botox

ידיעתו של בעל תפקיד לעניין העלאת טענת התיישנות

מועד פירוקה של חברה ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו עמדה בפני המפרק האפשרות לגלות את העובדות הרלוונטיות להקמת עילת התביעה של המפרק כנגד נושאי משרה בחברה, בכפוף לכך, שהמעשים הנטענים היו בלתי-ניתנים לגילוי בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר, כגון נושאי משרה שלא היו שותפים למעשים הפסולים הנטענים או נושים של הנתבע, כלפיו מופנות הטענות בדבר המעשים הפסולים {ת"א (מחוזי ת"א) 2201/04 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' רן יובל, תק-מח 2008(3), 11493 (2008); ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997); בש"א (מחוזי ת"א) 7195/05 אילמקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ (בפירוק) ע"י רו"ח צבי איציק נ' רו"ח צבי איציק, מפרק החברה, תק-מח 2007(1), 4611 (2007)}.

במקרים מסויימים איפוא, כאשר המעשים הנטענים על-ידי בעל התפקיד שמונה על-ידי בית-המשפט לא היו ניתנים לגילוי על-ידי גורם רלוונטי אחר מוקדם יותר, מינויו של בעל תפקיד הינו, באורח ברור, מאורע הפותח את מירוץ ההתיישנות {בש"א (מחוזי ת"א) 21325/04 עו"ד עודד רוט נ' מרדכי עזיזי, תק-מח 2006(3), 3142 (2006); בש"א (מחוזי יר') 4952/07 אפריים רייך נ' עמותת רמת איתרי, תק-מח 2008(1), 11225 (2008); ע"א 4845/04 מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח בתפקידו ככונס נכסים, תק-על 2006(4), 3998 (2006)}.
מינויו של בעל תפקיד מטעם בית-המשפט הינו, באורח ברור, מאורע הפותח את מירוץ ההתיישנות. זאת, באשר בעל תפקיד המשמש "ידו הארוכה" של בית-המשפט עונה במובהק להגדרה של "מנהל חדש שאין ידו במעל", אשר יכול ואף חייב "לשבור את הכלים" ולחשוף מעשים שלא כדין שנעשו בחברה ערב מינויו.

נעיר ונדגיש כי העובדה כי בעל תפקיד אחר מטעם בית-המשפט, מתרשל, הרי שאין בכך, לכשעצמו, בכדי לעצור בהכרח את מירוץ ההתיישנות. לצורך תוצאה זו, מן הראוי להתכבד ולהוכיח התנהגות חמורה בהרבה מצד אותו בעל תפקיד, כגון שיתוף פעולה ביודעין עם המנהלים החשודים, או קבלת טובות הנאה שנועדו {בין היתר} למנוע אותו מלהפריע או לחשוף את מעשיהם {דברי כב' השופטת אלשיך ורדה ב- בש"א (מחוזי ת"א) 21325/04 עו"ד עודד רוט נ' מרדכי עזיזי, תק-מח 2006(3), 3142 (2006)}.

ייתכנו מקרים כי בהגה החברה יאחזו נושאי משרה המונחים על-ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד עניינים כאמור בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרים המתאימים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה.

כלומר, לעיתים ניתן יהיה לשלב הליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות עם עיכוב מירוץ ההתיישנות, לשם יצירת כלי יעיל להתמודד עם "בעיית הנציג".

מכאן, ברור הוא כי במקרה וכל הדירקטורים בחברה הפיקו טובות הנאה, לדוגמה, מעסקאות שעשו עם החברה ולאף אחד מהם, למעשה, לא היה אינטרס לנקוט פעולה נגד האחרים, יהא זה נכון להורות על הפסקת מירוץ ההתיישנות {ראה למשל דברי כב' השופט א' גרוניס ב- ע"א 4845/04 מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח בתפקידו ככונס נכסים, תק-על 2006(4), 3998 (2006)}.

לעיתים, אם ייאמר כי חשד מתחיל את מירוץ ההתיישנות, יימצא הציבור חסר והמעוולים נשכרים {ביטוי לכך ראה בדברי כב' השופטת ו' אלשיך ב- בש"א (מחוזי ת"א) 2269/04 נפתלי לנידאואר נגד עו"ד עובדיה בלס בתפקידו ככונס נכסים של חברת מגדלי השמש, תק-מח 2004(4), 2273 (2004); ראה גם בש"א (מחוזי יר') 4952/07 אפריים רייך נ' עמותת רמת איתרי, תק-מח 2008(1), 11225 (2008)}.

כפי שנראה להלן, ניתן בהחלט לראות בנושה כגורם רלוונטי אחר לעניין ידיעת המפרק על מעשה המירמה. הטעם לכך הוא כי "גורם רלוונטי" לבחינת שאלת ההתיישנות הוא כל מי שהיה בידו להניע את גלגליו של הליך משפטי.

זכות תביעה כזו מוקנית גם לכל נושה ומשתתף של החברה. לכן, גם הם עשויים להיות גורמים רלוונטיים שידיעתם תיחשב לידיעת החברה.

זאת ועוד. בפסיקת בתי-המשפט נקבע, כי רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית, ברמה הניתנת להוכחה בבית-המשפט, שכן כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את הסעיף הנ"ל, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של "קרבן התרמית", כל עוד לא קיימת לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות {ראה למשל ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, תק-על 2003(1), 2184 (2003); בש"א (תל אביב-יפו) 19939/04 גולד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(3), 3641 (2006); בש"א (מחוזי ת"א) 10158/07 ציטרון שמעון נ' קווי אשראי שירותים משלימים בע"מ (פירוק), תק-מח 2007(4), 13306 (2007)}.

ב- פש"ר (מחוזי יר') 6352/09 {עו"ד דוד ששון, מנהל מיוחד נ' יהודה חיון, תק-מח 2011(1), 24024, 24030 (2011)}, בדחותו את טענת ההתיישנות, קבע כב' השופט דוד מינץ כי במקרה זה, בו מדובר בהסכם שנכרת בין החייב והמשיבה שעניינו הסדרת תשלום מזונות, ברור מאליו, כי בטרם מינויו של המנהל המיוחד לא היה לאיש את היכולת לדעת על קיומו של ההסכם.

לכן לא זו בלבד שעילת התביעה נולדה כשמונה המנהל המיוחד, אלא שמירוץ ההתיישנות לא החל, אלא, רק לאחר שהמנהל המיוחד חקר ודרש אודות פועלו של החייב וחשף את מעלליו ומעללי רעייתו.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2201/04 {קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' רן יובל, תק-מח 2008(3), 11493 (2008)} עסקינן בתביעה שהוגשה על-ידי חברות המצויות בהליכי פירוק והיא נסבה על מעשים נטענים של הברחת רכוש ונטילת טובות הנאה, מצד כל אחד מהנתבעים, תוך גזילת רכושן של התובעות.

כב' הרשם אבי זמיר, קיבל את הבקשה לדחיה על-הסף ודחה את התביעה כנגד נתבע מס' 3 מחמת התיישנות, בשל העובדה כי העסקאות נערכו בתקופה המצויה בצד השני של תקופת ההתיישנות וקיימים מסמכים שונים {פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון, דוחו"ת כספיים, דוחו"ת על-פי חוק ניירות ערך וכתבות עיתונאיות} המעידים על-כך שגורמים ניהוליים בתובעות, שלא היו מעורבים במעשים הנטענים כפסולים {או לפחות לא נטען אחרת} היו מודעים לעסקאות האמורות.
ב- ע"א 5017/92 {מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא(2), 200 (1997) (להלן: "פרשת מרכז הארגזים")} עסקינן בחברה {המערערת} המצויה בהליכי פירוק החל משנת 1988. ביום 2.1.90 הגישה המפרקת, בשם החברה, תביעה כנגד המשיב. על-פי הנטען בכתב התביעה המתוקן שימש המשיב "כמנהל פעיל ו/או כדירקטור ו/או כנושא משרה בחברה" ובמלאו תפקידים אלה העלים כספים של החברה, שאותם לא העביר דרך הנהלת החשבונות שלה, בתקופות שונות.

בשל מעשים אלה הוגשו על החברה, על המשיב ועל שני מנהלים נוספים, כתבי אישום בגין עבירות מס ומטבע חוץ והנאשמים, למעט החברה, הורשעו על-פי הודייתם במסגרת עסקת טיעון.

טענתה העיקרית של המפרקת היא שלא ידעה ולא יכלה לדעת על ביצוע העבירות לפני מינויה כמפרקת זמנית בשנת 1988, מן הטעם ש"רק בתאריך זה, לראשונה מאז ביצוע העבירות, היה למערערת אורגן "ניטרלי", שלא היה שותף לעבירות הנ"ל, ועל-כן ידיעת המפרקת על העבירות, מיד לאחר תהליך הפירוק, מהווה לראשונה את ידיעת החברה המערערת על דבר העבירות הנ"ל".

כב' השופט י' טירקל {בדעת מיעוט} סבר כי סעיף 374 לפקודת החברות יוצר עילה חדשה בידי "הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף". על-פי סעיף זה לא די בכך שנושא המשרה בחברה עשה אחד מן המעשים הפסולים המתוארים בסעיף, כדי לתבוע על-פיו אלא שהזכות לתבוע מותנית בקיומן של שתי עובדות: בכך שהחברה "תוך פירוק" ובכך שהמעשה התגלה {"התברר"} תוך כדי כך.

מסכת העובדות המהווה את העילה לפי הסעיף אינה חופפת, איפוא, את מסכת העובדות היכולה להוות עילה הקמה לחברה נגד נושא משרה כזה לפני תחילתם של הליכי הפירוק.

התוצאה היא שרק אחרי תחילתם של הליכי הפירוק ורק מיום שהתגלה המעשה הפסול מתחיל מירוץ ההתיישנות. משמעות יישומה של תוצאה זאת על המקרה שלפנינו היא שמירוץ ההתיישנות התחיל, לגבי המפרקת, רק ביום 19.5.88 וכי התביעה לא התיישנה לגבי המעשים שנעשו בשנות המס 1981 ו- 1982.

ואולם, אפילו לא נראה בסעיף 374 לפקודת החברות מקור לעילה חדשה אלא מקור לסמכות נוספת, או לסעד נוסף, בידי הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, הרי שיש לפרש את הסעיף כאילו הוא דוחה את השימוש בסעד שיצר כך שהתקופה בה זכאים הללו להשתמש בסעד זה, מתחילה ביום שבו נודעה להם העילה. שאם לא תאמר כן, הרי שאתה מקהה את שיניו של הסעיף, כך שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לגבי מעשים פסולים שגילו הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, אחרי שחלפו שבע שנים, או יותר, מזמן שנעשו.

תוצאה זאת, המגבילה את השימוש בסעד רק למעשים שנעשו בתקופת שבע השנים שקדמה לגילויים אינה מתקבלת על הדעת.

על דרך ההיקש, נשאלת השאלה אם, מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי משרה בו, שעשו מעשים פסולים על-מנת להיטיב עם עצמם, תוך פגיעה בתאגיד.

כב' השופט י' טירקל {בדעת מיעוט} סבר כי חייבת התשובה לכך להיות שלילית. תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על-ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה, או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו.

מן האמור עולה כי משעת מינויו של המפרק יש לראות אותו - לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות - כמין "קטן שנולד", החף מכל ידיעה, אמתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו.

ממסקנה זאת נגזרת תוצאה נוספת, במישור הדיוני. על הטוען שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה לציין זאת בפירוש בכתב תביעתו או בכתב תשובה שיגיש כתשובה לטענת התיישנות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו.

לעניין האחרון נקבע כי מפרק המגיש תובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות פטור, איפוא, מלציין שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה. די בציון העובדה שהחברה בהליכי פירוק מתאריך מסויים וכי הוא משמש מפרק מתאריך מסויים כדי לדחות את תחילת התקופה.

לפיכך, אפילו לא ציינה המפרקת - בין בכתב תביעתה ובין בכתב תשובה, שלא הגישה - שהעובדות המהוות את העילה נודעו לה במועד מאוחר יותר מן המועד שבו נולדה, אין בכך כלום. די במועדים שציינה בכתב התביעה.

מנגד, קבע כב' השופט צ' א' טל {בדעת רוב} כי סעיף 374 לפקודת החברות אינו מעמיד עילה חדשה, אלא נותן דרך מקוצרת בידי הכונס, המפרק, הנושה והמשתתף.

כלומר, "ידיעת" המנהלים החוטאים, אינה ידיעה שממנו תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צרכה בבית-משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלבנטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא היתה במעל, ואם-כן - אימתי שכן, מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ.

במקרה דנן, מכתב האישום שבעובדותיו הודו המנהלים, והמשיב בכללם, עולה שהמדובר בחברה פרטית, שהנאשמים היו מנהליה הפעילים. מכך משתמע, לכאורה, שהיו לחברה, אולי, מנהלים נוספים, לא פעילים.

בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות, לפני הפירוק, את העובדות המעמידות את עילת התביעה. אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר בו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן {שהצטרפה לדעתו של כב' השופט צ' א' טל} אף היא בדעה שעילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפירוק ואין מועד מתן צו הפירוק מהווה חלק מן העילה שכן, לגישתה צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן.

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 399/96 {אילמקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ' דב הלבץ - רו"ח, תק-מח 2004(1), 4997, 5001 (2004)} המחלוקת העיקרית שבין הצדדים לעניין שאלת ההתיישנות, התעוררה בקשר לפרשנות ההלכה שנקבעה בפרשת מרכז הארגזים.
כב' השופטת ד' קרת-מאיר קבעה כי על-מנת להכריע במחלוקת יש להכריע בשתי שאלות.

השאלה הראשונה היא, מיהו אותו גורם רלוונטי אשר גילוי המירמה על ידו יחל את תקופת ההתיישנות.

כב' השופטת ד' קרת-מאיר איננה רואה לנכון לקבל את הפרשנות המצומצמת אשר ניתנה למונח "גורם רלוונטי" שניתן על-ידי המפרקת שכן במסגרת פרשת מרכז הארגזים, נקט כב' השופט צ' א' טל במושג "הגורם הרלוונטי האחר", כאשר מנהלים נוספים אשר "ידם לא היתה במעל", צויינו כדוגמה. הדבר עולה במפורש מהשימוש במילים "כגון מנהלים נוספים".

גם בפסק-דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, מדובר באופן כללי על גילוי העובדות או על היכולת לגלות אותן בשקידה ראויה מבלי שאמירה זו צומצמה דווקא למנהלי החברה.

בעניין זה יש לקרוא את הוראות סעיף 373 ו - 374 לפקודת החברות. בקשה על-פי סעיפים אלה, יכולה להיות מוגשת על-ידי הכונס הרשמי, המפרק או כל נושה או משתתף של החברה.

העובדה כי היכולת לפנות בבקשה לבית-המשפט, על-מנת להגיש תביעה בגין תרמית על-פי סעיפים אלה, איננה מוקנית רק למפרק אלא גם לכנ"ר, לנושה או למשתתף - מלמדת כי גורמים אלה יכולים להיות גורמים רלוונטיים אחרים באשר לגילוי העובדות בדבר התרמית על-ידי המפרק.

יש להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם ידיעתו של נושה על דבר התרמית רלוונטית כאשר הבקשה מוגשת על-ידי מפרק ולא על-ידי אותו נושה - במקרה בו אין כל קשר בין המפרק לבין הנושה.

ייתכן בהחלט לומר כי במקרה כזה, לא ניתן לראות בידיעת הנושה כידיעתו של גורם שהוא רלוונטי למגיש הבקשה - המפרק.

ואולם, כאשר ישנו קשר ישיר והדוק בין הנושה לבין המפרק, ניתן בהחלט לראות בנושה כגורם רלוונטי אחר לעניין ידיעת המפרק על מעשי המירמה.

במקרה הנדון, עולה מתוך בקשת הפירוק כי הבקשה הוגשה בשם בנק הפועלים לו היתה החברה חייבת סך של 1.36 מיליון דולר נכון ליום 29.8.96.

בבקשת הפירוק צויין כי החברה פנתה למרכז ההשקעות וקיבלה אישור אשר הקנה לה מעמד של מפעל מאושר ביוני 1993.

מעמד זה איפשר לה, בין היתר, לקבל הלוואות ואשראי מבנק הפועלים בערבות מדינה, כחלק מההטבות אשר ניתנו לה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.

לקראת סוף שנת 1995 נמנעה החברה מלעמוד בהתחייבויותיה. באפריל 1996 דרש בנק הפועלים מאת החברה לפרוע את החוב באופן מיידי.

בבקשת הפירוק שהוגשה באוגוסט 1996, נאמר כי בתקופה האחרונה התברר לבנק כי קיימים חשדות כבדים של מרכז ההשקעות כלפי החברה באשר לקבל אישור מרכז ההשקעות, משיכת הלוואות מהבנק, שימוש בכספי ההלוואות והעברתם לחו"ל.

כמו-כן, נמסר לבנק כי מתנהלת חקירה פלילית על-ידי המשטרה על רקע חשדות למעשה הונאה ותרמית על-ידי החברה ומנהלה.

מהאמור בבקשת הפירוק עולה אם-כן קשר הדוק בין מרכז ההשקעות לבנק הפועלים - אשר המפרק מונה על-פי בקשתו.

אין לכן לקבל את טענת המפרק במקרה הנדון, על-פיה יש לצמצמם את הגדרת המונח "גורם רלוונטי אחר" לדירקטורים נייטראלים בחברה בלבד. יש לראות בידיעתו של הנושה אשר מינה את המפרק ובידיעת מרכז ההשקעות כידיעת גורם רלוונטי אחר.

השאלה השניה בה יש להכריע היא, מהו המועד בו היה לגורם הרלוונטי האחר מידע באשר למעשי התרמית.

על-פי עדותו של מנהל מרכז ההשקעות, עולה כי למרכז ההשקעות נודע על מעשי המרמה, אשר היוו את הבסיס לבקשת המעצר של רודמן בפברואר 1996, במסגרת חקירה שנמשכה לפחות שנה לפני המעצר. כבר בסוף שנת 1994 או תחילת 1995 התנהלו חקירות באשר למעשי המרמה המיוחסים לרודמן.

באפריל 1996 שלח בנק הפועלים דרישה לפירעון מיידי של החוב לאחר שכבר היה ידוע לו במשך מספר חודשים, כפי שצויין בבקשת הפירוק, כי קיימים חשדות של ממש בקשר למעשי מרמה של רודמן.

המסקנה היא כי הבקשה, אשר הוגשה ב- 24.6.03, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות לפי כל אחד מהתאריכים המצויינים לעיל.

יש לציין בהקשר זה, כי בהשלמת טיעוניה לא טענה באת-כוח המפרק כי לא היתה לבנק הפועלים או למרכז ההשקעות ידיעה בשנת 1994 או 1995 באשר למעשי התרמית או כי אין לראות בניהול החקירה בגין החשדות כגילוי התרמית. טענתה התמצתה בכך כי אין לייחס ידיעה זו למפרק.

התוצאה היא כי דין בקשת הפירוק כנגד המשיבים להידחות בגין התיישנותה.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 580/97 {עו"ד ישי גלעדי נ' משה זינגל, עו"ד, תק-מח 2006(1), 2201 (2006)} טענו הנתבעים כי טענות הרשלנות וההונאה הנטענות כנגדם, נולדו לכל המאוחר בסוף שנת 1983, וכי הן נודעו למי שרכשו קרקעות מהנתבעת, בתחילת שנת 1984. התביעה דנן, לאחר מספר תביעות זהות קודמות שנמחקו בעבר, הוגשה ביום 6.5.97.

הנתבעים טענו כי תקופת ההתיישנות חלפה בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. לטענתם, המועד הרלוונטי שממנו ניתן לקבוע כי החברות שאותן מפרקים התובעים, ידעו את העובדות נושא התביעה, אינו מועד מינויים של המפרקים.

ניתן בהקשר זה לייחס "ידיעה" על מעשי המנהלים החוטאים גם ל"גורם רלוונטי אחר", כאשר גורם זה עשוי להיות גם נושה או משתתף. לכן, ידיעתם של רוכשי הקרקעות מהחברות, רלוונטית גם לתביעת המפרקים, ואין להתחיל את המניין רק מהיום בו התמנו המפרקים, אלא מהיום בו נודעו העובדות לרוכשים.
מנגד, טוענים התובעים, כי העיכוב בבירור התביעה נובע כל כולו ממעשיהם של הנתבעים, וההליכים בהם הם נקטו. התובעים טוענים עוד, כי כמפרקים היה עליהם לקבל אישור של בית-המשפט לצורך הגשת תביעה נגד הנתבעים. היה עליהם לבצע חקירות בעצמם ועל-ידי רו"ח מטעמם, כדי לבסס את החשדות שלהם נגד הנתבעים, בעילות של התרמית ושל ההונאה המיוחסות לנתבעים. לאחר מכן, היה על התובעים לקבל את רשות בית-המשפט להגשת התביעה. לפני ביצוע כל הנ"ל, הם לא היו יכולים להגיש את התביעה.

עוד נטען כי הנתבעים לא יכולים לטעון שבשל חלוף הזמן הם לא שמרו על מסמכים וראיות, שכן התיק לא "נרדם". ההליכים התמשכו, בשל הצורך של התובעים לקיים חקירות, ובשל ההליכים הנוספים שקדמו לתביעה זו. רק בשלהם, לא התקיים עד היום דיון לגופו של עניין.

לאחר שהמפרקים קיבלו את אישור בית-המשפט להגיש תביעה, פירוש הדבר שקיימת להם עילת תביעה נגד הנתבעים, ויש לאפשר להם לברר אותה.

כב' השופטת רות רונן קבעה כי על-מנת להכריע במחלוקת, יש לבחון, אם-כן, מספר שאלות.

יש לבדוק מתי נולדה עילת התובענה; מתי נודע לתובעים על קיומה של עילת התובענה ומהי ה"ידיעה" הרלוונטית לצורך זה. אזי יש לבחון האם חלפו למעלה מ- 7 שנים מיום שעילת התובענה נולדה ושנודע עליה לתובעים, ועד להגשת התביעה.

אם חלפו למעלה מ- 7 שנים, יש לבחון האם ההליכים שקדמו לתביעה זו, יש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות או להביא לכך שחלק מהתקופה לא תימנה. כן יהיה מקום לבדוק האם יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מטעם אחר כלשהו.

כב' השופטת רות רונן קבעה כי המסקנה העולה מכתבי בית-הדין שהוגשו, על נספחיהם, היא כי העובדות המהוות את עילת התביעה קרו, לגירסתם של התובעים עצמם, עד שנת 1984.

במקרה דנן, נדונו שתי שאלות: האם, במקרה דנן, ידיעתם של חלק מרוכשי הקרקעות על טענות הרשלנות, המירמה וההונאה, היא ידיעה רלוונטית לעניין מירוץ ההתיישנות, ואם-כן - מתי ידעו או יכלו לדעת בשקידה ראויה רוכשי הקרקעות את העובדות המהוות את עילת התביעה.

כב' השופטת רות רונן הגיעה לכל מסקנה כי במקרה דנן, ידיעתם של רוכשי הקרקעות היא ידיעה רלוונטית למירוץ ההתיישנות. הטעם לכך הוא משום שבית-המשפט צריך לבחון את השאלה מי יכול להניע את גלגליה של תביעה כדוגמת התביעה שהוגשה. ידיעתו של מי שיכול להניע את גלגלי התביעה, היא "ידיעה" רלוונטית לסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.

תביעה בגין הונאתם של רוכשי הקרקעות היתה יכולה להיות מוגשת, כמובן, על-ידי כל אחד ואחד מרוכשי הקרקעות. התביעה על העברה בלתי-ראויה של כספים מקופת החברה למנהלים - היתה יכולה אף היא להיות מוגשת על-ידי רוכשי הקרקעות - בין היתר כתביעה מכוח סעיף 373 או 374 לפקודת החברות או אף כתביעה נגזרת.

לכן, הרוכשים יכלו להניע את גלגלי התביעה נגד הנתבעים ומכאן שידיעתם היא ידיעה רלוונטית למניין תקופת ההתיישנות. זאת ועוד. רוכשי הקרקעות יכלו לדעת את העובדות הרלוונטיות לתביעה, בשקידה ראויה, כבר בשנת 1984.

לסיכום, נקבע כי עילת התביעה נולדה בין השנים 1984-1982 לערך. גורמים רלוונטיים ידעו על-כך או יכלו לדעת על-כך בשקידה סבירה במחצית השניה של שנת 1984. לכן, עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר בתום המחצית הראשונה של שנת 1991.

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 225/97 {נפתלי לנידאואר נ' עו"ד עובדיה בלס (בתפקידו ככונס נכסים של חברת מגדלי השמש), תק-מח 2004(4), 2253 (2004)} קבעה כב' השופטת אלשיך ורדה כי על-מנת שנוכל להתחיל למנות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות קודם למועד מינויו של כונס הנכסים, היה על המבקשים להוכיח - והנטל לכך עליהם - כי לא רק שגורמים בחברה ידעו על קיומה של העסקה, אלא גם כי אותם גורמים ידעו כי המדובר בעסקה שיש בה הטבה חריגה למבקשים, וכי גורמים אלה היה להם עניין בגילוי העסקה ובביטולה, ככל שסברו הם כי היא פועלת בניגוד לטובת החברה.

כב' השופטת ורדה אלשיך לא סברה, במקרה דנן, כי המבקשים עמדו בנטל זה, ומשכך אין אלא לדחות את טענותיהם.

ב- פר"ק (מחוזי יר') 211-01, בש"א 7956/09 (מחוזי יר') {עו"ד דורון לנגה ואח' נ' יעקב רוטמן ואח', תק-מח 2011(1), 30546 (2011)} קבע כב' השופט דוד מינץ כי במקרה דנן, מונו המבקשים לתפקידם ככונסי נכסים של העמותה בשל ניהולה הבלתי-תקין של העמותה על-ידי עושי דברה ובראשם מר וינברג, אשר גם הורשע בדין התנהלותו בעמותה ונידון לעונש מאסר.

לפיכך, בנסיבות אלה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו יכלו המבקשים לעמוד על חובו של המשיב בשקידה ראויה לאחר מינויים לתפקידם. בנסיבות אלה, גם לא ניתן לומר כי תביעת העמותה לקבלת דמי הפיתוח מהמשיב בהתאם להסכם, נתיישנה.

ב- בש"א (מחוזי יר') 1124/08 {Jerusalem Enterprises Inc (בפירוק) נ' עוה"ד יאיר גרין ורון פיינשטיין (המפרקים), תק-מח 2008(1), 11613 (2008)} קבע כב' השופט יוסף שפירא כי קיים קושי עקרוני לייחס ידיעה של נושה פלוני למפרקים, המייצגים את כלל הנושים. תוצאת הייחוס עשויה לגרור אחריה אי-צדק כלפי הנושים ומתן "פרס" למנהלי החברה אשר הצליחו להסוות את תרמיתם מנושים אלה.