משמורת ילדים בבית-משפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
- מבוא
- תפקידיהם של ההורים
- הסכם בין הורים החיים בנפרד וסמכותו של בית-המשפט באין הסכמה
- חזקת הגיל הרך בבית-משפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
- עיקרון "טובת הילד" בבית-משפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
- רצון הילד
- שינוי נסיבות
- משמורת ילדים ומסוגלות הורית
- הכרעת בית-המשפט וסמכותו הכללית להורות על אמצעי שמירה
- משמורת משותפת
- הגשת תסקיר על-ידי פקיד הסעד בתביעות למשמורת
- סדרי דין בתביעות משמורת
- משמורת ילדים וכריכתה בתביעת הגירושין
- הלכות בית-המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני
תפקידיהם של ההורים
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית") קובע כדלקמן:"15. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו."
סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:
"19. הכרעת בית-המשפט
לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לבית-המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית-המשפט, ובית-המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון."
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית קובע למעשה את אחריותם של ההורים כלפי ילדיהם ואלה הם: האחד, לדאוג לצורכי הקטין; השני, לדאוג לחינוכו. השלישי, לדאוג לימודיו; הרביעי, לדאוג להכשרתו לעבודה; החמישי, לדאוג למשלח יד ועבודתו; השישי, לדאוג על שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; השביעי, להחזיק בקטין; השמיני, היכולת לקבוע את מקום מגוריו; התשיעי, הסמכות לייצגו.
סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי במקרה וההורים לא הגיעו להסכמה בעניין רכושו של הקטין, רשאי כל אחד מהם, לפנות לבית-המשפט ולבקש כי יכריע בסוגיה השנויה במחלוקת.
בשים-לב, לשוני הקיים בין העניינים הרכושיים של הקטין לבין שאר העניינים, המצויים בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית. על-פי סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית במידה וההורים לא הגיעו להסכמה בכל עניין אחר והמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, והקשור לעניינו של הקטין, יהא עליהם לפנות יחדיו לבית-המשפט, על-מנת שזה, יכריע במחלוקת, ואם ראה צורך בכך {נעיר כי בתי-המשפט נוטים ליתן לפקיד הסעד הסמכות להכריע}.
החובות החלות על ההורים, על-פי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, עלולים להשתנות על-פי הנסיבות המיוחדות של היחסים הפנימיים במשפחה {ע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני, פ"ד מט(1), 221 (1995)}.
יחסי הורים וילדים אינם חד-סטריים, אלא לצד זכויותיהם של הילדים כלפי הוריהם קיימות גם חובות. היבט נוסף זה, תופס מקום חשוב במסורת היהדות, והוא מתבטא במצווה של כיבוד אב ואם. מבחן חשוב נוסף מצוי באיזון האינטרסים בין הורים לילדים. עם כל ההדגשה על זכויות הילדים כלפי הוריהם, הדגשה המבטאת מגמה אופיינית לתקופתנו, יש חשיבות גם לאוטונומיה האישית של כל הורה לעיצוב חייו הפרטיים. על ההורה לדאוג לצורכיהם של ילדיו, אך אין דורשים ממנו להקריב לשם-כך את כל חייו הפרטיים והמקצועיים. הוא נדרש לנהוג כהורה מסור, אך לא כהורה מיוסר {דברי בית-המשפט ב- ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין ואח', תק-על 99(3), 1324 (1999)}.
כך למשל בית-המשפט ב- תמ"ש (קר') 16060/06 {האם נ' הבת, בת ה-17 (קטינה), תק-מש 2007(2), 45 (2007)} קבע בית-המשפט כי האם אינה מחוייבת להעמיד עצמה ו/או את פרנסתה בסיכון, נוכח אלימות בתה כלפיה, ואין האם חייבת לספק מדור הקטינה דווקא בבית, כאשר בתה נוקטת נגדה אלימות. מדורה של הקטינה מסופק לה בפנימיה בה היא שוהה, ובסופי שבוע, לפי שעה, בבית סבתה {אם אמה}.
עוד נקבע כי לקטינה אין זכות למדור ייחודי, בנסיבות המקרה דנן, דווקא בבית האם נוכח אלימותה. חובת האם לספק מדור לקטינה מותנית וכפופה לחובת הקטינה שלא לפגוע באמה ו/או לסכנה. מול זכות הקטינה עומדת חובתה כלפי אמה, שלא לנקוט כלפיה באלימות, לכבדה ולאפשר לאם לחיות ללא חשש בביתה.
פסיקת המשמורת אצל האב מקפלת בתוכה את הסכמת האב לזון ולטפל בקטין בביתו, כשהוא בהחזקתו, במשמורתו ובטיפולו {תמ"ש (חי') 10218/02 א. ו. ואח' נ' צ. ו., תק-מש 2006(4), 352 (2006)}.
במקרה ומתברר לבית-המשפט כי ההורים דואגים לאינטרסים שלהם ומנגד, מזניחים את טובתו של הקטין – בית-המשפט לא יאשר את הסכמתם של ההורים. ובמילים אחרות, כאשר הסכמתם של ההורים פוגעת בזכויותיו או באינטרסים של הקטין, ואיננה משרתת את טובת הקטין, אין בית-המשפט מחוייב לשמוע לה {בש"א (יר') 54772/05 שמעון גרמן פקיד סעד נ' ל' מ' ש', תק-מש 2006(2), 497 (2006)}.
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, נוקט בלשון "חובה וזכות" לדאוג לצורכי הקטין. בין צרכי הקטין כלול גם הצורך האישי והנפשי של הקטין להיות בקשר עם שני הוריו, עם אמו וגם עם אביו {תמ"ש (ת"א-יפו) 49073/98 פלוני נ' פלונית ואח', תק-מש 2004(3), 8 (2004)}.
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית מדגיש את מעמדם של ההורים כלפי ילדם ואת זכותם לממש את הורותם. זכותו של הורה אחד לממש את היותו "משמורן" וזכותו של ההורה האחר לממש את חלקו בגידול הילד בביקורים וקיום קשר הדוק עם ילדו.
נדגיש כי בחוק ובפסיקת בתי-המשפט לא נעשתה הבחנה או דרוג בין הזכויות השונות, וטובת הקטין היא כי ייהנה הן מההורה המשמורן והן מההורה עמו מתקיים קשר של ביקור בלבד {בש"א (ת"א-יפו) 18341/03 מ.מ. נ' א.ב., תק-מש 2004(1), 592 (2004)}.
העובדה שרק הורה אחד מחזיק בקטין אין בה כדי לפגוע בזכותו של ההורה השני להתערב ולקחת חלק בכל הקשור למסגרת החינוכית בה הקטין לומד. שני ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם הקטינים והרשות להחזיק בקטין הינה רק אחת מהזכויות והחובות המוענקות להורים כאפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם הקטינים {תמ"ש (ת"א) 79184/98 א' א' נ' כ' ע', תק-מח 2006(3), 12153 (2006)}.
ישנם עניינים הנחשבים כטפלים ומשניים לזכות והחובה להחזיק בקטין והם מסורים לשיקול-דעתו של ההורה המשמורן {תמ"ש (כ"ס) 2994/01 ח' ק' נ' א' ש' ק', תק-מש 2008(3), 604 (2008)}.
יחד-עם-זאת, חינוכו של הקטין אינו נחשב ככזה שכן הרשות להחזיק בקטין אינה אלא צמודה למעמד האפוטרופוס, אך חינוכו של הקטין ולימודים הם עניין לשני האפוטרופסים לענות בהם {בג"צ 181/68 פלורסהיים נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד כב(2), 722 (1968); בג"צ 181/81 מור נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לז(3), 94 (1983)}.
אפוטרופסות הורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו וכאמור בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית צמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו.
בהיעדר הסכמה בין ההורים, יכריע בית-המשפט בשאלת החזקתו של הקטין ומקום מגוריו כפי שיראה לו לטובת הקטין וזאת כאמור בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית. הכרעה במקרה בו הוריו של קטין נפרדו ואין ביניהם הסכמות לעניין טובתו, אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו וזאת מכיוון שטובת הילדים מחייבת כי ילדים יגדלו במחיצת שני הוריהם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב {תמ"ש (ב"ש) 35320-11-10 א.ע. נ' ז.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
במקום בו הצדדים חלוקים בדיעותיהם, ביכולתם של מי מהצדדים לפנות לבית-המשפט כדי שהאחרון יכריע במחלוקת. כלומר, החובה, שהיא למעשה גם זכות, לדאוג לחינוכו וללימודיו של קטין נמנית על תפקידיו של ההוראה והיא חלק מהאפוטרופסות של ההורים על הקטין, כאמור בסעיף 13 לחוק הכשרות המשפטית.
במצב בו ההורים נתונים במחלוקת בדבר קביעת המסגרת החינוכית של הקטינים למשל והם אינם פועלים במשותף, הרי שעל בית-המשפט להכריע במחלוקת זו על-פי העיקרון של טובת הקטין {תמ"ש (ת"א) 21555/95 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2004(1), 299 (2004)}.
סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית נוקט בלשון "חובה וזכות" לדאוג לצרכי הקטין ובין צורכי הקטין כלול גם הצורך האישי הנפשי של הקטין להיות בקשר עם שני הוריו, עם אימו וגם עם אביו.
ב- בש"א (משפחה ת"א) 18341/03 {מ' מ' נ' א' ב', תק-מש 2004(1), 594 (2004)} קבעה כב' השופטת ע' מילר כי סעיף 15 לחוק הכשרות מדגיש את מעמדם של ההורים כלפי ילדם ואת זכותם לממש את הורותם. זכותו של הורה אחד לממש את היותו "משמורן" וזכותו של ההורה האחר לממש את חלקו בגידול הילד בביקורים וקיום קשר הדוק עם ילדו. זאת ועוד. בחוק ובפסיקה לא נעשתה הבחנה או דירוג בין הזכויות השונות, וטובת הקטין היא כי יהנה הן מההורה המשמורן והן מההורה עמו מתקיים קשר של ביקור בלבד.
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 55493/06 {ג' ל' נ' ר' ג' א', תק-מש 2008(1), 842 (2008)} קבע כב' השופט פאול שטרק כי האב אינו המשמורן של הקטין, אך יחד-עם-זאת, האב הינו אפוטרופוס טבעי/חוקי של הקטין ולכן זכותו להגיש התובענה בשמו.
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 52121/05 {ט' ב' י' נ' ע' ב' י', תק-מש 2009(3), 103 (2009)} קבעה כב' השופטת שפרה גליק כי באת-כוח התובעת צודקת בטענתה בסיכומיה, כי על-פי הוראות סעיף 15 לחוק הכשרות, מאחר שלתובעת לבדה הוקנתה בפסק-דין, מכוח הסכמת הצדדים, המשמורת והאפוטרופסות, הרי על-פי זכותה יכולה הייתה לקבוע את מקום מגורי הקטינים.
במקרה דנן, הנתבע ויתר בהסכם הגירושין על זכותו לאפוטרופסות וממילא לקביעת מקום מגורי הקטינים, ולכן, מנוע הוא מלהעלות התנגדותו לשינוי מקום מגורי הקטינים, וזאת גם בהתחשב בזכותה "העודפת" של האם כמשמורנית לילדים.
ב- תמ"ש (משפחה יר') 6905/97 {פ' נ' נ' מ' א', תק-מש 2003(2), 482 (2003)} קבע כב' השופט שלמה אלבז כי קביעת מקום מגוריו של ילד, הינו עניין מענייני האפוטרופסות, כאמור בסעיף 15 לחוק הכשרות. קביעת מקום המגורים הוא עניין משותף לשני ההורים בהיותם אפוטרופסים של ילדם ובהיעדר החלטה שיפוטית מפורשת, גם הורה אשר אינו מחזיק בילד, נשאר אפוטרופוס טבעי בעל זכויות וחובות כלפי ילדו.
כידוע, העיקרון המנחה את בית-המשפט בבואו לקבוע משמורתם של קטינים הוא עיקרון טובת הילד אשר יסודותיו נקבעו בסעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות {תמ"ש (משפחה ר"ל) 28951/09 א' ג' ג' נ' ת' ג', תק-מש 2010(1), 8 (2010)} ונבהיר להלן.
פרידת ההורים ופירוק המסגרת המשפחתית לעולם פוגעת באינטרסים של הקטינים אשר טובתם דורשת מערכת יציבה, משפחתית המתקיימת בעזרת שני ההורים. לכן, שקילת טובת הילדים בקשר למשמרות והסדרי הראיה היא בבחינת הרצון להשיג את הרע במיעוטו.
שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו מכיוון שטובת הילדים מחייבת כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו {תמ"ש (ראשל"צ) 7856-02-10 ש.א. נ' ס.י.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
לפיכך במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים על בית-המשפט לקבוע הסדר משמורת המדגישים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ועם-זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר.
לשם-כך, על בית-המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של מכלול ההיבטים של כל אחת מהאפשרויות הקיימות, לרבות השפעתה על ההורים, ככל שהדבר עשוי להשפיע על יחסם אל הילדים {רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2), 321 (2001)}.