botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים

הפרקים שבספר:

היתר-נישואין (תקנות קעג עד קעז לתקנות הדיון)



עמוד 433 בספר:


"קעג. הדיון בבקשה
בבקשת בעל להתיר לו לישא אישה על אשתו יהיו מהלך הדיון ופסק-הדין כבכל משפט רגיל.

קעד. אישור נשיא בית-הדין הגדול
(1) פסק-דין להיתר-נישואין יועבר לאישורו העקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול.
(2) זקוק היתר-נישואין לחתימת מאה רבנים, תעביר מזכירות הרבנות הראשית לישראל את ההיתר, אחרי אישור עקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול, למאה רבנים לשם חתימה. לאחר-מכן יוחזר ההיתר לבית-הדין האיזורי לביצוע התנאי או התנאים שבהיתר.
(3) היתר-הנישואין אינו בר-ביצוע אלא לאחר שיקבל אישור סופי מנשיא בית-הדין הגדול."

מקור הסמכות של נשיא בית-הדין הרבני הגדול לאשר פסק-דין להיתר-נישואין, אינו בהלכה כי אם בחוק.

אומנם רגישות לעניין ריבוי נישואין קיימת בהלכה זה דורי דורות, ייתכן שגם קודם שהעניין התבסס בעולם המערבי.


עמוד 434 בספר:


עקב רגישות זו נקבע חרם דרבינו גרשום אצל האשכנזים והונהג חיוב שבועה שלא לשאת אישה שנייה בלא היתר בית-דין בעדות הספרדים. מנהג זה לא התקיים בתימן וכך עד ימינו, אולם זהו המנהג כיום של כל עדות ישראל בארץ ישראל.

המחוקק האזרחי, שאינו מכיר עד גמירא את מנהגי העדות ודרך פסיקת דייני בתי-הדין הרבניים בישראל לעדותיהם, סבר כי ראוי מנקודת המבט של משפט המדינה שלא להסתפק בפסק-דין של בית-הדין הרבני, ולהצריך לעניין זה פיקוח של הרב הראשי לישראל המשמש כנשיא בית-הדין הרבני הגדול.

תפקיד פיקוח זה נועד בעיקרו על-מנת להשגיח "כי דבר ההזדקקות למוסד של היתר-נישואין על-ידי בתי-הדין הרבניים לא יהיה בעוכרי המטרה שלשמה נקבעה העבירה של ריבוי נישואין, היא המטרה לחזק, בשל טעמים סוציאליים וכלל-מדיניים, את היסודות המונוגמיים בחיי החברה" {ד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים, כה(1), 7, 31}.

המחוקק האזרחי נתן את אמונו ברב הראשי לישראל מתוך הבנה וציפיה, כי הוא יקפיד שלא לתת את האישורים המבוקשים ממנו, אלא במקרים בלתי-רגילים, כאשר שורת הצדק מחייבת זאת ותוך התחשבות באינטרסים של האישה ובמעמדה. אין מדובר במעמסה כבדה, מאחר וממילא ומלכתחילה זוהי גישתם של בתי-הדין הרבניים בישראל.

ודוק, סמכות הפיקוח של הרב הראשי לישראל ונשיא בית-הדין הרבני הגדול, לעניין זה אינה כוללת את הסמכויות הרחבות המסורות לבית-הדין הרבני הגדול ביושבו במותב שלושה בערעור על פסק-דין להיתר-נישואין, כשם שהן קיימות בערעור על כל פסק-דין אחר.


עמוד 435 בספר:


הצורך באישור נשיא בית-הדין הגדול לפסק-דין להיתר-נישואין אינו פוטר את המעוניין בדבר מן הצורך להגיש ערעור כדין על פסק-הדין, אם ברצונו לתקוף את היתר הנישואין על-פי עילות המצויות בסמכות הטבעית והרגילה של ערכאת הערעור.

על-מנת לאפשר לאישה שבעלה קיבל היתר-נישואין למצות את זכויותיה, אין הנשיא מאשר היתר-נישואין, אלא משהפך פסק-הדין לסופי. כלומר, לאחר שאושר על-ידי בית-הדין הגדול, אם הוגש ערעור, ואם לאו - לאחר שכלה המועד להגשת ערעור {30 יום ממועד מתן פסק-הדין בבית-הדין האיזורי}.

מדובר איפוא בפסק-דין סופי שאין עליו עוד ערעור, ואם-כן סמכות הפיקוח של נשיא בית-הדין הגדול היא בעיקרה מינהלית.

כדי להגיע למסקנה שנעשה כל הנדרש על-מנת להימנע מעשיית שימוש במוסד היתר הנישואין, בודק הנשיא אם יסודות היתר הנישואין מצויים במתחם המקובל בהלכה לעניין זה, אך זוהי בדיקה מצומצמת בהיקפה ותכליתה לבחון אם כלו כל הקיצין ולא ניתן להביא את בני הזוג להסדר מוסכם שימנע את הצורך לעשות שימוש בהיתר הנישואין.

נשיא בית-הדין הרבני הגדול אינו אמור להתערב בממצאים העובדתיים של פסק-הדין. כידוע, נטיית בית-הדין הרבני הגדול, כמו כל ערכאת ערעור, להתערב בקביעת העובדות של בית-הדין קמא, הינה נמוכה. על אחת כמה וכמה, שכך צריך לנהוג נשיא בית-הדין הגדול במסגרת שימוע בעניין אישור היתר-נישואין.


עמוד 436 בספר:


השימוע לא נועד לשמש תחליף לערעור ואף לא לכל הליך אחר העומד לזכותו של בעל דין על-פי תקנות הדיון.

נקודת המוצא של השימוע בפני הנשיא היא איפוא, שהעובדות המפורטות בפסק-הדין להיתר-נישואין הינן נכונות. בהינתן עובדות אלה, ולאחר עיון המגלה שפסק-הדין מבוסס על עילות הלכתיות מוכרות, בודק הנשיא אם קיים מוצא אחרון שימנע את הצורך להפעיל את היתר הנישואין.

הנוהג בשנים האחרונות הוא, כי נשיא בית-הדין הגדול מאפשר לבני הזוג הנוגעים בדבר להופיע בפניו ולהשמיע את הערותיהם בטרם יחליט אם לעשות שימוש בסמכותו לאשר את פסק-הדין להיתר-נישואין. הנוהג התפתח מטעמים פרקטיים מובנים ולאו דווקא מחובה המעוגנת בדין.

לפיכך, לא מן הנמנע כי בנסיבות מתאימות ייערך השימוע בכתב, ואף ייתכן כי בנסיבות מיוחדות, כאשר ברור כי שימוע לא יוכל לקדם את סידור הגט בין הצדדים - למשל, כאשר אין לאישה כשירות הלכתית לקבל גט - לא ייעשה שימוש בכלי השימוע כאמור ובשים-לב כי המציאות היא שחלק ניכר מהבאים לשימוע, מסיימים ענייניהם בגירושין על-ידי גט פיטורין מתוך הסכמה מלאה ומסודרת, ואפשר שזה מגיע לרוב המקרים {תיק מס' 6649-12-1 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

"קעה. צו לביצוע
המזכירות תחזיר את ההיתר, כאמור בסעיף הקודם, לבית-הדין הפוסק, לשם מתן צו הדרוש לביצוע פסק-הדין להיתר-נישואין.


עמוד 437 בספר:


קעו. היתר בנשתטית
(1) בעל המגיש בקשה להתיר לו לישא אישה על אשתו על יסוד טענה שאשתו חולה במחלת-רוח, יפרט בבקשתו מקום הנישואין ותאריכם, מקום-מגוריהם, אם יש להם ילדים או לאחד מהם, שמותיהם וגילם, תקופת מחלתה, מי הוא האפוטרופוס שלה, אם יש לה, ומי הם קרוביה הקרובים אליה ביותר הנמצאים בארץ.
(2) אין לאישה אפוטרופוס, לא ידון בית-הדין בבקשה לגופו של העניין אלא לאחר שבית-הדין ימנה לה אפוטרופוס שייצג אותה בפניו ויגן על זכויותיה.
(3) בית-הדין, בדונו על דבר מינוי אפוטרופוס על האישה, יחליט את מי להזמין לישיבה ואם לפרסם את דבר הדיון בעניין המינוי.
(4) הודעה על הדיון תישלח לאפוטרופוס הכללי.

קעז. היתר שניתן בחוץ לארץ
לא יורשה איש לשאת אישה על אשתו אלא אם קיבל פסק-דין להיתר-נישואין מבית-דין בישראל, כאמור לעיל. אולם אם קיבל בעל היתר-נישואין בחוץ לארץ בהיות בני הזוג תושבים שם, רשאי בית-הדין, על סמך נימוקים מיוחדים שיירשמו, לתת פסק-דין להיתר-נישואין על סמך ההיתר מחוץ לארץ, כאמור לעיל, באישור נשיא בית-הדין הרבני הגדול."