botox
הספריה המשפטית
דיני רשלנות רפואית

הפרקים שבספר:

הסכמה מדעת לטיפול רפואי - סעיפים 13 עד 16 לחוק זכויות החולה

סעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה קובע כי על מטפל למסור למטופל את כל המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לקבלת החלטה של בחירה מרצון ואי-תלות.

סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע כי הסכמה מדעת יכול שתהא בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות. אולם הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שנתן המטפל למטופל. יוער, כי בתוספת נקבע כי ההסכמה כאמור, צריכה להינתן בכתב לניתוחים, למעט כירורגיה זעירה כגון: ניתוחים אלקטיביים.

אין די ב"הסכמה פורמאלית" לקבלת טיפול רפואי, ועל-מנת שהסכמתו של מטופל תיחשב כ"הסכמה מדעת" מטעמו, יש לספק לו מידע הולם על מצבו ולהסביר לו את מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו וכן לפרוש בפניו באם קיימים טיפולים אלטרנטיביים אפשריים אחרים.

החובה כאמור לעיל, מעוגנות בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, שהוראותיו משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו {ראה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4), 746 (2002); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית-חולים "כרמל" חיפה ואח', פ"ד נג(4), 526 (1999); ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית-החולים לניאדו, פ"ד נא(2), 171 (1997); ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל ואח', פ"ד מז(2), 497 (1993)}.

לאור החובה הקבועה בחוק זכויות החולה, הפרתה של החובה לספק למטופל את המידע הדרוש, לצורך קבלת החלטה מושכלת ונבונה, האם לבחור בהליך רפואי זה או אחר, עשויה היא לכשעצמה, להעמיד למטופל זכות לפיצויים בעילה של רשלנות.

חובת הגילוי הובהרה ב- ע"א 4960/04 {ערן סידי נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4), 3055 (2005)} ולפיה אין חובה לגלות כל מידע רב ומורכב שאינו רלבנטי והבדיקה אף אינה נבחנת במבט של חוכמה לאחור, ברם את זכות הבחירה על הרופא להותיר בידי המטופל ואל לו לרופא לצאת מנקודת הנחה כי הסיכון נמוך מידי או כי החולה לא מסוגל להגיע להכרעה מושכלת.

זאת ועוד. בבחינת השאלה האם אי-מסירתו של סיכון מסויים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו {ע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1644 (2007); ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4), 746, 757 (2002)}.

ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, שאינו דחוף או הכרחי מבחינה רפואית בריאותית למניעת סכנה מידית, מחייב חובת גילוי רחבה יותר וחייב לכלול הסבר לגבי הסיבוכים האפשריים, גם אם הם נדירים {ראה למשל ע"א 522/04 מרכז ליזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי, תק-על 2005(2), 4023 (2005)}.

יחד-עם-זאת, נפסק בפרשת סתחי כי "יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך" {ראה גם ת"א (חי') 7715-08 פלוני נ' ד"ר דב בנדל ואח', תק-של 2012(1), 29674 (2012)}.

מעיון בחוק זכויות החולה, לא מצאנו תשובה לתוצאה במישור דיני הנזיקין, של ביצוע ניתוח או טיפול רפואי מבלי שניתנה הסכמה מדעת לאותו טיפול ובשים-לב, כי לעניין זה נקבע לא אחת כי עצם ביצוע הניתוח ללא הסכמה מדעת יכול להוות עילה לפיצוי המטופל, הן בשל עוולת הרשלנות והן בשל הפרת חובה חקוקה.

ב- ת"א 28900/01 {לידור רואס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פדאור 05(16), 249 (2005)} לא הייתה מחלוקת כי בפני התובעת הוצגו שתי אפשרויות הרדמה, לצורך ביצוע הניתוח הקיסרי. האחת, הרדמה כללית. השנייה, הרדמה אפידורלית.

התובעת, בחרה בהרדמה כללית, אולם טענה כי לא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בהרדמה כללית ועל-כן, אין לראות בהסכמתה כהסכמה שניתנה מדעת. לכן, בנסיבות אלה, הטיפול הרפואי שניתן לה מהווה תקיפה, הפרת חובה חקוקה והתרשלות.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "לאור הוראות סעיף 14 לחוק זכויות החולה, המחייב החתמה על טופס הסכמה בכתב, רק לצורך טיפולים, המנויים בתוספת ואשר הרדמה, לכשעצמה, אינה נמנית עליהם, עצם העובדה שהתובעת, לא הוחתמה על טופס הסכמה נפרד, לעניין ביצוע ההרדמה, אינו בגדר הפרת חובה חקוקה, כנטען על-ידי בא-כוח התובעת, בסיכומיו. כן אין לאמר כי אי-גילוי העובדה שד"ר פוליפודי, לא היה רופא מומחה אלא מתמחה בהרדמה, פוגמת בתוקף ההסכמה לטיפול, ויצויין כי פרטי נסיונו של מבצע הטיפול, אינם בגדר הפרטים שיש למסור למטופל, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, לצורך קבלת הסכמה מדעת לטיפול. יחד-עם-זאת, קיומו או העדרו של טופס הסכמה בכתב, הינו בעל משמעות ראייתית, ובענייננו, עדותה של התובעת כי עובר לניתוח, הוצע לה לבחור, בין הרדמה כללית להרדמה אפידורלית, בלא שקיבלה הסבר, בעניין הסיכונים הכרוכים בכל אחד מסוגי ההרדמה, לא נסתרה. בעניין זה, ראיתי להעדיף את גרסתה של התובעת שכן גרסתו של ד"ר פוליפודי, בעניין מהות ההסבר שניתן, לא נזכרה ברשומה הרפואית, "גליון ההערכה לפני ניתוח" ואף לא פורטה בתצהיר עדותו הראשית. ד"ר פוליפודי, ציין בתצהירו כי פרטי המקרה, אינם זכורים לו ולהבדיל מעדותו בדבר מהלך ביצוע האינטובציה, הנתמכת ברשומה הרפואית, אין זה סביר בעיני כי זכורים לו פרטי השיחה עם התובעת ומה בדיוק אמר לה, טרם הניתוח וזאת כאשר הדברים, אינם מעוגנים בטופס הסכמה, דוגמת זה שהתובעת הוחתמה עליו, לפני הניתוח השני (נספח א3/ לתצהיר ד"ר פוליפודי) או ברישום על גבי טופס "הערכה לפני ניתוח", דוגמת הרישום על גבי הטופס המתייחס לניתוח השני (נספח א/2 לתצהיר), בו נרשמו בתמצית, פרטי ההסבר שניתן לתובעת, טרם ההרדמה הכללית השנייה".
בנסיבות העניין קבע בית-המשפט כי לא ניתן לתובעת, הסבר מלא וממצה, בדבר הסיכונים העיקריים הכרוכים בהרדמה כללית, לעומת הסיכונים הכרוכים בהרדמה אפידוראלית טרם שהתבקשה לבחור בין השתיים.

ב- ת"א 6004/04 {ציון שדה נ' משה דודאי, פדאור 07(13), 532 (2007)} בית-המשפט לא שוכנע כי "הנתבע הסביר לתובע מהם הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח" ומכאן, הגיע למסקנה כי התובע לא נתן הסכמתו מדעת לניתוח.

זאת ועוד. הנתבע עצמו לא הסביר לתובע את כל הסיכונים הכרוכים בניתוח, אלא העיד כי נתן לתובע חוברת ובה לא מפורטים כל הסיכונים. יתרה-מזו, בית-המשפט קבע כי "גם בטופס הסכמה לניתוח לא מפורטים הסיכונים". לאור זאת, קבע בית-המשפט כי לא שוכנע כי "הנתבע עמד במידת ההסבר הראויה הקבועה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה".

הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד אחר. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה {דברי בית-המשפט ב- ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4), 746 (2005)}.

ב- ת"א 1788/03 {א.א.א. נ' שירותי בריאות כללית - מרכז רפואי קפלן, פדאור 07(27), 158 (2007)} עסקינן בשאלה האם ניתנה הסכמה מדעת לגבי הניתוח השלישי. הוריה של התובעת טענו כי לא ניתנה על ידם כל הסכמה לביצוע הניתוח. כל שכן, אמה של התובעת חתמה על טופס ההרדמה אך בשום אופן לא חתמה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח.

על-כן, העדר הסכמה מהווה עלוות הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. מנגד, הרופא טען כי הסביר לשני ההורים את הסיכויים והסיכונים בכרוכים בביצוע הניתוח.

בית-המשפט דחה הטענה בדבר אי-הסכמה מדעת וקבע, כי התובעת עברה ניתוחים דחופים שנדרשו מחמת סיבוכים תוך-בטניים ובעיות מעיים חמורות ולכן, "אף אם לא נתנו הורי התובעת את הסכמתם לניתוח השלישי של התובעת", הרי שאין בהתנהגות הנתבעת כדי להוות עוולה.

ב- ת"א 11905/04 {בן ישי מרדכי נ' שאלתיאל שלום חי, פדאור 07(37), 621 (2007)} טען התובע כי הוא לא הוזהר בנוגע לסכנה להיווצרות נזק נפשי בעקבות הניתוח האסתטי וכי לא נעשה כל ניסיון מצד הנתבע להחתימו על טופס הסכמה לניתוח.

בית-המשפט דחה את טענת התובע כי לא התקבלה הסכמתו מדעת לביצוע ההשתלה שכן, התובע בתצהירו טען כי הנתבע, בפגישה שנערכה לפני ההשתלה, הסביר לו הנתבע על שיטת ההשתלה ועל הציוד שרכש.

כמו-כן, אין כל מחלוקת כי התובע, שעבר השתלה בעבר, היה מודע לדרכי ביצוע ההליך ואופן ההחלמה.

ב- ת"א 2006/02 {אניטה קולינס נ' בית-החולים הדסה הר הצופים, פדאור 05(26), 743 (2005)} טענה התובעת כי לא הוסבר לה הסיכון שיהא עליה להשתמש במפרק ארוך וכי ייתכן וכתוצאה מכך ייווצר הפרש בין שתי הגפיים. לעומת-זאת, התובעת הסכימה כי הוסברו לה שלושה סיבוכים/סיכונים אחרים אשר נרשמו בשפה האנגלית, שפת האם שלה.

בית-המשפט קבע כי לאור חוק זכויות החולה "היה על המנתחים להסביר את הסיכון לתובעת ולדאוג לכך שהיא תבין את מהותו כפי שהוסברו לה הסיכונים האחרים". משלא עשו כן, "הרי שיש לקבוע שלא ניתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח".

ב- ת"א 3161/01 {אלה חלמסקי נ' מדינת ישראל, פדאור 05(2), 871 (2005)} טענה הנתבעת כי יש לדחות את טענת התובעת מחמת העובדה כי הטענה של העדר הסכמה מדעת לא נטענה ולא פורטה בכתב התביעה, ולכן העלאת הטענה בשלב הסיכומים, כמוה הרחבת חזית.

בית-המשפט דחה הטענה וקבע כי "התובעת התייחסה להפרת חובה חקוקה במסגרת כתב התביעה". בנוסף קבע בית-המשפט:

"מכל מקום, לא נגרם לנתבעת כל נזק או הפתעה, שכן בכתב התביעה מתואר ומוסבר במפורש כי התובעת דרשה ניתוח קיסרי (ראה למשל, סעיפים 15, 16 ו- 21 לכתב התביעה), וברור כי שאלה זו עמדה במחלוקת בין הצדדים. גם אי-ההסבר ביחס לסיכון שבמתן הפיטוצין מופיע בכתב התביעה, אם כי תוך הדגשת הרשלנות שבהחלטה ולא באי-ההסבר לתובעת (ראה סעיף 36(ד) לכתב התביעה), אך, כאמור, ניתן לראות בסעיף 35 לכתב התביעה המזכיר את עילת הפרת החובה החקוקה כבסיס מספיק לטענת התובעת על העדר הסכמה מדעת. ראוי לציין כי הנתבעת לא ביקשה פרטים נוספים מן התובעת ביחס לאותה עילה של הפרת חובה חקוקה, ועל-כן אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. לכך יש להוסיף את טענת התובעת, המקובלת עלי, כי סוגיה זו של מידת הסכמת התובעים והיקף ההסבר שניתן להם, עלו בישיבות קדם המשפט ונידונו בהרחבה במסגרת ההוכחות, מבלי שהועלתה כל התנגדות או הסתייגות מצד בא-כוח הנתבעת (ראה פסקה 16 לסיכומי התשובה מטעם התובעים). בכך, על-פי הפסיקה, התקיימו תנאי "שינוי החזית" (ראה ריכוז הפסיקה והעקרונות המובאים בספרו של א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003), 78 ואילך).

על-כן, לא תישמע טענת הנתבעת כי לא ניתן להעלות בסיכומים את סוגיית ההסכמה מדעת. לאחר שהסרנו את המכשול הדיוני, ניתן לגשת לסוגיית ההסכמה מדעת, לגופה."

ב- ת"א 25708/05 {מאירי אביבי נ' שירותי בריאות כללית, פדאור 08(14), 70 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אי-הצגת דרך טיפול אלטרנטיבית שאינה בגדר ספקולציה, אפילו לא מועדפת ורחוקה בסולם העדיפויות הטיפולי, אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין בסעיף 13 לחוק זכויות החולה". אי-לכך, "אין מנוס אם-כן מלקבוע, כי למרות שרופאי הנתבעת בחרו בדרך הטיפול הראויה, ולפיכך אינם רשלנים, עדיין אי-העמדתו של החולה על אופציה טיפולית נוספת, יש בה כדי לפגוע בזכותו לאוטונומיה - לחופש בחירה - ולכן הטיפול בו ניתן למעשה ללא הסכמה ראויה מדעת".

ב- ת"א 122699/00 {גרשון מירב נ' ליפין יצחק, פדאור 07(19), 35 (2007)} קבע בית-המשפט כי "הנתבע התרשל כלפי התובעת במתן המידע המלא באשר לסיכונים הטמונים בניתוחים שעברה ובמיוחד באשר לניתוח השני המתקן". כמו-כן, "לאור חוק זכויות החולה יש בהתנהגות הנתבע גם משום הפרת חובה חקוקה".