בתי-משפט לעניינים מינהליים

נדגיש כי ביום 11.4.13 תוקנה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנות 468, 469 ו- 471 לתקנות סדר הדין האזרחי - בוטלו. לפיכך, יש לקרוא פרק זה בכפוף לתיקונים שבוצעו בתקנות סדר הדין האזרחי {ראה גם פרקים 4 ו- 5 בחיבור זה הסוקרים את הדין החדש}.

1. מכרזים
ב- בש"א (חי') 11764/01 {ש. וש. פחטר יבוא נ' החברה הכלכלית לפיתוח קריית אתא הע"מ, תק-מח 2001(3), 3683 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, במסגרת עתירה מינהלית 411/01, אשר דחתה את עתירת המבקשות לביטול החלטת ועדת מכרזים,אשר מונתה ונתבקשה לפעול בהתאם לפסק-דין קודם, שניתן על-ידי כב' השופט ד' ביין בתיק אחר. בית-המשפט קבע:

"…אומר כבר בשלב זה, כי האופן בו אצה הדרך למשיבה מס' 1 להשלים את רכישת הדחסן אינה ראויה ואינה מכבדת רשות ציבורית הפועלת על-פי דין.

אמנם בית-המשפט לא מצא לנכון לעכב את ביצוע פסק-הדין, ואולם בנסיבות העניין, כאשר דיון נקבע במעמד הצדדים, בתוך 48 שעות ממועד הגשת בקשה, ולאחר שרכישת רכב הדחסן התעכבה חודשים רבים, היה מקום לצפות מהמשיבה מס' 1 לנהוג בהגינות ולהמתין יומיים נוספים בטרם תבוצע העסקה. התנהגות זו נלקחה בחשבון במסגרת שיקולי בית-המשפט בסיכום החלטה זו, במיוחד ככל שהדבר נוגע לפסיקת הוצאות.

לגופו של עניין, וגם לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבור אני כי אין מקום להיעתר לבקשה, ודינה להידחות.

הטעם הראשון הוא, שלמעשה מבקשות המבקשות לעכב ביצועו של פסק-דין אשר דוחה עתירה. הלכה היא כי לא ניתן לעכב ביצוע של פסק-דין הדוחה תובענה, פרט אולי לגבי גביית הוצאות. כי הרי בית-המשפט לא הורה על מתן סעד במובן החיובי של ביצוע פעולה, ובהתאם, אין מה לעכב.

אם הייתה כוונה לעכב תוצאה של פסק-דין, היה על המבקשות להגיש בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, בהתאם להוראות תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי.

משלא עשו כן, לא ניתן לעכב את ביצועו של פסק-הדין, שלמעשה אין בו כל סעד הכולל "ביצוע" של פעולה כלשהי.

הטעם השני הינו לגופו של עניין. הלכה היא כי:

'מימוש הזכייה בפסק-הדין בידי הצד הזוכה מתחיל מייד לאחר נתינתו של פסק-הדין, ורק במקרים חריגים המצדיקים זאת יינתן צו המעכב את מימוש הזכייה.'

כלל זה חל באופן עקרוני גם לעניין מכרזים. אין לומר כי כל הליך של מכרז, אשר במסגרתו מוגשת תביעה לבית-המשפט בידי מציע שלא עלה בידו לזכות במכרז מטעמים אלו או אחרים, מצדיק, מעצם טיבו, מתן צו מניעה, המעכב את המשך הליכי המכרז; זאת גם כאשר העיכוב מתבסס על הטענה, שפעולה לאורו של פסק-הדין אשר דחה את תביעתו של המבקש והכשיר את בחירתו של מציע אחר, תסכל את סיכוייו של המבקש לזכות במכרז. בדרך-כלל, גם בערעור הנוגע למכרז, הנטל על המבקש לעכב את הליכי המכרז, להראות שאם לא יינתן הצו יגרם לו נזק בלתי-הפיך, או, לפחות, שמאזן הנזקים שייגרמו אם לא יינתן צו המניעה נוטה לצדו. לא למותר להזכיר כי גם כאשר הסעד המבוקש בערעור הינו הצהרה על זכייה במכרז ולא פיצוי כספי, הרי האפשרות לזכות בפיצוי כספי אם לא יכול המבקש לממש את זכייתו בערעור עדיין פתוחה בפניו, ויש להביאה בגדר השיקולים לעניין מתן צו מניעה זמני עד לשמיעת הערעור (ראו לעניין זה ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו בע"מ, פ"ד מז(1), 667, 689-684 (1993); ע"א 9056/96 דולב, חברה למימון רכב בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, פסק-דין מיום 16.1.00; ב"ש 2236/01 קטימורה בע"מ נ' רשות השידור, תק-על 2001(4), 508 (2001)).

בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי ייגרם למבקשות נזק בלתי-הפיך אם תידחה הבקשה.

הטעם הראשון הוא, שהנזק, אם ייגרם, הוא נזק כספי, בר-פיצוי. בהתאם, וגם אם בסופו של דבר ייקבע כי דין הערעור להתקבל, ואולם לא יהיה בידי המבקשות לממש את זכייתן במכרז, עדיין ניתן יהיה לפסוק לזכותן סעד של פיצוי כספי הולם.

הטעם השני הוא, כי גם אם נרכש הדחסן על-ידי המשיבה מס' 1, אינני סבור כי יש בכך מעשה שלא ניתן לבטלו.

אין מדובר במקרה זה במכרז לביצוע עבודות בניה וכדומה. מטרת המכרז הינה קביעת הזוכה אשר יספק את רכב הדחסן למשיבה מס' 1.

אם אכן ייקבע, כי נפל פגם במכרז, וכי הייתה קנוניה בין המשיבות, לא תהיה מניעה לחייב אותן לבטל את העסקה באופן בו יוחזר רכב הדחסן למשיבה מס' 2, ולא תהיה מניעה לחייב את המשיבה מס' 1 לרכוש רכב דחסן מהמבקשות.

מטעם זה סבור אני, כי גם אם הושלמה עסקת רכישת הדחסן, אין מדובר בעסקה שלא ניתן יהיה לבטלה, ובהתאם, וגם אם המעשה עשוי, לא יהיה בכך כדי למנוע את הדיון בערעור ואת קבלתו, אם תימצא ערכאת הערעור לנכון לקבל את הערעור.
הטעם השלישי לדחיית הבקשה הוא, שלא שוכנעתי מעיון בנימוקי הבקשה ובפסק-הדין, כי על פניו קיימים סיכויים טובים לקבלת הערעור. אמנם נפלו פגמים בעבודת ועדת המכרזים, ופגמים אלו לא נעלמו מעיניו של כב' השופט ש' ברלינר, כמפורט בסעיף 5 לפסק-הדין. ואולם, בסיכומו של דבר, ולאחר ששקל בית-המשפט את כל השיקולים, לא שוכנע מחומר הראיות שבפניו, שוועדת המכרזים פעלה בחוסר תום-לב. נימוקי פסק-הדין מפורטים, ורוב טיעוני המבקשות בבקשה לעיכוב ביצוע נשקלו כבר במסגרת פסק-דינו של כב' השופט ש' ברלינר.

גם מטעם זה, שסיכויי הערעור אינם טובים, אינני סבור כי יש מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

אשר-על-כן, ומכל הטעמים שפורטו, אני מורה על דחיית הבקשה."

דחיית בקשה לעיכוב ביצוע בשל פסילת מכרז. לאור התקופה הקצרה של העבודות נשוא המכרז, מתן צו לעיכוב ביצוע עשוי להביא לכך שבפועל המבקשת תבצע את מלוא העבודות, ובכך תזכה, למעשה, בסעד המבוקש על ידה בערעור, ותסכל את ביצוע פסק-הדין אשר פסל את הצעתה.

בבחירה בין שתי הרעות: סבור בית-המשפט כי האפשרות הראשונה עדיפה, ובנוסף, לרשות המבקשת יעמוד סעד כספי.

ב- עע"מ 9257/04 {טיולי עתיד בע"מ נ' עיריית אום אל פחם ואח', תק-על 2004(4), 1042 (2004)} נפסק מפי כב' השופט י' עדיאל:

"1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ש' ברלינר), בו בוטלה זכייתה של המבקשת במכרז שפרסמה המשיבה 1.

2. העובדות הצריכות לענייננו הן אלו: ביום 8.8.04 פרסמה המשיבה 1, עיריית אום אל פחם (להלן: העירייה), מכרז למתן שירותי הסעה לתלמידי החינוך המיוחד. המדובר בהסעות לתקופה של שנת לימודים אחת, החל ביום 1.9.04, עם אופציה להארכה, באוטובוס המתאים למגבלותיהם של התלמידים. למכרז ניגשו שבע משתתפות, ביניהן המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה). המבקשת הוכרזה כזוכה, והחלה בביצוע העבודה נשוא המכרז. ביום 6.9.04 עתרה המשיבה לבית-המשפט לעניינים מינהליים לביטול זכייתה של המבקשת, בטענה כי הצעתה של האחרונה פסולה. כן ביקשה המשיבה כי יינתן צו מניעה זמני נגד המבקשת במעמד צד אחד. בית-המשפט סרב ליתן סעד זמני במעמד צד אחד, ותחת זאת זימן את הצדדים לדיון, שנקבע ליום 13.9.04. בתום הדיון, נתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה לגופה, ופסל בו את הצעת המבקשת במכרז.

3. בית-המשפט קמא קבע בפסק-דינו, כי הערבות הבנקאית שצורפה להצעתה של המבקשת לא תאמה את הוראות המכרז בשלושה עניינים: ראשית, המכרז הורה כי ייאמר בערבות שהסכום ישולם עם דרישה ראשונה שתגיע בכתב. בערבותה של המבקשת, לעומת זאת, נכתב כי הבנק ישלם 'תוך 7 ימים לאחר יום קבלת דרישתכם הראשונה בכתב'. שנית, ערבות המבקשת הוצמדה ל'מדד המחירים לצרכן הכולל ירקות ופירות', בעוד נדרש במכרז כי הערבות תוצמד ל"מדד המחירים לצרכן (כללי)". שלישית, בנוסח הערבות היה צריך לציין כי הערבות 'בלתי-חוזרת ובלתי-תלויה ולא ניתנת לביטול', ואילו ערבותה של המבקשת לא כללה סעיף כזה, ותחת זאת נאמר בה כי היא 'תישאר בתוקפה עד ליום 20.11.04'. בית-המשפט קמא קבע כי שלושה פגמים אלה מצטרפים לכדי פגם מהותי בערבותה של המבקשת, ועל-כן הורה על פסילת הצעתה של המבקשת, ועל בחירת זוכה מתאימה. על פסק-דין זה נסוב ערעורה של המבקשת, וכן בקשה זו לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.

4. המבקשת מציינת בבקשתה כי לדעתה סיכויי ערעורה "טובים ביותר". כך למשל טוענת היא, כי לא יוצגה בדיון שהתקיים בבית-המשפט קמא, כיוון שסברה שיידון רק עניין הסעד הזמני. להפתעתה, כך היא טוענת, התקיים דיון בעתירה לגופה, מבלי לקבל את הסכמת הצדדים לכך, ומבלי שניתנה למבקשת הזדמנות להעלות את טיעוניה בעתירה. עוד טוענת המבקשת, כי הערבות איננה פגומה, וכי ההבדלים בינה לבין נוסח הערבות שדרשה העירייה במכרז הינם טכניים בלבד, ואינם עולים כדי שינוי מהותי בתוכנם של הדברים. היא מוסיפה, כי כתב הערבות נוסח על-ידי פקידי הבנק, כך ששינויי הנוסח נערכו שלא באשמתה, ומכל מקום – כי אותם שינויים לא זיכו אותה ביתרון כלשהו על פני המשתתפות האחרות. המבקשת מפרטת פגמים שונים שנפלו, לטענתה, בהצעת המשיבה, אותם הסתירה האחרונה, לפי הטענה, מבית-המשפט קמא. אשר לנזקיה טוענת המבקשת, כי היא מבצעת את ההסעות בהן זכתה, מתחילת שנת הלימודים ביום 1.9.04. היא מציינת, כי נוכח זכייתה במכרז היא הקצתה ואף רכשה, לטענתה, אוטובוסים זעירים וכן רכב מיוחד עם מעלון לנכים. לטענתה, הפסקת ביצוע ההסעות תגרום לה לנזקים ולשיבושים בפעילותה, בכלל זה השבתת כלי הרכב המיוחד אותו רכשה לצורך ביצוע ההסעות. היא סבורה, כי שימור המצב הקיים ימנע את סיכולו של הערעור, ולא יגרום למשיבות לכל נזק, למעט נזק כספי, אם בכלל.

5. מתגובות העירייה והמשיבה לבקשה אנו למדים כי המצב העובדתי הינו שונה במקצת. מסתבר, כי לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט קמא, החליטה ועדת המכרזים של העירייה לבטל את המכרז ולפרסם מכרז אחר במקומו. נוכח זאת, הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. במהלך הדיון באותה בקשה, ביום 25.10.04, הגיעו העירייה והמשיבה לפשרה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה ייחתם חוזה בין העירייה לבין המשיבה לביצוע ההסעות. בית-המשפט קבע בהחלטתו כי המשיבה תחל בהסעות ביום 1.11.04, וכך אכן היה.

6. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצועו של פסק-הדין, ותומכת התנגדותה בשני טעמים: האחד, סיכוייו הנמוכים, לדעתה, של הערעור, נוכח החשיבות הרבה הנודעת לקיום נהלי המכרז – ובכלל זה הגשת ערבות בנקאית כנדרש – המיועדים להבטחת שוויון בין המשתתפים. הטעם השני הינו מאזן הנוחות הנוטה, לדבריה, לטובתה. המשיבה טוענת כי המבקשת לא הוכיחה כי ביצוע פסק-הדין יגרום לה נזק שאינו בר-תיקון, באופן שלא ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין. מאידך, טוענת המשיבה, עיכוב הביצוע יסב לה ולעירייה נזקים כבדים ביותר, שכן עיכוב הביצוע משמעו הפסקת ההסעות של תלמידי החינוך המיוחד עד להכרעה בערעור, או מסירת ההסעות לידי המבקשת, אשר הצעתה במכרז נפסלה.

7. בחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו, ודעתי היא כי אין לעכב את ביצוע פסק-הדין. מהחומר שלפניי עולה לכאורה, כי הדיון שאליו זומנה המבקשת ושעליו היא מלינה, נקבע כדיון בעתירה עצמה ולאו דווקא בבקשה למתן הסעד הזמני. נוכח זאת, אם בחרה המבקשת להופיע באותו דיון ללא ייצוג, אין היא יכולה להלין אלא על עצמה. יתרה-מזו, בפרוטוקול הדיון מאותו יום, ניכר כי הדיון התנהל לגופה של העתירה, וחרף זאת איננו מוצאים בקשה מצד המבקשת לדחיית הדיון בשל היותה בלתי-מיוצגת או מטעם אחר. נהפוך הוא, כל שמצאה היא לומר בסופו של דיון היה כי 'אנו סומכים על עורך-הדין של הרשות והוא יבדוק'. כן יש להביא במניין השיקולים את דחיפותו הברורה של הדיון אשר נערך ביום 13.9.04, היינו לאחר שהתחילה שנת הלימודים, אשר היה הכרח לסיימו ולהכריע בו בהקדם האפשרי. כמו-כן, נוכח נימוקיו של בית-המשפט קמא בעניין הפגמים בערבותה של המבקשת, במיוחד הנימוק לעניין הגבלת תוקפה של הערבות עד ליום 20.11.04, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים. ולבסוף, אני סבור כי במקרה זה נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבה, אשר החלה במתן שירותי ההסעה כבר ביום 1.11.04 בהתאם לחוזה שנכרת עמה על-פי החלטת בית-המשפט מיום 25.10.04. לעומת זאת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי ייגרם לה נזק בלתי-הפיך מאי-עיכובו של פסק-הדין, ונראה כי אם אכן היא תינזק, יהא נזקה כספי בלבד. אוסיף ואציין, כי לאור התקופה הקצרה של העבודות נשוא המכרז, מתן צו לעיכוב ביצוע עשוי להביא לכך שבפועל המבקשת תבצע את מלוא העבודות, ובכך תזכה, למעשה, בסעד המבוקש על ידה בערעור, ותסכל את ביצוע פסק-הדין אשר פסל את הצעתה. בבחירה בין שתי הרעות: סיכול הערעור כתוצאה מדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, או סיכול פסק-הדין בדרך של מתן עיכוב ביצוע, אני סבור שהאפשרות הראשונה עדיפה. מה גם, שלרשות המבקשת יעמוד סעד כספי, כאמור לעיל.

התוצאה היא שהבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחית."

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בעתירה מינהלית, לפיו הוצהר כי היתר בניה לבניית תחנת דלק בטל, ניתן צו האוסר על הפעלתה והוחזר הדיון בהיתר לוועדה המקומית לתכנון ולבניה. הבקשה נדונה ב- עע"מ 9312/04 {דבוריה סטאר חב' לדלק בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 1048 (2004)}. נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"העובדות וההליך בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים
2. לה"ה סרחאן (המשיבים מס' 14-3) חלקת מקרקעין בגליל, אשר גובלת בכביש 806 בצדו המזרחי, צפונית לכפר עילבון ולצומת דיר חנא ודרומית לכפר מע'אר. חברה שלימים נהייתה חברת בת של סונול ישראל בע"מ (האחרונה הינה המשיבה מס' 1, להלן: סונול) קיימה מגעים בעבר עם ה"ה סרחאן בכדי להקים תחנת דלק בחלקה, ואף הוצא היתר בניה (קודם) לשם מטרה זו. בשלב מסויים החליטה חברת הבת שאין לה עניין בחלקה. לאחר מכן, דבוריה סטאר חב' לדלק בע"מ ואחים ס.ע. אברהים בע"מ (המבקשות, להלן גם – המפעילות) התקשרו עם ה"ה סרחאן בכדי להקים תחנת דלק בחלקה. הוצא היתר בניה חדש – הוא ההיתר נשוא ענייננו – והתנה נבנתה. המבקשות התחילו להפעיל את התחנה אף שלא היה בידם טופס איכלוס כדין.

3. ביום 18.7.04 הגישה סונול – אשר לא הסתירה את מעורבות חברת הבת שלה בניסיון להקים תחנת דלק בחקלה בעבר או את העובדה שיש לה תחנת דלק בקרבת מקום בכפר מע'אר – עתירה מינהלית נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי (המשיבה מס' 2, להלן: הוועדה המקומית) אשר הוציאה את היתר הבניה שעל-פיו נבנתה התחנה, נגד המפעילות ונגד ה"ה סרחאן, בעלי החלקה. בעתירה המינהלית עתרה סונול לצווים המבטלים את היתר הבניה והמורים על סגירת התחנה. נטען בעתירה, כי היתר הבניה הוצא על בסיס זיופים שביצעו ה"ה סרחאן והמפעילות במסמכים, אשר הובילו לכך שלא הוכנס בהיתר תנאי שהתנה מע"צ (המשיבה מס' 15) לאישורו – ביטול צומת הנמצא עשרות מטרים דרומית לחלקה (להלן: הצומת הדרומי). נטען בעתירה כי ההיתר, המתיר הקמת צומת חדש לכניסה לתחנה כה קרוב לצומת הדרומי שלא בוטל, נוגד את תמ"א 18; כן נטען כי ההיתר נוגד הוראות שונות בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. עוד נטען בעתירה כי לוועדה המקומית הייתה חובה מוגברת לניקיון כפיים, עקב היות אחד מה"ה סרחאן חבר בה וכי היא עצמה את עיניה בכדי שלא תראה את מעשי ה"ה סרחאן והמפעילות. נטען, כי הפעלת התחנה, על צומתה החדש וללא ביטול הצומת הדרומי, מהווה סכנת חיים ממש.

4. יחד עם העתירה התבקש "צו מניעה זמני". ביום 20.7.2004 הוציא בית-המשפט לעניינים מינהליים צו ביניים האוסר על הפעלת התחנה וצירף את מע"צ – אשר תמכה בטענותיה של סונול – כמשיבה לעתירה.

5. ביום 15.9.04 נתן בית-המשפט לעניינים מינהליים את פסק-הדין בעתירה. בית-המשפט קבע, כי כפיהם של כל הצדדים נקיות וכי סונול הראתה זכות עמידה, אף שאין לה עניין ישיר בהחלטת הוועדה המקומית. נקבע, כי ניתן וצריך היה להבין, מהמסמכים שעמדו בפני הוועדה המקומית, כי מע"צ מתנה את היתר בניה בביטול הצומת הדרומי. בית-המשפט קבע, כי אף אם מע"צ לא רשמה "צומת לביטול" על המקום הרלוונטי בתשריט שערכה, 'גם מי שאינו בעל מקצוע בתחום התכנון או ההנדסה יכול להתרשם כי כך הם פני הדברים'. בית-המשפט פירט חלק מהסימנים בתשריט של מע"צ המעידים על ביטול הצומת הדרומי: שרטוט מדרכה על פני מיקומו של הצומת הדרומי; שרטוט נתיב האטה לצומת החדש וכן חיצים המראים את כיווני התנועה בו; העדר רדיוס פניה לצומת הדרומי; דרישה לאישור "מקורות" לתוכנית, כאשר הדרך היוצאת מהצומת הדרומי מובילה למתקן השייך לה; שרטוט כביש חדש שיוביל מהצומת החדש אל המתקן האמור. בית-המשפט קבע כי הוועדה המקומית עצמה עיניה לגבי סימנים אלו. עוד נקבע, לאור מכתב של מהנדסת הוועדה המקומית לאחד מבעלי החלקה, בו נשאל מדוע בהעתק אחד של הבקשה מופיעות המילים "צומת לביטול" ובהעתק אחר מילים אלו נעדרות, כי היה על הוועדה לפנות למע"צ שתבהיר עמדתה. נקבע כי מסמך נוסף שביקשה מע"צ להעביר לוועדה המקומית, המבהיר את עמידתה על ביטול הצומת הדרומי, לא הגיע לידיה. כן צוינה תשובת הוועדה המקומית לבית-המשפט, לפיה אילו מסמך זה עמד בפניה, היא הייתה מתחשבת בו 'ואפשר שהיו נמנעים בשל כך להוציא את ההיתר'. בית-המשפט קבע כי אף הוועדה המקומית סבורה, כי בהעדר אישור מע"צ או למצער נימוק המסביר את דחיית עמדת מע"צ, יש לבטל את ההיתר.

6. בפסק-הדין, מציין בית-המשפט כי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ביקשה להצטרף להליך; הבקשה סורבה, אך בית-המשפט שמע את דברי הוועדה המחוזית. מסתבר, כי על-פי התוכנית המפורטת, דווקא הצומת הדרומי אמור להישאר על כנו ולהוות דרך הגישה הבלעדית לתחנת הדלק, ואילו לצומת החדש שהותר בהיתר הבניה ונבנה בפועל, אין מקום. בית-המשפט קבע כי הוועדה המקומית אישרה את הצומת החדש בכדי להימנע, מטעמים לא מוצדקים, מהפקעה בחלקה שליד תחנת הדלק – הפקעה לצורך בניית כביש שיחבר בין התחנה לבין הדרך המובילה לצומת הדרומי. כך, לפי פסק-הדין, יצרה הוועדה המקומית – במתן אישור לקיום שני הצמתים – ייצור כלאיים בלתי-ראוי מסוכן.

7. בית-המשפט הורה, כאמור, על ביטול היתר הבניה, על איסור הפעלת תחנת הדלק ועל החזרת הדיון בבקשה להיתר בניה לוועדה המקומית, אשר תשקול, בין היתר, את עמדת מע"צ.

הבקשה לעיכוב ביצוע
8. כאמור, פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים ניתן ביום 15.9.04; ביום 17.10.04, בחלוף יותר מחודש ימים, הוגשה לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (יחד עם ערעור על פסק-הדין, שהגשתו עמדה במועד בזכות אי-ספירת יום ו' ויום שבת לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ותקנה 4 לתקנות בתי-המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983). במהלך החודש האמור, לא פנו המבקשות לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשות – הן המפעילות – טוענות בבקשה כי לערעורם סיכויים טובים. בערעור נטען, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים חרג מסמכותו עת שביטל את היתר הבניה. זאת, על-פי הטענה, כי סעיף 216(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המאפשר לוועדה המקומית לבטל היתר שניתן על-סמך פרטים בלתי-נכונים (בנסיבות מסויימות), אינו חל על הפרטים שנמסרו ממע"צ כי ההתייעצות עמה לא הייתה כלל חובה. ועוד: לפי סעיף 216(א) סיפא, ממילא אין לבטל היתר לאחר שבניה החלה. נטען בערעור, בנוסף, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים חרג מסמכותו בכך שהורה למבקשות ולבעלי החלקה שלא להפעיל את תחנת הדלק. זאת, לפי הנטען, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך ליתן צווים נגד "רשות" בלבד, והמבקשות ובעלי החלקה אינם "רשות" כהגדרתה בחוק. נטען כי הצו האוסר הפעלת התחנה הוצא בחוסר סמכות מסיבה נוספת: צו סגירה מוסדר בפרק י' לחוק התכנון והבניה, והסמכות להוציאו מסורה לבית-משפט השלום ולבית-המשפט לעניינים מקומיים. אף נטען, כי במתן צו האוסר את הפעלת התחנה במסגרת עתירה מינהלית ולא בהליך פלילי לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, נשללו מהמבקשות זכויות הניתנות לנאשמים בפלילים.

מעבר לטענות בעניין סמכות, טוענות המבקשות בערעורן כי בית-המשפט לעניינים מינהליים היה צריך לדחות את העתירה על-הסף עקב אי-מיצוי הליכים בפני ועדות התכנון, העדר ניקיון כפיים ושיהוי; נטען, לעניין שיהוי, כי חברת הבת יזמה את היתר הבניה הקודם הנזכר – ובו צומת חדש ללא ביטול הצומת הדרומי – כשנתיים לפני הגשת העתירה.
בעניין ביטול היתר הבניה נטען בערעור, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים התעלם מחזקת תקינות המעשה המינהלי. לגופו של עניין, נטען כי בית-המשפט החליף את שיקול-הדעת של הוועדה המקומית ואף טעה בקביעת עובדות תכנוניות: נטען כי סימנים אחרים בתשריט של מע"צ מצביעים דווקא על אי-ביטול הצומת הדרומי, כי הצומת הדרומי כלל אינו "צומת" כהגדרתו בתמ"א 18 וכי אף אם מדובר ב"צומת", טעה בית-המשפט לגבי סוג הצומת, כאשר המרחק בין שני הצמתים, לפי סיווגם הנכון, אינו חורג מהמותר בתמ"א 18. אף בהנחה שקיים פגם בהיתר, נטען כי בית-המשפט התעלם מהלכת הבטלות היחסית.

9. המבקשות טוענות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. הן טוענות כי אי-עיכוב ביצוע עלול לגרור נזק כספי בלתי-יתוקן – השקעות בסך מיליוני שקלים בתחנת הדלק והתחייבויות בחוזים עם צדדים שלישיים. כסעד חלופי לעיכוב ביצוע מלא, מתבקש, לחילופין, עיכוב ביצועו של הצו האוסר את הפעלת תחנת הדלק עד לבירור הערעור.

10. ה"ה סרחאן, בעלי החלקה, מסכימים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

11. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השאירה את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעת בית-המשפט.

12. מע"צ, בתגובתה, טענה, תחילה, כי יש לדחות את הבקשה לאור העדר פניה קודמת בבקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט קמא (עע"מ 10549/02 מדינת ישראל – מע"צ נ' כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003)). בעקבות החלטתי מיום 1.11.2004, בה ביקשתי את התייחסות המבקשות להחלטה האמורה, הודיעה המדינה כי היא נסוגה מהטענה בעניין פניה לערכאה הראשונה; זאת, לאור עמדת המדינה, אשר התקבלה ב- עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור נ' העמותה למען מידע מוסרי, פ"ד נז(6), 953 (2003), לפיה ניתן לפנות ישירות לבית-המשפט שלערעור לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים מרגע הגשת הערעור. לגוף העניין, מתנגדת מע"צ לבקשה לאור הסיכון לחיי אדם במידה והתחנה תופעל, הגובר, לטענתה, על האינטרסים הכלכליים הנדונים. ממילא – כך טוענת מע"צ – אין לתחנה טופס אכלוס והוועדה המקומית הצהירה בפני בית-המשפט קמא כי לא ניתן להפעיל את התחנה ללא אישור סופי ממע"צ.

13. סונול מתנגדת אף היא לבקשה. אף סונול טענה, לפי עע"מ 10549/02 הנזכר, כי יש לדחות את הבקשה עקב העדר פניה לבית-המשפט קמא, ולא חזרה בה מטענה זו. לגופו של עניין, הדגישה סונול, מתחרתה העסקית של המבקשות, את סכנת החיים הצפויה מהיתר הבניה ומהפעלת תחנת הדלק. ממילא, טוענת סונול, אף אם יעוכב פסק-הדין, נדרש אישורה של מע"צ בכדי להפעיל את התחנה.

לטענת סונול, סיכויי הערעור קלושים. ניקיון כפיה נקבע על-ידי בית-המשפט כממצא עובדתי. לעניין טענת השיהוי, טוענת סונול כי היא לא ידעה כיצד תופעל התחנה בפועל עד למועד סמוך להגשת העתירה. בנושא הסמכות, מציינת סונול כי המבקשות מעלות את טענותיהן בעניין זה לראשונה בערעור. לגופן של טענות סמכות, טוענת סונול כי העתירה הופנתה נגד החלטה של וועדה מקומית, שהינה, לעניין חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, "רשות"; צו איסור הפעלת התחנה הוצא רק כפועל יוצא מהצו המבטל את היתר הבניה. נטען כי בית-המשפט לעניינים מינהליים ממילא נוהג להוציא צווים נגד גופים פרטיים. לעניין טענות המבקשות בעניין פרק י' לחוק התכנון והבניה, טוענת סונול כי מדובר בעתירתה בסוגיה אזרחית ולא פלילית, והיא מפנה ל- בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נז(1), 121 (2002), הקובע, לטענתה, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות בעניין אכיפת חוק התכנון והבניה. סונול דוחה את טענות המבקשות בעניין סעיף 216 לחוק התכנון והבניה: לא מדובר במקרה זה, לטענתה, בפרטים בלתי-נכונים; כל הנתונים עמדו בפני הוועדה המקומית, אך היא עצמה עיניה. ממילא – כך נטען – סעיף 216 האמור עוסק בסמכות הוועדה המקומית ואינו תוחם את סמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים. לגוף הכרעתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים במחלוקת, טוענת סונול כי בית-המשפט לא החליף את שיקול-דעתה של הוועדה המקומית; בפסק-הדין הובאה דעה של הוועדה עצמה, לפיה אפשר שהייתה נמנעת מהוצאת ההיתר לו הייתה ערה לעמדתה של מע"צ. סונול טוענת, כי חזקת תקינות המעשה המינהלי נסתרה על-ידי קביעות המהוות ממצאים עובדתיים. לעניין תמ"א 18, טוענת סונול כי הצומת הדרומי אכן הינו "צומת", ואף אם אינו "צומת", מדובר בחיבור או התחברות לכביש איזורי, ולפיכך נדרש מרחק של 600 מטרים בין שתי ההצטלבויות.

14. לעניין מאזן נוחות, טוענת סונול כי הסיכון לחיי אדם גובר על הנזק כלכלי הנטען, המהווה נזק הדיר. סונול מצביעה על העובדה שהמבקשות חיכו חודש מאז מתן פסק-הדין כדי לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע. כן מלינה סונול, כי אם פסק-הדין יעוכב, היא תיפגע מהפעילות העסקית הפיראטית של המבקשות, עת שהיא עצמה מחוייבת לעבוד כחוק.

15. המבקשות ביקשו להשיב לתגובות המשיבים. בתשובתן נטען, בנושא פרק י' לחוק התכנון והבניה, כי סונול מפרשת את פסק-דין יעקובוביץ באופן מוטעה. כן טוענות המבקשות, כי סונול מסתמכת, בטעות, על הוראות השייכות לתיקון מוצע לתמ"א 18, שמקורן בהנחיות מע"צ, הנחשבות בעיני המועצה הארצית עצמה כבלתי-סבירות. כן טוענות המבקשות, כי הכלל בעניין אי-עיכוב ביצוע נוכח נזק כספי חל על פסקי-דין אזרחיים, ואילו בענייננו מדובר בפסק-דין מינהלי.

דיון
16. החלטתי לדחות את הבקשה. מע"צ, המוחזקת כנטולת פניות ביריבות בין סונול לבין המפעילות ובעלי החלקה, רואה בהפעלת התחנה סכנת חיים. לכך יש להוסיף, כי אף הוועדה המקומית, אשר הוציאה את היתר הבניה, החליטה להשאיר את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעת בית-המשפט. מול סכנת החיים הנטענת, עומדים נזקיהן הכספיים הנטענים של המבקשות. אין צורך במקרה זה להיכנס לשאלה אם הכלל בעיכוב ביצוע אזרחי בעניין אי-עיכוב ביצוע פסקי-דין כספיים חל בעיכוב ביצוע פסקי-דין מינהליים: אף מבלי להיזקק לכלל כאמור, הרי הנזק הכספי הנטען בבקשה זו אינו נזק בלתי-הפיך (ראו: עע"מ 1303/03 אלגדפון שרותי תקשורת בע"מ נ' בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח', תק-על 2003(1), 2108 (2003)): המבקשות לא טענו מפורשות, וממילא לא ביססו, כי אי-עיכוב ביצוע ימוטט אותן כליל (ראו: בש"א 2449/96 לוי נ' לוי, תק-על 96(2), 191 (1996); ע"א 321/04 גודמאן מתכות בע"מ נ' מנהל מע"מ ירושלים, תק-על 2004(1), 687 (2004)) ולא טענו כי לא ניתן יהיה להיפרע מסונול במידה וערעורן יתקבל. המבקשות אינן טוענות לנזק בלתי-הפיך אם לא יעוכב פסק-הדין או חלקו; אין צורך להכביר מילים לגבי הנזק הבלתי-הפיך – חלילה – העלול להיגרם בתאונת דרכים עקב עיכוב ביצוע פסק-הדין. אף אם יעוכב ביצוע פסק-הדין, אסור להפעיל את התחנה ללא טופס אכלוס (ולטענת הוועדה המקומית, אף ללא אישור סופי ממע"צ). מאזן הנוחות נוטה לאופן ברור לרעת המבקשות. זאת, אף מבלי שטענות סונול – מתחרה עסקית – בעניין סכנת חיים תהוונה יסודות לקביעתי.

כאמור, באמור לעיל די לקבוע שהמבקשות לא עמדו בנטל בעניין מאזן הנוחות. למעלה מן הצורך אציין, כי קצב הטיפול של המבקשות בעניינן לא הוסיף לטענותיהן בעניין הנזק החמור הצפוי להן מאי-עיכוב ביצוע פסק-הדין. המבקשות ציינו סכומי החזרי הלוואות חודשיים ורווחים חודשיים העלולים ללכת לאיבוד. אם ניתן היה לשער כי הלחץ להחזיר הלוואות הוביל להפעלת התחנה אף טרם קבלת טופס אכלוס, השערה זו נמוגה לאור העובדה שהמבקשות לא ביקשו לערער על צו הביניים שהוצא כשלושה חודשים לפני הבקשה שבפני (ראו סעיף 12(ב)(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000), לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע עד הגשת הערעור – אשר אף הוא הוגש במועד האחרון על-פי דין – ואף ניצלו את כל הזמן שנקצב, לבקשתן, לתשובתן לתגובות לבקשה. ממילא – אף אם הייתי מעכבת את ביצוע פסק-הדין, אסור היה, לפחות עד קבלת טופס אכלוס, להפעיל את התחנה.

17. לעניין סיכויי הערעור אניח, מבלי להביע עמדה, כי לחלק מהטענות בו – בעיקר טענות שעניינן סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים וטענות משפטיות בעניין תכנון, לעומת טענות אחרות בעניין ממצאים עובדתיים – יש סיכוי. סיכוי זה, אף בהנחה שקיים, אינו כה בולט וברור על-פניו, שיש בו כדי להסיט את המוקד, במקרה הזה, ממאזן הנוחות הנוטה באופן חזק נגד המבקשות. ועוד: אף אם תתקבלנה טענות משפטיות בערעור, אין מקום להניח שהתוצאה תהיה מתן אישור לתחנה לפעול תוך סיכון חיי אדם.

נמסר על-ידי הוועדה המקומית ומע"צ, כי הדיון בהיתר עליו הורה בית-המשפט לעניינים מינהליים קבוע למחצית השנייה של חודש זה. לא ראייתי מקום לעכב אף את ביצוע הוראה זו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. במידה והוועדה המקומית תיתן היתר בניה לתחנה, ייתכן ויתייתרו הערעור והצורך בעיכוב ביצוע. במידה ולא יינתן היתר בניה חדש, הדבר לא יסכל את הערעור, שעניינו ההיתר שניתן ובוטל. אף אין לעת זו חשש גדול, לאור יומן בית-משפט זה, שהדיון בוועדה המקומית בחודש זה והדיון בערעור זה יתקיימו בו זמנית (ראו והשוו עע"מ 10549/02 הנזכר).

לאור כל האמור – הבקשה נדחית. לאור התוצאה עליה הגעתי – אין צורך שאכריע בעניין משקל העדר פניה קודמת לבית-המשפט לעניינים מינהליים."

ב- בש"מ 2236/01 {קטימורה בע"מ נ' רשות השידור, תק-על 2001(2), 508 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-דין שדחה עתירה לפסול מכרז. בית-המשפט קבע:

"בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין שעניינו מכרז
רשות השידור ערכה מכרז לרכישתו של ציוד לביצוע שידורי טלוויזיה ולעריכת חדשות. חברת קטימורה בע"מ, המבקשת בבקשה הנוכחית (קטימורה), עתרה לבית-המשפט המחוזי בבקשה כי יצהיר ש"המכרז הינו פסול וכי תנאיו הופכים אותו למכרז תפור". טענתה העיקרית של קטימורה הייתה, כי אסור היה על רשות השידור להתיר להגיש במכרז הצעות לציוד מסויים - שהינו ציוד זול יחסית - שכן התרת הצעות של אותו ציוד הוציאה למעשה מן התחרות ספקים, כקטימורה, שלהם ציוד איכותי יותר ויקר יותר. קיום מכרז אשר אינו מאפשר לה, לקטימורה, להתחרות במחיר המוצע בידי יצרני הציוד הזול הינו, לדעתה, בלתי-שוויוני, ומכאן שהוא פסול.

בית-המשפט המחוזי דחה את עתירתה של קטימורה בקובעו כי אין פסול בתנאי המכרז כפי שקבעה אותם רשות השידור. בה-בעת הורה בית-המשפט קמא לרשות השידור כי תחשוף, כבקשת קטימורה, את משקל הקריטריונים הקובעים בבחירת ההצעה הזוכה. עוד הורה בית-המשפט את רשות השידור, כי 'תפרסם את העובדה שהיא נכונה לדון גם בהצעות אחרות לציוד, ובלבד שהציוד המוצע יניב ויפיק את אותן תוצאות העומדות נגד עיני (רשות השידור)'.

קטימורה הגישה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא, ובקשתה כיום היא - למעשה - כי רשות השידור לא תכריע במכרז עד אם יוכרע הדין בערעור.

שלא כטענתה של קטימורה, הכללים החלים על עיכוב ביצועו של פסק-דין בענייני מכרז - גם בעניין שלפנינו - הם אותם כללים החלים על עיכוב ביצועו של פסק-דין על דרך-הכלל. אכן, ענייני מכרז מחדדים עניינים מסויימים בנושאי עיכוב ביצועו של פסק-דין, הן לעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין הן לעניין אי-עיכוב ביצועו. אשר לעיכוב ביצועו של פסק-דין ייאמר, כי טיבו של מכרז הוא - על דרך-הכלל - שיש לבצעו תוך זמן קצר, ועיכוב ביצועו של מכרז עד שמיעת הערעור יכול שישמוט את הקרקע מתחת לכל המכרז כולו. ואשר לאי-עיכוב של פסק-דין ייאמר, כי אם לא יעוכב ביצועו של המכרז, עלול המערער לאבד את זכותו לזכות במכרז או להביא לביטולו; שכן אם יבוצע המכרז, כיצד יוכל המכרז לזכות בו או להביא לביטולו? בה-בעת, כללי - המסגרת לעיכוב ביצוע הם הכללים החלים במקרה רגיל של בקשה לעיכוב ביצוע, דהיינו: השאלה אם ביצוע פסק-הדין יביא על המערער נזק שאינו ניתן לתיקון; סיכויי הערעור; ומאזן הנוחות. ראו, למשל: ע"א 3191/99 בראשי נ' וינשטיין, תק-על 99(2), 507 (1999); ע"א 9056/99, דולב חברה למימון רכב בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, תק-על 2000(1), 190 (2000).

אשר לענייננו שלנו. נפתח בשאלה הראשונה, והיא: האם ייגרם לקטימורה נזק בלתי-הפיך אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין? התשובה לשאלה זו תולה עצמה בשאלת-משנה, לאמור, מהו נזק בלתי-הפיך בהקשר ביצועו או אי-ביצועו של מכרז? קרוב להניח שאם לא יעוכב ביצועו של המכרז, תמשיך רשות השידור בדרכה, תכריע במכרז, וככל הנראה יזכה אחד ממתחריה של קטימורה באספקת הציוד המבוקש. קטימורה תחמיץ איפוא את המכרז. האם הפסד זה נראה בו נזק בלתי-הפיך במשמעות ההלכה לעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין? התשובה, לדעתי, היא בשלילה; כך, מכל מקום, על דרך-הכלל. לו אחרת אמרנו, כי אז היינו מנחיתים מכה קשה על משפט המכרזים - בייחוד בנושאים של ביצוע עבודות, אך לא רק בהם - ופסקי-דין בענייניהם של מכרזים יכולים היו להביא לעיכוב ביצועם של מכרזים זמן בלתי-מתקבל על הדעת. נאמר איפוא כך: סירוב לעכב ביצועו של פסק-דין בנושא מכרזים לא נראה בו נזק בלתי-הפיך אך באשר המערער יכול שיאבד את זכותו לזכות במכרז או להשתתף במכרז. טעם הדבר הוא, ששמורה לו למערער זכותו לתבוע פיצויי נזק על-כך שבעל המכרז לא זיכה אותו במכרז - או לא התיר לו להשתתף במכרז - אם יעלה בידו להוכיח כי החלטתו של בעל המכרז החלטה שלא כדין הייתה וכי החלטה זו הביאה עליו נזק.

לענייננו נאמר, כי אי-עיכוב ביצועו של פסק-הדין לא יגרום לקטימורה נזק בלתי-הפיך, והוא נזק שקיומו הוא תנאי מוקדם לעיכוב ביצועו של פסק-דין.

ושוב: טעם הדבר הוא שזכותה של קטימורה שמורה לה לתבוע פיצויי נזיקין מרשות השידור. ראו, למשל: ע"א 6089/97 תפנית אדריכלות בע"מ נ' משרד הפנים, תק-על 97(3), 1041 (1997); השוו עוד: ע"א 700/89 חברת החשמל נ' מליבו, פ"ד מז(1), 667, 689-684 (1993).

נמהר ונוסיף שככל כלל במשפט, גם כלל זה כלל גמיש הוא ובא הוא אלינו וחריגים בצידו. בכל עניין ועניין שיבוא לפנינו יהא עלינו לבלוש ולחקור היטב, ולהכריע בשאלה אם פיצויי נזיקין יש בהם אמנם תחליף נאות לזכייה במכרז או לביטולו של המכרז. ואולם, תחנת המוצא למסע תהא בכלל שקבענו למעלה.

אם בדברים שאמרנו אין די, הנה מאזן הנוחות אף הוא נוטה לחובתה של קטימורה ולזכותה של רשות השידור. אכן, אם יעוכב ביצועו של המכרז עד להכרעה בערעור, כי אז ייגרם לרשות השידור נזק ניכר. רשות השידור מבקשת לצייד עצמה בציוד משוכלל הנדרש לה לשידוריה - כמוה כרשויות שידור משוכללות ומודרניות - ושימוש בציוד המיושן שבידיה גורם לה קשיים לא -מעטים ואף נזקים כספיים. במאזן הנוחות שבין קטימורה לבין רשות השידור נוטה הכף, ובבירור, לטובתה של רשות השידור.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי סיכויי ערעורה של קטימורה נראים קלושים בעיניי, וגם מצד זה ראויה היא בקשתה כי תידחה.

אני מחליט לדחות את הבקשה לעיכוב ביצועו של המכרז נשוא הדיון, ואני מחייב את קטימורה לשלם לרשות השידור הוצאותיה בבקשה זו, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 15,000 ש"ח."

ב- ע"א 8154/00 {אבו ראס ראסם נ' ועדת המכרזים של עיריית תמרה, תק-על 2000(4), 888 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, לפיו נדחתה תובענת המבקשת לביטול זכייתה של המשיבה 3 במכרז שפרסמה עיריית טמרה, לבנייתה של תוספת לבית הספר בטמרה, ועל הכרזת משיבה 3 כמי שזכתה במכרז זה.

בדחותו את הבקשה לעיכוב קבע בית-המשפט:

"במסגרת הדיון בעיכוב ביצוע, הכלל הוא כי משזכה צד לדיון בפסק-דין, זכאי הוא לממשו לאלתר, ואין רואים בהגשת הערעור עילה למנוע זאת ממנו. על המבקש עיכוב ביצוע להראות שקיים חשש ממשי כי ביצועו המיידי של פסק-הדין, נשוא הערעור, יגרום נזק בלתי-הפיך למבקש. וגם אז מצווה בית-המשפט לבחון את מאזן הנוחיות, ועל-פי השקפתי זה נוטה בבירור לטובת המשיבים.

עיכוב בנייתה של התוספת לבית הספר כרוכה בנזק לציבור, ומאידך, אם תזכה המשיבה בערעורה, נזקה הוא מן הסוג שניתן למצוא לו מזור בדרך של פיצוי הולם.
3. מכאן החלטתי לדחות את עתירותיה של המבקשת, הן לעניין סוגיית עיכוב ביצועו של פסק-הדין, וגם לעניין צווי הביניים בערעור."

ב- בש"א 6927/93 {מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, תק-על 93(4), 5 (1993)} נדונה בקשה לעיכוב פסק-דין בנושא מכרז. בית-המשפט קבע:

"חברת החשמל לישראל בע"מ יצאה במכרז (או מעין-מכרז) בין-לאומי, לבנייתן של 2 גוררות האמורות לשמש בנמל הפחם שבחדרה. לאחר ניפוי מציעים אלה ואחרים נותרו לסוף שתי מציעות, והן, מספנות ישראל בע"מ וחברת פרגוסון הסקוטית. לאחר בירורים ושיחות וחילופי כתבים ודברים, החליטה חברת החשמל להעדיף את הצעתה של חברת פרגוסון על הצעתה של מספנות ישראל, בעיקר בשל המחיר הזול יותר של הצעת פרגוסון, אך כנראה לא מטעם זה בלבד (כך, למצער, לטענת חברת החשמל).

החלטה זו לא נשאה חן בעיני מספנות ישראל, אשר-על-כן פנתה זו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על דרך של המרצת פתיחה, וביקשה פסק מצהיר כי דווקא היא אמורה הייתה לזכות באותו מכרז או מעין-מכרז, ולחלופין, כי יש לבטל אותו הליך של מכרז או מעין-מכרז, בשל היותו נגוע בפגמים מהותיים. בית-המשפט המחוזי ישב על המדוכה, ולסוף החליט - מפי כב' השופט א' גורן - לדחות את בקשתה של מספנות ישראל. על פסק-דין זה הגישה מספנות ישראל ערעור לבית-משפט זה, ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע עד אם יחליט בית-המשפט העליון בערעור לגופו.

המשיבות לבקשה היו והינן חברת החשמל וחברת פרגוסון, וכל אחת מן השלוש - המבקשת ושתי המשיבות - עשו כמיטב יכולתן כדי לערום לפניי מסמכים וניירות אשר לא יימנו מספור, והכול כדי להוכיח ולהיווכח כי יש ונכון - או כי אין ולא יהיה זה נכון - ליתן צו עיכוב ביצוע. כסבור הייתי שאני אמור לשבת בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-דין, והנה מצאתי עצמי במעבה הערעור עצמו. עיינתי במסמכים, ונמצא לי כי כל החלטה שאתן עלולה להכריע את הערעור לגופו; שאם איענה לבקשה לעיכוב-ביצוע והערעור לגופו יישמע במהלכם הרגיל של הדברים, כי אז עלול להיגרם למשיבות - בוודאי כך לחברת החשמל - נזק שאפשר אינו ניתן לתיקון, ואולי אף למעלה מכך. ואילו אם לא איענה לבקשה ולא אתן צו עיכוב בידיה של מספנות ישראל, כי אז - אם יישמע הערעור במהלכם הרגיל של הדברים - יהיה הערעור חשוב כמת: שהרי ביני לביני תסתיים בניית הגוררות ואפשר אף יגיע זמן מכרז חדש לגוררות חדשות תחתיהן.

משידעתי כי בהחלטתי לכאן או לכאן יוכרע הערעור לגופו, עשיתי להקדמת שמיעתו של הערעור; לשמחתי צלח הדבר בידי: שמיעת הערעור נקבעה ליום 16 בינואר 1994, ולאחר מכן, ומטעמים שאינם נוגעים לבעלי הדין, הועתקה השמיעה ליום 19 בינואר 1994. סברתי לתומי כי עשיתי טוב, וכי על דרך זה נעשה וייעשה צדק לשני הצדדים, גם למערערת וגם לכל אחת מהמשיבות. צדק, כידוע, אינו אך צדק ליחיד, אלא צדק לכל יחידי החברה, ואני אמרתי אל ליבי כי כך ייעשה צדק לכל בעלי הדין. מסתבר שטעיתי, ושתי המשיבות גם יחד עמדו על דעתן כי אסרב ליתן צו עיכוב בידי מספנות ישראל בטוענן בחוזקה כי טווח של שלושה שבועות שנותר עד שמיעת הערעור לגופו, יגרום להן, או עלול לגרום להן - לכל אחת מהן - נזק שאינו ניתן לתיקון. חברת החשמל טוענת כי מצב הגוררות דהיום הוא בכי-רע, וכי שלושה השבועות הנוספים ירעו את מצבן. אני מוכן לקבל כי שלושה שבועות לא ייטיבו את מצבן של הגוררות הקיימות - זמן אינו מיטיב, כידוע, לא עם ברזל, עץ ואבן ולא עם אדם - ואולם לא נמצא לי כי בשלושה שבועות אלה תצאנה הגוררות מכלל פעולה. מסקנתי היא, כי שלושה שבועות שיעברו עד לשמיעת הערעור לא ירעו עם חברת החשמל כדי אי-נתינתו של צו עיכוב כבקשת מספנות ישראל.

טוענים באי-כוחה המלומדים של חברת פרגוסון, בלהט ובחום, כי למרשתם עלול להיגרם נזק שאינו ניתן לתיקון; וכל כך למה, אלא שחברת פרגוסון שוקלת בימים אלה מספר הצעות אחרות לקבלת עבודה, ובשלושה שבועות שיעברו מיום זה ועד יום 19 בינואר 1994, אפשר שחברת פרגוסון תחזור בה מהצעתה. ואולם לא זו בלבד שלא הועמד בפני תצהיר התומך בטיעון זה - וכידוע אין טיעונים שבעובדה נשמעים מפי עורך-דין אלא מפי בעל-דין עצמו - אלא דומני כי טענה זו ראויה הייתה להישמע מפי חברת החשמל, שהרי אם תחזור בה חברת פרגוסון מהצעתה, הנזק ייגרם לחברת החשמל. מכל מקום, כאמור, אינני מוצא בטענה זו, באשר היא, ובדרך שהוצגה, טעם לאי-נתינתו של צו עיכוב.

באותה דרך תלך טענה נוספת שנשמעה מפי בא-כוח חברת פרגוסון, ולפיה עצם המעבר משנת 1993 לשנת 1994 יש בו כדי לחולל שינויים מרחיקי-לכת. נתקשיתי להבין טענה זו, אך אוסיף כי ככל שהמדובר בנזקי ממון נזכור כי מספנות ישראל הפקידה בקופת בית-המשפט ערבות בנקאית על סך של 2 מליון דולר, ואם תפסיד מספנות ישראל בדינה, חזקה על פרגוסון ועל חברת החשמל - שתיהן ביחד וכל אחת מהן לחוד - כי תדענה את דרכן אל קופת בית-המשפט.

בשוקלי את כל הנסיבות כולן, את סיכויה של מספנות ישראל בערעור ואת הנזקים העלולים לבוא על מי מבעלי הדין עקב מתן צו עיכוב לשלושה שבועות, אין ספק קל בדעתי כי ראוי שאתן צו עיכוב כבקשת מספנות ישראל. החלטתי נועצת עצמה בראש ובראשונה במועד הקרוב שנקבע לשמיעת הערעור לגופו. אכן, כך ראוי שייעשה תמיד, לאמור, במקום שצו זמני עלול להכריע ערעור לגופו: ראוי שייקבע מועד קרוב לשמיעת הערעור, ויהיה זה בית-משפט שיחליט בערעור לגופו, בית-משפט ולא דן יחיד שעיסוקו אינו אלא בצווי ביניים.

אני מחליט, איפוא, להיעתר לבקשת מספנות ישראל, ואני נותן בידה צו לעכב את מסירת העבודה נושא הדיון לידיה של חברת פרגוסון עד להכרעת בית-המשפט בערעור לגופו."

2. תכנון ובניה
ב- עע"מ 3662/01 {ד"ר איתמר צור נ' דוד כהן ואח', תק-על 2001(2), 165 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים לפיו נדחתה עתירת המבקש לבטל החלטת ועדת הערר לתכנון ובניה במחוז ירושלים, לפיה בוטלה החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה - הראל, להתיר למבקש שימוש חורג בחלק מדירתו, להפעלת מרפאה וטרינרית. בית-המשפט קבע:

"העובדות הרלוונטיות
2. המבקש הינו וטרינר המתגורר ביחידת קוטג', המהווה חלק מבית משותף ובו חמש יחידות קוטג', כאשר לכל אחת מהם יש כניסה נפרדת. המבקש מנהל במקום מגוריו, מזה כעשר שנים, מרפאה וטרינרית בחלק מדירתו. המשיבים 1 ו- 2, שהם בעלי הבית הסמוך לדירת המבקש, מתנגדים להפעלת המרפאה במקום.

3. בעקבות תלונת המשיבים 1 ו- 2, הוגש כנגד אשתו לשעבר של העותר כתב אישום. בעקבות ההרשעה באותו הליך והוצאת צו סגירה של המרפאה, פנה המבקש למשיבה 3 בבקשה למתן היתר לשימוש חורג. הוועדה המקומית אישרה את הבקשה, אך הגבילה את ההיתר לתקופה של 3 שנים. נגד החלטתה זו של הוועדה המקומית, הגישו משיבים 1 ו- 2 ערר למשיבה 4, וזו החליטה לקבל את הערר ולבטל את ההיתר לשימוש חורג.

4. נגד החלטתה של ועדת הערר הגיש המבקש עתירה מינהלית לבית-המשפט המחוזי.

בעתירה נטען, כי ועדת הערר לא הייתה רשאית להתערב בשיקול-דעתה של הוועדה המקומית, היות והאחרונה היא זו האחראית על התכנון ביישוב, והחלטתה ניתנה לאחר ששמעה את טענות הצדדים באופן ישיר ובלתי-אמצעי.

לאחר שעיין בטענות הצדדים, החליט בית-משפט קמא לאשר את החלטת ועדת הערר, תוך שהוא קובע כי השימוש החורג מהווה סטייה ניכרת מהתוכנית החלה על המקום.

על פסק-דינו של בית-משפט קמא הוגש ערעור לבית-משפט זה, ויחד עימו הבקשה דנן לעיכוב ביצוע.

5. המבקש טען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין, ייגרם לו נזק רב, ולמעשה יתייתר ערעורו, באשר יצטרך לסגור את המרפאה ולהעבירה למקום אחר. המבקש מדגיש, כי עיכוב הביצוע אין בו כדי לגרום למשיבים 1 ו- 2 נזק רב, שכן המרפאה פועלת במקום מעל ל- 10 שנים. המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים, נחה דעתי כי יש לדחותה. הכלל הוא כי אין עצם הגשת הערעור מצדיקה, לבדה, עיכוב ביצוע של פסק-דין, וכי צד שזכה בדין זכאי לבצע את פסק-הדין לאלתר. על הצד המבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכי ביצועו המיידי של פסק-הדין ימיט עליו נזק רב, שקשה יהיה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור.

בענייננו, נראה כי הנזק שיכול להיגרם למבקש בעקבות ביצועו המיידי של פסק-הדין, הוא כספי בעיקרו, ובתור שכזה יכול להימצא לו בעתיד מזור מאותו תחום.

זאת ועוד, מפנייתו של המבקש לשימוש חורג אתה למד, שבכל השנים הרבות אשר חלפו מאז פתח את מרפאתו, הוא פעל ללא היתר, והרי לא יעלה על הדעת להתיר לו להמשיך בכך, והפעם בחסותו של בית-המשפט.

אי-לכך הבקשה נדחית."

ב- ע"א 155/00 {אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2000(1), 1092 (2000)} נדונו בקשות לעיכוב ביצוע בענייני תכנון ובניה. בית-המשפט קבע:

"החברות הקבלניות מבקשות להורות על עיכוב פסק-דינו של בית-המשפט קמא על כל חלקיו - הן אלה ההצהרתיים והן אלה האופרטיביים, באופן שייתלה תוקפם של החלקים ההצהרתיים שבפסק-הדין, ולא יבוצעו החלקים האופרטיביים שבו.

החברות הקבלניות טוענות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, עלולים להיגרם להם נזקים אדירים ובלתי-הפיכים בסכומי עתק עד כדי עשרות מיליוני דולרים. עוד טוענות החברות הקבלניות, שפסק-דינו של בית-המשפט קמא עלול לגרום לנזקים בלתי-הפיכים לצדדים שלישים אשר רכשו דירות בטרם פורסם פסק-הדין ואף בטרם הוגשה העתירה.

המבקשות אף טוענות כי למשיבים לא ייגרם נזק כלשהו, באם יעוכב ביצוע פסק-הדין. עוד טוענות הן כי סיכוייהן להצליח בערעורים שהגישו כנגד פסק-הדין טובים הם.

למען הסדר הטוב ובנסיבות המקרה דנן, יש להבחין בין שני נדבכים שונים. הנדבך הראשון, הוא השלכותיו של פסק-הדין על התקשרויות ופעולות החברות הקבלניות לאחר מתן פסק-הדין. הנדבך השני עניינו באותם רוכשי דירות אשר רכשו את דירותיהם בטרם ניתן פסק-הדין, לגביהם קבע בית-משפט קמא כי עליהם להעמיד את דירותיהם להשכרה במאגר דירות, תוך, כאמור, שהוא מטיל על הוועדה המקומית לקבוע קריטריונים לגבי תקופת ההשכרה.

באשר לנדבך הראשון - דומני שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. אני מוכן להניח, שכתוצאה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עלולים להיגרם למבקשות נזקים כלכליים כבדים, אולם נזקים אלה באשר הם תוצאה של פסק-הדין אינן מהווים שיקול במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע. ודוק: בשאלה אם לתת עיכוב ביצוע אין להביא בחשבון את הנזק שנגרם מפסק-הדין עצמו, אלא את הנזק שייגרם מביצועו המיידי, לעומת הנזק שייגרם מביצועו הדחוי.

בעניין זה קבלתה של בקשת עיכוב הביצוע, משמעה, כי החברות הקבלניות יוכלו להמשיך ולהתקשר עם רוכשי דירות פוטנציאלים כפי שנהגו בעבר, כאילו לא ניתן פסק-דין, וכי יוצאו היתרי בניה תוך התעלמות מדרישות משרד התיירות כפי שנהגו לפני מתן פסק-הדין. בקשה זו אין בידי לקבל. עיקר הנזק הכספי שייגרם למבקשות, בשל אי-עיכוב ביצוע פסק-הדין נובע למעשה מהעיכוב בשיווק פרוייקט המרינה כפרוייקט של דירות מגורים ולא כדירות נופש כמתחייב מפסק-הדין, דא עקא, ש"נזק" זה כבר נגרם למבקשות בעת מתן פסק-הדין, ואין קיומו עוד תלוי במתן עיכוב ביצוע, שכן יש להניח שההתקשרויות החוזיות למכירת דירות בתקופת הביניים יישקפו את הסיכון שערעורם של המבקשות יידחה. סיכון זה לא ייעלם אם יינתן עיכוב ביצוע וסביר להניח שיימצא את ביטויו במחירי הדירות שיימכרו בתקופת הביניים. אי-הוודאות הטמונה בסיכון זה יש בה לבדה בכדי להרתיע רוכשים, מלקנות דירות בפרוייקט המרינה. מתן עיכוב ביצוע בנסיבות המתוארות רק יגביר את אי-הוודאות, יפגע בציבור הרחב, ציבור הרוכשים, ובמבקשות עצמן אשר תיחשפנה לתביעות משפטיות וביטולי עסקאות.

באשר לנדבך השני - שעניינו באותם רוכשי דירות אשר רכשו דירות בטרם ניתן פסק-הדין - אף כאן סבור אני שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. אבהיר את הדברים: בית-המשפט קמא קבע בעניינם של רוכשים אלה, כי הוועדה המקוימת לתכנון ובנייה תתחשב בהם בגמישות מרבית, במהלך קביעת פרקי הזמן המינימאליים בהם יעמדו דירותיהם להשכרה. הוועדה המקומית טרם הוציאה הנחיות באשר ליישום פסק-הדין. משמעה של הבקשה לעיכוב ביצוע בעניין זה היא כי רוכשי הדירות יוכלו להשתמש בדירות שרכשו כדירות מגורים ולא להעמידן בשלב זה להשכרה.

כאמור בקשה זו דינה להידחות, שכן קבלתה עלולה לסכל את ביצוע פסק-הדין במידה והערעור יידחה, כך שיהיה זה קשה, ואף מן הנמנע, לפנות את הרוכשים שעברו לדירות החדשות והתגוררו בהן. אין ספק שתוצאת פסק-הדין של בית-המשפט קמא קשה, ככל שהיא מתייחסת לאלה שכבר רכשו דירות בפרוייקט המרינה.

יחד-עם-זאת אין זה שיקול רלוונטי בבואנו לדון בעניין עיכוב הביצוע.

בדיון בעיכוב ביצוע לעולם נשאלת השאלה, האם ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו במידה והערעור יתקבל. בנסיבות המקרה המונח לפנינו, דומני שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. המבקשות לא הצליחו להראות נזק בלתי-הפיך שעלול להיגרם לרוכשים בשל ביצועו המיידי של פסק-הדין. במידה ותצלח דרכם של המבקשות וערעורן יתקבל כי אז יוכלו הרוכשים, אשר טרם קיבלו חזקה בדירות, להשתמש בדירותיהם לצורכי מגורים.

ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום, לכל היותר, לכך שיידחה השימוש למגורים שיחפצו הרוכשים בדירותיהם, וזאת עד שידון הערעור. דחייה זו אינה בבחינת נזק בלתי-הפיך.

על-כן אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. יחד-עם-זאת אני מורה על שמיעת הערעור בדחיפות."

3. ארנונה
ב- עע"ם 1889/02 {צינור דרום 82 תעשיות נ' ראש עיריית עכו, תק-על 2002(1), 187 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב של פסק-דין לפיו נדחתה עתירה מינהלית תוך שנקבע כי אין להורות על ביטול הליכים מינהליים שבהם נקטו המשיבים לצורך גביית חובה של העותרת, שמפעלה ממוקם בעכו, בגין ארנונה. בית-המשפט קבע:

"המבקשת הגישה ערעור לבית-משפט זה, וכן את הבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שבגדרה טענה, כי לאחר שנדחתה עתירתה הציגו המשיבים בפני המבקשת דרישה לתשלום סך של 269,115 ש"ח. לטענת המבקשת, סיכויי ערעורה טובים, והימנעות מלעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - שפירושה הוא כי המבקשת תחוייב בתשלום הסכום שנדרש על-ידי המשיבים - עלולה להביאה לקריסה כלכלית. המבקשת הזכירה בהקשר זה את המיתון שבו שרוי המשק הישראלי, הסבירה כי אף מפעלה מצוי בקשיים.

כידוע, הכלל הוא, שהגשת ערעור אינה מצדיקה את עיכוב ביצועו של חיוב כספי שבפסק-הדין נשוא הערעור, שההנחה לגביו היא כי הוא פסק-דין נכון. לא מצאתי כי המקרה שבפניי מצדיק סטייה מכלל זה. שכן, המבקשת לא העלתה טענה כי קיים חשש שלא ניתן יהיה להורות על החזרת סכומים שתשלם למשיבים, ומשכך, יש להעדיף באיזון האינטרסים את אינטרס הזוכה - המשיבים - כי פסק-הדין יבוצע.
אשר-על-כן, הבקשה נדחית."

ב- ע"א 3114/00 {מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' ראש עיריית עכו, תק-על 2001(1), 77 (2001)} נדון עיכוב הליכי גביית ארנונה. בית-המשפט קבע:

"1. המשיבים נקטו בהליכים מינהליים כנגד המבקשת בע"א 3114/00 (המבקשת 1 ברע"א 6700/00) (להלן: המבקשת), וזאת למטרת גביית חוב ארנונה בסך של 5,027,940 ש"ח, שבחלקו מתייחס לשנים 1999-1997.

בתגובה הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה תובענה כנגד המשיבים למתן הצהרה שלפיה הסכם שנכרת בין המבקשת לבין המשיבים לגבי אופן חיוב המבקשת בארנונה עבור השנים 1996-1995 - חל גם לגבי השנים שלאחר-מכן, ומקטין על-כן את גובה חוב הארנונה שעל המבקשת לשלם עבור השנים 1999-1997. המבקשת עתרה אף להפסקת הליכי גביית החוב שננקטו כנגדה.

2. בהוראת בית-המשפט המחוזי, שניתנה במסגרת הליכי ביניים שנוהלו בתובענה, שילמה המבקשת למשיבה 3,000,000 ש"ח על חשבון חוב הארנונה, והמציאה את המבקשת 2 ב- רע"א 6700/00 (להלן: מעש), שהיא חברה שבבעלות המבקשת, כערבה ליתרת חוב הארנונה, שתשלומו עוכב על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר שהמבקשת הציגה בפניו חוות-דעת של רואה-חשבון, המעידה כי מעש מסוגלת לשלם את יתרת חוב הארנונה אם תידרש לכך.

כעבור זמן הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בקשה לחייב את המבקשת לשלם סכום נוסף של כמיליון ש"ח על חשבון יתרת חוב הארנונה. טענת המשיבים הייתה, כי חל שינוי בנסיבות - הרעה במצבן הפיננסי של המבקשת ושל החברות שבבעלותה - המצדיק להתיר להן את המשך הליכי גביית חוב הארנונה. ואולם, בקשה זו נדחתה לאחר שנקבע כי הוגשה בלא תצהיר.

3. בתאריך 5.3.00 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר דן ביין) את תובענת המבקשת, וקבע כי על המבקשת לשלם למשיבים את יתרת חוב הארנונה (להלן: פסק-הדין). עם-זאת, בית-המשפט המחוזי הורה לעכב את תשלום יתרת חוב הארנונה למשך 15 ימים.

על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, וכן הגישה את הבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעורה.

4. ביני לביני ניתן בתאריך 16.3.00 צו הקפאת הליכים על המבקשות 6-1 ב- רע"א 6700/00, והמבקשת ומעש בכללן, ומונה להן נאמן, המבקש 7 ב- רע"א 6700/00 (להלן: הנאמן), וזאת, בין היתר, לצורך גיבוש הסדר נושים. בעקבות דרישת המשיבים מן המבקשת לשלם את יתרת חוב הארנונה על-פי פסק-הדין בסך של 2,386,192 ש"ח, הודיע הנאמן למשיבים כי דרישתם תטופל במסגרת ההסדר שיגובש עבור כלל הנושים.

5. או אז הוגשה מטעם המשיבים בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה להורות לנאמן לפרוע את יתרת חוב הארנונה מכוח הערבות שניתנה על-ידי מעש. בתגובתו טען הנאמן, כי אין להיענות לבקשה לנוכח החשש שתשלום סכום ניכר זה ימנע את האפשרות לגבש הסדר בין המבקשת והחברות שבבעלותה לבין נושיהן, ומכיוון שמדובר בהעדפת נושים אסורה. בהקשר זה נטען, כי ממילא המבקשת משיגה על עצם קיומו של החוב.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת בלהה גילאור) קבע כי המשיבים השלימו את ביצוע הליך גביית יתרת חוב הארנונה, במובן סעיף 350(ח) לחוק החברות, התשנ"ט-1999. עוד נקבע, כי לא הונחה תשתית עובדתית לחשש שהביע הנאמן מפני סיכול האפשרות לגבש הסדר-נושים, וכן כי עיכוב העברת הכספים למשיבים למשך 15 ימים - מכוח הוראת בית-המשפט המחוזי לאחר מתן פסק-הדין - נועד אך לתת אפשרות למבקשת ולמעש להיערך לקראת העברת סכום החוב, ולא להגשמת המטרות שביסוד הקפאת ההליכים. עם-זאת קבע בית-המשפט המחוזי, כי לנוכח העובדה שהמשיבים נהנים מכך שמפעלי המבקשת נמצאים בשטחם ומהווים מקור פרנסה לרבים מתושבי עכו, הרי שיש לחייב את הנאמן לפרוע מתוך הערבות שהעמידה מעש סכום של 1,250,000 ש"ח בלבד.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגדרה חזר הנאמן על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. בהקשר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, טענת המבקשת היא, כי לערעורה סיכוי גבוה להתקבל, וכי אם תידחה בקשתה לעיכוב ביצוע, ייגרם נזק בלתי-הפיך לה ולתוכנית השיקום שמגבש הנאמן.

מנגד, המשיבים התנגדו לבקשה לעיכוב ביצוע ותמכו בהחלטת בית-המשפט המחוזי. המשיבים טענו, בין היתר, כי לולא שוכנע בית-המשפט המחוזי - במסגרת הליכי הביניים שקדמו למתן פסק-הדין - שמצבה הפיננסי של מעש איתן, מלכתחילה לא היה מאפשר למעש לערוב ליתרת חוב הארנונה, ועל-כן ראוי לאפשר למשיבים לממש את הערבות, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בהוראתו לנאמן.

6. בתאריך 30.10.00 אוחד בהוראת בית-משפט זה הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ובבקשה למתן רשות ערעור.

7. השאלה הטעונה הכרעה היא, האם ראוי לעכב את ביצוע פסק-הדין שניתן בתובענת המבקשת עד שיתברר הערעור שהגישה המבקשת לבית-משפט זה. אם יעוכב ביצוע פסק-הדין, ממילא יתייתר הצורך לקבוע אם החלטת בית-המשפט המחוזי להורות לנאמן לפרוע 1,250,000 ש"ח מתוך ערבותה של מעש - למרות צו הקפאת ההליכים שניתן על מעש ועל המבקשת - ניתנה כדין.

8. ככלל, אין לעכב את ביצועו של פסק-דין שעליו הוגש ערעור, אלא אם ביצוע פסק-הדין בטרם בירור הערעור יביא לכך שהמערער לא יוכל להגשים את זכויותיו אם יזכה בערעורו. ואולם, במקרה שבפניי, הגם שלא הוכח כי העברת יתרת חוב הארנונה למשיבים תשלול את אפשרות החזרת הכסף על-ידי המשיבים אם תזכה המבקשת בערעורה, הרי שביצוע פסק-הדין יוציא ממאגר נכסי החברות שעליהן ניתן צו הקפאת הליכים, סכום שעלול, למצער, להקשות על גיבושה של תוכנית לשיקום המבקשת.
זאת ועוד, אף נראה שביצוע הליך גביית יתרת חוב הארנונה לא הושלם במובן סעיף 350(ח) לחוק החברות, התשנ"ט-1999. שכן, בתשלום יתרת חוב הארנונה למשיבים מתוך מאגר הנכסים העומד עתה לרשות כלל הנושים לצורך הסדר, יש משום העדפת המשיבים על-פני נושים אחרים. פירוש סעיף 350 הנ"ל בדרך הרואה במתן פסק-הדין במקרה שבפנינו משום השלמת ביצוע ההליך, אינה מתיישבת איפוא עם תכליתו לנהוג בשוויוניות כלפי נושים מאותו מעמד.

מובן הוא, כי ככל שלמשיבים מעמד של נושה בדין-קדימה - לנוכח העובדה שמדובר בחוב בגין ארנונה - יבוא מעמד זה לכלל-ביטוי במסגרת הסדר-הנושים.

בנסיבות אלה, וכאשר ממילא עצם קיומו של החוב עדיין שנוי במחלוקת בין הצדדים, הגעתי לכלל-דעה כי ראוי לעכב את ביצועו של פסק-הדין עד שיתברר ערעורה של המבקשת.

9. משכך, ממילא אין צורך לברר לגופה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית-המשפט המחוזי בגדרה חוייב הנאמן לפרוע סכום של 1,250,000 ש"ח מתוך ערבותה של מעש. שכן, עם עיכוב ביצוע פסק-הדין, להוראה שניתנה לנאמן אין עוד משמעות מעשית.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נמחקת.

10. אני מקבלת איפוא את הבקשה לעיכוב ביצוע, ומעכבת את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.3.00 ב- ה"פ 199/99 עד למתן פסק-דין בערעור שהגישה המבקשת."

ב- בש"א 6312/95 {מסדה שביט ואח' נ' עיריית באר-שבע ואח', תק-על 95(3), 710 (1995)} נדונו בקשה לעיכוב ביצוע וצו ביניים לגבי מימוש נכס לצורך תשלום ארנונה עירונית. הבקשה נדחתה, בין היתר, מחמת הנימוקים הבאים כקביעת בית-המשפט:

"7. מעבר לכך, הבקשה שלפנינו אינה מבוססת אף לגופו של עניין.

כידוע, הרחב היחיד הוא, לפי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. אכן, יש חריגים לכלל. ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 859 ואילך. אך, לדעתי, חריגים אלה אינם חלים במקרה זה.

אין אני רואה צורך לגבש דעה באשר לסיכויי הערעורים שהוגשו על-ידי המבקשים. גם בהנחה שיש להם סיכוי לזכות בערעור זה או זה, די לי בכך שמאזן האינטרסים, בהתחשב בכל נסיבות המקרה, אינו נוטה לצד המבקשים. באופן עקרוני, הכף נוטה לצד המשיבים, שהרי הם זכו בדינם בבית-המשפט קמא, ובמיוחד כך כאשר לוקחים בחשבון את התקופה הממושכת של הפירוק ואת הניסיונות הכושלים שנעשו על-ידי המבקשים, הן בבית-המשפט קמא והן בבית-משפט זה, למנוע את ביצוע ההחלטה בדבר מכירת הקולנוע.

זאת ועוד. שיקול חשוב בבקשות לעיכוב ביצוע הוא, שאם המבקשים יזכו בערעור, לא יהיה בידם להיפרע מן המשיבים כדי הנזק שיגרם להם על-ידי הביצוע. אך אין זה כך במקרה שלפנינו. בעל הדברים של המבקשים היא עיריית באר-שבע. אם המבקשים יזכו בערעורם, אין לחשוש שלא יוכלו להיפרע מן העירייה את מלוא הנזק שייגרם להם כתוצאה ממכירת הקולנוע.

לפיכך אני מחליט לדחות את הבקשה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בתי-משפט לעניינים מינהליים