botox

המועד לבקשת ביטול

1. כללי – סעיף 27 לחוק

סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"27. המועד לבקשת ביטול (תיקון: התשל"ד)
(א) לא ייזקק בית-המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על-ידי הבורר או על-ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ.
(ב) היתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה; ובבקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(10) – מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה.
(ג) לא ייזקק בית-המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר.
(ד) המועדים האמורים בסעיף-קטן (א) לא יחולו על בקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(1) והוראות סעיף-קטן (ג) לא יחולו על בקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(10)."


סעיף 27(א) לחוק הבוררות, מעמיד את התקופה להגשת בקשה לביטול פסק בוררות על 45 ימים מיום נתינת או מסירת פסק הבוררות. בהמשכו של הסעיף נקבע כי "בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו".


2. בקשה לביטול הפסק – תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות

תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 קובעת כדלקמן:

"9. בקשה לביטול הפסק
בקשה לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר תוגש בדרך המרצה; הבקשה תפרט את העילה מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק שעליה מסתמכת הבקשה והיא תהא מלווה בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה."


תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות קובעת כי בקשה לביטול פסק הבוררות תוגש בדרך המרצה. לבקשה כאמור יצורף תצהיר תומך מטעם המבקש. בנוסף, הבקשה כאמור תכלול ותפרט את העילה מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.

כאמור, בקשה לביטול פסק בוררות, יש לתמוך בתצהיר רק מקום בו קיימת מחלוקת לעניין העובדות המצויינות בבקשה. ובשים-לב, כי אם המחלוקת אינה בנוגע לעובדות אלא רק בנוגע לפרשנות המשפטית שלהן, אין צורך בצירוף תצהיר לבקשה לביטול[244].

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 517/06[245] קבעה כב' השופטת ענת ברון כי "מאחר שהצדדים אינם חולקים על עובדות המקרה הצריכות לעניין, כפי שהן נקבעו על-ידי הבורר בפסק הבוררות, הרי שלא מוטלת על אמרן חובה לתמוך את עתירתם בתצהיר לאימות עובדות אלה".

ב- ת"א (חי') 347/04[246] קבע כב' השופט עודד גרשון כי "הואיל וחלק נכבד מטענות המבקש בבקשתו הן טענות עובדתיות, שומה היה עליו להגיש תצהיר לתמיכה בהן. הואיל והמבקש לא עשה כן, הרי שממילא הוא לא הוכיח את טענותיו וההליך כולו פגום בשל כך שהוא מנוגד להוראת תקנה 9 לתקנות הבוררות".

ב- ה"פ (י-ם) 402/96[247] נפסק מפי כב' השופט עזרא קמא:

"5. בפי המשיב טענה דיונית נוספת שעניינה הוראות תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968. לטענת המשיב היה על המבקש לפרט בבקשה לביטול פסק הבוררות את העילה מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות שעליה מסתמכת הבקשה, וזאת לא עשה, לטענתו.
אולם, נימוקי הבקשה לביטול פסק הבוררות פורטו בתצהיר המבקש ובשני סעיפים צויין במפורש כי בכל הנוגע לקביעת שיעור הריבית פסק הבורר ללא סמכות או בחריגה מסמכות. בסעיף 4(א) לתצהיר אומר המבקש, כי לאחר מתן הפסק פנה לבורר וטען בפניו כי:
'ככל שהוא נוגע לריבית שקבע הוא ללא סמכות, וחורג מהסמכות שניתנה בהסכם הבוררות, שכן, אין "חומר כתוב" על שיעורי הריבית אלא יש חומר כתוב על הצמדה ...'
בסעיף 7(ב) לתצהיר נאמר, כדלהלן:
'הבורר חרג מסמכותו ופעל ללא סמכות כאשר התיימר הוא לקבוע ריבית דולארית של 2.5% לחודש כאשר אין כל "חומר כתוב" על כך ובניגוד להסכם הבוררות, ובניגוד להסכם, למצפון שלי ולמנהג השותפים.'
הנה כי כן, בבקשה, שכל כולה מבוססת על התצהיר, נאמר במפורש, הגם שלא צויין מספר הסעיף שבחוק, ואין צורך לציינו, כי העילה היא "חוסר סמכות" או "חריגה מסמכות" שניתנו לבורר לפי הסכם הבוררות, כאמור בסעיף 24(3) לחוק הבוררות."

3. בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול – סעיף 27(א) לחוק

3.1 כללי

כפי שנראה התנאי הקבוע בסעיף 27(א) חוק הבוררות, לפיו הארכת מועד תתאפשר שעה שקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, מקביל לתנאי בדבר דחיית המועדים בהוראה הכללית בהליכים האזרחיים האמורה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן "התקסד"א”). ובמילים אחרות, לעניין טיב הטעמים הנדרשים, נוקט סעיף 27(א) לחוק לשון זהה לזו הנקוטה בתקנה 528 לתקסד"א, העוסקת אף היא בהארכת מועדים שנקבעו בחיקוק. בשני המקרים חובה על המבקש להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד שנתבקשה.

הסדרים אלה מצדיקים הארכת מועד אך במקרים בהם שוכנע בית-המשפט כי ישנו טעם ממשי מיוחד המצדיק את האיחור. נדרש טעם בעל עוצמה מיוחדת להצדקת האיחור, כאשר בהפעלת שיקול-הדעת מתמודדים, מצד אחד, האינטרס הציבורי להבטיח את תקינות הליכי השיפוט ויעילותם, ומצד שני ההכרה כי קיימים אילוצים אנושיים חריגים שראוי להתחשב בהם בנסיבות מסויימות כעילה לאיחור במועד, ובצידם החשיבות שיש לייחס לזכותו הבסיסית של בעל-דין להביא את עניינו להכרעה בבית-המשפט, בבחינת זכות הגישה לערכאות.

נקודת האיזון בין ערכים אלה מצדיקה הארכת מועד רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל-דין. הדברים מקבלים משנה-תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות[248].

רוצה לומר, כוונתו ומגמתו של חוק הבוררות היא להביא את הליכי הבוררות לידי גמר במהירות וביעילות. לשם כך הוגבל המועד בו ניתן להשיג על פסק הבורר, ואף סויגו הטעמים המצדיקים הארכתו ל"טעמים מיוחדים"[249].

תקנה 528 לתקסד"א העוסקת בהארכת מועדים קובעת כי "מועד או זמן שקבע בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול-דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בקשה להארכת מועד ניתן להגיש בשלושה מקרים[250]. האחד, כאשר עסקינן במועד שנקבע בחיקוק. השני, כאשר עסקינן במועד שנקבע על-ידי בית מהמשפט. השלישי, כאשר עסקינן במועד מוסכם בין בעלי הדין.

לשון תקנה 528 לתקסד"א דן ב- 3 תנאים קומולטיביים המשלימים זה את זה לכך שבית-המשפט רשאי להפעיל את שיקול-דעתו להאריך מועד. ואלה הם: האחד, המועד נקבע בחיקוק, חוק או תקנה. השני, קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד. השלישי, חובת פירוט רישום טעמים מיוחדים אלה להארכת המועד בהחלטת בית-המשפט.

ככלל, מן המבקש הארכת מועד נדרש להצביע על שקידה ראויה ועל מאמץ סביר לעמוד במועד שנקבע בחיקוק. רק אם יש פיו "טעם מיוחד" לכך שאף בשקידה ראויה לא ניתן להגישו במועד, תהיה זו הצדקה להיעתר לבקשתו להארכת מועד[251].

זאת ועוד. לאחרונה גבר המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה. כלומר, ציפייתו לסיום ההליכים כנקודת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של בעלי הדין, תוך הדגשת זכות הערעור כזכות חוקתית.

ככל שהאיחור בהגשת הערעור הוא רב כך גדל אינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה ומחייב טעמים בעלי משקל להארכת המועד, שלהם אופי של היעדר שליטה או תקלה בלתי-צפויה, ולהיפך[252].

יודגש כי די בכך שהמבקש גילה דעתו כי איננו משלים עם פסק-הדין ומעוניין להשיג עליו עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור, בכדי לקבוע כי זכותו של משיב שלא להיות מוטרד עוד מהליכים נוספים טרם התגבשה[253].

על המבקשת הארכת מועד שנקבע בחיקוק החובה לציין בבקשתו להארכת מועד את ה"טעם המיוחד". דרישה זו הינה תנאי בל-יעבור להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט. משך האיחור אינו קובע לעניין זה, על-אף שבסמכותו של בית-המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה ובכך למעשה מתגבר על "מכשול" זה.

כאשר בעל דין לא הביא "טעם מיוחד", בקשתו לא תיעתר. יודגש כי העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד, איננה מפחיתה מן הדרישה למתן "טעם מיוחד"[254]. יחד עם זאת, כאשר מידת האיחור היא מזערית ואין המשיב מצביע על פגיעה בציפיה או באינטרס ראוי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת הליך לבית-המשפט[255].

מהותו של הטעם המיוחד בעטיו ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד אינו חד-משמעי והינו פועל יוצא של נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יחד עם זאת, אין ספק שבבחינת הלכות בתי-המשפט נודעו הכרעות שקיבעו סוגי מקרים בהם, בכל מקרה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד מטעם מיוחד בעל אופי מיוחד שכזה.

שאלה עיקרית בבחינת קיומו של טעם מיוחד למתן אורכה היא, האם האורכה עלולה לפגוע בציפיותיו של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד עוד, כלומר, עמידה בעיקרון הוודאות הניתנת לבעלי הדין, אל מול השאלה האם לבעל הדין היתה יכולת אובייקטיבית להגיש את ההתנגדות במועד. היכולת האובייקטיבית נמדדת על-פי הטעם המיוחד אותו יש להציג.

טעם מיוחד אינו מונח המוגדר בחוק, ורשימה של טעמים מיוחדים איננה מופיעה בתקסד"א לדוגמה. הפסיקה והספרות מצביעים על מגמה אחת וברורה, "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואין לו שליטה על כך[256].

פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שאיננו "טעם מיוחד" לאיחור כגון: גרימת נזק רב לבעל הדין, פסק-הדין נוגד את תקנת הציבור, פניה להליך בלתי-מתאים, שיקול-דעת מוטעה של עורך-דין לא לנקוט בהליך, מצוקה כלכלית[257].

כמו-כן, פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שייחשב כ"טעם מיוחד" לאיחור כגון: הליך התלוי ועומד בערכאה אחרת[258], שינוי ההלכה ובהתקיים שני תנאים מצטברים[259], טעות של בעל דין שנגרמה מטעות של בית-המשפט[260].

ביסוד הבקשה להארכת מועד עומד התצהיר המניח את היסוד הבסיסי להסברת ה"טעם המיוחד". תקנה 241 לתקסד"א מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב, לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בתצהירו חייב המבקש להביא את כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. אין לערוך תצהיר על-ידי איזכור מסמך אחר והפניה אליו כגון: "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות" שכן, תצהיר שכזה הוא פסול ולא יתקבל[261].

להלן נביא מספר דוגמאות נוספות.

היעדר ייצוג איננו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד[262] אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. אולם סתימת הגולל על מבקש במצב דברים כזה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי לדוגמה, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו[263].

עומס עבודה במשרד הוא כשלעצמו איננו מקים טעם מיוחד להארכת מועד[264].

משא-ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור איננו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד[265]. כפועל יוצא מעיקרון זה נקבע גם, כי בעל דין חייב לכלכל צעדיו על-פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד[266]. אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין, וגרמו לו לאחר את המועד[267].

שביתה או עיצומים לא יהוו טעם מיוחד כאשר צד לא טרח לברר את מועדי השביתה שניתן היה לבררם[268].

הגשת בקשה לאורכה בתוך התקופה לנקיטת הליך, כשלה מתווספת אפשרות כי הליך מקביל שננקט עשוי לייתר את ההליך הערעורי נשוא בקשת האורכה, עשויה להוות טעם מיוחד למתן אורכה[269].

ב- בש"א (י-ם) 2670/08[270] דחה כב' השופט משה סובל בקשה להארכת מועד שהוגשה קרוב ל- 5 וחצי שנים לאחר שפסק הבוררות הומצא למבקשת ולאחר שהמבקשת לא הצליחה להראות "טעם מיוחד".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 844/06[271] קבע כב' השופט עמירם בנימיני כי המבקשים "היו יכולים לבקש מבית-המשפט ארכה להגשת הבקשה, לפי סעיף 27(א) לחוק. הם לא עשו כן. רק בסיכומיהם בתיק זה, הם ביקשו לחילופין להאריך להם – בדיעבד – את המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק. אינני סבור כי ניתן להגיש בקשה שכזו לראשונה במסגרת הסיכומים. כך גם לא שוכנעתי כי קיימים טענים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה שכזו, כנדרש על-פי סעיף 27(א) לחוק, ולאור 'מגמתו של החוק להביא לידי גמר מוקדם ככל האפשר את ההליכים הכרוכים בקיומה של בוררות'"[272].

בנוסף, "בהיעדר בקשה להארכת מועד, ומשהבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור של 133 יום, אין בית-המשפט רשאי להיזקק לה. אין מדובר בעניין של שיקול-דעת: סעיף 27(א) קובע כי "לא יזקק בית-המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעברו ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק". די בכך כדי לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר, אם כי כפי שיבואר בהמשך סבורני כי אין בבקשה כל ממש גם לגופו של עניין".

ב- ה"פ (י-ם) 7065/08[273] פסק הבוררות ניתן ביום 18.12.2005. המשיב נמנע מהגשת בקשה לביטולו בפרק הזמן הקבוע לכך בחוק הבוררות, אלא עשה כן ביום 17.7.08, לאחר שהמבקש פנה לבית-המשפט בבקשה לאשר את פסק הבוררות, בדרך של תגובה לבקשה זו.

במקרה דנן, קבע כב' השופט ר' כרמל כי המשיב טוען "כי האיחור נובע מאי-הכרת הדין וממחדלו של בא-כוחו ליידעו בדבר זכויותיו על-פי דין, וכי פעל על-פי עצת רבנים. הכלל הוא כי טעות בעל דין או בא-כוחו בנוגע להליך הדיוני, ולו בתום-לב, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 10127/07[274] קבע בית-הדין כי "במקרה דנן משהמשיבה לא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות השני ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות השני, תוך ציון הטעמים המיוחדים שהביאו לשיהוי העצום בהעלאת טענות ביחס לסמכותו של הבורר (כ-4.5 שנים לאחר מתן הפסק) – הרי שאין מקום להזדקק לטענותיה בנושא הסמכות. טענות שאותן מנועה המשיבה מלהעלות כיום על-פי חוק הבוררות כאמור ומטעמים של תום-לב".

ב- עב' (חי') 311/02[275] פסק הבוררות ניתן ביום 3.12.01 והומצא לידי המבקשת ביום 6.12.01. כב' השופטת אביטל רימון-קפלן בדחותה את הבקשה קבעה כי הבקשה הוגשה ביום 22.1.02, קרי, בחלוף 47 יום ממועד המצאת הפסק לידיה ומבלי שהוגשה בקשה להארכת למועד ומבלי שהצביעה על טעמים מיוחדים להארכת המועד כנדרש בסעיף 27(א) לחוק הבוררות.


ב- בש"א (חי') 9820/05[276] קבעה כב' השופטת חני הורוביץ כי "נימוקי הבקשה אינם מצדיקים הארכת מועד. הבקשה הוגשה באיחור של יום אחד, ואולם בהיעדר טעם מיוחד לכך, אין להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשתה"[277].


3.2 מועד הידיעה למול מועד קבלת פסק הבוררות

לעיתים קיימת מחלוקת בין הצדדים אשר לשאלה האם מועד הידיעה על מתן פסק הבוררות הוא הקובע או שמא המועד שבו קיבל המבקש את פסק הבוררות לידיו. בסוגיה זו פנים לכאן ולכאן. כב' השופט א' רובינשטיין קבע ב- רע"א 7724/04[278]:

"יפה לעניין זה – בכל הכבוד – דעתה של השופטת ביניש ב- בר"ע 1294/02 תפנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, שבכגון דא כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק-דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמליות. אכן, ער אני להוראת תקנה 402 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדברי המשנה לנשיא ש' לוין ב- בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840, 844, 'שבהיעדר טענה של השתק צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה" ' (לשם מניעת ויכוחים והתדיינויות). עיינתי גם בהחלטת השופט הרשם (כתוארו אז) אוקון ב- ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, הסבור אף הוא כי כלל הידיעה יחול אך במקרי השתק. ואולם, לדעתי ניתן ליישב בין הגישות, שכן יתכנו מצבים של מעין השתק כבענייננו. מצבים אלה, שיש בהם ככלל בהירות באשר לעובדות ושההמצאה בהם נעשתה בפועל, יביאו גם לתוצאה בהתאם."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1036/07[279] קבעה כב' השופטת ענת ברון כי "בנסיבות התיק הנדון, כאשר לוקחים בחשבון כי המבקש הוא עורך-דין ובתוקף השכלתו ומקצועו חזקה עליו שהוא מודע למועדים שבחוק הבוררות ולצורך להקפיד בהם, דומה כי יש לזקוף לחובתו את היאחזותו בכלל ההמצאה כנימוק להשתהותו בהגשת בקשת הביטול. עם זאת, דומני כי יש לזקוף לחובת המשיב בעניין זה, את העובדה שלא נתן כל הסבר שהוא מדוע זה הוא מצידו התמהמה עם הגשת הבקשה לאישור ולא העביר עותק מפסק הבוררות לידי המבקש משזה הומצא למשיב – אחת מחלופות ההמצאה הנזכרות בסעיף 27(א) לחוק הבוררות – שאילו נהג כך לא היה ספק כי מירוץ הזמן להגשת בקשת הביטול החל. לנוכח כל האמור, אינני רואה מקום לדחות את בקשת הביטול על-הסף אך מן הטעם שלא הוגשה במועד כגישת המשיב, כאשר אומר כבר עתה כי דעתי היא כי הבקשה לגופה דינה להידחות".


3.3 ימי פגרה

אנו סבורים כי הוראת תקנה 529 לתקסד"א הקובעת כי תקופת פגרה של בית-המשפט לא תובא במניין הימים "שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית-המשפט או הרשם", איננה חלה בכל הקשור למועדים שנקבעו בחוק הבוררות[280].


3.4 החובה להגיש בקשה להארכת מועד

ב- ת"א (חי') 248/07[281] בדחותו את הבקשה לביטול פסק הבוררות קובע כב' השופט עודד גרשון כי יש לדחות את על-הסף את הבקשה מפני שהבקשה הוגשה באיחור ומבלי לבקש ולקבל הארכת מועד להגשתה.

ב- ת"א (חי') 1030/07[282] בדחותו את הבקשה לביטול פסק הבוררות קובע כב' השופט עודד גרשון כי "הואיל והמבקשת לא ביקשה הארכת מועד ולא קיבלה הארכת מועד, פשיטא שאיחרה את המועד הקבוע בחוק ועל שום כך די בעובדה זו כדי להביא לדחיית בקשתה". במקרה דנן הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה כעבור 3 חודשים מיום שנתקבל פסק הבוררות.

ב- ה"פ (י-ם) 5242/06[283] קבע כב' השופט יהנתן עדיאל כי "יש לדחות את טענת המבקש לעניין היעדר תוקפו של הסכם הבוררות. מכאן, שיש לקבל את טענת המשיב כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור. בנסיבות אלה, ובהיעדר בקשה להארכת המועד להגשת בקשת הביטול, יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות מטעם זה לבדו".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 850/05[284] קבע כב' השופט עמירם בנימיני כי "צודקת המשיבה בטענתה כי הבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה הרבה לאחר חלוף המועד להגשתה הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות, בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. המבקש איננו יכול לתלות עובדה זו בפסק המשלים שנתן הבורר ביום 29.5.05, שהיה למעשה בוררות נוספת. כפי שהבהיר הבורר בהחלטתו מיום 29.5.05 (שאמנם לא כינה אותה "פסק"), הבוררות דנה אך ורק בשאלות איזו דירה יקבל המבקש, כמות החניות, ההקלה על הגג וגודל המרפסות, כמו גם שאלת הפיצוי הכספי בגין כל אלו; נושא המפרט לפיו תבנה הדירה לא נדון בבוררות (סעיפים 2.3 ו- 4.1.2 להחלטה). הבורר ציין בעצמו כי אלמלא הסכמת הצדדים לעריכת בוררות נוספת בשאלת המפרט, הוא לא היה מוסמך לדון בעניין (סעיף 2.4 להחלטה). ההחלטה מיום 29.5.05 – עניינה בוררות משלימה ונוספת בין הצדדים, מכוח הסכמתם, כפי שנרשמה בפרוטוקול שערך הבורר נספח ז' לתגובה, וכפי שרשם בהחלטה עצמה. גם המבקש סבר שהבורר איננו מוסמך לדון בעניין המפרט ובעניין בקשת ההבהרה של המשיבה (נספח ה' לתגובה). מכאן ברור שהבוררות הסתיימה בפסק שהומצא לצדדים ביום 21.10.04, והמבקש לא הגיש בקשה לביטול הפסק במועד, שכן ההליך המשלים לא היה חלק מן הבוררות המקורית. לפיכך דין הבקשה להידחות על-הסף מטעם זה בלבד".


4. פסק בוררות-חוץ – סעיף 27(א) לחוק

ב- בש"א (ת"א-יפו) 20981/07[285] נפסק מפי כב' השופט עמירם בנימיני:

"15. המסקנה האמורה לעיל איננה פוטרת אותי מן הצורך להחליט בבקשה של הראל להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול הפסק, ככל שהיא מתייחסת לטענה שקופחה זכותה לטעון את טענותיה בבוררות. צודקת הראל בטענתה כי על-פי סעיף 27(א) סיפא לחוק הבוררות אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לצורך הארכת המועד, כאשר מדובר באישור פסק בוררות חוץ. אך עדיין – טעמים להארכת מועד זו בהחלט נדרשים, שהרי בית-המשפט לא יאשר הגשת בקשת ביטול פסק חוץ באיחור בלא כל סיבה. הוראת החוק קובעת כי בית-המשפט 'רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה' – הוא וודאי איננו חייב לעשות כן. עיקרון סופיות הדיון, והצורך בהכרעה מהירה בזכויות הצדדים, מקבלים משנה חשיבות כאשר מדובר בהליך של בוררות, ולכן נקבע בחוק מועד להגשת בקשת הביטול (דברי כב' השופטת שידלובסקי-אור ב- ה"פ (י-ם) 491/98 ברטון ברס ואח' נ' בן גיאת שם טוב ואח', תק-מח 99(2) 3666; דברי כב' השופטת ש' וסרקרוג ב- ת"א (חי) 662/01 גולן נ' לוקי ביצוע פרוייקטים (בניה) 1989 בע"מ, תק-מח 2001(3) 23201). עיקרון זה חל על פסק חוץ לא פחות מאשר על פסק מקומי.
הראל פירטה בבקשת הארכה מדוע נדרשת לה ארכה להגשת ההתנגדות לאישור הפסק ו/או בקשה לביטולו למן המועד בו הוגשה הבקשה לאישור הפסק. אך לא מצאתי בבקשה זו (שאיננה נתמכת בתצהיר) הסבר כלשהו לשאלה המטרידה מדוע לא הוגשה בקשת הביטול בתקופה של כחצי שנה שחלפה מאז מתן הפסק ועד להגשת הבקשה לקבלת ארכה. אם אצרף עובדה זו לכך שהראל העלתה טענת סרק לפיה הפסק שניתן נגד סהר-ציון איננו מחייב אותה, מגיע אני למסקנה כי אין להעניק להראל ארכה להגשת בקשה לביטול הפסק בלא שהובאו לכך נימוקים כלשהם.
16. סוף דבר: הבקשה לביטול הפסק וההתנגדות לאישורו נדחים."

5. "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה" – סעיף 27(ב) לחוק

ההלכה היא שאם לאחר תום הליך הבוררות נתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש במהלך הבוררות ואם חוסר גילויין בעיתו לא היה תלוי במבקש, עשוי הדבר לשמש עילה לביטול פסק הבוררות.

אלא שלשם כך דרושים להתקיים שני תנאים מצטברים[286].

האחד, שמדובר בגילוי עובדה חדשה שלא היתה ולא יכולה להיות בידי בעל הדין בשעת הדיון בבוררות ושבעל הדין לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה.

השני, שהעובדה החדשה היא מהותית במידה העשויה לשנות את תוצאת הבוררות מיסודה.

בית-המשפט יטה לדחות בקשה כאשר המבקש לא מפרט את המועד בו נודעו לו הנסיבות החדשות, אלא מציין בעלמא כי הללו נתגלו לו לאחר שהגיש את הבקשה לאישור פסק הבורר[287].

ב- ת"א (חי') 926/07[288] נפסק מפי כב' השופט ש' וסרקרוג:

"15. כדי לבחון קיומם של טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק לעיתים מתן ארכה, התרתי לתובע להביא נימוקיו לגוף המחלוקת, במיוחד כאשר בקשתו לביטול הפסק מבוססת על עילה לפי סעיף 24(10) לחוק (סעיף 27(ב) לחוק; סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 472 (1991) (להלן: אוטולנגי).
במקרה כגון זה יכול שמניין התקופה יחל מן המועד בו מצויות בפני מבקש הביטול, כול העובדות אשר עשויות לבסס את עילת הביטול. לאחר דיון לגוף העניין, אין כל הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. כל העובדות הצריכות לעניין היו בפני התובע במועד הקבוע בחוק, ויכול היה להגיש את הבקשה במועד. עובדתית יש לקבל את טענת הנתבעת כי עוד בהליך הבוררות היה מיוצג התובע על-ידי עורך-דין, וחזקה עליהם שכל המסמכים הנדרשים לצורך ניהול הבוררות, לרבות חוזה הביטוח, היה פתוח לעיונם ובידיעתם.
די בטעם זה, המצדיק את דחיית התביעה על-הסף."
ב- בש"א (י-ם) 3982/06[289] קבעה כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי "סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר הוא בתוך 45 יום ממועד מתן הפסק. חריג לכלל נקבע בסעיף 27(ב) לחוק בהתייחס לבקשה לביטול בעילה לפי סעיף 24(10) לחוק. במקרה אחרון זה, על המבקש להגיש בקשתו תוך 45 יום "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה". אין חולק כי המבקשת לא עמדה במועד הנקוב להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, אף לא במועד הנדחה הקבוע בסעיף 27(ב) לעיל. אף שלטענתה, החלו העבודות באמצע אפריל 2006 ונסתיימו באמצע חודש ספטמבר 2006, לא הגישה בקשתה אלא ביום 10.12.06, כשמונה חודשים לאחר שנודעו לה העובדות שביסוד בקשתה".


6. פניה לבורר לפי סעיף 22 לחוק הבוררות – סעיף 27(ב) לחוק הבוררות

סעיף 22(א) לחוק הבוררות מסמיך את הבורר, על-פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, בין היתר מחמת טעות בחישוב. במקרה שכזה, יש להחיל את הוראת סעיף 27(ב) לחוק הבוררות לעניין המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 4271/08[290] טען המבקש, כי יש למנות את מניין 45 הימים להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, מיום 31.12.07, בו התקבלה תשובת הבורר בכתב למכתבו מיום 10.12.07 ומכאן, שהוא היה רשאי להגיש את בקשת הביטול עד ליום 16.2.08.

מנגד המשיבים טוענים, כי כבר ביום 11.12.07 קיבל המבקש תשובה לבקשתו לתיקון פסק הבוררות, ומיום זה יש למנות את המועד להגשת בקשת הביטול, היינו היה עליו להגיש את הבקשה עד ליום 25.1.08.

כב' השופטת דרורה פלפל בקבלה את טענת המקש קבעה כי "בנסיבות המתוארות לעיל, יש למנות את מניין 45 הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, מהיום בו ניתנה תשובת הבורר בכתב לפניית המבקש, היינו מיום 31.12.07. הדגש על "בכתב", הוא בדיוק כדי למנוע בקשות מסוג כזה וכדי שהדברים יהיו ברורים כבר מההתחלה. לפיכך היה על המבקש להגיש את בקשת הביטול עד ליום 15.2.08 (שחל ביום ו'); מכאן שלמעשה לא חל איחור בהגשת הבקשה, שהוגשה כאמור לבית-המשפט ביום 17.2.08, וכך אני קובעת".

ב- ה"פ (נצ') 77/06[291] נפסק מפי כב' השופט יונתן אברהם כי "אומנם סעיף 27 לחוק הבוררות מאפשר הארכת מועד למשך התקופה שחלפה מהרגע שבו נעשתה בפניה לבורר לתקן את פסקו בגין אחת העילות שלפיהן ניתן להגיש בקשת תיקון, והמנויות בסעיף 22 לעיל, אולם, כפי שמצויין בהוראת סעיף 22(א)(2), עניינים הנוגעים לגוף הסיכסוך, אינם מנויים בסעיף זה ועל-כן הטענות שמעלה המשיבה בפני, לגוף הסיכסוך, בוודאי אינם יכולים להקנות לה או בפניה להבהרה בגינם, עילה להארכת המועד".


7. ביטול פסק בוררות מאושר – סעיף 27(ד) לחוק הבוררות

סעיף 27(ד) לחוק הבוררות קובע הוראות שונות ונפרדות, לבקשה לביטול פסק בוררות המוגשת על-פי העילה האמורה בסעיף 24(1) לחוק (המתייחס למקרה שבו לא היה הסכם בוררות בר-תוקף), מצד אחד ולבקשה לביטול פסק בוררות המוגשת על-פי העילה האמורה בסעיף 24(10) לחוק (המתייחס למקרה שבו בית-משפט היה מבטל פסק-דין חלוט), מאידך.

סעיף 27(ד) רישא לחוק פוטר בקשה המוגשת על-פי סעיף 24(1) לחוק ממגבלת "המועדים האמורים בסעיף-קטן (א)", כלומר, שניתן להגיש בקשה כזאת גם לאחר חלוף 45 הימים מיום מסירת הפסק לידי המבקש.

לעומת זאת, בקשה המוגשת על-פי סעיף 24(10) לחוק לא הופטרה בסעיף 27(ד) סיפא לחוק ממגבלת המועדים האמורים בסעיף 27(א) לחוק אלא מהמגבלה הנובעת מ"הוראות סעיף-קטן (ג)" לחוק לפיהן לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות לאחר שהפסק כבר אושר. פטור זה איננו מעניק היתר פתוח להגשת בקשת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק בכל עת. את הבקשה יש להגיש בתוך המועד המיוחד שנקבע לגביה בסעיף 27(ב) סיפא לחוק, המורה כי תחילת "התקופה של ארבעים וחמישה יום ... בבקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(10)" הנה "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה". כלומר, ניתן להגיש בקשת ביטול לפי סעיף
24(10) לחוק גם לאחר 45 יום מיום קבלת פסק הבוררות; ואמנם ניתן להגיש את הבקשה גם לאחר שפסק הבוררות כבר אושר; אולם לא ניתן להגיש בקשה לפי סעיף 24(10) לחוק לאחר 45 יום מהיום שבו נתגלו למבקש העובדות שעל יסודן סומך הוא את בקשת הביטול[292].


ב- ת"א (י-ם) 9247/06[293] קבע כב' השופט אברהם רובין כי במקרה הנדון בפניו מתקיימת עילת ביטול המסתמכת על סעיף 24(1) לחוק הבוררות ומאחר "ועל עילה זו לא חל המועד הקבוע בסעיף 27(א) אין מקום לקבוע שהבקשה הוגשה באיחור".

ב- ה"פ (י-ם) 5344/06[294] נפסק מפי כב' השופט יהונתן עדיאל:

"7. תחילה אדון בטענת המשיבים כי חלף המועד להגשת בקשת הביטול. סעיף 27 לחוק הבוררות קובע כי בית-המשפט לא 'ייזקק ... לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על-ידי הבורר או על-ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו'. עוד נקבע בסעיף זה כי 'בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו'. סעיף-קטן (ד) של אותו סעיף קובע שהמועדים האמורים בסעיף-קטן (א) לא יחולו על בקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(1).
8. טענתם העיקרית של המבקשים היא כי משדובר בעילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, המבוססת על כך שהסכם הבוררות חסר תוקף, אין תחולה למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. הסכם הבוררות חסר תוקף, מוסיפים המבקשים וטוענים, משום שהוא עוסק בבנייה לא חוקית, שבוצעה בניגוד לתוכנית מתאר וללא היתר בניה, ובשימושים שעושים המשיבים במגרשם שלא כחוק.
9. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, המבקשים לא הציגו בפני את הסכם הבוררות, מה שמקשה לקבוע אלו סכסוכים העבירו הצדדים להכרעתו של הבורר. אולם גם בהנחה שעניינו של הסכסוך שנמסר להכרעת הבורר בבנייה ובשימושים שעושים המשיבים במגרשם ואף אם אניח שהבניה והשימושים הנ"ל נעשו בניגוד לחוק, בכך בלבד אין כדי לפגוע בתוקפו של הסכם הבוררות.
10. הדעה השוללת מסירתו של סכסוך הקשור בהפרת חוקי הבניה לבוררות, מבוססת על כך שמדובר בנושא פלילי שאין למסור את הדיון בו לבוררות. אולם ההלכה היא שעצם העובדה שלסכסוך יש היבטים פליליים אינה מונעת מסירת ההיבטים האזרחיים שלו לבוררות:
'כאשר ראובן גנב חפץ משמעון, הרי זו עבירה פלילית, אולם בצידה קיימת חבותו של ראובן להשיב את הגניבה ולהטיב את הנזק שנגרם לשמעון. הצד האזרחי והפלילי הם שני עניינים נפרדים זה מזה. בוודאי שהאישום הפלילי אינו יכול לשמש נשוא לבוררות ואילו את הסכסוך האזרחי רשאים הצדדים למסור להכרעת בורר.' (ע"א 108/60 אדגר זקס נ' דוד מוסרי ואח', פ"ד יד 2252, 2254)
הלכה זו יושמה גם לגבי בוררויות בהן עלו טענות להפרת חוקי התכנון והבניה ונקבע שגם כאשר מדובר בהפרות חוקי הבניה, אין מניעה לכך שהבורר יעסוק בפן האזרחי של הסכסוך (ת"א (ת"א) 2664/98 חן נ' י. מוסקוביץ חברה לבניין בע"מ (לא פורסם); בש"א (פ"ת) 4035/00 ברייוו חברה קבלנית לבניין וייזום בע"מ נ' כץ, תק-של 2001(2) 562; אך ראה דעה אחרת ב- בר"ע (ת"א) 11151/96 ישעיהו נועם חברה קבלנית בע"מ נ' שוורצמן (לא פורסם)).
כך גם בענייננו. אף שהסכם הבוררות לא הוצג בפני, מסתבר שהסכסוך שנמסר להכרעת הבוררים מתייחס להיבט האזרחי של הסכסוך ולא להיבט הפלילי שבמעשי המשיבים.
11. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת המשיבים כי הסכם הבוררות שנכרת בין הצדדים היה חסר תוקף. על-כן לא קמה למשיבים עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, וממילא אין עומדת לזכותם הוראת סעיף 27(ד) לחוק הבוררות, אשר פוטרת בקשת ביטול שעילתה בסעיף 24(1) לחוק מתחולת המועדים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק."

8. בקשה לעיון מחדש

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 844/06[295] קבע כב' השופט עמירם בנימיני כי הגשת הבקשה לעיון מחדש לבורר איננה עוצרת את מירוץ הזמן הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. במקרה דנן, "המבקשים היו צריכים להגיש בקשה לביטול הפסק בתוך 45 יום מן המועד בו קיבלו את הפסק, וניתן היה לעכב את הדיון בו עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון מחדש. בהיעדר בקשה שכזו, היה המשיב זכאי לבקש לאשר את הפסק מייד לאחר שניתן, ובית-המשפט אף היה מוסמך לאשרו, בהיעדר בקשה לעכב את הדיון באישורו, שכן הפסק שניתן – פסק סופי הוא".


9. ניתן לטעון שהמסמך שהוגש לאישור כפסק בוררות איננו פסק בוררות – טענה זו איננה כפופה למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק

ב- ה"פ (י-ם) 6375/07[296] נפסק מפי כב' השופט ר' כרמל:

"8. בענייננו, אין מחלוקת כי חתימות הבוררים הוספו זמן רב לאחר שנערך המסמך בלא שצויין תאריך החתימה. בנסיבות אלה אין המדובר בפסק בוררות בר-תוקף הניתן לאישור.
הפסיקה קובעת כי ניתן לטעון שהמסמך שהוגש לאישור כפסק בוררות, אינו פסק בוררות בר-תוקף הניתן לאישור, שלא בדרך של הגשת בקשה לביטול פסק בוררות, אלא כטענת הגנה בפני בקשה לאישור פסק זה, וכי כתוצאה מכך אין טענה זו כפופה למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. כפי שנאמר מפי כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339: 'על-אף ההוראה שבסעיף 23(ב) לחוק, טענה שהמסמך שמבקשים אישורו לפי סעיף 23(א) אינו 'פסק בוררות' כמשמעותו בסעיף ההוא, טענה כשרה ולגיטימית היא, אשר בית-המשפט חייב להיזקק לה. כדי לצאת ידי חובת סעיף 23(ב) אולי מוטב שלא לכנות טענה זו בשם 'התנגדות', ועל-כל-פנים אין צורך בהגשת 'התנגדות' פורמלית לשם השמעתה' (בעמ' 342 לפסק-הדין). עוד נאמר שם: 'בטרם יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק, צריך הוא להשתכנע ולהיווכח תחילה שהמסמך אשר את אישורו מבקשים, הוא אמנם 'פסק בוררות': שאם אינו בגדר פסק בוררות, אין מה לאשר לפי סעיף 23(א), בין אם באה לפני בית-המשפט התנגדות כשירה ובין אם לאו' (שם, בעמ' 342-343) (ראה גם: ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828, 835; רע"א 2979/98 קמינר נ' בן משה, פ"ד נב(4) 274; ה"פ (י-ם) 552/01 הקרן לגאולת קרקע שליד מדרשת א"י קדומים (אלון מורה) נ' מנלה, תק-מח 2001(2) 15364; בש"א (י-ם) 4833/07 סיעת יהדות התורה נ' הרב דוד סגל, תק-מח 2007(3) 7843; פרופ' ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית, 2005) 910-912) (לגישה אחרת, לפיה יש לטעון את הטענה על דרך בקשה לביטול, ניתן ביטוי בפסק-דין של כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז ב- המ' (ת"א) 14708/96 מדינת ישראל נ' ועד ההורים העירוני בהרצליה, דינים מחוזי כו(7) 912).
לפיכך, משהכלל הוא כי העלאת הטענה לפיה אין פסק בוררות בר-תוקף אינה כפופה למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות, הרי שאין לקבוע בנסיבות בעניין דנן ובלוח הזמנים בו מדובר, כי הבקשה הוגשה באיחור."


10. אישור הפסק – תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות

תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 קובעת כדלקמן:

"10. אישור הפסק (תיקון: התשמ"ה)
המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית-המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין."


סעיף 27 לחוק הבוררות, קובע כי בקשה לביטול פסק בורר תוגש 45 ימים מיום מתן הפסק. תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, קובעת כי בעל דין הרוצה להתנגד לאישור פסק בורר, בדרך של בקשה לביטולו, יגיש את התנגדותו בתוך 15 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה על הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות.

נדגיש, כי את התנגדות כאמור יש להגיש במסגרת 45 הימים שהוקצבו להגשת הבקשה לביטול הפסק כאמור בסעיף 27 לחוק הבוררות.

ב- בש"א (י-ם) 1167/08[297] קבע כב' השופט ר' כרמל כי "בקשת המשיב לאישור פסק בורר הוגשה, כאמור, ביום 7.10.07, כשנה לאחר שניתן פסק הבוררות. הבקשה נתקבלה וניתן פסק-דין המאשר את פסק הבוררות ביום 3.1.08. בקשת המבקש להארכת מועד הוגשה ביום 14.1.08 וביום 13.2.08 הגיש את הבקשה בדרך של המרצת פתיחה נפרדת. משמע, במקרה דנן, הוגשו בקשות המבקש לאחר שחלפה התקופה הקצובה להגשת בקשה לביטול פסק בורר".

ב- ה"פ (י-ם) 6375/07[298] קבע כב' השופט ר' כרמל כי "בקשת המשיבה לאישור פסק בורר הוגשה ביום 8.11.07. ביום 4.12.07 הגיש המבקש את התנגדותו לבקשה וביום 6.12.07 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. משמע, הן ההתנגדות והן הבקשה להארכת המועד להגשתה הוגשו לאחר שחלפו חמישה-עשר ימים ממועד הגשת פסק הבוררות לאישור".

בנוסף נקבע כי המבקש לא הצביע על קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ההתנגדות ואף לא נימק מדוע נדרש לו פרק הזמן הנוסף. יחד-עם-זאת, מאחר שכב' השופט ר' כרמל שוכנע כי ההחלטה שהוגשה לאישור אינה פסק בוררות, הרי שטובים סיכויי ההתנגדות להתקבל, אם תוגש, העניק הוא למבקש אורכה להגשת התנגדותו.

ב- עב' (י-ם) 2990/04[299] קבע בית-הדין כי "משלא הוגשה בקשה לביטול הפסק תוך 15 ימים מהיום שהומצאה הבקשה לאישורו (תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968) ומאחר שממילא חלף גם המועד הנקוב בסעיף 27 לחוק הבוררות (45 ימים מיום מתן פסק הבוררות) לצורך הגשת בקשה לביטולו של הפסק, יש לדחות את בקשת המבקשות להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות. אשר-על-כן, בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות, אנו מאשרים את פסק הבוררות".

ב- ה"פ (י-ם) 491/98[300] קבעה כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור כי:

"מירוץ הזמן להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות התחיל מהיום בו הומצא הפסק לבן-גיאת על-ידי בא-כוח המשיבים, וגם אם נפעל כמצוות "המחמירים" הוכח כי בן-גיאת ידעו על פסק הבורר ותוכנו לכל המאוחר בחודש אוקטובר 1998, ומשהוגשה הבקשה דנן כשלושה חודשים לאחר מכן, חלף עבר לו המועד הקבוע בחוק להגשת הבקשה ואין להידרש לה. לא זאת גם זאת, שלבן-גיאת עמדו חמישה-עשר יום בלבד להגיש את הבקשה לביטול הפסק. המשיבים הגישו ביום 7.9.98 בקשה לאישור פסק הבוררות, ומשהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות עומדים לבן-גיאת 15 יום בלבד מהיום בו הוגשה הבקשה, כדי להגיש את בקשתם-לביטול פסק הבוררות (תקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 בסעיף 10; וס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה שלישית ומורחבת, תל-אביב, 1991) 474), גם במועד זה לא עמדו בן גיאת בהגשת בקשתם."
ב- רע"א 5804/90[301] קבע כב' השופט ת' אור כי "הגשת הבקשה לביטול פסק בורר הוגשה על-ידי המבקש באיחור, כפי שטען המשיב הראשון וכפי שנקבע על-ידי בית-המשפט. הבקשה לאישור פסק הבורר נמסרה לבא-כוחו דאז עורך-דין יצחקי ב-26.6.90, והבקשה לביטול הפסק הוגשה רק ב-30.8.90, על-אף שאת הבקשה לביטול היה על המבקש להגיש עד 11.7.90, על-פי האמור בתקנה 10 לתקנות סדר הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968. אכן, המבקש עתר למתן הארכה להגשת הבקשה, בקשה אשר בית-המשפט לא הכריע בה, כי סבר שלגופו של עניין דין הבקשה להידחות. אך עיון בנימוקי הבקשה להארכת המועד אינו מצביע על טעם מיוחד שיצדיק מתן הארכה".


11. בקשת ביטול ואישור הפסק – סעיף 28 לחוק

סעיף 28 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"28. בקשת ביטול ואישור הפסק (תיקון: התשס"ט)
הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה או נדחה ערעור שהוגש לפי סעיף 29ב, יאשר בית-המשפט את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו; דחה בית-המשפט את בקשת הביטול או את הערעור בחלקם או שהשלים או תיקן את פסק הבוררות עקב הדיון, יאשר את הפסק במידה שלא בוטל או כפי שהושלם או תוקן."


סעיף זה תוקן בתיקון התשס"ט. על-פי סעיף זה, במקרה ובקשת הביטול נדחתה או הערעור שהוגש כאמור בסעיף 29ב לחוק הבוררות נדחה, על בית-המשפט לאשר את פסק הבוררות גם אם לא הוגשה לו בקשה לאישור פסק הבוררות.

עוד קובע סעיף זה כי במקרה ובית-המשפט דחה את בקשת הביטול או הערעור בחלקם או שהשלים או תיקן את פסק הבוררות עקב דיון, יאשר את הפסק במידה שלא בוטל או כפי שהושלם או תוקן.

הרעיון הנעוץ בסעיף 28 לחוק הבוררות הוא כי דחיית בקשה לביטול פסק הבוררות תביא מאליה לאישור פסק הבוררות ואילו קבלתה של הבקשה לביטול פסק הבוררות תמנע את אישורו[302].

בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, דחיית בקשה לביטול פסק הבורר תביא מאליה לאישור פסק הבורר ואילו קבלתה תמנע את אישורו.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 37260/07[303] קבע בית-המשפט כי הוא דוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררת מצד אחד ומאידך הוא מקבל את הבקשה לאישור פסק הבוררות תוך שהוא מורה על אישור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות.

ב- ה"פ (י-ם) 6195/07[304] קבע בית-המשפט כי "למבקש לא קמה עילה לביטול הפסק. כפועל יוצא מאושר פסק הבוררות (סעיף 28 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968)".

ב- עב' (ב"ש) 2596/05[305] קבע בית-המשפט כי "הבקשה לביטול פסק בורר נדחית. כמתחייב מהוראת סעיף 28 לחוק הבוררות הקובעת כי – "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה, יאשר בית-המשפט את פסק הבוררות אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו" – אנו מאשרים את פסק-הדין מיום 18.7.05".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1131/01[306] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ברון צפורה כי:

"המבקשים, אמנם, לא פעלו על-פי התקנה הנ"ל, אך בכל זאת מצאתי לנכון לדון בבקשה לגופו של עניין.
המבקשים, כאמור, נסמכו בבקשתם על סעיף 28 לחוק הבוררות...
המבקשים סבורים כי משהוגשה בקשת ההתנגדות לגבי חלק מהפסק, היה על בית-המשפט לאשר מיידית עם הגשת ההתנגדות את שאר חלקיו, שאינם שנויים במחלוקת.
לפי סעיף 28 (לחוק הבוררות – הערת המחבר), בקשת ביטול שנדחתה מביאה לידי אישור הפסק על-ידי בית-המשפט, אפילו לא הוגשה בקשה לאישורו.
בדברי ההסבר להצעת חוק הבוררות (ה"ח 717, התשכ"ז עמ' 70) נאמר כי מטרתו של סעיף 28 הנה להביא לפשטות הדיון באישור הפסק או בביטולו. מטעם זה, דחייתה של בקשת ביטול תהא ממילא אישור הפסק.
אין ספק, כי סעיף 28 דן אך ורק במקרים בהם הוגשה בקשה לביטול פסק בוררות והיא נדחתה במלואה, או בחלקה, או שבית-המשפט השלים או תיקן את פסק הבוררות. סעיף זה אינו דן במקרה בו בקשת הביטול התקבלה.
על-אף שהבקשה לא הוגשה ונוסחה כראוי, מצאתי לנכון להיענות לה כבר עתה ולא לדרוש את הגשתה בשנית במתכונת אחרת, על-מנת להביא לסיום הההליכים בהקדם האפשרי לרווחת כל הצדדים.
אשר-על-כן, מתוקף סמכותי אני מאשרת את פסק הבוררות של השופטת בדימוס בן עתו, למעט החלק הרלבנטי שבוטל בפסק-דיני מיום 9.8.01, העוסק במשכורות המנהלים ב- VST שירותים."

12. שיהוי בהגשת פסק בוררות לאישור

יסודותיה של טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, ושאלת היחס בין טענה זו לבין טענת התיישנות על-פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, נדונו באריכות ב- ע"א 6805/99[307]. באותו עניין נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכותלי בית-המשפט.

לכן, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע.

התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו ובתי-המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים.

זאת ועוד. על הטוען לשיהוי להוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר-על-כן, עליו להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי.

גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית-המשפט מסור שיקול-הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית-המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על-ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין.

כפי שראינו לעיל סעיף 27 לחוק הבוררות קובע כי המועד האחרון להגשת בקשה לביטול פסק בוררות הינו 45 ימים ממועד נתינתו של פסק הבוררות ובמקרה בו הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות, 15 ימים בלבד מן המועד בו התקבלה ההודעה על הגשת הבקשה.

יחד עם זאת, חוק הבוררות אינו קובע מועד מחייב להגשת פסק בוררות לאישור ולכן בקשה לאישור פסק בוררות איננה מוגבלת בזמן והיא אף איננה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה.

לכאורה, ה"תמריץ" היחיד שיש לזוכה בהליך בוררות בבואו לאשר את פסק הבוררות, הינו צמצום פרק הזמן בו ניתן להתנגד לאישור פסק הבוררות, באמצעות בקשת ביטול, שהיא הדרך היחידה להתנגד לבקשת האישור.

יחד עם זאת, זכותו הדיונית של זוכה בהליך בוררות איננה עומדת לו לנצח. ב- רע"א 5793/05[308] קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי בקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי, בדומה לכל תובענה המוגשת לערכאות וכי חייב יהיה רשאי להעלות טענת שיהוי כנגד בקשה לאישור פסק בורר המוגשת לאחר חלוף זמן רב, אפילו אם אין בפיו טענות טובות לעניין ביטול פסק הבוררות.

עוד נקבע כי לצורך ביסוס טענת השיהוי, גם במסגרת של התנגדות לאישור פסק בוררות, יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה.

במקרה זה נדחתה בקשה לאישור פסק בוררות אשר הוגשה כשלושים שנה לאחר שניתן פסק הבוררות, לאחר שהמשיבים הוכיחו כי התנהגות המבקשת, אשר לא הזכירה את קיומו של פסק הבוררות למרות מחלוקות שניטשו בינה לבין המשיבים משך שנים ועלו כדי הליכים פליליים ביניהם, היתה של מי שלמעשה ויתרה על הסתמכותה על פסק הבוררות.

אנו סבורים כי מן הראוי לדחות בקשה לאישור פסק בוררות מטעמי שיהוי אך ורק במקרים קיצוניים, לאחר שחלפו שנים רבות בין המועד בו ניתן פסק הבוררות לבין המועד בו הוגש לאישור ולאחר שהחייב על-פי פסק הבוררות הוכיח, ברמת הוכחה גבוהה, כי התקיימו יסודותיה של טענת השיהוי כאמור לעיל ובפרט, כי הסתמך על מצג מפורש של הזוכה לפיו אין בכוונתו לפעול למימוש פסק הבוררות ושינה את מצבו לרעה כתוצאה מהגשת בקשת האישור.

מכל מקום, ספק האם מוסמך בית-המשפט לדחות בקשה לאישור פסק בוררות מטעמי שיהוי, שעה שטענה זו כלל לא נטענה על-ידי החייב וממילא לא הוכחו היסודות האמורים.

נעיר כי במקרים בהם מעלה החייב טענת שיהוי, ממילא עבר המועד האחרון להגשתה של הבקשה לביטול פסק הבוררות וממילא לא ניתן לבטלו. המשמעות המעשית של מצב דברים זה הינה כי הזוכה לא יוכל לאכוף את פסק הבוררות בהוצאה לפועל אם פסק הבוררות לא אושר על-ידי בית-המשפט ולכן אנו סבורים כי יש להימנע ככל הניתן מדחייתן של בקשות לאישור פסק בוררות, שלא במסגרת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא במקרים חריגים בלבד.

ב- רע"א 9060/04[309] נפסק מפי כב' השופט י' דנציגר:

"20. ראשית, מן הראוי לציין כי לא חלה על בקשת האישור התיישנות. שגה בית-המשפט קמא כשקבע כי בקשת האישור הוגשה שבע שנים לאחר שניתן פסק הבוררות. בקשת האישור הוגשה לבית-המשפט קמא ביום 22.12.99, כחמש וחצי שנים בלבד לאחר שניתן פסק הבוררות שתאריכו, כזכור, ה-2.8.94.
21. שנית, לאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי שגה בית-המשפט קמא כאשר ביסס את החלטתו לדחות את בקשת האישור על סמך שיהוי בהגשתה, מבלי שהמשיבים כלל העלו טענה של שיהוי, וממילא מבלי שהוכיחו את יסודותיה. כאמור, איני משוכנע כלל כי בית-המשפט מוסמך להעלות טענת שיהוי מבלי שהועלתה על-ידי החייב, אולם לאור העובדה כי במקרה דנן ממילא לא הוכחו יסודות השיהוי, איני רואה הכרח להכריע בשאלה זו.
22. בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנטל להוכיח, ברמה הוכחה גבוהה, את יסודותיה של טענת השיהוי, מוטל על החייב אשר מבקש למנוע מהזוכה בהליך הבוררות לאשר את פסק הבוררות. לפיכך, אין לקביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה הנטל להוכיח את היעדר שיהוי בהגשת הבקשה מוטל דווקא על המבקשת, על מה שתסמוך. כאמור, משלא העלו המשיבים טענת שיהוי ומשלא הוכיחו את יסודותיה, אין מקום לדחות את בקשת האישור מטעם זה.
23. הואיל ובית-המשפט קמא לא הצביע על טעם אחר לדחייתה של בקשת האישור פרט לטענת השיהוי, הנני סבור כי יש לבטל את החלטתו של בית-המשפט קמא ביחס לבקשה זו ולאשר את פסק הבוררות.
24. בשולי הדברים יוער, כי אין בטענותיהם של המשיבים ביחס לפירעון החיובים נשוא פסק הבוררות כדי להעלות או להוריד ביחס לבקשת האישור ואיני מוצא לנכון להכריע בהן. למותר לציין כי המשיבים רשאים להעלות טענות דומות בפני ההוצאה לפועל, אם וככל שהמבקשת תפעל באמצעותה לצורך אכיפתו של פסק הבוררות.

[244] ראו גם רע"א 2979/98 ליפא י' קמינר, עורך-דין נ' אמנון בן-משה, פ"ד נב(4) 274 (1998); ת"א (חי') 347/04 דאהר עאדל נ' נולמן אילנה, תק-מח 2004 (4) 6049 (2004).
[245] ה"פ (ת"א-יפו) 517/06 אליהו אמרן ואח' נ' חיים יהודאי ואח', תק-מח 2007(1) 2120 (2007).
[246] ת"א (חי') 347/04 דאהר עאדל נ' נולמן אילנה ואח', תק-מח 2004(4) 6049 (2004).
[247] ה"פ (י-ם) 402/96 ציון עמית נ' מאיר זיו, תק-מח 97(2) 289 (1997).
[248] רע"א 10753/05 יצחק חסן נ' יחיאל בן חמו, תק-על 2007(2) 54 (2007).
[249] בש"א (י-ם) 4852/07 יצחק הרשקוביץ נ' הרב אליהו לנדאו, תק-מח 2007(2) 4069 (2007).
[250] להרחבה בנושא הארכת מועדים ראו בספרה של עורך-דין מאיה לדרמן הארכת מועדים במשפט האזרחי והפלילי (תוספת 3, יוני 2007, אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ).
[251] בש"א (נצ') 2838/04 מייק נ' אגודה שיתופית בית קירור אלשרק, תק-מח 2004(4) 1141 (2004).
[252] ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול ואח', פ"ד נה(2) 904 (2001).
[253] בש"א (י-ם) 5912/04 אבו לבן מוחמד ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2004(2) 6642 (2004).
[254] בש"א (ת"א-יפו) 180471/04 נורטל נטוורקס ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(4) 6623 (2004).
[255] בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1) 2605 (2004).
[256] בש"א 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 159 (1986).
[257] ת"א (ת"א-יפו) 50052/04 אמיתי גבריאל נ' דביר רחל ואח', תק-של 2004(4) 4601 (2004).
[258] ע"א 7044/93 אסתר גורה נ' מורדכי גורה, תק-על 94(4) 218 (1994).
[259] בש"א 1069/86 הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' יהודה שטרית, פ"ד מא(1) 533 (1987).
[260] בש"א 17/86 אלפחיא אגודה שיתופית למים נ' גורג' שוקייר, פ"ד מ(1) 18 (1986).
[261] ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344 (1992).
[262] בש"א 7716/97 ויינשטיין נ' ליברמן, דינים עליון נג 579 (1998).
[263] בש"א 7596/04 נינה בורלשקוב נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור, תק-על 2004(4) 61 (2004).
[264] בש"א 8298/04 יעקב חיננזון נ' הדסה קסטן ואח', תק-על 2004(3) 2692 (2004).
[265] ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה, פ"ד מ(4) 9 (1986).
[266] ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2) 325 (1986).
[267] ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986).
[268] בש"א 5683/03 הנגלי ואח' נ' שמואל ואח', תק-על 2003(2) 3849 (2003).
[269] בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר, דיני עליון מא 644 (1995).
[270] בש"א (י-ם) 2670/08 מצידה חברה להנדסה בע"מ (בפירוק) נ' רהיטי צרעה בע"מ ואח', תק-מח 2008(4) 8781 (2008).
[271] ה"פ (ת"א-יפו) 844/06 חברת פיתוח למושבי איזור גת בע"מ ואח' נ' קוממיות – ארגון חיילים משוחררים להתיישבות שיתופית של צעירי אגודת ישראל בע"מ, תק-מח 2008(4) 694 (2008).
[272] ראה: ע"א 266/83 עודה נ' טבעוני, פ"ד לט(2) 632 (1985).
[273] ה"פ (י-ם) 7065/08 ניסן קוניקוב נ' יהושע בן יהודה, תק-מח 2008(3) 10769 (2008).
[274] בש"א (ת"א-יפו) 10127/07 יוסף באקבה נ' יפה ברנד, תק-עב 2008(3) 6519 (2008).
[275] עב' (חי') 311/02 שירותי בריאות כללית נ' זיגו שטיינברג, תק-עב 2008(3) 6161 (2008).
[276] בש"א (חי') 9820/05 זונטג יוסף נ' אוחנה שלמה ואח', תק-מח 2006(2) 10089 (2006).
[277] לעניין איחור בהגשת בקשה להארכת מועד ביום אחד ראו בש"א 7378/98 נתנזון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, פ"ד נג(1) 856 (1999); בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89 (1995); ב"ש 83/86, ע"א 398/84 סוקול נ' ישמח ואח', פ"ד מ(1) 577 (1986); בש"א 795/96 חברה לבניין מריו לזניק בע"מ נ' יצחק יצחקי ואח', פ"ד מט(5) 291 (1996).
[278] רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 836 (2004).
[279] ה"פ (ת"א-יפו) 1036/07 שי אבני, עורך-דין נ' יגל לוי, עורך-דין, תק-מח 2008(3) 1965
(2008).
[280] בהקשר זה ראו גם את דברי פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית מיוחדת) 1124; רע"א 7393/04 אפרים אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"א (חי') 1030/07 נציגות הבית המשותף, רח' מרגלית 34 חיפה על-ידי יו"ר הנציגות בנימין שגיב (עורך-דין) נ' חברת מקשטי הצפון בע"מ, תק-מח 2008(2) 14649 (2008).
[281] ת"א (חי') 248/07 קנדרו יוסף ואח' נ' ד"ר רפאל נגלר, תק-מח 2008(2) 8614 (2008).
[282] ת"א (חי') 1030/07 נציגות הבית המשותף, רח' מרגלית 34 חיפה על-ידי יו"ר הנציגות בנימין שגיב (עורך-דין) נ' חברת מקשטי הצפון בע"מ, תק-מח 2008(2) 14649 (2008).
[283] ה"פ (י-ם) 5242/06 מרוואן אחמד מוחמד אלקאלותי נ' אמיר אבו אל ואליד אלדג'אני, תק-מח 2007(3) 12604 (2007).
[284] ה"פ (ת"א-יפו) 850/05 רז אליהו נ' מגדלי הדר-אפקה בע"מ, תק-מח 2007(2) 10846 (2007).
[285] בש"א (ת"א-יפו) 20981/07 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' Equitas Limited, תק-מח 2008(4) 7598 (2008).
[286] ראה לדוגמה רע"א 6724/95 רות הוכמן נ' י. פ. יבואנים ומפיצים ציוד 1988 בע"מ, תק-על 96(3) 44 (1996).
[287] בש"א (י-ם) 2045/08 דוד רוט נ' דוד זילברשלג ואח', תק-מח 2008(2) 8294 (2008).
[288] ת"א (חי') 926/07 אילן אליהו מאלקוש נ' קנט – קרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ, תק-מח 2008(1) 4856 (2008).
[289] בש"א (י-ם) 3982/06 מסעדת טרה חם בע"מ נ' נכסי נעמי מסילת ישרים בע"מ ואח', תק-מח 2007(2) 48 (2007).
[290] בש"א (ת"א-יפו) 4271/08 ביטון שלום נ' כחלון יוסף ואח', תק-מח 2008(2) 13141 (2008).
[291] ה"פ (נצ') 77/06 מנקרמן נדב ואח' נ' חכים ריזק יזמנות ובניה בע"מ, תק-מח 2008(4) 5131 (2008).
[292] בש"א (י-ם) 2670/08 מצידה חברה להנדסה בע"מ (בפירוק) נ' רהיטי צרעה בע"מ ואח', תק-מח 2008(3) 3758 (2008); ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389.
[293] ת"א (י-ם) 9247/06 ישראל סגל נ' ישיבת הר"ן בית מדרש גבוה לתלמוד, תק-של 2008(1) 9918 (2008).
[294] ה"פ (י-ם) 5344/06 יאיר לוי ואח' נ' רוני גדליהו ואח', תק-מח 2007(1) 6675 (2007).
[295] ה"פ (ת"א-יפו) 844/06 חברת פיתוח למושבי איזור גת בע"מ ואח' נ' קוממיות – ארגון חיילים משוחררים להתיישבות שיתופית של צעירי אגודת ישראל בע"מ, תק-מח 2008(4) 694 (2008).
[296] ה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת, תק-מח 2008(2) 7332 (2008).
[297] בש"א (י-ם) 1167/08 פסח אייזנבך נ' לנדאו מאיר צבי ואח', תק-מח 2008(2) 3755 (2008).
[298] ה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת, תק-מח 2008(2) 13700 (2008).
[299] עב' (י-ם) 2990/04 ארגון המורים בבית הספר העל יסודיים נ' זסלנסקי תמרה ואח', תק-עב 2006(4) 4931 (2006).
[300] ה"פ (י-ם) 491/98 ברטון ברס ואח' נ' בן-גיאת שם טוב ואח', תק-מח 99(2) 3666 (1999).
[301] רע"א 5804/90 אשר בן שיטרית נ' אברהם דוייד ו-2 אח', תק-על 91(2) 2572 (1991).
[302] ה"פ (ראשל"צ) 388/07 פרש יוסף ואח' נ' ליפשיץ יחזקאל ואח', תק-של 2008(4) 1579
(2008).
[303] ת"א (ת"א-יפו) 37260/07 יונה דאי נ' ד"ר סעדיה שמואל, עורך-דין, תק-של 2008(2) 22261 (2008).
[304] ה"פ (י-ם) 6195/07 רוזנברג מרדכי נ' בלוי יוסף ואח', תק-מח 2007(4) 9250 (2007).
[305] עב' (ב"ש) 2596/05 ד"ר מיכאל ברקוביץ נ' מכבי שירותי בריאות, תק-עב 2006(4) 5260
(2006).
[306] ה"פ (ת"א-יפו) 1131/01 רפאל טהלר ואח' נ' אריה וייס, תק-מח 2002(2) 66518 (2002).
[307] ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003).
[308] רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול – "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה ואח', תק-על 2007(3) 4211 (2007).
[309] רע"א 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי ואח', תק-על 2008(1) 670 (2008).