מתן פסק-דין (תקנה 214טז)

1. כללי

תקנה 214טז לתקסד"א קובעת כי:

"214טז. מתן פסק-דין (תיקון התשס"א (מס' 5))

(א) עם תום הדיון בתובענה ולכל המאוחר תוך ארבעה-עשר ימים, ייתן בית-המשפט פסק-דין;

(ב) פסק-הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, זולת אם סבר בית-המשפט כי יש צורך בהנמקה מפורטת משום שיש בפסק-הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים שיירשמו."

אין ספק שהתקנה יוצרת כאן "חובת הנמקה" מסוג חדש, והיא החובה לנמק אך בתמציתיות. נראה הדבר שדווקא בגלל אופיה המיוחד של תביעה המתבררת בסדר דין רגיל, בדרך-כלל, אין מדובר בעניינים סבוכים המצריכים הנמקה רחבה ומסובכת. על-כן באה התקנה ומכוונת את בית-המשפט לנמק בתמציתיות ובכך לשרת את מטרת ההליך. עם זאת, השאירה התקנה לשיקול- דעת בית-המשפט ומטעמים שפורטו בה ליתן פסק-דין מנומק ארוכות.

לא יכולה להיות מחלוקת שקיימת חשיבות בהנמקת פסק-הדין ואין ספק כי הנמקת פסק-הדין תמנע סכנה שהחלטות בית-המשפט תהפיכנה לשרירותיות. עם זאת, אין קשר ישיר בין הנמקה בתמציתיות לבין שרירות לב. נהפוך הוא, לעיתים די קרובות הנמקה תמציתית קשה יותר ומורכבת יותר מהנמקה באריכות. מתן הנמקה בתמצית אין משמעה אי-חשיפת הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה השיפוטית - דבר שאכן יכול לחסום את בעל הדין להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור. דווקא ההנמקה בתמציתיות מקלה לא פעם על המעוניין להשיג על ההחלטה ולוודאי על ערכאת הערעור. כל זאת בא להוסיף על כך שאם יש בפסק-הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או "סתם טעמים מיוחדים", ביכולתו של בית-המשפט להרחיב את היריעה.66

2. על חובת ההנמקה

בקליפת אגוז נאחסן מעט מן הנאמר בסוגיה זו.

החובה ליתן נימוקים על-ידי בית-המשפט הדן בהליך אזרחי מעוגנת בתקנה 192 לתקסד"א (באשר להליך הפלילי, ראו בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982). עם זאת, ההנמקה של ההכרעה השיפוטית איננה רק עניין דיוני גרידא של סדרי דין. היא נוגעת גם בשורש טיבו של ההליך השיפוטי. כפי שנפסק:

"שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו."

לפיכך, ברגיל הצדדים אינם רשאים לפטור את בית-המשפט מחובתו ליתן נימוקים לפסק. זאת ועוד, הנימוקים הניתנים על-ידי בית-המשפט אינם רק עניין של הצדדים עצמם. הם מהווים גם חלק מזכות הציבור לשקיפות ההליך המשפטי. ואכן, בפסקי-דין קובעים בתי-המשפט ומיישמים נורמות והנחיות המכוונות את הפרט והציבור בהתנהגותם, ומכאן חשיבות הנימוקים בהיבט הציבורי הכללי. עם זאת, זכות הציבור הנ"ל אינה מוחלטת. היא תלויה בכך שהדיון התנהל בדלתיים פתוחות או כי אין טעמים טובים אחרים הגוברים על הזכות הכללית האמורה.

מהי תכלית ההנמקה?

ראשית, ההנמקה מאפשרת לצדדים המתדיינים לדעת את הסיבות לתוצאה שאליה הגיעה הערכאה השיפוטית. עמד על כך השופט ד' לוין באמרו:67

"הכלל בבתי-המשפט הרגילים הוא, כי על בית-המשפט לנמק את פסק-דינו, שכן זכות המתדיינים היא לדעת על שום מה נפסק מה שנפסק."

לא די בכך שבית-המשפט יכריע את הדין בין הצדדים כראוי וכנדרש, אלא, יש ליתן לכך גם ביטוי במראית פני הדברים. כמפורט קודם-לכן, בדרך-כלל גם הציבור זכאי לדעת את טעמי ההכרעה. שנית, מניעת הכרעה שרירותית והפעלת שיקול-דעת ראוי, סדור וענייני. במתן נימוקים מבטא הגוף המחליט את העובדה שכל הנדרש נשקל ונבחן כראוי ואין מדובר בהכרעה שרירותית.

עמד על כך כב' הנשיא א' ברק68 באמרו:

"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול-דעת, לעמוד."

ואכן, מתן נימוקים מפורטים וגלויים מאפשרים לעמוד על רצינות ההחלטה ועל טוהר ההליך השיפוטי, תוך שלילת החשש משיקולים זרים ופסולים. שלישית, מניעת טעויות ואפקטיביות הביקורת הערעורית. מכיוון שהכרעות שיפוטיות נתונות ברגיל להליכי ערעור, יש במתן הנימוקים כדי לאפשר לערכאה הגבוהה ביותר לבדוק את תקינות ונכונות ההחלטה, למניעת טעויות. טעם זה מוכר עוד מימים ימימה, כבר במשפט העברי.

עם זאת, למרות חשיבות ההנמקה להליך השיפוטי, ניתן למצוא חריגים אחדים שבהם ניתן משקל רב יותר למהירות עשיית הצדק בין הצדדים, על פני מתן הנימוקים המפורטים. במקרים מסויימים מוצא המחוקק או מחוקק-המשנה לחייב את בתי-המשפט ליתן נימוקים תמציתיים בלבד, זאת במטרה שההליך יסתיים במהירות רבה יותר. כך הם למשל פסקי-הדין של בית-המשפט לתביעות קטנות, שבהתאם לסעיף 62(ב) לחוק בתי-המשפט:

"...אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית-משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לעניין סימן זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה."

על יסוד זאת נקבע בתקנות, כי בית-המשפט ייתן את פסק-דינו בתום הדיון בתביעה ולא יאוחר משבעה ימים, וכי:

"פסק-הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית." (תקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976)

כך בדומה הם פני הדברים בפסקי-דין לפי סדר דין מהיר, בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקסד"א. גם שם נקבע, כי על בית-המשפט ליתן פסק-דין המנומק תמציתית, זולת:

"אם סבר בית-המשפט כי יש צורך בהנמקה מפורטת משום שיש בפסק- הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים שיירשמו."

הנימוקים העומדים ביסוד חובת ההנמקה של תוצאת ההליך השיפוטי אינם מתחייבים ואף אינם ישימים, כאשר הצדדים מסכימים לפסק-דין על דרך של פשרה. ואכן, נפסק כי לנוכח טיבו המיוחד של ההליך, בית-המשפט אינו חייב ליתן את הנימוקים לדרך עשיית הפשרה והוא רשאי לפרט את התוצאה האופרטיבית בלבד. נימוקים במסגרת עשיית פשרה בין הצדדים עלולים לסכל את תכליתו של ההליך כהליך לפשרה. אחת ממטרותיו העיקריות של הליך זה היא לחתור לסיום מהיר, פשוט ויעיל של המחלוקת, בכוונה לנסות ולאחות את הקרע ככל הניתן, למען יפטרו הצדדים זה מזה כרעים. עניין לנו בבחירה של הצדדים לעשיית צדק מהיר בעניינם, על פני הכרעה המשפטית בדרך הרגילה. בהצעת החוק שבעקבותיה הוסף סעיף 79א לחוק בתי-המשפט נאמר:

"מוצע להקנות לנושאי הפשרה, הפישור והבוררות מעמד פורמאלי בחוק העיקרי הכל כדי לאפשר לבעלי הדין לבחור להם דרכים נוספות ליישוב הסכסוך שביניהם, ובכך ייכונו אפשרויות להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההדיינות שבבתי-המשפט, מאידך."

קביעת ממצאים וזקיפת אמינות או חוסר אמינות למי מהצדדים אינה תואמת את התכלית האמורה של הליך הפשרה ואינה דרה בכפיפה אחת עם הגשמת מטרותיה. האיזון שבין זכות המתדיינים לקבל מבית-המשפט פסק-דין מנומק ובין המטרה הגלומה בצדק מהיר - להחיש את הדיונים מבחינת הצדדים ולהקל על העומס בבתי-המשפט מבחינת הציבור, ככורח מציאות - נמצא בדרישה להסכמה של הצדדים. ירצו - יינתן פסק-הדין לפשרה באופן מהיר ומיידי; לא ירצו - ייקוב הדין את ההר ופסק-הדין יינתן כשהוא מנומק ולפי הדין המהותי. גם זכות הציבור לקבלת נימוקים לפסק אינה מתקיימת בנסיבות של הליך פשרה, שאין בו פן נורמטיבי כללי, אלא הסדר קונקרטי בין הצדדים, על יסוד הסכמתם. משלא עלה בידיהם להסכים בעצמם, הסמיכו את בית-המשפט לקבוע את הפשרה. לנוכח מכלול השיקולים האמורים, אין תמה שבית-המשפט העליון מצא לנכון להעיר, כי מוטב שפסקי-דין לפשרה יינתנו ללא הנמקה מפורטת.

זאת ועוד, בדרך-כלל ההסכמה לפסק לפשרה נעשית בשלב מוקדם של ההליכים, בטרם מוצו אלה כסדרם עובר למתן פסק-דינו של בית-המשפט. בנסיבות אלו, לא יהא הוגן וראוי לקבוע ממצאים ולהשית את פסק-הדין על עובדות פסוקות. בפסקי-דין לפשרה מאזן בית-המשפט את הטענות השונות המועלות על-ידי הצדדים על דרך של פשרה באמצעות הערכת הסיכויים והסיכונים של כל צד, תוך שהוא רשאי להוסיף על כך שיקולים וטעמים נוספים - הכל כדי להביא לבסוף לתוצאת הפשרה ההוגנת והראויה בין הצדדים. כפי שנפסק בנושא (השופט י' טירקל):

"ראה בית-המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או בעיקר - שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו."69

ואכן, בבואו לפסוק פשרה בין הצדדים, חותר בית-המשפט להשיג את התוצאה אשר לדעתו היה עליהם, כבעלי דין סבירים והוגנים, לגבש האחד עם משנהו, לו יכלו להגיע להסכמה בכוחות עצמם. בהקשר לכך נפסק:

"במסגרת פסק-הדין על דרך הפשרה נדרש בית-המשפט לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכלל הנסיבות."70

עם זאת, למרות שהמדובר בפסק לפשרה, הרי בחינת טענות הצדדים והאיזונים בין האינטרסים השונים צריכים להיעשות על-פי אמות-מידה משפטיות מקובלות. כמות שנאמר:

"...הפשרה אינה עניין של החלטה שרירותית אלא צריך שתיעשה לאחר שיקול רציני: 'אף הפשרה צריכה הכרעה'... שיקול רציני זה אמור להתקיים בין אם יינתנו נימוקים ובין אם לאו. בין אם יינתנו בקצרה ובצמצום ובין אם יינתנו בהרחבה יתרה. אכן, הנימוקים באים כאמור להבטיח היעדר שרירות בקביעת ההכרעה במחלוקת שבין צדדים ונושא זה חסר לכאורה בפסקי-דין לפשרה, אולם באלה יש במקום הנימוקים את ההסכמה המיוחדת שאליה הגיעו הצדדים. כך בדומה הוא הרציונאל בהליכי בוררות, שהצדדים מסכימים מראש כי פלוני - שבו הם נותנים אמון - יכריע בסכסוך ביניהם, לרוב אף בלא מתן נימוקים."71

להלן דוגמה לעיקרי פסק-דין בתמצית שניתן מפיה של כב' השופטת ת' נאות-פרי ב-תא"מ (שלום-חי') 22233/07:72

"לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים בסיכומיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל והואיל ועסקינן בתובענה בסדר דין מהיר, הרי שבהתאם להוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק-הדין.

7. ראשית, הרי שהתיאור שמסר אילוז היה אמין יותר מאשר התיאור של דגוני לגבי נסיבות התרחשות התאונה.

8. שנית, לא מצאתי לנכון לקבל את גרסתו של דגוני, לגבי כך שאילוז יצא לעקיפה בהתקרבו לצומת ובהקשר זה לא היו כל תימוכין לגירסה שלו והיא בבחינת עדות יחידה של בעל דין.

9. שלישית, גרסתו של אילוז לגבי נסיבות התאונה קיבלו תימוכין מעדותו של בנדיקט. בנדיקט היה נוסע באוטובוס בעת הרלוונטית ואין לו כל אינטרס בתוצאות ההליך ומצאתי את עדותו אמינה ועקבית. בנדיקט אישר את חתימתו על ההודעה שהוא מסר במשטרה (ת/2) ואף העיד בבית-המשפט כי האוטובוס היה בנסיעה במסלול בכיוון ירושלים וכי הרכב הפרטי התפרץ לצומת. בנדיקט העיד כי האוטובוס לא יצא לעקיפה ועוד העיד כי אילוז צפצף לרכב הפרטי וניסה לסטות על-מנת למנוע את הפגיעה. מצאתי כי לעדות זו יש לתת משקל מכריע.

10. רביעית, לגבי אי-העדתה של הגב' גוטפריד, שהיתה אף היא נוסעת באוטובוס - התובעת ביקשה לזמן את הגב' אסתר גוטפריד לצורך מן עדות, לאור העובדה שהיא היתה באוטובוס בעת האירוע. הגב' גוטפריד שלחה לבית-המשפט הודעה ביום 26.10.08, ובה ביקשה שלא להתייצב ומסרה שהיא אינה זוכרת את האירועים. במצב זה, אין כל מקום לזקוף לחובת התובעת את ויתורה על זימונה של הגב' גוטפריד.

11. אשר-על-כן - מצאתי לנכון לאמץ את גרסת אילוז באשר לכך שדגוני היה זה שנכנס לצומת ללא שהתנאים הבשילו לכדי האפשרות לבצע את הפניה בבטחה. שעה שקבעתי שהאוטובוס לא היה בעקיפה, אלא נשאר במסלול נסיעתו - ברי כי המסקנה היא שדגוני הוא האחראי לקרותה תאונה. דגוני הניח שהוא יספיק לבצע את הפניה, כיוון שהניח ששני הרכבים שהוא רואה יספיקו לבצע את הפניה ימינה, הניח שהם יאטו, הניח שגם האוטובוס יאט בעקבותיהם - אך ככל הנראה חלק משלל ההנחות התברר כלא מדוייק. לדגוני היה תמרור "עצור" מכיוון נסיעתו, היה עליו לעצור ולצאת מתוך הצומת, רק כאשר התנאים אפשרו את השלמת הפניה בבטחה והוא לא עשה כן.

12. לפיכך, אני מקבלת את התביעה. לגבי גובה הנזק - השמאי מטעם התובעת לא נחקר וכך גם לא הובאו ראיות שיש בהן כדי לסתור את טענת התובעת לגבי השבתת האוטובוס במשך הימים בהם האוטובוס היה בתיקון.

13. לכן, אני מחייבת את שני הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 11,114 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.12.07 ועד היום ובתוספת שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח + מע"מ ובתוספת אגרת בית-המשפט, משוערכת להיום."

____________________
66. בש"א (י-ם) 6419/02 מוריה נ' עורך-דין מנשה הס, תק-של 2002(3) 446, 453 (2002).
67. ד' לוין טריבונלים שיפוטיים במדינת ישראל (תשכ"ט), 32, צוטט ב-ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות בארץ הקודש נ' ניסים חנניה, תק-מח 2005(4) 1250, 1253 (2005).
68. פרופ' א' ברק שיקול-דעת שיפוטי (תשמ"ז), 46, צוטט ב-ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות בארץ הקודש נ' ניסים חנניה, תק-מח 2005(4) 1250, 1253 (2005).
69. ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 349 (1997) מול ה' צוטט ב-ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות בארץ הקודש נ' ניסים חנניה, תק-מח 2005(4) 1250, 1253 (2005).
70. ע"א 2745/97 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו, תק-על 99(2) 893 (1999) צוטט ב-ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות בארץ הקודש נ' ניסים חנניה, תק-מח 2005(4) 1250, 1253 (2005).
71. ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות בארץ הקודש נ' ניסים חנניה, תק-מח 2005(4) 1250, 1253 (2005).
72. תא"מ (שלום-חי') 22233/07 "אגד" - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' גיא דגוני, תק-של 2008(4) 26605, 26606 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מתן פסק-דין (תקנה 214טז)