סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא (תקנות א עד ג לתקנות הדיון)
• הרכב בתי-הדין ומקום מושבם (תקנות ד עד ו לתקנות הדיון)
• מקום המשפט (תקנות ז עד כד לתקנות הדיון)
• הגשת תביעה (תקנות כה עד לד לתקנות הדיון)
• הזמנת בעלי דין (תקנות לה עד מו לתקנות הדיון
• הרשאה (תקנות מז עד נא לתקנות הדיון)
• מהלך הדיון (תקנות נב עד עט לתקנות הדיון)
• עדות (תקנות פ עד צו לתקנות הדיון)
• שבועה (תקנות צז עד קה לתקנות הדיון)
• עיכוב, עיקול וצו מניעה זמני (תקנות קו עד קט לתקנות הדיון)
• פשרה, החלטה, פסק (תקנות קי עד קיח לתקנות הדיון)
• הוצאות ושכר טרחתו של המורשה (תקנות קיט לתקנות הדיון)
• פסק-דין שניתן במעמד צד אחד (תקנות קכ עד קכז לתקנות הדיון)
• סתירת הדין ודיון מחדש (תקנות קכח עד קלא לתקנות הדיון)
• ערעור (תקנה קלב עד קנג לתקנות הדיון)
• סידור גט (תקנות קנד עד קסה לתקנות הדיון)
• אישור נישואין וגירושין (תקנות קסו עד קסח לתקנות הדיון)
• חליצה (תקנות קסט עד קע לתקנות הדיון)
• היתר - עיגון (תקנות קעא עד קעב לתקנות הדיון)
• היתר-נישואין (תקנות קעג עד קעז לתקנות הדיון)
• אישור צוואות, עזבונות, אפוטרופוס (תקנות קעח עד קפו לתקנות הדיון)
• הקדשות (תקנות קפז עד קצא לתקנות הדיון)
• דינים וחשבונות (תקנות קצב עד קצד לתקנות הדיון)
• אימוץ (תקנות קצה עד ר לתקנות הדיון)
• גיור (תקנות רא עד רג לתקנות הדיון)
• הוראות שונות (תקנות רד עד ריא לתקנות הדיון)
• נושאים שונים

גיור (תקנות רא עד רג לתקנות הדיון)

עמוד 449 בספר:


"רא. בקשה לגיור
(1) בבקשה לגיור יפרט המבקש את שם המיועד לגיור, שמות הוריו, גילו, דתו, מצבו המשפחתי, משלח-ידו, מקום הולדתו ומקום מגוריו. על המבקש לציין גם אם הוגשה על ידו בעבר בקשה לגיור בארץ או מחוצה לה, ואם-כן - היכן הוגשה הבקשה.
(2) הוגשה בקשת גיור על-ידי תייר, תושב ארעי או עולה חדש שבארץ-מוצאם מצויה רבנות מוכרת - תפנה מזכירות בית-הדין לאותה רבנות לבירור אם בקשת גיור של המבקש טופלה על-ידה; ואם ניתנה החלטה - מה הייתה אותה החלטה ומהם נימוקיה.
(3) הוגשה בקשה לאישור גיור שנעשה מחוץ לישראל, או בישראל על-ידי בית-דין לא מוכר - תעביר מזכירות בית-הדין את תעודת-הגיור שאותה מבקשים לאשר, לאישור הרבנות הראשית לישראל.
(4) מזכירות בית-הדין תעביר העתק של כל בקשת גיור ושל החלטה סופית בבקשה לידיעת הרבנות הראשית לישראל.

רב. מועד הדיון
בית-הדין ידון בבקשה רק אחרי עבור שנים-עשר חודש מיום הגשתה. במקרים מיוחדים רשאי בית-הדין לקצר את התקופה למועד שייקבע.


עמוד 450 בספר:


רג. לימוד יהדות ומעשה הגיור
נוכח בית-הדין בכנותו של המבקש ובנכונותו לקיים תורה ומצוות, יגויר המבקש לאחר שילמד עיקרי הדת ויעמוד בבחינות על-כך. לאחר הגיור יוציא בית-הדין "מעשה-בית-דין" על הגיור. העתק יימסר למבקש, והודעה על הגיור תימסר לממונה על המחוז להוצאת תעודת-המרה."

ב- בש"א (משפחה ת"א) 3922/01 {ג' א' נ' ו' ה', תק-מש 2002(1), 50, 62 (2002)} נפסק מפי כב' השופטת צילה צפת:

"תוקפו החוקי של הגיור
41. כאשר עסקינן בעניינים הנמנים על מצב אישי, יש לבדוק את תוקף המרת הדת עפ"י הדין הדתי, כבר נאמר שבכך לא די מבחינת משפט המדינה. יש להבחין איפוא בין תקפה הדתי של המרת-דת לבין תקפה האזרחי. (ראה: מ' שאוה "קביעה פוזיטיבית בשאלת יהדותו של פלוני - הנתונה להתערבות בג"צ?" הפרקליט, כרך כז (1971), 16), כדי לתת תוקף משפטי אזרחי להמרת הדת, יש צורך באישור ראש העדה הדתית החדשה וניתוק מהעדה הדתית הקודמת באמצעות רישום המרת הדת על-פי פקודת העדה הדתית (המרה) (ראה גם: בג"צ 1031/93 פסרו נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661 (1995) (להלן: "בג"צ פסרו") וכן פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל, 85).

בענייננו, כפי שיפורט להלן מתייתר הצורך לבדיקת תוקף המרת הדת לפי הדין הדתי.

42. באשר לתוקפו החוקי של הגיור אין חולק לגבי העובדות הבאות:


עמוד 451 בספר:


א. לא קיים תיק גיור ע"ש המשיבה (תשובת מנהל בתי-הדין הרבניים, נספח ז' לתביעה).

ב. המסמך היחיד ממנו ניתן ללמוד כי המשיבה גוירה לכאורה הוא החלטת בית-הדין הרבני בבאר-שבע מיום 26.6.96 על פיו גוירה ביום 12.9.93.

ג. המשיבה גויירה לכאורה על-ידיי בית-הדין הרבני בבאר-שבע בהיותה תיירת בישראל, תושבת ואזרחית בלגיה (או ארה"ב).

ד. לצורך הקניית סמכות לבית-הדין הרבני בבאר-שבע, זויף מקום מגוריה של המשיבה, לטענתה ללא ידיעתה, רשמוה כתושבת דימונה - המשיב אינו רואה כל פסול בכך כי לצורך קניית סמכות נעשה רישום מקום מגורים מזויף ! ה. על-פי החלטת הגיור, המשיבה גויירה בשנת 93. אין חולק, כי עובדה זו אינה נכונה.

ו. בבקשת גיור יושב בית-הדין בהרכב שלושה דיינים ומוציא "מעשה-בית-דין" שהוא ההחלטה המהותית באשר לגיור - מסמך זה אינו קיים. לא קיימת החלטה מקורית המאשרת את הגיור אלא רק העתק מאושר על-ידי מזכיר ביה"ד באר-שבע. הנחזה להיות חתום על-ידי דיין אחד (שאינו חתום ידנית).

ז. הוגש כתב אישום כנגד מזכירי בית-הדין הרבני בתל אביב ובבאר-שבע.

על-פי החלק הכללי לכתב האישום, בית-הדין הרבני דן בבקשת גיור רק אחרי עבור שנים עשר חודש מיום הגשת הבקשה, כמו-כן, על מבקש הגיור להתגורר בישראל במשך תקופה של חצי שנה לפחות (ראה גם פרק כ"ה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ו"נוהל עבודה לפתיחת אולפן גיור"


עמוד 452 בספר:


שהוצא מטעם הנהלת בתי-הדין הרבניים - בתי-הדין המיוחדים לגיור, מיום 19.9.00 (צורף לטענות המשיבה). תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן. המשיבה לא התגוררה באותה עת בישראל כלל, לא חלפו 12 חודשים מיום תחילת ההליך ועד "תעודת הגיור". המשיבה "גוירה" בהיותה תיירת, בעת הגיעה לישראל לתקופות קצרות ביותר.

ועוד על-פי כתב האישום, תפקיד מזכירי בית-הדין מינהלי בלבד, הם אינם מוסמכים לבחון מועמדים או לאשר בקשות גיור, מתוקף תפקידם יש להם גישה חופשית לתיקי הגיור לפרטים המצויים בתיקים אלו ולמערכת המחשב של בית-הדין.

ח. על-פי האמור בסעיף א' 4 לאישום הרביעי בכתב האישום (העוסק בענייננו), תעודת הגיור של המשיבה מזוייפת. המשיבה מעולם לא התייצבה בפני הרכב בית-הדין הרבני בכלל ובפני הרב דהאן (ששמו מופיע על ההחלטה) בפרט. מכתב האישום עולה, כי הפגם בגיור אינו פורמלי בלבד אלא מהותי. גם הסירוב לאפשר למשיבה לקבל אזרחות מכוח חוק השבות מלמד לכאורה על פגם מהותי בהליך הגיור. (יוער, כי אין בפרוט האמור בכתב האישום כדי להביע עמדה לנכונות תוכנו. בעניין זה יכריע בית-המשפט שדן בפלילים).

ט. תקנה רג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג, קובעת:

'נוכח בית-הדין בכנותו של המבקש ובנכונותו לקיים תורה ומצוות, יגויר המבקש לאחר שילמד עיקרי הדת ויעמוד בבחינות על-כך. לאחר הגיור יוציא בית-הדין "מעשה-בית-דין" על גיור. העתק יימסר למבקש, והודעה על הגיור תימסר לממונה על המחוז להוצאת תעודת המרה.' (הדגשה שלי צ.צ.)


עמוד 453 בספר:


אין חולק, כי במקרה דנן לא הוציא בית-הדין "מעשה-בית-דין" ולא הוצאה תעודת המרה.

43. על רקע המפורט לעיל, אדרש לשאלת תוקפו המשפטי-אזרחי של הגיור, תוך התייחסות לשניים:

א. לא קיים "מעשה-בית-דין".

ב. לא הוצאה תעודת המרה.

44. סמכותם של בתי-הדין הרבניים לערוך גיור המוקנית להם מכוח מעמדם הדתי של הדיינים בבית-הדין, הסמכות לדון בבקשת גיור אינה יציר כפיו של החוק. בהליכי גיור בית-הדין פועל כסמכות הלכתית ולא כרשות שלטונית. תקנות הדיון שהן חלק מן הדין העברי הדתי (בג"צ 150/59 ועדת הספרדים נ' בית-הדין פ"ד טו 106), מתייחסות בתק' רג' לנהלים בעניין גיור. בהתאם לסעיף 8ה לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 וסעיף ד לתקנות הדיון, בית-הדין יושב בהרכב של שלושה דיינים, למעט יוצאים מן הכלל המפורטים בתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיון אחד), התש"ן-1990. בקשת גיור אינה נמנית על אחד מהיוצאים מהכלל. הכלל הוא אם-כן, כי בקשת גיור נידונה בפני שלושה דיינים המוציאים "מעשה-בית-דין" שעליו להיום חתום על-ידי הרכב של שלושה דיינים. ראה למשל הטופס הסטנדרטי של "מעשה-בית-דין" בתיק גיור בבית-הדין מטעם הרבנות הראשית נכתב במפורש: 'במותב תלתאי תובנא....' (שתרגומו: במושב שלושה ישבנו), חתום ע"י הרכב שלושה דיינים, ומתחתיו, החלטה שהיא האישור הפורמלי החתומה על-ידי ראש ההרכב.


עמוד 454 בספר:


בענייננו, לא הוציא בית-הדין הרבני "מעשה-בית-דין" חתום על-ידי 3 דיינים. האישור היחיד הקיים בענייננו להוכחת גיורה של המשיבה הוא העתק של אותו אישור פורמלי הנחזה להיות העתק החלטה שניתנה על-ידי דיין אחד חתומה על-ידי מזכיר בית-הדין שנגדו הוגש כתב אישום, המאשרת את גיור המשיבה בשנת 1993, מועד שלכל הדעות לא בוצע בו גיור - זה האישור ותו לא, הוא אינו מהווה "מעשה-בית-דין", גם לא יכול להחשב ככזה. בהקשר זה יוער, כי סמכות מבחינת הרכב נמנית על סוגי הסמכות הפונקציונאלית. דן יחיד, בעניין המסור לשלושה, חרג מסמכותו הפונקציונאלית, הפגם יורד לשורש סמכותו של בית-הדין והתוצאה היא שההחלטה היא VOID, ניתן להתעלם ממנה בדרך של תקיפה עקיפה. ראו בעניין זה פסק-דין מיום 10.1.02 בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין, פ"ד נו(6), 625 (2002); ד"ר שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, 93-83.

ואם תאמר, כי ההחלטה הנ"ל אינה אלא בבחינת אישור של ראש העדה הדתית הניתן על-ידי דיין אחד בלבד, אזי ממילא ללא הפסק עצמו - "מעשה-בית-דין", החתום על-ידי הרכב של שלושה דיינים, אין מאחוריו ולא כלום - לא קיים פסק-דין לגיור. זאת ועוד, כאשר לא קיים תיק גיור, כאשר לא קיימת החלטה מקורית אלא רק זו החתומה על-ידי מזכיר בית-הדין באר-שבע, וכאשר אין חולק שהמשיבה לא גוירה במועד בו ניתנה ההחלטה לכאורה, בשנת 1993, וכאשר כאמור לא קיים מעשה-בית-דין, הרי שספק אם יש ערך כלשהו למסמך זה, ספק אם ניתן לראות בו אישור של ראש העדה הדתית.

45. כאשר המרת דת נעשית בישראל חלות עליה הוראות פקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: "הפקודה"):


עמוד 455 בספר:


סעיף 2 לפקודה קובע כדלקמן:

'(1) אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תנתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת - אישור, המעיד שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב.
(2) כשתנוח דעתו של הממונה על המחוז בדבר זהותו של המבקש ומשתוראה לו תעודת-האישור המוזכרת בסעיף-קטן (1) ירשום את דבר המרת העדה ויתן למבקש תעודת-אישור על אותו רישום.
(3) הממונה על המחוז ישלח העתק של תעודת האישור על אותו רישום לראשה של העדה הדתית שאליה נספח המבקש, וכן לראשה של העדה הדתית שעמה היה המבקש נמנה קודם לכן.'

על-פי סעיף 2 לפקודת ההמרה, הדן בתנאים הנדרשים לתת תוקף משפטי-אזרחי להמרת עדה דתית בישראל על המומר למלא אחר ההליך הדו-שלבי הבא:

א. אישור מראש העדה, כי המומר התקבל לאותה עדה דתית.

ב. רישום ההמרה אצל הממונה על המחוז (היום משרד הדתות).

שלבים אלו מפורטים גם בתקנה רג' לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג.


עמוד 456 בספר:


כפי שנאמר, ספק אם ניתן לראות "החלטת הגיור" בנסיבות המפורטות, אישור מאת ראש העדה הדתית כנדרש בסעיף 2(1) לפקודה. גם אין חולק, כי לא נעשה כל רישום על-פי הפקודה (סעיף 2(2) לפקודה). המשיבה אינה רשומה כיהודיה לא במרשם האוכלוסין, לא במשרד הפנים ולא במשרד הדתות (שהוא היום "הממונה על המחוז" לצורך הפקודה).

46. אינני מוצאת סימוכין לטענת המבקש, כי הפקודה אינה חלה על המרת דת של תושב זר. הפקודה אמנם אינה חלה על המרת דת שנערכה מחוץ לישראל, אולם כאשר ההמרה מבוצעת בישראל, לא מצאתי כי קיימת אבחנה בין תושב זר לתושב מקומי. ההיפך הוא הנכון. ניתן להסיק זאת למשל מנסיבות המקרה הנדון ב- בג"צ 1031/93 פסרו הנ"ל, שם נידון היקף תחולתה של הפקודה בהקשר לעותרת שגוירה בישראל (גיור לא אורתודוכסי) בהיותה במעמד של תיירת ולנוכח סירובו של משרד הפנים להעניק לה אזרחות ותעודת עולה מכוח חוק השבות ולרשמה כיהודיה במרשם האוכלוסין. כל שופטי ההרכב (7 שופטים) היו בדעה שיש להחיל את הפקודה (על גיור בישראל של תיירת) לצורך קביעת תחומי סמכות השיפוט בענייני מעמד אישי. כב' השופט טל, בדעת יחיד, סבר שבכך לא די אלא יש להחיל את הפקודה לצורך נפקות חוקית אזרחית כללית לכל דבר ועניין. אילולא סבר הרכב בית-המשפט, כי הפקודה חלה על המרת דת של תיירת בישראל (כגרסת המבקש) היה מתייתר כל הדיון בבג"צ פסרו הנ"ל. (ראה גם, מ' שאוה הדין האישי בישראל, 751).

יתרה מכך, לא רק שלטענה זו אין כל בסיס משפטי, אלא שלא יתכן כי תשמע מפי המבקש שלא מצא פסול ברישומה של המשיבה כתושבת דימונה לצורך קניית סמכות בית-הדין האיזורי בבאר-שבע. והרי ממה נפשך? אם המשיבה הייתה "תושבת דימונה" לצורך סמכות בית-הדין אזי ברי כי יש לרשום את ההמרה על-פי הפקודה ואם המשיבה אינה "תושבת דימונה" ואינה תושבת


עמוד 457 בספר:


הארץ בכלל ועל כן אין צורך ברישום על-פי הפקודה אזי ממילא לדידו נשמטת הקרקע מסמכות בית-הדין ואין בפנינו המרת דת כלל.

47. תקפה של המרת הדת הוא מיום רישומה עפ"י הפקודה. הרישום אינו מקנה תוקף רטרואקטיבי מיום השלמת ההליכים הדתיים, אקט הרישום על-פי הפקודה אצל הממונה על המחוז (היום משרד הדתות) הוא האקט המכריע לשם מתן נפקות משפטית לאותה המרה. לרישום אופי קונסטיטוטיבי, קיומו הוא אחד התנאים ההכרחיים לתוקפה המשפטי של המרת דת (ראה בג"צ 637/78 מחול נ' בית-הדין הכנסיתי, פ"ד לג(2), 617 (1979). הרישום על-פי הפקודה בא להצהיר על השלמת אקט ההמרה ומשמש ראיה חותכת לכך מבחינת משפט המדינה. הרישום יוצר את הנפקות המשפטית לאותה המרה.

מקריאת סעיף 2 לפקודה למדים, כי המחוקק ביקש להפריד בין שאלת התוקף הדתי של ההמרה, המתבטא על-ידי הכניסה המעשית לעדה הדתית החדשה וקבלת אישור על-כך מאת ראש העדה הדתית, לבין התוקף המשפטי-אזרחי אשר נוצר עם הרישום ואינו חל רטרואקטיבית. על כן, בהתעורר השאלה בפני בית-משפט אזרחי - מהו דינו האישי של תובע, אשר המיר את עדתו הדתית ורשם את דבר ההמרה בהתאם להוראות הפקודה - התשובה תהיה אימתי נעשה אותו האקט, אם האקט נעשה לפני רישום ההמרה יחול הדין האישי הקודם.

48. יש להבחין בין תוקפה הדתי של המרת דת לבין תקפה האזרחי. התוקף הדתי הוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק מבחינת משפט המדינה. ההליכים הדתיים הדרושים לשם קבלת אדם לדת מסויימת מוגדרים בדין הדתי הנוגע בדבר, כאשר הרשות הדתית פועלת ככהן דת שסמכותו יונקת מן הדין הדתי ולא כבית-דין בעל סמכויות לפי החוק החילוני (בה"נ 1/72 הולצמן,


עמוד 458 בספר:


פ"ד כו(2), 85 (1972) - לעומת-זאת, נפקותה המשפטית של המרת דת, מותנית על-פי הפקודה, בקיום פרוצדורה שנקבעה בה לשם רישום ההמרה. רצונו של אדם להמיר את דתו מושלם, עם נקיטת הצעדים הדרושים לפי הפקודה. התנהגותו של האיש הלכה למעשה אינה מעלה או מורידה מבחינה זו.

49. דעת רוב שופטי ההרכב ב- בג"צ פסרו הייתה כי הפקודה חלה על נושאים שבסמכותם של בתי-הדין הדתיים אך היא אינה חלה על נושאים אחרים לרבות מרשם. דעת המיעוט הייתה כי הפקודה חלה גם על מרשם - היינו - כל שופטי ההרכב ב- בג"צ פסרו הנ"ל היו בדעה, כי לצורכי הדין והסמכות בענייני המעמד האישי אין תוקף להמרת הדת שנעשתה מחוץ למסגרת הפקודה, דווקא כאשר נזקקים לענייני המעמד האישי עולה הצורך ברישום לפי הפקודה.

בענייננו עסקינן בטענת המבקש על פיה בית-הדין הוא המוסמך לדון בתובענות האישיות, היינו, עסקינן בסמכות שיפוט המוגבלת לענייני המעמד האישי. על כורחך אתה אומר כי בהיעדר מעשה-בית-דין, בהיעדר אישור ראש העדה ובהיעדר רישום ההמרה על-פי הפקודה, בית-הדין הרבני יהא משולל סמכות. התוצאה היא, הגיור בו עסקינן שנערך בישראל מחוץ להוראות הפקודה, גם אם נושא ערך דתי ,de facto הוא משולל תוקף מבחינת משפט המדינה. המבקש בוחר לצטט מתוך בג"צ פסרו הנ"ל אמירות המלמדות לטענתו, כי הכרעה בדבר יהדותו של הטוען לגירות בעת ההתייחסות לנושא מעמד האישי הוא בידי סמכות דתית. דא עקא, כי אמירות אלו נותקו מהמכלול הקובע כי אכן קביעת התוקף הדתי של הגיור היא בידי הסמכות הדתית אולם כדי לתת נפקות חוקית משפטית להמרה יש לרשום אותה על-פי הפקודה. כבר הוסבר לעיל, כי תוקף דתי הכרחי אך אינו מספיק. לאמור בפרק זה ראה גם פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל, 76 - 119; מ' שאוה הדין האישי בישראל, 715-711, 178-174."