botox

תקופת התיישנות מוסכמת

סעיף 19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"19. תקופת התיישנות מוסכמת
רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר משישה חדשים."

המחוקק מוכן היה ליתן תוקף לכוונת הצדדים לקבוע תקופת התיישנות שונה מזו הנקובה בחוק, אך בתנאי שכוונה מיוחדת זו תועלה על הכתב במסמך נפרד {ת"א (שלום ת"א) 37184/05 ישי בסרגליק נ' צאלים ליאור, תק-של 2006(1), 6959, 6960 (2006)}.

תניה הבאה להאריך את תקופת ההתיישנות חייבת להיערך בחוזה נפרד ואף טעונה חתימה נפרדת {ע"א 198/60 "בניין" חברה לביטוח בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד יד 1700, 1702 (1960)}.

אם-כן, סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי תניה הבאה לקצר תקופת ההתיישנות חייבת להיערך בחוזה שהוא נפרד מן החוזה שנערך בין הצדדים לשם סיכומן של הזכויות המהותיות.

אין תוקף להסכמה על קיצורה של תקופת ההתיישנות, כאמור בסעיף 19 לחוק ההתיישנות, כאשר הסכמה זו משולבת בחוזה העיקרי בין הצדדים, היינו, מאוזכרת בו באחד מסעיפיו ותו לא.

המחוקק נתכוון להפרדה, צורך הבלטה, ולא להבלעתם של קיצור תקופת ההתיישנות או הארכתה, לפי העניין, בין השיטין של החוזה הכללי אשר נערך בין הצדדים.

המחוקק ביקש להביא לידי כך שהצדדים לחוזה יתנו דעתם במיוחד לתניה שעניינה קיצור תקופת ההתיישנות או הארכתה, ומכאן הדרישה להפרדת תניה זו מן האחרות שבחוזה ולחתימה נוספת ונפרדת, הבאה לבטא את מתן תשומת-הלב לתניה האמורה {ע"א 270/75 "רמד" בע"מ ואח' נ' חברת ווסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2), 813 ׁׁ(1975)}.

כדי לקבוע אם קיימת תחולה לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, הקובע מועד אחר לתחילת מירוץ ההתיישנות, כאשר היתה על-כך הסכמה בין הצדדים, על בית-המשפט לבחון אם אכן היתה הסכמה כאמור ובאיזה אופן נעשתה.

כאמור, סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי רשאים בעלי הדין להגיע להסכמה אשר לאורך תקופת ההתיישנות ובלבד שתהא ערוכה בחוזה נפרד בכתב. המחוקק אמר דברו במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על כי שינוי בתקופת ההתיישנות יעשה בחוזה נפרד לחוזה העסקה ועל-כן שילובה של תניה בחוזה המסחרי בדבר קיצור או הארכת תקופת ההתיישנות אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 19 לחוק ההתיישנות {ת"א (שלום ת"א) 15714/99 מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' פרידלנדר כרמלה, תק-של 2005(1), 12390 (2005)}.
השאלה האם יש להסתפק בתניית התיישנות המשולבת בחוזה נדונה ב- ע"א 198/60 {בניין חברה לביטוח בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד יד, 1700 (1960)} שם נקבע כי "חוזה נפרד" לצורך סעיף 19 לחוק ההתיישנות פירושו חוזה מיוחד שכל מטרתו שינוי תקופת ההתיישנות. כאשר תניית ההתיישנות משולבת ומובלעת בין סעיפי החוזה לא נראה בה חוזה נפרד כנדרש בסעיף 19 לחוק ההתיישנות, שכן חוזה כאמור צריך לגבש הצעה נפרדת לעניין שינוי תקופת ההתיישנות וקיבול נפרד של הניצע לשינוי התקופה.

על אותה הלכה חזר בית-המשפט ב- ע"א 113/69 {חתמי לוידס נ' רמי לב, פ"ד כג(2), 230 (1969)} שם התווה בית-המשפט פסיקה ותיקה בכל הקשור לדרכים מוסכמות לשינוי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. במקרה זה, נפסק כי יש לתת פירוש מצמצם ודווקני בכל מקום שטוענים לשינוי {ראה גם ע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות ולביטוח נ' מ' נומיקוס, פ"ד כו(2), 527 (1972)}.

מן הראוי לציין כי בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, ניתן לקצר או להאריך בהסכמה את תקופת ההתיישנות אך לא נכתב כי ניתן לוותר על טענת התיישנות {ת"ט (שלום ת"א) 29345-02-10 יאנה רזניק נ' עידוד בע"מ, תק-של 2010(2), 127609, 127610 (2010); ראה גם ת"א (שלום כ"ס) 3129/04 רמי חג' יחיא נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(3), 3571, 3580 (2004)}.

ב- ת"א (שלום חי') 14122-10-09 {רחמים אלמליח נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 81504, 81507 (2011)} קבע בית-המשפט כי אם חפצים הצדדים להמתין לקביעת המוסד לביטוח לאומי, אין מניעה שיעשו כן - למשל באמצעות הסכמה על דחיית תקופת ההתיישנות {ראה גם רע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2009(4), 9907 (2009)}.

ב- ת"א (שלום קר') 1343-08 {רות אודיה-דרור נ' עיריית קרית אתא, תק-של 2009(2), 31247, 31252 (2009)} העלתה התובעת, בטיוטת כתב התביעה המתוקן, טענה ביחס לקיומו של הסכם בינה לבין העיריה.
לטענת התובעת סוכם בינה לבין ראש העיר, בעל-פה, במהלך שיחה בלשכתו, כי על-אף חובה של התובעת לעיריה, לא תנותק אספקת המים לדירתה והעיריה תמתין לגביית החוב עד לאחר שהתובעת תצליח לגבות את כספי המזונות המגיעים לה, וכי במקביל התובעת תימנע מלהגיש תביעה כנגד העיריה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שביום 7.4.08 ניתקו את אספקת המים לדירתה, ומשכך ראתה עצמה התובעת משוחררת מהתחייבויותיה בהתאם להסכם והגישה תביעה זו.

לטענת התובעת, על-אף היעדרו של הסכם כתוב, מנועה העיריה מלטעון כי הסכם זה אינו קיים, מאחר שבתחתית נספח ב' לתגובת העיריה מיום 9.4.08 {אשר הוגשה במסגרת הבקשה לסעד זמני}, קיים ציון מפורש "לא ניתן לנתק". לטענת התובעת רישום זה מהווה "הודאת בעל דין" בקיומו של ההסכם הנטען.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי ככל שיש בכוונת התובעת לטעון כי יש בהסכמה זו להאריך את תקופת ההתיישנות, הרי שדינה של הטענה להידחות בשל כך ש"ההסכם" אינו עומד בתנאים שנקבעו ביחס להסכם המאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, הקובע כי רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה.

במקרה דנן, ככל שהיה קיים הסכם בין התובעת לעיריה {והגם שבית-המשפט יצא מנקודת הנחה, לצורך הדיון שאכן היה הסכם}, הרי שאין מדובר בהסכם כתוב ואף התובעת בעצמה אינה טוענת לקיומו של הסכם כתוב.

מסקנת התובעת כי יש בכיתוב "לא ניתן לנתק" משום הודאה של הנתבעים בקיומו של ההסכם, אין בה כדי ליצור את אותו הסכם כתוב, נפרד ובו תניה מפורשת הבאה להאריך את תקופת ההתיישנות הנדרש בכדי לעמוד בתנאי סעיף 19 לחוק ההתיישנות.

ב- בש"א (שלום חי') 20021/07 {כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גודס גיא, תק-של 2008(2), 9755, 9758 (2008)} קבע בית-המשפט כי הארכת תקופת התיישנות, וזו למעשה משמעות טענת המשיב לקיום נוהג בינו לבין המבקשת, תעשה באמצעות חוזה נפרד ובכתב, והרי במקרה דנן מסמך כאמור אין בנמצא.

זאת ועוד. במקרה דנן אין כל התייחסות בפוליסות לקביעת נכותו של המשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי כרכיב בגיבוש עילת התביעה על-פי הפוליסות או בכל הקשר אחר, ועל-כן, הטענה כאילו בקשת המבקשת להמציא לידיה במקרה בודד בעבר את מסמכי המוסד לביטוח לאומי מהווה הסכמה לשינוי תנאי הפוליסה וקביעת תקופת התיישנות ארוכה יותר, הינה מרחיקת לכת ואין לקבלה.

ב- ע"א 113/69 {חתמי ללוידס נ' רמי לב, פ"ד כג(2), 230 (1969)} קבע בית-המשפט כי הדרישה למסמך נפרד בכתב לא קויימה, למרות שצורף לחוזה מסמך נפרד לגבי תקופת ההתיישנות, משום שהצדדים לא חתמו בנפרד על מסמך זה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 40718/06 {גדי יעקב נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 30068, 30078 (2008)} קבע בית-המשפט כי ניתן אף לראות במכתב הנתבעת מיום 6.10.05, בו נדרש התובע להמציא הסכם הרכישה, תוך ציון שהטיפול בתביעת התובע הועבר למשרד חקירות, כמצג, לפיו טרם סיימה הנתבעת לברר את תביעתו, וכהסכמה מכללא, של הנתבעת, להארכת תקופת ההתיישנות, מכוח סעיף 19 לחוק ההתיישנות.

ולכן, מושתקת עתה הנתבעת מלהעלות את טענת ההתיישנות, ואין נפקא מינה שצויין בראש המכתב: "מבלי לפגוע בזכויות", משהנתבעת יצרה מצג ברור, לפיו טרם הסתיים הטיפול בתביעת התובע, עקב הצורך לברר פרטים נוספים, ותו לא.

זאת ועוד. הלכה היא שיש לפרש את החוק ומצבם המשפטי של הצדדים במידת האפשר, באופן המאריך את תקופת ההתיישנות {ראה לעניין זה ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 673 (1984)}.

ב- ת"ק (תביעות קטנות אשד') 916/06 {קנדיוטי קרולין נ' אופיר טורס בע"מ, תק-של 2007(4), 18780, 18781 (2007)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, הציגה נתבעת מס' 2 העתק חלקי בלבד מצילום ההסכם שלפי הנטען נערך בין הצדדים.
צילום חלקי זה מעלה בבירור, כי במעמד הזמנת ההפלגה לא חתמו התובעים על מסמך המהווה "חוזה נפרד" לקיצור תקופת ההתיישנות בהתאם לדרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות.

לפיכך, אין זה מעלה ואין זה מוריד אם ידעו התובעים על קיומו של סעיף ההתיישנות, אם לאו.

תניה המקצרת את תקופת ההתיישנות ומובלעת בהסכם הזמנת ההפלגה אינה עונה על דרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות ולכן אין לה תוקף.

בהקשר זה צויין, כי גם אם היתה רלוונטיות לידיעת התובעים, הרי שנתבעת מס' 2 לא הוכיחה כי ההסכם הועבר לידיעתם של התובעים. כך, למשל, נתבעת מס' 2 לא הציגה את חתימתם של התובעים על גבי ההסכם ואף לא הביאה עד מטעמה, על-מנת שיעיד על העברת המסמכים לידי התובעים.

משלא נקבעה תקופת התיישנות קצרה יותר בחוזה נפרד, חלה תקופת ההתיישנות של תובענה אזרחית שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין, דהיינו תקופת התיישנות של 7 שנים, ומכאן שעילת התביעה טרם התיישנה.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 2049/06 {פדידה חיים נ' המועצה להסדר ההימורים, תק-של 2007(2), 6374, 6375 (2007)} קבע בית-המשפט כי אין חולק כי בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות רשאים בעלי דין להסכים בחוזה נפרד בכתב על שינוי תקופת ההתיישנות החוקית.

לדעת בית-המשפט, האמור בגב הקבלה נשוא הדיון אינו מהווה - ואינו יכול להוות - הסכמה לקיצור תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, וזאת משני טעמים:

הטעם האחד, המילה "התיישנות" כלל איננה מופיעה בכיתוב האמור על גב הקבלה, וממילא אין הסכמה לקיצור תקופת ההתיישנות.

לדעת בית-המשפט, הכיתוב הרלבנטי על גב הקבלה מתייחס לקושי הראייתי בו עלול תובע פוטנציאלי להיתקל בתובעו את זכייתו בתקופה העולה על 6 חודשים מיום קיום מחזור ההימורים, הא ותו לא.

האם ניתן לפרש קושי ראייתי זה כקיצור תקופת ההתיישנות המקובלת על רוכש הכרטיס? בית-המשפט סבר כי מסקנה כזו הינה מרחיקת לכת ובלתי-סבירה, ובוודאי שלא עמדה בבסיס הסכמת הצדדים לחוזה.

הטעם השני, ההוראה החוקית קובעת במפורש כי תניה הבאה לקצר את תקופת ההתיישנות החוזית חייבת להיערך בחוזה נפרד בכתב.

במקרה דנן, הקבלה והכיתוב שעל גבה, הם הם ההסכם שבין הצדדים. אין הסכם נוסף, ויתרה מכך, אין כל תניה המקצרת את תקופת ההתיישנות לא בהסכם עצמו, ו/או לא בנפרד ממנו, ודוק: תניה המקצרת את תקופת ההתיישנות יכול ותופיע על אותו דף, ובלבד שתהווה חוזה נפרד.

אף תנאי מהתנאים האמורים לא התקיים במקרה דנן, ומשכך, כי אך נכון לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום הנתבע בגין זכייתו בהתאם לטפסים שנרכשו ביום 30.5.05.
ב- בש"א (שלום ת"א) 151044/05 {לנציאנו איתן נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ, תק-של 2006(3), 10385, 10387 (2006)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, סעיף ההתיישנות בהסכם אינו עונה על דרישות החוק, שכן ההתנאה אינה התנאה המקצרת או מאריכה את תקופת ההתיישנות, אלא התנאה בה יש ויתור מוחלט ובלתי-חוזר על כל טענת התיישנות.

זאת ועוד, לא זו בלבד שההתנאה אינה מצויה בחוזה נפרד, אלא שגם אינה בולטת ביחס ליתר סעיפי ההסכם.

ב- ת"א (שלום חי') 16150/04 {עיריית נהריה נ' מולר יונתן, תק-של 2005(3), 1281, 1283 (2005)} קבעה כב' השופטת אריקה פריאל כי דין הטענה בדבר הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות להידחות גם מהטעם שאין במכתב מיום 4.5.98 כדי ללמד על כריתת חוזה בין הצדדים בקשר להארכת תקופת ההתיישנות.

ב- עב' (איזורי ת"א) 31021/99 {עמוס מגידס נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-עב 2002(4), 1979, 1982 (2002)} קבע בית-המשפט כי בענייננו, אין חולק כי לא נערך כל הסכם בכתב בין הצדדים לעניין הארכת תקופת ההתיישנות, ואולם בית הדין שוכנע כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות את ריכוך דרישת הכתב באמצעות עקרון תום-הלב, וזאת מאחר שמעדויות הנתבעת בעצמה עולה כי כוונת הצדדים היתה להמתין לתוצאות פסק-דין מילר {תב"ע שנ/3-3503 טומס מילר נ' מגדל חב' לביטוח (טרם פורסם)} ללא שייפגעו זכויותיו של התובע.

כך, למשל, כרמלי ציין בחקירתו הנגדית כי ההחלטה בדבר ההמתנה לתוצאות פסק-דין מילר היתה מתוך כוונה שלא לפגוע בזכויותיו של התובע.
לפיכך, על-אף שדרישת הכתב לא מתקיימת במקרה דנן, בית הדין סבר כי יש מקום, בנסיבות המיוחדות של המקרה, להחיל את סעיף 19 לחוק ההתיישנות, ולהאריך את תקופת ההתיישנות החל ממועד מתן פסק-דין מילר. לפיכך, טענת ההתיישנות נדחתה.

ב- בש"א (ת"א) 181068/07 {פלד גיא נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, סעיף ההתיישנות בכתב הערבות אינו עונה על דרישות החוק.

ההתנאה, שבסעיף 24 לכתב הערבות, אינה התנאה המקצרת או מאריכה את תקופת ההתיישנות.

בסעיף 24 לכתב הערבות יש ויתור מוחלט ובלתי-חוזר על כל טענת התיישנות. בית-המשפט לא מצא שקיימת בחוק ההתיישנות אפשרות לוותר ויתור מוחלט על טענת ההתיישנות.

גם אם נפרש את ההתנאה בסעיף 24 לכתב הערבות כהתנאה שמאריכה את תקופת ההתיישנות מעבר לזו הקבועה בחוק, אין באפשרות המשיב להסתמך על התנאה זו, שכן ההתנאה אינה מצויה בהסכם או נספח נפרד.

לא רק שההתנאה בסעיף 24 לכתב הערבות אינה במסמך נפרד, אלא שהתנאה זו אינה בולטת ביחס ליתר הסעיפים בכתב הערבות.

בנסיבות אלה אין כל תוקף לחתימתו של המבקש על סעיף הויתור על טענת ההתיישנות בכתב הערבות.

ב- בש"א (ת"א) 20890/06 {אביגל שגיא נ' מפעל הפיס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע בית-המשפט כי סעיף 19 לחוק ההתיישנות, קובע, כי בעלי הדין רשאים להסכים בחוזה נפרד בכתב על תקופת התיישנות קצרה מהקבוע בחוק.

במקרה הנוכחי, תקופת ההתיישנות הקצרה יותר אומנם נקבעה בהסכמה, אבל לא במסמך נפרד, ונראה גם שתשומת-ליבו של המבקש לא הוסבה לקיצור תקופת ההתיישנות על-ידי הצגת הסעיף בצורה מודגשת על גבי הכרטיס או בצורה אחרת.

זאת ועוד. המבקש העיד כי פנה למפעל הפיס בתוך ששת החודשים - עדות שלא נסתרה. בכך יש לראות תביעה כנגד מפעל הפיס, באשר סעיף 40 לכללי הלוטו הקובע את תקופת ההתיישנות, לא מגביל זאת דווקא לתביעה בבית-המשפט. מכאן, שבהתנהגותו האריך המשיב את תקופת ההתיישנות.