botox

מזונות מדין צדקה

1. כללי
כלל הוא כי לעניין החובה מדין הצדקה שווים איש ואישה, ואב ואם, ומחייבים את כל אחד או רק אחד מהם הכל לפי יכולתו של החייב.

כלומר, מה שמעבר לצרכים ההכרחיים - דוגמת קוסמטיקה, מספרה, ספריה, חוגים, ספרי קריאה, עיתונים, משחקי מחשב, מתנות לימי הולדת, מסעדות ובילויים, נסיעות לחו"ל, קאנטרי קלאב, דיסקים, עוזרת בית, כבלים, חיסכון לקטין, הוצאות רכב, תנועות נוער, צעצועים, חופשות, ביגוד וצרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש - נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה וכפופים לתנאי האמידות של שני ההורים {ראה גם תמ"ש (יר') 21760/07 {ד' י' ואח' נ' י' י' ואח', תק-מש 2010(3), 235 (2010)}.

בחובת מזונות מדין צדקה האם שווה לאב וחיובה במזונות ילדיה תלוי ביכולתה ליתן צדקה, ובקיומם של שאר המבחנים לגבי חוב צדקה {ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3), 822; ע"א 254/76 יענקלוביץ נ' יענקלוביץ, פ"ד לא(3), 169; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2), 14}.

רק כאשר האישה "אמידה", בין אם מנכסים ובין אם מעבודה, ומצבה הכלכלי שפיר מעבר לפרנסת עצמה - רק אז תחוייב במזונות ילדיה מדין צדקה. יחד-עם-זאת, כאשר אין משכורתה של האישה מספיקה למחייתה יחוייב האב לבדו במזונות אלה {תמ"א (ת"א) 2245/88 הדר נ' הדר, פ"ד נא(1), 411}.
לצורך פסיקת מזונות מדין צדקה יש לבדוק את רמת החיים אליה הורגל הילד {"כדי מחסורו"}, את יכולת ההשתכרות של ההורים {"אמיד"} ואת מצבו של הילד {"נצרך"}.

חגיגת בר מצווה/חגיגת בת מצווה. מימון חגיגת בר מצווה או בת מצווה באולם שמחות הם בגדר צרכים מדין צדקה, וחלוקת הנטל בין ההורים תהיה לפי הכנסותיהם הפנויות - יכולתם הכלכלית של ההורים {תמ"ש (ת"א) 103670/99 נתנאל פרנץ נ' וילהלם פרנץ, תק-מש 2001(3), 90 (2001)}.

2. התחשבות בהכנסותיה של האישה לצורך קביעת מזונות ילדים
בהתאם לדינו האישי של האב, הדין העברי, הטילה פסיקת בתי-המשפט על האב היהודי את החובה לסיפוק מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 באופן אבסולוטי. בסיפוק חובה זו, קבעה פסיקת בתי-המשפט, כי אין חובת השתתפות מצידה של האישה-האם.

חובת ההשתתפות של האישה-האם, בסיפוק מזונותיהם של ילדים בגילאים אלה קמה בכל הנוגע לסיפוק האמצעים אשר יקנו לילדיה את קיום רמת החיים לה הורגלו או שהם ראויים לה, מעבר לצרכים ההכרחיים. חובה זו היא מכוח דיני הצדקה.

דיני הצדקה הוכרו כחלק מהדין האישי והחובה הנובעת מהם מוטלת על האב והאם כאחד. החובה לספק את מזונות הקטין מכוח דיני הצדקה מהווה גם את המקור המשפטי לחיוב האם והאב כאחד במזונות ילדיהם הקטינים בגילאים 18-15 הן הכרחיים והן אלה שמעבר לכך.
הגם שהלכה זו אינה מאזנת באופן שוויוני וצודק בין חובת האב לבין חובת האם בסיפוק מזונות ילדיהם, עמדה היא מרבית המקרים במבחן התוצאה.

כל עוד היה האב "בעל המאה", כל עוד היה האב המפרנס העיקרי של המשפחה, כל עוד האם "עשתה לביתה פנימה", וגם אם עשתה מחוץ לביתה עשתה זאת בצמצום לעומת האב, התוצאה הסופית היתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית.

יחד-עם-זאת, לעיתים, מביאה הלכה זו לתוצאה שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכללי עם חובת האם {דברי בית-המשפט ב- תמ"ש (ת"א) 50770/03 כ' י' נ' כ' א', תק-מש 2005(4), 107 (2005)}.

כלומר, עד כה ראינו כי חובתו של האב הינה אבסולוטית לעניין מזונות ילדיו תוך שבית-המשפט מתחשב ביכולתה של האישה רק במקרים שמדובר במסונות מדין צדקה והאישה נחשבת ל"עמידה". עוד היינו "רגילים" כי בית-המשפט בודק את יכולתו הכלכלית והרכושית של הבעל, טרם קביעת גובה המזונות עליו יהא לשלם. ואולם לא כך עוד.

בבואו של בית-המשפט לקבוע את יכולתו הכלכלית של הבעל עליו לקחת לתשומת-ליבו אף את יכולתה הכלכלית של האישה ולבדוק את סך כל הכנסותיה של המשפחה. יוצא אם כך, כי בית-המשפט יתחשב בשני מרכיבים בבואו לקבוע את גובה המזונות: האחד, יכולתו הכלכלית של האב. השני, יכולתה הכלכלית של האישה.

בדרך כאמור שומר בית-המשפט על כבודו של הבעל, אשר נושא בתשלום המזונות, שכן, נוכחים אנו במקרים בהם גובה המזונות כמעט שווה לסכום השתכרותו של הבעל ובכך לא נותר בידי הבעל לצרכיו הוא. בהתחשבות ביכולתה של האישה, יש בכדי להשאיר לבעל די שיוכל להתקיים ולהתפרנס בכבוד.

יתר-על-כן, הטלת חיוב המזונות ההכרחיים של הקטין על שיכמו של האב בלבד עלולה, במקרים מסויימים, להביא לתוצאה בלתי-מאוזנת או שיוויונית.

כך לדוגמא, כאשר האב משתכר שכר נמוך, אשר בקושי רב יש בו כדי לספק לצרכיו שלו, ואילו האם-האישה, הינה אשת קריירה העושה חיל בעבודתה. במצב דברים שכזה, הטלת מלוא צרכיו החיוניים של הקטין על כתפיו של האב בלבד נראית בלתי-הוגנת ובוודאי שכך הם פני הדברים כאשר לבני הזוג יש מספר ילדים ונטל האב, במקרה שכזה, גדל {דברי בית-המשפט ב- בש"א (כ"ס) 3937/05 פלונים נ' פלוני, תק-מש 2005(4), 364 (2005)}.

בהערכת המזונות שעל אב לשלם לילדיו נוהג בית-המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה הכנסתו של האב ויכולתו הכלכלית. במסגרת זו ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם {בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, תק-על 2005(2), 2560 (2005) מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה; ראה גם תמ"ש (ב"ש) 5-1241 ט. ר ואח' נ' ק. פ, תק-מש 2010(2), 286 (2010)}.

זאת ועוד. פסיקת המזונות נעשית על דרך של איזון כולל של הכנסות המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות {בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי, תק-על 2005(2), 2158 (2005) מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה}.

בדיקת המקורות עליהם הסתמכה כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין אוחנה מעלה כי, דבריה מתייחסים לחיובה של האם במזונות שהם מעבר לצרכים ההכרחיים, מדין צדקה, וברי כי לא היה בכוונתה לאמץ גישה חדשנית, המצריכה דיון נרחב בהרבה מזה שנעשה בפועל ספק-הדין, לפיה יש להתחשב בהכנסות האם בעת קביעת חיוב האב במזונות הילדים, אף ברמת הצרכים ההכרחיים.

חיוב האם מדין צדקה הוא האופן בו מאזן המשפט העברי בין האב והאם - בעת קביעת שיעור המזונות שעל האב לשלם לילדיו, מעבר למזונות ההכרחיים, נלקחות בחשבון גם הכנסותיה של האם.

כך נעשה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין אוחנה, ולזאת נראה כי התכוונה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כשציינה כי הלך "בתלם הפסיקה מבחינה זו". אכן, אין בדרך זו כל חידוש, זהויא דרכו של הדין האישי העברי.

למען הסר ספק, ניתן, מספר חודשים מאוחר יותר פסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעניין צינבוי {בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי, תק-על 2005(2), 2158 (2005)} שם נקבע כי לא נערך איזון ראוי בין צרכי הילדים, יכולתו הכלכלית של האב ויכולתה הכלכלית של האם, כנדרש לשם קביעת גובה המזונות. בית-משפט של ערעור קבע כי יש להפחית את גובה המזונות ולהעמידם על-סך 2,000 ש"ח עבור כל ילד ובסך הכל 4,000 ש"ח לשני הילדים וזאת במקום 6,000 ש"ח שנפסקו בערכאה קמא.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה נסמכת על פסק-דינה בעניין אוחנה בקובעה כי בעת הערכת המזונות שעל האב לשלם יש להתחשב גם ביכולתה הכלכלכית של האם.

כמו-כן, מוסיפה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי אין להתעלם מצרכיו של האב למדור ולמשק בית עצמאי משלו. לדבריה, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל האב לשלם לילדיו {מעבר לצרכיהם ההכרחיים}, יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו.

עולה כי כן ומובהר היטב כי האיזון הכולל של הכנסות המשפחה, בו דנה כב' השופטת א' פרוקצ'יה אינו חל במישור של צרכיהם ההכרחיים של ילדים קטינים עד גיל 15 {יוער כי בעניין צינובוי היה לפחות אחד הקטינים מעל גיל 6}.

התחשבות במלוא הכנסותיה של האם, כמרכיב מאזן מול הכנסות האב, במגמה "שוויונית" להקטין את הנטל על האב, מחייבת את האישה פעמיים בגין אותם כספים, מאחר וממילא מעמידה האישה את מקורות מחייתה לצרכי הילדים, גם כשאין מפחיתים בגינם את סכום המזונות שהיא מקבלת מהאב. מה עוד שאין ביטוי לפי הכלכלי של טיפול האם בקטינים במשך 24 שעות ביממה, חול, חג ושבת במשוואת המזונות.

מלבד העיוות בהעדפת השוויון הפורמאלי בהשוואת הכנסות על-מנת להגיע לחלוקה שוויונית על בסיס ההכנסות היחסיות, הרי שיש לזכור כי ערך השוויון "מקודש" ככל שיהיה, הינו ערך יחסי ובמסגרתו יאזן בית-המשפט את ערך השוויון עם אינטרסים וערכים חברתיים נוספים וכפי שנקבע כ- בג"צ 6427/02 {התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, תק-על 2006(2), 1559 (2006)}.
נראה כי יש לאמץ את הגישה הממשיכה את הכללים הנהוגים מקדמת דנא בפסיקה, בדבר החלת השוויון במקרים ובנסיבות הנדרשים לעניין, על-ידי צמצום הגדרת "הצרכים ההכרחיים" של הקטין, תוך הפחתה מהכנסותיו של האב את הסכום שחוייב לשלם במסגרת חובתו האבסולוטית לשאת במזונות הכרחיים, ומנגד על-ידי החלת השוויון בדיני הצדקה, דהיינו ברשימת הצרכים שאינה הכרחית.

ב- תמ"ש (ב"ש) 5-1241 {ט. ר. ואח' נ' ק. פ., תק-מש 2010(2), 286 (2010)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן מקובלת עליו טענת הנתבע לפיה יש לחלק את הנטל בין ההורים בצורה שונה, כאשר מדובר במזונות מדין צדקה.

לטעמו של בית-המשפט, בנסיבות הקיצוניות של המקרה דכאן, בהן אם פנויה מחליטה להביא ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין {בהזרעה מלאכותית}, כאשר נוכחותו של אב בחיי הקטין אינה וודאית כלל וכלל, במיוחד כאשר כבר בתחילת ההריון האב נעלם מהתמונה, הרי מלכתחילה לוקחת על עצמה אחריות גדולה יותר. במקרה כזה, סבר בית-המשפט, כי חובת האב מצטמצמת למזונות ההכרחיים, והוא אינו חייב לספק רמת חיים שהאם קובעת.