botox

תביעה שכנגד (תקנה 214ה)

תקנה 214ה לתקסד"א קובעת כי:

"214ה. תביעה שכנגד (תיקונים: התשס"א (מס' 5), התשס"ו (מס' 3))

(א) נתבע בתובענה בסדר דין מהיר רשאי, עם הגשת כתב ההגנה, להגיש תביעה שכנגד, שאינה כוללת בעלי דין שאינם עדיין בעלי דין בתובענה האמורה, ואשר נתקיים בה אחד מאלה:

(1) היא מהווה תובענה בסדר דין מהיר;

(2) נושאה ונושא התובענה הוא אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה סכום התביעה שכנגד או שווי נושאה, אשר יהיה.

(ב) על תביעה שכנגד המוגשת לפי תקנה זו יחולו הוראות פרק זה, ותקנות 54 עד 56 ו-59 לא יחולו עליה.

(ג) לא יהיה בהגשת תביעה שכנגד כדי לשנות את מועד הדיון בתובענה או מועדים אחרים הקבועים בפרק זה, אלא-אם-כן הדבר הכרחי בנסיבות העניין."

הגשת תביעה שכנגד מקומה בתקנה 214ה(א).

תביעה בסדר דין מהיר נועדה להיות הליך מהיר ויעיל, לצורך בירור תביעת בסכום נמוך יחסית, של עד 50,000 ש"ח. לצורך כך מחוקק-המשנה קבע סדרי דין מיוחדים, בהם הגביל את בעלי הדין בהרחבת מסגרת הדיון בתביעה העיקרית (להבדיל מהודעה לצדדים שלישיים). הדיון בתביעה העיקרית יכול להתנהל אך ורק בין התובעים לנתבעים. הנתבעים אינם יכולים לצרף לתביעה העיקרית צדדים נוספים, בדרך של תביעה שכנגד, שאינם בעלי דין בתביעה העיקרית שהוגשה.

נשאלת השאלה, האם מתקין התקנות הגביל באופן משמעותי את הנתבע להגיש כתב תביעה שכנגד בתובענה המתנהלת בסדר דין מהיר? התשובה לכך שלילית.

ראשית, ההגבלה הראשונה לפיה ניתן להגיש כתב תביעה שכנגד מקום בו נושאה ונושא התובענה הוא אחד או שאין הן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה סכום התביעה שכנגד או שווי נושאה, אשר יהיה, היא גוף ההגבלה הקבועה בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח חדש), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"). דהיינו, מחוקק-המשנה לא הצר את צעדיו של הנתבע מעבר למה שנקבע בחקיקה הראשית זה מכבר. נהפוך הוא, לצד תקנת-משנה (א)(2) קיימת הרחבת תחולה, לפיה, לכאורה, גם אם התביעה שכנגד אינה עומדת בהגבלה שבתקנת-משנה (א)(2), ניתן להגיש תביעה שכנגד ובלבד שאילו היתה מוגשת כתביעה נפרדת, היתה מהווה תובענה בסדר דין מהיר.

שנית, סעיף 51(א)(4) לחוק בתי-המשפט הרחיב את סמכותו של בית-משפט שלום לדון בתובענה שבדרך-כלל סכומה חורג מסמכותו העניינית, ובלבד שתובענה שכזו התגלגלה לפתחו בדרך של תביעה שכנגד. מטרת הסעיף האמור הינה כפי שמפורט גם בכותרת השוליים שלו - קביעת סמכותו של בית-משפט שלום. הא ותו לא.

המחוקק לא קבע בסעיף האמור או בכל סעיף אחר אלו מקרים ראויים לידון בדרך תביעה שכנגד ואלו לאו. מלאכה זו נמסרה למחוקק-המשנה בסעיף 108 לחוק בתי-המשפט.

זכותו של הנתבע להגיש תביעה שכנגד הוקנתה לו על-ידי מחוקק-המשנה דווקא בסימן ב' לפרק ו' לתקנות סדר הדין האזרחי ובאופן ספיצפי כנגד נתבעים "חדשים" (אלו שלא היו בעלי דין בתביעה המקורית) בתקנה 54 לתקסד"א. מחוקק-המשנה הוא הפה שהתיר והוא גם הפה שאסר. לאמור, ברצותו פעם אחת הרחיב (כאמור לעיל בעניין הגשת תובענה שאינה בהכרח נובעת מאותן נסיבות וכד') ופעם אחת קיצר. אין צריך לומר גם שאין לנתבע זכות מוקנית לאיזה בית-משפט להגיש את תובענתו.

שלישית, דבר אינו מונע מהנתבע להגיש את תביעתו שכנגד, נגד בעל דינו המקורי בסדר דין מהיר ולהגיש תביעה נפרדת כנגד בעל הדין "הנוסף" בסדר דין רגיל במסגרת תובענה נפרדת.

רביעית, לעניין טענת ההתיישנות. אין יסוד לטענה לפיה ייתכן שהגבלת האפשרות להגיש תביעה שכנגד באופן האמור, יפגע באופן מהותי בזכותו של נתבע להגיש את תביעתו כנגד התובע, חרף התיישנותה לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לאמור, אם נתבע לא העלה טענת התיישנות בהגנתו, יכול הוא (בדרך-כלל) להגיש תביעה שכנגד כנגד אותו תובע וזה האחרון מנוע מלהעלות טענת התיישנות כנגדו. לשון אחרת, "קיזוז התיישנויות". כל נתבע שנתבע בתביעה שכנגד - כולל נתבע נוסף שלא היה בבחינת תובע בתביעה העיקרית, מנוע מלהעלות טענת התיישנות כנגד התובע שכנגד. לעומת זאת, משנמנע מהנתבע בסדר דין מהיר להגיש תביעה שכנגד כנגד נתבעים נוספים, נמנעה ממנו כפועל יוצא מכך האפשרות להגיש את תביעתו כנגד אותם נתבעים (נוספים), חרף התיישנותה.

א. על כך ייאמר - מה בכך. הרי הנתבע לא העלה על דעתו לתבוע - לא את התובע המקורי כנתבע ולא את הנתבעים הנוספים ממילא. עובדה היא, שעד לקבלת התביעה כנגדו לאחר גמר מירוץ ההתיישנות, לא ראה לנכון להגיש את תביעתו כנגד התובע. ברם, משנתבע על-ידי התובע המקורי, חוכך הוא בליבו ואומר לעצמו בהאי לישנא - אם אתה לא ויתרת, מה לי לוותר?! מחשבה זו ברת-הגיון היא כנגד זה שתבעו, אך לא כנגד הנתבע הנוסף אשר ויתר על תביעתו.

ב. סעיף 4 לחוק ההתיישנות עוסק אך בתובע המקורי אשר מנוע מלהתגונן כנגד התביעה שכנגד מפאת התיישנותה. הנתבע הנוסף לא יהיה מנוע מלהעלות את טענת ההתיישנות. לא יעלה על הדעת מקום בו הנתבע הנוסף טרם הרים את חרבו כנגד התובע שכנגד, שלא יותר לו להניף את טענת ההתיישנות כמגן. הנימוק העומד מאחורי קביעתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות הוא, שמקום בו הגיש תובע את תביעתו כנגד הנתבע - חרף התיישנותה, עליו לשאת בסיכון שמא הנתבע יגיש כנגדו תביעה שכנגד באותה תובענה שנושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות. לא כן הנתבע הנוסף אשר בעקבות אכילת פרי הבוסר (או שמא הפרי הבאוש) של שותפו - תקהיינה שיניו הוא. התאריך הקובע לגבי הנתבע הנוסף הוא התאריך בו הוגש כתב הטענות החדש ואם באותו תאריך התיישנה התובענה (שכנגד) כנגדו יהיה הנתבע (הנוסף) רשאי להעלות התיישנות, כשם שנתבע "נוסף" או "מוחלף" יכול להעלות טענה שכזו עת הוסף שמו לתביעה לפי תקנה 26(ב) לתקנות.26

ב-בר"ע (מחוזי-י-ם) 586/0827 כב' השופט מ' סובל קבע בצדק כי רצון בית-משפט השלום להגיש תביעה שכנגד ולצרף אליה תובע שכנגד נוסף איננו שיקול לגיטימי להעברת תביעה בסדר דין מהיר לסדר דין רגיל ולצירוף נתבע נוסף לתביעה כזו. טענת המבקשת לפיה היה על בית-משפט השלום לתת אישור לצירופו של נתבע נוסף כתובע שכנגד מכוח תקנה 214ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת התקנה, הדורשת באופן קטיגורי שהתביעה שכנגד לא תכלול "בעלי דין שאינם עדיין בעלי דין בתובענה המקורית", ואינה מקנה לבית- המשפט שיקול-דעת לאשר הגשת תביעה שכנגד על-ידי מי שאינו בעל דין בתביעה המקורית. אדם כזה רשאי להגיש תביעה עצמאית ולבקש במסגרתה כל סעד אותו חפץ לכלול בתביעה שכנגד. כך נהגו גם המבקשת ובן-זוגה, עת הגישו תביעה עצמאית בסדר דין רגיל נגד המשיבה לאחר סירובו של בית-משפט השלום להתיר את הגשתה של תביעה שכנגד במתכונת המבוקשת על ידם.

_____________________
26. בש"א (י-ם) 6419/02 מוריה נ' עורך-דין מנשה הס, תק-של 2002(3) 446, 450 (2002).
27. בר"ע (מחוזי-י-ם) 586/08 דנוק רונית נ' איכותית בע"מ, תק-מח 2008(3) 13080, 13081 (2008).