המחדל החקירתי בראי ההליך הפלילי
הפרקים שבספר:
- רשויות החקירה והחובות המוטלים עליהן
- העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה
- השיקולים ביסוד הבדיקה של המחדל החקירתי ותוצאותיו
- אחריותה של המדינה להבאת עדים
- מחדלי החקירה וזיכויו של נאשם
- מחדלי החקירה וקיפוח הגנת הנאשם
- מחדל חקירתי וסוגיית ה"נזק הראייתי"
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדל חקירה לאי-מיצוי כיווני חקירה
- מחדל חקירתי ו"ספק סביר"
- הלכות פסוקות
- השפעת ה"מחדל החקירתי" על הרשעת או זיכויו של הנאשם בהלכה הפסוקה
- מחדלים חקירתיים שלא השפיעו על ההליך המשפטי עד כדי זיכוי הנאשם
- מחדלים חקירתיים אשר הובילו לזיכוי הנאשם
- השפעת מחדלי החקירה על מעצר עד תום ההליכים
אחריותה של המדינה להבאת עדים
ככלל, עד ייחשב רלבנטי לגרסתו של בעל דין מקום בו קיימת ציפיה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסויים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן {ראה גם: ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 659 (1991)}.במצב בו עדים רלבנטיים לשני בעלי הדין, יש לבחון, על מי מהצדדים מוטלת "החובה" להעיד את העדים.
אי-העדת עד רלבנטי, שעדותו חשובה לשני הצדדים, אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין אשר עליו מוטל נטל השכנוע בתיק ואשר נמנע מלהביאו לעדות, כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על-מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני.
במצב דברים זה, עשויה אי-העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות כעת, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע {ראה גם: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006), פסקה 53; ע"א 90/293 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994), פסקה ה'; י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), 1652}.
באשר לאחריות המוטלת על המדינה לעניין הבאת עדים, יש הבדל בין התביעה לסניגוריה. התביעה אינה בעלת דין רגיל, אלא היא מייצגת בראש וראשונה את האינטרס הציבורי ואת החיפוש אחר האמת. רמת השיקולים הטקטיים שעליה לשקול שונה ופחותה מזו של הסניגוריה הנאבקת על חפות הנאשם. המדינה מייצגת את כלל הציבור ואילו הנאשם מייצג את עצמו בלבד.
על התביעה, כנאמן הציבור, מוטל להביא בפני בית-המשפט את מלוא התמונה, את כל העובדות שבידה בעיקר כאשר מדובר בראיה מרכזית למדי. שיקולים טקטיים צריכים להיות משניים, למשל החלטה שלא לזמן עד כהחלטה טקטית בלבד.
ככל שתיפרס תמונה רחבה יותר בפני בית-המשפט, כך ייקל עליו לעשות משפט צדק {ראה גם: ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), פסקה כ"ח; בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), פסקה ב'; ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), פסקה כג לפסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין}.
על כתב אישום לשקף כדבעי את האירוע הנטען במלואו. דיון בתחולת הסייגים לאחריות הפלילית מחייב התייחסות למצבור האירועים אשר הובילו למעשה בגינו מוגש כתב אישום, ולפיכך חובה לכלול תיאורים כאמור בכתב האישום.
על המדינה מוטלת חובה כבדת משקל לנהוג על-פי הכללים הנדרשים לשם תיעוד אותנטי ומדוייק בעת איסוף חומרי החקירה. על הרשות החוקרת, כרשות שלטונית, להקפיד הקפדה יתרה בכל אחד משלבי החקירה, בשים-לב לזכותם של נאשמים להליך הוגן. ויש ליתן משקל כבד יותר כאשר טמון פוטנציאל בחומר החקירה לזיכוי הנאשם {ראו גם: ע"פ 3623/11 נביל פרעוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011), פסקה טו לפסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין].
הדבר מעוגן גם בחובת ההגינות המוטלת על המדינה כמדינה. התמונה המוצגת לבית-המשפט צריך שתהא שלמה בכל הרלבנטי לעבירות, גם אם אין הדבר נוח לתביעה {ראה גם: ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"פ 534/84 אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 561, 575 (1985); רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
כשם שנדרש, כי על כתב האישום (כגון בהסדר טיעון) לשקף את ליבת המעשים העברייניים כך גם מצווה התביעה להקפיד שהעובדות המתוארות בכתב האישום ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם בהיותם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל {ראה גם: סקירת הדברים ב- דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), כב' השופטת נאור; דברי כב' השופטת (כתארה אז) ביניש ב- ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577, 605 (2002)}.
כמו-כן, מאחריותה והגינותה של התביעה, להביא לפני בית-המשפט את עדי הראיה הישירים והעיקריים לאירוע {ראה גם: מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי", פלילים ה(2), (תשנ"ד) 173, האומר (עמ' 182-181):
"מבחינת הבאת הראיות לפני בית-המשפט, היעד הסופי הוא שתצטייר לפני בית-המשפט תמונה שלמה ככל האפשר. אך לאו דוקא בהירה וחד-ממדית כאשר התמונה העולה מן החומר אינה כזו. כן, לא חלה על התביעה החובה להציג בפני בית-המשפט את הראיות שהן לטובת הנאשם, זהו תפקידה של ההגנה. אולם, אם נותרו בחומר החקירה, לאחר פרשת ההגנה, ראיות שהן לטובת הנאשם שלא הובאו לידיעת בית-המשפט על-ידי אף אחד מן הצדדים, על התביעה להביא עובדה זו לידיעת בית-המשפט."
אך אם יש ביד התביעה, מספיק ראיות לשם הוכחת האשמה מעל לספק סביר, קרי, התביעה עמדה בנטל הראיה גם מבלי להעיד עד כזה או אחר, נטל הבאת הראיות, עובר אל שכם הנאשם, גם אם כמובן מדובר בנטל חלש.
שהרי בפניו עומדת האפשרות לזמן כל עד שיכול לספק דבר מה להגנתו ואף לבקש מבית-המשפט לבקש לחקור עד שהוזמן על-ידי התביעה, אך לא עלה להעיד, לחוקרו בחקירה נגדית {ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.