מבוא

1. כללי
מתנה היא פעולה של הקניית נכס או התחייבות להקניית נכס שאדם מקנה לאחר עוד בחייו וללא תמורה. חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: ייקרא "חוק המתנה") בא להסדיר את היחסים המשפטיים בין נותן המתנה לבין מקבלה.

חוק המתנה התקבל בכנסת ביום 19.6.1968 ופורסם ביום 28.6.1968 ונכנס לתוקפו כאמור בסעיף 8 לחוק המתנה, קרי, ביום 1.10.1968.

חוק המתנה הינו חוק ישראלי, פרי חקיקת כנסת ישראל. במקרים מסויימים, כאשר נתקלים אנו בבעיה משפטית, פונים אנו לדין הזר, בתקווה ששם נמצא הפתרון. מכיוון שחוק המתנה הינו חוק ישראלי, יש הגורסים, כי "אין לתקדימים האנגליים יותר מאשר ערך השוואתי, בדיוק כמו לתקדימים משיטות משפט אחרות"[1]. על-כן, בבואנו לפרש את חוק המתנה, עלינו לפרשו מתוך תוכו.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' טירקל ב- ע"א 350/96[2]:

"... גם העיון בשיטות משפט זרות לצורך פרשנותו של חוק המתנה איננו מקובל עלי. מדובר בחוק ישראלי עצמאי ומקורי שיש לגדלו ולטפחו על קרקע ערכיה המיוחדים של חברתנו ולא על קרקע זרה..."
משמעות המתנה היא, הקניית נכס, שהנותן מקנה למקבל או מתחייב להקנות נכס עוד בחייו לאדם אחר, וללא כל תמורה שהיא. כפי שנראה, דבר המתנה, יכול שיהא מקרקעין, מיטלטלין או זכויות.

במשפט הישראלי מוכרות שלוש צורות של מתנות:

האחת, מתנה המקויימת מייד – המתנה הריאלית.

השניה, התחייבות לתת מתנה – המתנה האובליגטורית, כאמור בסעיף 5 לחוק המתנה.

השלישית, מתנה שאדם נותן למקבל, שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, איננה בת-תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: ייקרא "חוק הירושה").

מספר מרכיבים עיקריים לחוזה המתנה. ואלה הם:

א. הצדדים לעסקה, היינו, נותן המתנה ומקבלה.
ב. ההסכמה בין נותן המתנה ומקבלה.
ג. הקניית נכס או התחייבות להקנות המתנה עוד בחיי הנותן.
ד. הקניית נכס ללא תמורה.
ה. דרישת הכתב במקרה של התחייבות לתת מתנה.
נתינת המתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה בין הנותן למקבל כי הדבר ניתן כמתנה. חשוב לציין, כי יסוד ההסכמה הינו תנאי להקניית המתנה. במקרה ומקבל המתנה מסרב לקבלה מהנותן – המתנה לא הושלמה, ולכן אין לומר כי מדובר במתנה. ובמילים אחרות, מתנה שהושלמה היא מתנה שהוקנתה תוך הסכמה בין הנותן למקבל כי הדבר ניתן כמתנה.

על-פי סעיף 6 לחוק המתנה, בדרך-כלל, הבעלות במתנה עוברת אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או במסירת כתב מתנה לידי המקבל. אולם, סעיף 6 הנ"ל, קובע גם את עליונותן של הוראות דין מיוחדות בעניין דרכי הקניה מקום שקיימות הוראות כאלה. כך לדוגמה, כאשר דבר מתנה שהיא בעלות או זכות אחרת במקרקעין. הקניית הזכות במקרקעין היא עסקה במקרקעין (סעיף 6 לחוק המקרקעין) ויש לשלב את הוראות חוק המתנה עם הוראות חוק המקרקעין.

בדרך-כלל מתנה ניתנת לאלתר. כאשר מדובר על התחייבות עתידית ליתן מתנה, קבע המחוקק כי התחייבות זו תהא בכתב. דרישת הכתב, במקרה שכזה, היא מהותית ובאה לבטא את גמירות-דעתו המוחלטת של נותן המתנה.

חוק המתנה דורש את הסכמת נותן המתנה ומקבל המתנה כי הדבר ניתן כמתנה. משכך, המתנה היא חוזה[3] הנכרת בין הצדדים. על חוזה זה, חלות שתי מערכות של הוראות חוק במקביל:

האחת, הוראות חוק המתנה.

השניה, כאשר אין הסדר ספציפי בחוק המתנה, ההוראות הכלליות של דיני חוזים, החלות על כל החוזים, אלא-אם-כן נקבע הסדר מיוחד לסוג מסויים של חוזים[4].

ב- ע"א 173/72[5] נפסק מפי כב' השופט י' כהן:

"נראה לי שעל מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו. העובדה, שנותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה איננה עומדת בסתירה לאפשרות ביטול הסכם המתנה בגלל הפגמים בחוזה. זכות החזרה משמעותה – הזכות לבטל את המתנה, אף כאשר ההסכם היה כשר למהדרין ולא היה בו כל פגם. דבר זה ברור מעילות לזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה שבסעיף 5 לחוק, שהן התנהגות מחפירה של המקבל או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן. גם לפי סעיף 864 למג'לה הזכות של הנותן לחזור בו מהמתנה לא היתה קשורה לתוקף הסכם המתנה. על-כן אין ולא כלום בין זכות החזרה ובין בטלות ההסכם או הזכות לביטולו בגלל מרמה ומסיבות דומות. סעיף 4 לחוק המתנה, שבו מדובר על תנאים וחיובים בקשר למתנה ועל זכות נותן המתנה לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, אינו ממצה את כל זכויות נותן המתנה ואין סעיף זה דן בפגמים שבעצם ההסכם. כשם שהדין הכללי של חוזים – והוא אצלנו עדיין המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים – ממשיך לחול על חוזי מכר, חוזי משכון וחוזים אחרים שלגביהם חוקקה הכנסת חוקים מיוחדים, כן חל דין זה על מתנה."
א"מ ראבילו[6] בספרו מסכים עם דברים אלה.

כאמור לעיל, המתנה היא כמו חוזה. המתנה משתכללת על-ידי הצעה וקיבול בין הצדדים ועל-כן, יש להחיל את דיני החוזים באשר לגמירות-הדעת[7] של הצדדים. בדרך-כלל המציע הוא הנותן אולם, קיימת אפשרות שההצעה תבוא מצידו של המקבל.

כפועל יוצא של כריתת החוזה נוצר חיוב על הנותן לתת דבר מה למקבל.

בהתחייבות לתת מתנה, החיוב ברור, אך החיוב נוצר גם כאשר מדובר במתנת מיטלטלין. במתנת מיטלטלין הבעלות מועברת מיידית מהנותן למקבל. ולכן גם כאשר אנו משתמשים במונח של הצעה וקיבול נראה כי במתנה המקויימת מיידית יש יותר מהצעה רגילה כי יש בה כבר דיספוזיציה.

בנתינת מתנה הנותן מעשיר את רכושו של המקבל בדרך-כלל מרצונו החופשי ומטוב ליבו, ולכן ברור כי חשיבות רצונו של הנותן גדולה יותר מאשר רצונו של המקבל.

גם מן הבחינה החברתית וגם מן הבחינה המשפטית, יש לוודא מעל לכל ספק כי הנותן באמת התכוון לתת מתנה מתוך רצון אמיתי וחופשי. רצונו של נותן המתנה הוא הקובע את מהות הנתינה. מכאן, יש לשים דגש בחוזה מתנה על רצונו של הנותן ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת החוזה. מאידך, לרצון המקבל קיימת חשיבות משנית בלבד.

סעיף 3 לחוק המתנה קובע את חזקת ההסכמה. בשל חזקת ההסכמה, הנותן רשאי לחזור בו מן המתנה רק בטרם השלמתה.

מתנה מושלמת היא רק מתנה מקויימת. מרגע זה אין הנותן או המקבל רשאים לחזור בהם. במתנה מושלמת נותן המתנה לא יכול לחזור בו לאחר שנודע למקבל על מתנה ואילו המקבל לא יוכל לחזור בו לאחר ההקניה.

כבר ציינו כי לגמירת-דעתו של הנותן יש משקל רב יותר מגמירת-דעתו של המקבל וכי יש לשים-לב לרצונו של הנותן ועל גמירות-דעתו בזמן יצירת החוזה.

2. ביטול מתנה מחמת טעות או פגם אחר וחובת תום-הלב
ב- ת"א 10716/04[8] נדונה תביעה להשבת מתנה מחמת טעות או פגם אחר ברצון נותן המתנה[9]. כב' השופט מ' בר-עם קבע כי ניתן לבטל חוזה מתנה עקב טעות. לדבריו, ביטול מתנה מחמת פגם ברצון, תיעשה ביתר קלות, ובמקום בו טעה נותן המתנה, טעות חמורה. יתר-על-כן, ניתן לבטל את המתנה גם במקרה ולצד השני לא היתה ידועה הטעות.

המלומד א"מ ראבילו[10] גורס בספרו כי:

"מתנה שניתנה עקב טעות היא בת-ביטול, והנותן זכאי להשבה. נשאלת השאלה, האם המקור הוא בדיני הטעות, לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), בדרישת ההסכמה וגמירת-הדעת בסעיף 2 לחוק המתנה או שמא בדיני עשיית עושר ולא במשפט? לתשובה לשאלה זו נפקויות מסויימות המחייבות הכרעה. לדעתנו, יש להפעיל את דיני המתנה עם דיני החוזים הכלליים, ורק אם לא נקבל תשובה הולמת יהיה עלינו לפנות לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שהוא – לעניות דעתנו – חוק בעל אופי שיורי בעיקרו."
כלומר, המלומד א"מ ראבילו מציע:

– במקרה שבו זכות הביטול מבוססת על סעיף 14 לחוק החוזים יש לפעול לפי דרישות הביטול שבחוק החוזים.
– במקרה של ביטול על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט לא נפעל על-פי המגבלות שלעיל.
– במקרה שבו נבסס את זכות הביטול על-פי סעיף 2 לחוק המתנה עצמו יש להתמודד עם השאלה מדוע לא יחולו במקרה זה דיני החוזים הכלליים, האמורים לחול ישירות גם על מתנה, כמו בכל חוזה אחר.
גם לגבי טעות במניע מגיע א"מ ראבילו למסקנה כי הטעות האמורה בסעיף 14 לחוק החוזים יכולה לכלול גם טעות במניע של נותן המתנה.

א"מ ראבילו מגיע למסקנה בספרו כי:

"לאותה תוצאה של ביטול החוזה וחובת ההשבה יש להגיע גם במקרה של כפיה... או במקרה של עושק... הכפיה תביא לידי אפשרות ביטול החוזה גם כאשר המתנה היא בצורה של ויתור על זכות או מחילת חוב... כמו-כן ניתנת המתנה לביטול אם ניתנה כתוצאה מהטעיה, ממרמה וכדומה..."
עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים כוללת שלושה תנאים מצטברים:

האחד, ניצול.

השני, מצוקה.

השלישי, תנאים גרועים במיוחד. יש הסוברים כי תנאי זה איננו מתיישב עם חוזה המתנה, חוזה שהוא ללא תמורה ואשר הוא חד-צדדי.

ב- ת"א (חי') 9727/99[11] קבע בית-המשפט כי החלת סעיף 18 לחוק החוזים על עסקת מתנה, צריכה להיות כפופה לאופיה המיוחד של עסקת המתנה. וכדבריו של בית-המשפט:

"10.2 סעיף העושק דורש כחלק מעילתו כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מהמקובל. ניתן לראות יסוד זה כמתקיים מאליו בעסקת מתנה, מקום שמדובר במתנה בהיקף נכבד החורגת מן המקובל בנסיבות. (פרידמן כהן חוזים כרך ב' 1003)
10.3 וראה לעניין הספק בהחלת סעיף העושק על עסקת מתנה (דעתו של כב' השופט בן יאיר ב- ע"א 236/84 מנהל עזבון יפה נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13) שם נעשתה אנלוגיה לסעיף 30 לחוק הירושה ולהחלתו של דין ההשפעה הבלתי-הוגנת על מתנות. (מתוך דיני היושר).
10.4 עילת העושק מגלמת בתוכה רעיון של מוסר וצדק חברתי. עילת העושק מורכבת מדרישה של שני אלמנטים מרכזיים – פגם ברצון וניצולו (ניצול מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית, או הגופנית או חוסר נסיונו) והאלמנט השני הוא כריתת חוזה שתנאיו הם 'חורגים במידה בלתי-סבירה מן המקובל' (כתוצאה מניצול המצוקה). קיימת תלות בין שני רכיבים אלו במובן שככל שרכיב התנאים הבלתי-הוגנים חריג יותר ובוטה יותר, כך הדרישה לפגם ברצון מרוככת יותר. וההפך. במקרים קיצוניים של חוסר הגינות ניתן יהיה להסתפק בפגם מינימלי ברצון כדי לאפשר את ביטול החוזה (ע"א 598/79 מירון נ' מדינת ישראל, פד לד(1) 337) וכן ראה דברי כב' השופט טירקל ב- ע"א 403/80, פ"ד לו(1) 762 'ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית-המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק'..."
א"מ ראיבלו[12] סובר כי סעיף 18 לחוק החוזים יכול להתאים היטב גם עם מצבים של מתנה:

"אני סבור כי ניתן להחיל את דיני העושק של חוק החוזים עם התאמתם למקרה המתנה."
אך אין בנושא זה תמימות-דעים.

סעיף 12 לחוק החוזים עוסק בתום-לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה וסעיף 39 לחוק החוזים עוסק בתום-לב בקיום חיוב הנובע מחוזה. השאלה המתבקשת היא האם ניתן להטיל אחריות על נותן מתנה בגין חוסר תום-לב?

ב- ע"א 5187/91[13] כב' השופטת ד' דורנר קובעת כי:

"כבכל חוזה, חלה על הצדדים להסכם המתנה – כאמור בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) – חובת תום-הלב במשא-ומתן לכריתת ההסכם ובקיום החיובים הקבועים בו. טענת המערערים כי נותן מתנה משוחרר מהתנהגות הגונה מכיוון שהוא רשאי לעשות ברכושו כטוב בעיניו בעוד שלמקבל ממילא אין זכות למתנה, אינה יכולה להתקבל. אמנם, לנותן זכות להתחרט לפני הקניית המתנה למקבל, אך עליו לנהוג כלפיו בתום-לב בכל שלבי ההתקשרות; שכן, גם אם למקבל אין זכות למתנה התנהגות לא הגונה של הנותן יכולה לגרום נזק למקבל. אפשרות זו קיימת ביתר-שאת אם המתנה כרוכה בתנאי או בחיוב."
א"מ ראבילו[14] סובר כי גם על המקבל יחול עיקרון תום-הלב וכלשונו:

"לגבי המקבל קיימת תמימות-דעים כי הוא עשוי להיות אחראי ל- culpa in contrahendo. כך לדוגמה, כאשר התנהגותו מראה כי הוא מעוניין במתנה ומוכן לקבל את התנאי, אך לבסוף הוא דוחה את הצעת הנותן ללא סיבה מוצדקת. גם כאן זכותו של המקבל לדחות את ההצעה, אך אם התנהגותו היתה שלא בתום-לב, יהיה עליו לשאת בתוצאות... מובן עוד, כי סעיף 39 לחוק החוזים יחול על הנותן ועל מקבל המתנה."
ב- ע"א 350/96[15] פסק כב' השופט י' טירקל:

"... חובת תום-הלב המוטלת על הנותן ועל המקבל לפי סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים, החלים כאן מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים. אעמוד על כך בקיצור. חובת תום-הלב היא ביסודה חובה מוסרית. לאור מאפייניה הנזכרים של המתנה נגזרת מחובת תום-הלב המוטלת על המקבל חובתו לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ. דומה שכך היה מקובל בעמנו מדורי דורות, וסבורני שכך יש לנהוג גם היום."

[1] ע"א (ת"א) 15/93 עזבון בלושטיין נ' אוסוביצ'יקה, פ"מ התשנ"ה(1) 300 (1994).
[2] ע"א 350/96 אבי וארזה וייסר נ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999).
[3] ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ' נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982).
[4] ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177, 185 (1993).
[5] ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1) 414 (1972, 1973); ראה גם דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ' נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982).
[6] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 34.
[7] ע"א 1087/96 טובי יוסף ואח' נ' יהוד שושנה, תק-על 99(1) 659 (1998, 1999); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982); ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177 (1993); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154 (1993).
[8] ת"א 10716/04 אריה חיים בר-נתן נ' חיים בן פרץ אופיר, תק-של 2006(4) 6642 (2006).
[9] ראה גם דברי כב' השופטת א' מירז ב- תמ"ש (חי') 16720/02 א.א נ' א.י ואח', תק-מש 2006(4) 240 (2006).
[10] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 38.
[11] ת"א (חי') 9727/99 יעקב בנימין נ' שאול דדון ואח', תק-של 2002(2) 194 (2002).
[12] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 47.
[13] ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177, 185 (1993).
[14] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 54, 55.
[15] ע"א 350/96 אבי וארזה וייסר נ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מבוא