פסק בוררות, הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
אישור פסק הבוררות
סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:"23. אישור פסק בוררות (תיקון: התשס"ט)
(א) בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט.
(ב) לא ייזקק בית-המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב."
מרגע שפסק הבוררות אושר על-ידי בית-המשפט, יש להתייחס אליו כאל פסק-דין לכל דבר ועניין, למעט ערעור[59].
פסק הבוררות הוא דבר הבורר המחייב את בעלי הדין בכל נושא שהוכרע סופית בפסק. על לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, מעמדו של פסק הבוררות, שאושר על-ידי בית-המשפט או שאיננו ניתן עוד לביטול, הוא כמעמד של פסק-דין סופי של בית-משפט המהווה "מעשה בית-דין" המחייב את בעלי הדין וחליפיהם[60].
נעיר כי סעיף 23(ב) לחוק תוקן בתיקון התשס"ט, לפיו נוספה האפשרות כי בית-המשפט ייזקק להתנגדות לאישור פסק הבוררות במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב[61] לחוק הבוררות העוסק בערעור ברשות לבית-המשפט על פסק הבוררות.
תקנה 8 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 קובעת כדלקמן:
"8. בקשה לאישור פסק הבוררות
בעל דין הרוצה באישור פסק בוררות על-ידי בית-המשפט, יגיש בקשה על כך בצורת הודעה, ערוכה לפי טופס 3 שבתוספת, ויצרף עותק של פסק הבוררות חתום על-ידי הבורר ומספר העתקים נוספים כמספר המשיבים לשם המצאה לכל משיב."
תקנה 8 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, קובעת כי בעל דין המעוניין באישור פסק בוררות יגיש בקשה על כך בצורת הודעה, הערוכה לפי טופס 3 שבתוספת[62].
טופס 3 לתוספת יוגדר כ"הודעה בדבר אישור פסק בוררות". בהודעה הנ"ל, יציין המבקש כי הגיש לבית-המשפט עותק של פסק הבוררות, שהעתק ממנו מצורף להודעה וזאת כדי שבית-המשפט יאשר את הפסק בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות.
בהודעה לבית-המשפט יצויין כי אם לא הוגשה בקשה לביטול הפסק על סמך אחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות וזאת תוך חמישה-עשר ימים מיום המצאת ההודעה לידי המשיב או תוך המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות, הכל לפי התאריך המוקדם יותר, יהא בית-המשפט רשאי לאשר את הפסק מבלי לשמוע את המשיב.
זאת ועוד. ההודעה תפנה את תשומת-לב המשיב להוראות סעיפים 23 ו- 27 לחוק הבוררות ותקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות.
ב- ה"פ (נצ') 6/08[63] קבע בית-המשפט כי "האגודה לא הגישה התנגדות/בקשה לביטול פסק הבוררות, ומשכך, בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות, יש לקבל את הבקשה, ככל הנוגע אליה".
ב- ע"א (חי') 4616/07[64] קבע בית-המשפט כי "בענייננו, ניתן פסק-דין המאשר בעיקרו פסק בוררות. לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, רשאי בית-המשפט לאשר פסק בוררות, וכאשר אושר הפסק, דינו, של פסק הבוררות, לכל דבר (פרט לערעור), כדין פסק-דין של בית-המשפט. לשון אחר: פסק הבוררות, משעה שאושר, דינו כפסק-דין של בית-משפט, וכאשר לפסק הבוררות יש משמעויות כספיות, הרי יש לבחון את פסק הבוררות כדי לדעת מה הן משמעויות כספיות אלה. בעל דין המבקש ביצועו של פסק בוררות שאושר, פונה ללשכת ההוצל"פ המטפלת, במקרה כזה, בפסק הבוררות כדרך שבה מטופל פסק-דין של בית-המשפט וזאת בהתאם להוראות סעיף 23(א) האמור".
ב- ה"פ (י-ם) 6375/07[65] קבע בית-המשפט כי "בטרם ישתמש בית-המשפט בסמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, עליו להשתכנע כי המסמך שאת אישורו מבקשים הוא אכן פסק בוררות. אם מדובר בפסק בוררות, עולה השאלה האם יש להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול הפסק".
ב- רע"א 5793/05[66] קבע בית-המשפט כי "אמת הדבר כי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אינו קובע מועד מחייב החל על הזוכה בפסק בוררות, לצורך הגשת בקשה לאישורו בידי בית-משפט. ההנחה הטמונה במצב דברים זה היא כי בחלק נכבד מן המקרים יכבד החייב את פסק הבורר גם בלא צורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל למימושו של הפסק, ולפיכך הצורך באישור פסק הבורר בידי בית-המשפט מתייתר. ואכן, אישור פסק הבורר נדרש, בעיקרו, כדי ליתן לפסק מעמד התואם מעמד של פסק-דין של בית-משפט (פרט לעניין ערעור) לצורך יישום דיני ההוצאה לפועל עליו (סעיף 23 לחוק הבוררות). מתוך הערכה כי ביצוע פסק בורר עשוי לארוך זמן, וכי הצורך בהפעלת הליכי הוצאה לפועל עשוי להתברר רק לאחר זמן, נמנע המחוקק מקביעת לוח זמנים מחייב להגשת בקשה לאישור פסק בורר".
ב- עב' (י-ם) 2990/04[67] קבע בית-המשפט מפי כב' סגנית שופטת ראשית דיתה פרוז'ינין כי:
"9. מקובלת עלינו טענת הארגון כי אין לראות ב'התנגדות המבקשות לאישור פסק הבוררות' בקשה לביטול פסק הבורר. סעיף 23(ב) לחוק הבוררות קובע מפורשות כי:
'לא ייזקק בית-המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו.'
בעניין זה שינה חוק הבוררות את המצב, בקובעו כי הדרך של התנגדות לאישור הפסק שוב אינה קיימת. התגובה היחידה לבקשה לאישור הפסק היא בקשה לביטולו (אוטלונגי, שם בעמ' 1180). יתר-על-כן, גם לגופו של עניין אין בהתנגדות שהגישו המבקשות לגופה, כל נימוק המצדיק את ביטול פסק הבוררות המבוסס על העילות הקבועות בחוק הבוררות."
ב- רע"א 9178/05[68] קבע בית-המשפט כי " ... המבקשת לא רכשה מעמד לטעון כנגד הבקשה לאישור פסק הבורר, מאחר שמעולם לא הגישה בקשה תקינה לביטול הפסק ושלמה בגינה אגרה, באופן שרכשה לה מעמד להתנגד לאישור. מושכלות ראשונים הם כי בית-המשפט יאשר פסק בוררות ולא יזקק להתנגדות לאישור פסק הבוררות אלא בדרך בקשה לביטולו (סעיף 23(ב) לחוק הבוררות). משלא היתה בפני בית-המשפט המחוזי בקשה תקינה לביטול הפסק, דין בקשתה של המשיבה לאישור הפסק היה להתקבל, וכך נהג בית-המשפט המחוזי, וכדין כך. יתר-על-כן, בא-כוח המשיבה בהגינותו פנה לבא-כוח המבקשת פעמיים בכתובים כדי לברר אם בכוונתו להגיש בקשה לביטול הפסק, וזה לא השיב כלל לפנייה הראשונה, ואילו לפניה השניה השיב תשובה שלא ממין העניין, ומכל מקום, בקשה לביטול הפסק לא הוגשה כלל. במצב דברים זה, לא עמדה בפני בית-המשפט המחוזי כל עמדה פורמלית מטעם המבקשת, קבילה מבחינת סדרי הדין, לעניין ביטול הפסק, והפועל היוצא מכך הוא כי, ככל שהדבר נוגע לגוף פסק הבוררות, בהיעדר בקשה לביטול הפסק, היה מקום לאשרו, כפי שבפועל הדבר נעשה".
ב- בש"א (חי') 13419/04[69] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת יעל וילנר כי:
"לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, פסק בורר שאושר בבית-המשפט, דינו לכל דבר, כדין פסק-דין של בית-המשפט; לפיכך, משאושר פסק הבורר על-ידי בית-המשפט יכול הוא לשמש יסוד להתראת פשיטת רגל לחייב (ראה ש' לוין ו-א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שניה) 69)."
ב- ה"פ (פ"ת) 107/03[70] קבע בית-המשפט כי "מרגע שאושר פסק הבוררות יצא מידיו של הבורר אביו מולידו ואימץ לו הורה חדש והוא בית-המשפט וגם שם חדש ניתן לו לילוד והוא פסק-דין ומן המפורסמות הוא כי בית-המשפט הוא היחידי הרשאי לתקן פסק-דין. מן הטעם הזה וודאי כי אין להיזקק גם לסעיף 25 ולהחזיר את פסק-הדין לבורר".
ב- ה"פ (נצ') 1066/04[71] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט האשם ח'טיב:
"3. משלא הגיש המשיב בקשה לביטול הפסק בהתאם למצוות חוק הבוררות, נפתחה הדרך לאישור הפסק.
בעניין זה, מתעוררת השאלה אם בהיעדר בקשה לביטול פסק בוררות, חייב בית-המשפט לאשר את פסק הבוררות, מבלי שיהיה לו שיקול-דעת בעניין, כפי שעולה מנוסח תקנה 10 סיפא לתקנות הבוררות הקובעת: ' ... לא התנגד כאמור, יאשר בית-המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין'.
או שמה נתון לבית-המשפט שיקול-דעת באם לאשר את הפסק אם לאו, כפי שמתבקש מהאמור בסעיף 23(א) לחוק הבוררות הנוקט בלשון רשאי בית-המשפט, וזו לשון הסעיף; 'בית-המשפט – רשאי על-פי בקשת בעל דין לאשר פסק בוררות, אישור הפסק-דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדרך פסק-דין של בית-המשפט'.
אם כן, קיימת סתירה בין סעיף 23(א) לחוק הבוררות לסיפא של תקנה 10 שלא ניתן ליישבה. על-כן ומאחר ומדובר בסתירה בין הוראת חוק שהיא חקיקה ראשית להוראת תקנה, שהיא חקיקת משנה, הרי, שהוראת התקנה נדחית מפני הוראת החוק, ומשמעות הדבר כי גם במקרים בהם לא מוגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, בית-המשפט אינו חייב לאשר את הפסק, אלא רשאי במובן זה שיש לו שיקול-דעת גם לא לאשרו. דבר זה מתבקש, לא רק מהכלל שחקיקת משנה נדחית מפני חקיקה ראשית, אלא גם מההגיון הפשוט, הרי לא יעלה על הדעת כי בית-המשפט יהיה חייב לאשר פסק בוררות (שלא הוגשה לגביו בקשה לביטול) גם כאשר על פניו ברור קיומה של עילת ביטול. כך למשל אם תוכנו נוגד את תקנת הציבור."
ב- בש"א (חי') 7902/04[72] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יעקב וגנר כי:
"4. עמדתי הינה כי בית-המשפט אינו מהווה "חותמת גומי" לאישור פסקי בוררות. כשם שיש לו שיקול-דעת באישור הסכמי פשרה שניתן להם תוקף של פסק-דין ובית-המשפט לא יאשר למשל הסכם פשרה שחורג מסמכותו העניינית או ששמטרתו היא בלתי-חוקית, כך יש לו שיקול-דעת בבואו באם לאשר את פסק הבורר. תקנה 10 הנ"ל אומנם נוקטת בלשון 'יאשר בית-המשפט ... את הפסק' ומשתמע ממנה כביכול שלבית-המשפט אין שיקול-דעת בעניין, אך לעמדתי יש לפרש תקנה זו על רקע סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע מפורשות כי בידי בית-המשפט שיקול-דעת בקובעו כי:
'בית-המשפט רשאי ... לאשר פסק בוררות.'
23. אישור פסק בוררות
(א) בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק-דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט.
יש מי שיטען כי קיימת סתירה בין שתי ההוראות, יש להשיב לו כי שעל-פי כללי ההיררכיה התחיקתית, הוראת סעיף 23 לחוק גוברת על הוראת התקנה שהרי:
'קשה להעלות על הדעת שבית-המשפט חייב לאשר פסק בוררות, על-אף שמעל פניו ברורה עילת ביטול (למשל תוכנו נוגד את תקנת הציבור), אך ורק מפני שהצד שכנגד לא העלה טענה זו...' (ראה סמדר אוטולנגי בספרה – בוררות דין ונוהל (תל-אביב, התשנ"א-1991))
ראה גם הפניה ל- ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האיזורית בקעת בית שאן, פ"ד לז(1) 421 שם נאמר בהקבלה לעניין חוזים:
'שאם שוכנע בית-המשפט כי נתגלו כל העובדות הנוגעות לעניין ונראה מהן בעליל כי מטרתו של החוזה היא בלתי-חוקית, אל לו לבית-המשפט לתת לו תוקף, בין אם נטענו העובדות ובין אם לא נטענו...'
סיכומו של דבר אין ספק שלבית-המשפט שיקול-דעת בבואו לאשר פסק בורר גם אם לא הוגשה התנגדות מטעם הצד שכנגד."
ב- רע"א 2979/98[73] קבע בית-המשפט כי "לפי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") "לא ייזקק בית-המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו". הואיל והמבקש נקט דרך של "התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות" ולא דרך של "בקשה לביטולו", היה, אולי, מקום לטענה כי דין התנגדותו להידחות מטעם זה. אולם, כפי שראינו, בבסיס התנגדותו של המבקש עומדת הטענה כי פסק הבוררות השלישי הוא כחספא בעלמא. לא היה כאן, איפוא, פסק בוררות שיש לבקש את ביטולו וממילא לא חלה על ההתנגדות הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות לפיכך אין לדחות את ההתנגדות מטעם זה".
[59] סעיף 23(א) לחוק הבוררות; בש"א (חי') 4948/03 אורית יהודאין גוברין נ' ירון לבנשטיין, תק-מח 2004(1) 1416 (2004).
[60] סעיף 23(ב) לחוק הבוררות; ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681 (2004).
[61] בסעיף זה נעסוק בפרק נפרד כפי שיובא להלן.
[62] בש"א (ת"א-יפו) 22219/05 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, תק-מח 2006(1) 9581 (2006).
[63] ה"פ (נצ') 6/08 חיים קרת ואח' נ' היוגב – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', תק-מח 2008(4) 3882 (2008).
[64] ע"א (חי') 4616/07 פארוק אברהים ואח' נ' י. פלג ובניו חברה לבניין ופיתוח בע"מ, תק-מח 2008(2) 6563 (2008).
[65] ה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת, תק-מח 2008(2) 13700 (2008).
[66] רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול – "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה ואח', תק-על 2007(3) 4211 (2007).
[67] עב' (י-ם) 2990/04 ארגון המורים בבית הספר העל יסודיים נ' זסלנסקי תמרה ואח', תק-עב 2006(4) 4931 (2006).
[68] רע"א 9178/05 ל.ה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ נ' סגולה בר-כוכבא, תק-על 2006(3) 2673 (2006).
[69] בש"א (חי') 13419/04 בר גליה נ' בר עוזי, תק-מח 2005(1) 5839 (2005).
[70] ה"פ (פ"ת) 107/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, תק-של 2005(1) 145 (2005).
[71] ה"פ (נצ') 1066/04 ג'ורג' ח'מיס נ' עורך-דין ג'מיל בראנסה, תק-מח 2004(4) 9750 (2004).
[72] בש"א (חי') 7902/04 אריה קליין נ' מפרם בע"מ, תק-של 2004(3) 11760 (2004).
[73] רע"א 2979/98 ליפא י' קמינר, עורך-דין נ' אמנון בן משה, פ"ד נב(4) 274 (1998).