות העניין.

ב. הרחבת חזית - הוספת תצהיר של העד x שהאירוע בגינו אינו נכלל בכתב התביעה. גם לגופם של דברים טען הנתבע כי מדובר בעד שאינו ניטראלי ובעל אינטרס מובהק להעיד לטובת התובעת. אשת העד כפופה לתובעת במקום עבודתה והעדות הינה גמול על הסעה ללא תשלום ברכב התובעת לגן.

עוד טוען הנתבע כי העד עובד כמתדלק יחיד בתחנת דלק בכביש הראשי x. במהלך נסיעה x x, לא ניתן להיכנס לתחנה שכן אין פניה שמאלה דבר המפריך את עדות העד, כי במהלך נסיעתו ל- x נכנס אליו. אם היה מדובר בדרך חזרה אזי הקטין היה אמור להיות נוכח והעד לא הזכיר את הימצאות הקטין. תדלוק רכב לוקח בין דקה לשתיים כאשר יש רכבים נוספים ואין זמן לפתח שיחות כאשר מדובר במתדלק יחיד בתחנה. טענתו כי הזמין את הנתבע לקפה, הועלתה לראשונה בעדותו ולא הוזכרה בתצהיר ואין זה הגיוני שמתדלק יחיד יעזוב את העבודה, כדי לשבת עם הנתבע לשתות קפה. הנתבע מציין כי העד לא אסר על אשתו לנסוע עם התובעת.

ג. טענות כלליות - לטענתו, התובעת טענה שדברי הדיבה פורסמו במקום מגוריה, בקרב בני משפחתה, במקום מושבו של הנתבע ובמקומות אחרים. עם-זאת התובעת לא ציינה בפני מי פרסם את דברי הדיבה הנטענים ולא ציינה אנשים ספציפיים להם נאמרו הדברים ולא הזמינה אותם לעדות. התובעת לא זכרה שמות של אנשים בפניהם הפיץ הנתבע לשון הרע.

ד. שיהוי - התובעת הגישה את תביעתה בסוף שנת 2006 מעל 5 שנים לאחר שדברי הדיבה נאמרו לטענתה וזאת בעקבות דיון ביום 13.09.06 בו נקבעה משמורת משותפת וכי מקום חינוכו של הקטין יהיה x, והקטין יתגורר אצל אביו.

ה. אמת דיברתי - פריט דיבה 1- כתב הגנה תמ"ש 21880/01 - לטענתו התובעת עקשנית, הודתה כי נטלה סכום כסף ואף חוייבה להשיב במסגרת עמ"ש 19975-01-10 25,000 ש"ח.

פריט דיבה 2- לטענתו, לא ידע על עזיבת אשתו יחד עם בנו ללא הסכמתו, עם אדם שלא היה ידוע לו. התובעת הודתה בנכונות הדברים. עזיבה עם אדם אחר מהווה הפרה ובגידה באמון ההדדי בין בני הזוג.

פריט דיבה 3- לטענתו, לא ראה את בנו עד לאחר שנאלץ להגיש בקשה לבית-המשפט, ולקבל צו מכב' השופטת טובי פרידמן.

ו. היעדר נזק - לא נגרם לתובעת כל נזק בהשתכרות או בהיקף משרתה במשרד החינוך או במקום עבודתה.

דיון

35. סוגיית פרסום לשון הרע חוסה תחת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק לשון הרע"). פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית (סעיף 7 לחוק לשון הרע) והחוק אף מאפשר קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק כאשר מוכחת כוונה לפגוע ניתן להכפיל את סכום הפיצוי וללא הוכחת נזק (ראה סעיף 7א(ב)ו- (ג) לחוק).

36. כאמור לעיל יש שני רכיבים המרכיבים את העוולה - לשון רע ופרסומו- הגדרת לשון הרע מצויה בסעיף 1 לחוק הקובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;"

הגדרת "פרסום" מצויה בסעיף 2 לחוק:

"(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

אין חולק, כי יש בחלק מהדברים שכתב הנתבע משום פרסום לשון הרע. הנתבע העלה טענות קשות נגד התובעת ובהם כי עזבה "בשעות הלילה המאוחרות" ו- "עם אדם פלוני שלא ידועה זהותו" תוך ציון "התנהגותה הלא מוסרית" וייחוס לתובעת "הפרה ובגידה לאימון ההדדי בין בני זוג" העלאת טענה כי התובעת נטלה ללא רשות כסף מאביו בסכום של 80,000 דולר. הדברים מקבלים משנה-תוקף בפרו' בית-הדין הכנסייתי (עמ' 1 שורה 7-5):

"הנושא הינו בגידה בנישואין במלוא המילה, אשיה שניצלה שבעלה מחוץ לבית וברחה עם גבר אלמוני ללא הסכמת בעלה ואף גנבה את הכסף..."

פרסום דברים אלו לכאורה יש בהם כדי להשפיל את התובעת, לבזותה וייתכן אף לפגוע במשרתה. במגזר הערבי ייתכן והדבר עשוי אף לסכן את חייה, בנסיבות מסויימות.

37. עם-זאת, לאחר ששקלתי את הדברים לא מצאתי מקום להיעתר לתביעה ודינה להידחות.

התובעת בכתב תביעתה מציינת 3 פירטי דיבה בלבד (סעיפים 12- 21 לכתב התביעה). המכנה המשותף לפרטים אלו היותם כתבי בי-דין או דברים שנאמרו במסגרת דיון והעשויים להיחשב כפרסומים מותרים.

סעיף 13(5) לחוק לשון הרע קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
...
(5) פרסום על-ידי שופט, חבר של בית-דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

הרציונל לסעיף ניתן ב- על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו נ' א' סלומון, פ"מ כה(2), 729:

"סעיף 13(5) נתן אפשרות לעורך-דין ולבעל-דין שיטענו בבית-המשפט בלי חשש שיוטרדו על-ידי משפטים ... בשל טענותיהם."

וב- ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נתן, עו"ד נ' אברהם (רמי) לב נקבע:

"הסעיף הנ"ל בא להגן על האינטרס הציבורי שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה הנאמרת או נכתבת במסגרת הליכים אלו."

ב- רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 נקבע:

"בית-המשפט העליון, מפי השופט ברנזון, קבע כי אין לפרש הוראה זו כחלה רק על הנעשה בפני בית-המשפט בעת שהוא יושב בדין. זאת, הואיל ו"פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה על הצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי". על רקע זה קבע השופט ברנזון, כי "...החיסוי משתרע על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (בעמ' 624)."
(ראה: ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, מ(2), 497)

מכל המקובץ עולה, כי קיימת חסינות על דברים הנאמרים בדיון משפטי בכתבי בי-דין.

אמנם, קיימת בפסיקה מחלוקת, לא מוכרעת, באשר לחסינות, האם היא מוחלטת או יחסית ומוקנית, רק כאשר הדברים אינם נאמרים בזדון וברשעות (ראה: פרשנות ל- דנ"א 6077/02 חטר ישי נ' ארבל עדנה, תק-על 2003(2), 341 (2003); וב- ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נתן, עו"ד נ' אברהם (רמי) לב, תק-מח 2008(3), 13048 (2008)).

דומה כי במקרה דנן הדברים צויינו מנקודת מבטו של הנתבע ובהקשר לדיון ולפיכך מצאתי לראות בפרסומים פרסומים מותרים.

38. הרחבת חזית - כאמור לעיל הנתבע העלה טענת הרחבת חזית בייחוד לעניין עדות העד x.

ב- ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט(2), 843 נקבע:

"כאשר שוכנע בית-המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה. אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע."
(י' זוסמן סדרי דין אזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995), 332)

במקרה דנן, אין בהצגת השאלה לסנ"צ לוין על-ידי בא-כוח המשיבים כדי להעיד על הסכמה להרחבת יריעת המחלוקת, ובשים-לב לשפעת החומר שהובא לפני בית-המשפט קמא, ניתן היה לצפות כי המערער ייתן ביטוי פורמאלי ברור לרצונו להרחיב את תחום המחלוקת גם על נושאים שאינם נזכרים בכתב התביעה והנספחים לו. זאת במיוחד נוכח הצהרת בא-כוח המערער (אם כי בהקשר אחר) כי:

"אני עומד בטענתי שלשון הרע בגינה אני תובע היא זו המובאת בנספחים המודפסים לכתב התביעה..." (בעמ' 143).

המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור), כותב בעמ' 419:

"28.2.3 כאמור, בעלי דין במשפט לשון הרע אינם אמורים לכלול בכתבי טענותיהם פרטים מיותרים, אולם הם צריכים גם להיזהר שלא להשמיט טענות חשובות: כתבי הטענות תוחמים לצדדים את "התחום להבאת ראיות", ובעיקרון לא ניתן להעלות בשלב מאוחר יותר של המשפט טענה שלא הועלתה בכתבי הטענות. עם-זאת, ניתן להסתמך על טענה שלא הועלתה בכתבי הטענות אם זו הועלתה במהלך שמיעת הראיות והצד שכנגד לא התנגד ל"שינוי החזית", אם כי עצם הזכרתו של עניין במסגרת הראיות לא תלמד בהכרח על הסכמת הצדדים לכך שאותו פרט יהווה חלק מחזית המריבה. כך פסק בית-המשפט בפרשה אחת, כי פרט מסויים מתוך הפרסום היווה טענה פוגעת וכוזבת, וזאת למרות שאותו פרט לא נכלל בכתב התביעה. פסיקה זו נומקה בכך שאותו פרט "צף ועלה במהלך המשפט ונדון בהרחבה בעדויות ובסיכומי הצדדים בלי כל התנגדות"."

התובעת הציגה תצהיר ת/1 של העד x בעניין דברים שאמר לו הנתבע. עם-זאת פירוט דברי הדיבה בכתב התביעה לא התייחסו לדברים שנאמרו לעד וכללו התייחסות ל- 3 פרטים מכתב הגנה ב- תמ"ש 21880/01, מכתב תביעה בבית-הדין הכנסייתי של העדה יוונית קתולית ותצהיר מיום 23.07.01 שהוגש במסגרת תמ"ש 21880/01 בלבד.

מלבד אי-הכללת האירוע במסגרת כתב התביעה והיותו הרחבת חזית, יש מספר ספקות באשר להתרחשותו. העד עובד כמתדלק יחיד בתחנת דלק המצויה על כביש ראשי. אמנם מדובר בתחנה קטנה, אולם עדיין תדלוק לוקח מספר דקות מועט, כאשר העד מודה שלא ניתן לפתח שיחה בעת תדלוק. יודגש כי העד כלל לא ציין בתצהירו (ת/1) שדברי הנתבע נאמרו לו "על כוס קפה" בחדר פנימי. יתרה מזאת, הועלתה טענה באשר לאפשרות כניסת הנתבע לתחנה בדרכו הלוך מבלי לעבור על חוקי התנועה, אם כי ייתכן כי הדבר נעשה לאחר שהשיב את הילד לאמו ואין בכך קושי (ראה עדות הנתבע עמ' 3-5 לפרו').

39. גם האמור בסעיף 37 לכתב התביעה אין בו כדי לסייע שכן הינו מפנה לפרטי הדיבה לעיל. בכתב התביעה לא צויין האירוע עם העד ולא צויינו הדברים שנאמרו לו באופן מדוייק על-מנת שניתן לבחון את היותם לשון הרע.

זאת ועוד, התובעת לא ידעה לומר בפני מי פרסם הנתבע את לשון הרע.

"יש הרבה אנשים. בינתיים לא זוכרת שמות. אם אזכר אמסור."

התובעת נשאלה אם דברי הנתבע היו רק בהליכים משפטיים והעידה בעמ' 23 לפרו':

"לא. גם בפני הציבור.
אני שמעתי. אתה מדבר על דברים שהיו לפני 10 שנים. כשאני נזכרת בשמות אני אומרת."

ובעמ' 25 לפרו' העידה: "אני לא זוכרת שמות במידה ואזכר אמסור לך".

דהיינו, התובעת בכתב תביעתה לא ציינה את האירוע הספציפי עם העד xואף לא ידעה לומר לגבי סעיף 37 לכתב התביעה למי הופצו דברי לשון הרע. התובעת לא זימנה בני משפחה שלפי טענתה שמעו את דברי לשון הרע ולא נתנה נימוק לכך (סעיפים 33-30 לתצהיר ת/2 ועמ' 24 לפרו').

40. שיהוי - יובהר כי התביעה דנן מוגשת במסגרת מספר הליכים ותביעות המתנהלים בין הצדדים, כאשר עיתוי הגשת התביעה, הינו 5 שנים לאחר הוצאת הדיבה. דחיית התובענה איננה עקב השיהוי עצמו שכן תקופת ההתיישנות בגין פרסום לשון הרע הינו 7 שנים.

"אמת דיברתי"

41. למרות שטענתו העיקרית של הנתבע כי מדובר בפרסום מותר התקבלה, טען הנתבע גם לקיומה של ההגנה "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק לשון הרע, ככל שיש עניין ציבורי בפרסום, המהווה רכיב שני לקיומה של ההגנה. נבחן בקצרה את הטענות שצויינו בפרטי הדיבה בתביעה-

פרט 1- תמ"ש 21880/01 - סעיף 6(ג) לכתב ההגנה - "סובלת מתופעת עקשנות יתר". התובעת הודתה כי הנתבע היה אומר לה את זה כאשר היו להם דעות שונות "ואני לא רוצה להיות כפופה לו ולאבא שלו ולאמא שלו אז אמר לי וזו הסיבה שאמר לי." התובעת העידה כי הנתבע היה אומר לה את זה בפני הוריו וכי היה מכה אותה (עמ' 10 לפרו') כן העידה התובעת כי הנתבע ציין זאת בפני בית-המשפט (עמ' 11).

מהמקובץ עולה כי ניתן להחיל את ההגנה כי מדובר באמת לפחות בעיני הנתבע, השנויה במחלוקת ומבלי לשפוט לגופם של דברים וזאת לאור אינדיקציה מצד התובעת כי הסוגיה עלתה לדיון בין הצדדים.

פרט 2- תמ"ש 21880/01-סעיף 11(ג)- נטילת כספים 80,000 דולר
התובעת ציינה כי לא נטלה כספים "זה שקר" ולא הודתה בנטילתם, אם כי ציינה כי נטלה הלוואה בסך 20,000 ש"ח וההפרש עד 80,000 דולר הינו הפרש גדול (עמ' 11). התובעת נשאלה על סעיף 8 לכתב הגנתה בבית-הדין הכנסייתי בו לכאורה ציינה שכן נטלה את הכספים "האישה לקחה את הכספים הנטענים אמנם להבטחת עתיד בנה הקטין". התובעת העידה (בעמ' 13 לפרו'): "אולי זה נכתב בטעות. אני לא יודעת. לא אמרתי ולא הודתי." (עמ' 13 לפרו').

מהמקובץ עולה, כי ניתן להחיל את ההגנה אמת דיברתי לאור כתבי הטענות שצויינו כאשר הסכום שנוי במחלוקת.

פרט 3- כתב תביעה שהוגש מטעם הנתבע מיום 06.12.01 בבית-הדין של העדה היוונית קתולית- סעיפים 5, 9, 12 לעניין עזיבת התובעת את הבית וכן עמ' 1 לפרו' הדיון שורה 7-5
התובעת אישרה כי בעת שעזבה את הבית הנתבע לא שהה בבית (עמ' 14). התובעת העידה על נתק של חודשיים וחצי לכן לא ידעה אם היה בחתונה (עמ' 14). התובעת אישרה כי לא הודיעה לנתבע על עזיבתה (עמ' 15). התובעת העידה כי למונח בגידה יש קונוטציה מינית הגם שהנתבע לא ציין זאת במפורש (עמ' 22). הנתבע העיד כי לא ידע עם מי התובעת נסעה וכי נסע ברכב אמו ז"ל לחתונה. אולם לא פסל אפשרות שתיסע ברכב אחיה (עמ' 32).

מהקובץ עולה כי ניתן להחיל את ההגנה בדבר אמת דיברתי.

פרט 4 - סעיף 4 ו-5 לתצהיר מיום 23.7.01 שהוגש במסגרת תמ"ש 21880/01- עזיבתה את הבית בשעות הלילה המאוחרות וברכבו של אלמוני ובמניעת הנתבע מראיית בנו
התובעת הכחישה כי יצאה בשעות מאוחרות וציינה כי יציאתה היתה בעקבות התעללות הנתבע (עמ' 22). התובעת הכחישה כי מנעה הסדרי ראיה או קשר טלפוני וציינה "הוא לא טרח ללכת לעו"ס לראות את הבן." (עמ' 23).

הנתבע הציג בקשה דחופה לדיון בפגרה מיום 24.07.01 שהוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה לשופטת טובי-פרידמן להסדרי ראיה וכן את החלטת השופטת (נ/1).

גם כאן דומה כי הנתבע יכול לחסות תחת ההגנה "אמת דיברתי".

כאמור לעיל, המדובר בדיונים בדלתיים סגורות. התובעת לא ציינה בכתב התביעה מקרה קונקרטי בו פורסם לשון הרע כאמור, מלבד עדותו של העד x, המהווה הרחבת חזית ולפיכך גם לא ניתן לבחון קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

42. קיומו של נזק - התובעת העידה כי משכורתה לא נפגעה ולא צומצם היקף משרתה (עמ' 25). הגם שניתן לקבוע פיצוי גם ללא הוכחת נזק.

אחרית דבר

43. למרות שהפצת הדברים ברבים ככל שהיתה מוכחת, היתה עשויה לגרום לתובעת נזקים ולהעמידה בסיכון, הרי שלאור היות פרטי הדיבה חלק מהדיונים בין הצדדים בדלתיים סגורות ומשלא הוכח כי הדברים נאמרו ברשעות ובזדון וחלק מהדברים אף חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" ומצויים במחלוקת משפטית ועובדתית בין הצדדים והינם על הגבול האפור, לא מצאתי כאמור לקבל את התביעה.

44. בנוסף, יש לזכור כי המבחן להתקיימות העוולה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי וכפי שנקבע ב- ע"א 466/83 שאהה:

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום."

גידופים בעלמא לא יחשבו בהכרח לשון הרע, אלא ייבדקו במסגרת מכלול הנסיבות שבהם הם פורסמו.

כפי שכתב המלומד אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע (הוצאת נבו,1997), בעמ' 132(להלן: "דיני לשון הרע") :

"קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסויימים בנסיבות מסויימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים."

מכל המקובץ והמצויין ומכל הנימוקים שהועלו, התביעה בגין לשון הרע נדחית.

לסיכום

45. לפיכך, נקבע כדלקמן:

א. ב- תמ"ש 08-09- 1644 תביעה למזונות אישה - הנתבע ישלם לתובעת סכום חד-פעמי בסך של 40,000 ש"ח.

ב. ב- תמ"ש- 21883-01 - תביעת לשון הרע - התביעה נדחית.

46. בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כתבי בי-דין או דברים שנאמרו במסגרת דיון והעשויים להיחשב כפרסומים מותרים