המחדל החקירתי בראי ההליך הפלילי
הפרקים שבספר:
- רשויות החקירה והחובות המוטלים עליהן
- העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה
- השיקולים ביסוד הבדיקה של המחדל החקירתי ותוצאותיו
- אחריותה של המדינה להבאת עדים
- מחדלי החקירה וזיכויו של נאשם
- מחדלי החקירה וקיפוח הגנת הנאשם
- מחדל חקירתי וסוגיית ה"נזק הראייתי"
- אופיים של מחדלי החקירה וריפוי המחדל
- אבחנה בין מחדל חקירה לאי-מיצוי כיווני חקירה
- מחדל חקירתי ו"ספק סביר"
- הלכות פסוקות
- השפעת ה"מחדל החקירתי" על הרשעת או זיכויו של הנאשם בהלכה הפסוקה
- מחדלים חקירתיים שלא השפיעו על ההליך המשפטי עד כדי זיכוי הנאשם
- מחדלים חקירתיים אשר הובילו לזיכוי הנאשם
- השפעת מחדלי החקירה על מעצר עד תום ההליכים
מחדלי החקירה וקיפוח הגנת הנאשם
כידוע, זכותו של נאשם להתגונן כראוי מפני ההאשמות המיוחסות לו הינה מן החשובות והיסודיות שבהליך הפלילי. זכות זו מבטיחה, בין היתר, את קיומו של משפט הוגן ומניעת עיוות דין. טענה בדבר פגיעה בזכות זו מצריכה לבחון האם התקיים מחדל חקירה, ואם כך האם המחדל פוגם בהוכחת העבירות שבהן הורשע הנאשם {ע"פ 5956/08 סלימאן אל עוקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.ההלכה הפסוקה מבהירה שתמיד תיתכן חקירה מקיפה יותר. שאלת המפתח היא האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער כך שנפגעה יכולתו להתמודד עם חומר התביעה {ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785, 792 (1990); ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.
במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, על בית-המשפט לבחון האם המחדלים האמורים כה חמורים עד כדי קיפוח הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו {ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785, 792 (1990); ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 681, 688 (2004), (כב' השופט ג'ובראן); ע"פ 5152/04 שוריק אגרונוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005), כב' השופט ג'ובראן}.
על-פי אמת-מידה זו, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות {ע"פ 2511/92 נאיל חטיב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993), כב' השופט גולדברג}.
חשיבותו, משקלו והשלכותיו של המחדל החקירתי תלוי בנסיבותיו של כל עניין לגופו. כן תלוי הוא, במכלול הראיות שהניחה התביעה בפני בית-המשפט ובספקות אותם מעורר הנאשם {ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993)}.
העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר {ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994), כב' השופט קדמי; רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005), כב' השופט עדיאל; ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006), כב' השופטת נאור}.
על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב"ראיה מספקת", ואין רלוונטיות לעובדה כי יכלה התביעה להשיג ראיה שהיא טובה יותר, וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר יוביל בהכרח לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר.
התביעה אינה מחוייבת בהצגת התמונה הראייתית האולטימטיבית, או אפילו את מלוא הראיות הפוטנציאליות. תוצאות החקירה אינן מבוטלות רק מפני שלא מוצו כל הכיוונים האפשריים {ראה גם: ע"פ 5956/08 סלימאן אל עוקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
רק מקום בו מדובר במחדלים חמורים היורדים לשורשו של עניין, וכי קיים חשש שמא נאשם לא יוכל להתמודד עם חומר הראיות נגדו, יוביל המחדל החקירתי לזיכוי נאשם כאמור {ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007), פסקה 29 לפסק-דינו של כב' השופט א' א' לוי}.
גם בהתחשב בכך, כי אין המאשימה מחוייבת להציג לבית-המשפט את "הראיה המקסימלית" כל עוד הניחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה, נקבע כי על המשטרה לתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על-מנת שתונח לפני בית-המשפט תשתית ראייתית מקיפה.
היות ומדובר בדיני נפשות, ועל אף העומס המוטל על המשטרה לעיתים, עליה למצות את מירב אפיקי החקירה ולתפוס ראיות רבות ככל הניתן כדי שלפני בית-המשפט תונח תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר.
כך למשל, מעבדה אינה מתווה את כיווני החקירה בתיק שכן מטבע הדברים היא אינה בקיאה בפרטי הפרטים של החקירה בשונה מהחוקרים. לפיכך על המעבדה לקיים את הנחיות החוקרים.
זאת ועוד, ככלל על בית-המשפט להעדיף הרשעה על יסוד תשתית ראייתית רחבה על פני מינימום ראייתי נדרש, אשר על-אף שהוא מאפשר הרשעה בפלילים הוא מותיר חללים ראיתיים בלתי-רצויים ותחושת אי-נוחות. לכן, על המשטרה מוטלת החובה לפעול לאיתורן של כל הראיות שעשויות להיות רלבנטיות הן למלאכת החקירה והן למלאכת הכרעת הדין {ראה גם: ע"פ 3947/12 שאדי סאלח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.