botox

הסכם בין ההורים בנוגע לקטין - האם מחייב את הקטין?

הסכם שהרים עושים ביניהם בנוגע לענייני ילדם מחייב את ההורים בלבד ולא את הילד.

כדי שהסכם הנעשה על-ידי הורים בעניין מזונות ילדם וכדי שפסק-דין הנותן תוקף להסכם כזה יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים שכן, עניין המזונות חייב להיות נושא בפני עצמו הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר.

בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו, והאינטרס שלו בלבד, צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח.

ואולם, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו העניין מקבל צורה אחרת. במקרה שכזה יש סיכוי סביר, שעניין הילד לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אז יש סיכוי סביר שהוא יידון כעניין בפני עצמו לפי העקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השיגרה על הסכמת ההורים.

כאשר ילד מגיש תביעת מזונות נגד הורה, אחרי שעניין מזונותיו נדון בהליכים של ההורים, בינם לבין עצמם, או אחרי שהוסכם על המזונות בהסכם בין ההורים שקיבל תוקף של פסק-דין, הרי דרכו של הילד לבית-המשפט לתביעת מזונותיו איננה חסומה, על-אף פסק-הדין אשר ניתן כאמור בהתדיינות בין ההורים, כי פסק-הדין בין ההורים הוא, מבחינת הילד res inter alios acta.

ובמילים אחרות. הסכם בין ההורים בעניין מזונותיו של הילד אינו מחייב אלא את ההורים עצמם שהתקשרו באותו הסכם ואין בהסכם זה כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות נגד הורה, שלא על-פי תנאי ההסכם בין ההורים וזכויותיו האמורות של הילד גם אינן מצטמצמות כאמור לעיל, כאשר ניתן קודם לכן פסק-דין במשפט בין ההורים.

בדרך-כלל, דבר היותו של קטין צד להליכים נקבע על-פי האמור בכתב התביעה, כפי שהוגש לבית-המשפט לענייני משפחה {או בית-הדין הרבני}. לעומת-זאת, לעיתים, אין הקטין נכלל כצד פורמאלי לדיון על-פי כתבי הטענות.

במקרה האחרון, כאשר בפועל נדונה תביעתו של הקטין לגופם של דברים, ובית-המשפט לענייני משפחה הכריע בה, אזי, בנסיבות אלה, כשמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון התקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות וניתנה בו החלטה - יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד ויש בהם לחייב.

בבוא בית-המשפט לבחון מצב שבו עומד, מחד, הסכם גירושין שנחתם בין הורים ומסדיר את מזונות הקטין, ומאידך, עומדת תביעת מזונות של הקטן, על בית-המשפט לאזן למעשה בין שני אינטרסים נוגדים:

מחד, ניצבים עיקרון סופיות הדיון והעיקרון של כיבוד הסכמים, ומאידך, עיקרון טובת הילד וזכותו שלא להיפגע בגין רצונה של האם לזכות בגט והקושי הקיים בעניין זה אשר לא אחת מאלצה להיכנע לתכתיבי האב ורצונותיו תוך ויתור על אינטרסי הילד.

מתוך שימת דגש על עיקרון טובת הילד קבע בית-המשפט פעמים רבות, שככלל, הסכם בין הורים בנוגע למזונות ילדיהם אינו מחייב אלא את ההורים עצמם {ראה למשל ע"א 259/75 רקפת שטראוס ואח' נ' מיכאל שטראוס, פ"ד ל(2), 358; ע"א 355/78 ניסנוב נ' ניסנוב ואח', פ"ד לב(3), 735; תמ"ש (יר') 17830/00 פלוני נ' פלונית (קטינה), תק-מש 2001(3), 95 (2001)}.

הילדים, שלא היו צד להסכם, אינם קשורים אליו, וזכאים להגיש תביעה חדשה ועצמאית לבית-המשפט על-אף קיום ההסכם בין הוריהם.

הסיבה לכך הינה החשש כי הילדים לא עמדו בראש מעייני ההורים כאשר אלו חתמו על ההסכם המסדיר את עניין המזונות. עקב כך, נחשבת תביעת הקטינים לתביעתם הראשונה, ומאחר שזוהיא תביעה חדשה, הילדים אינם נדרשים להוכיח שינוי נסיבות.

כאמור לעיל, כדי שההסכם בעניין מזונות הילדים יחייב גם את הילדים עצמם, חייב להיות עניין המזונות נושא בפני עצמו, הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, ובנפרד מהדיון בתביעת הוריו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא העומדת לנגד עיני כל הנוגעים בדבר, וכאשר טובתו של הקטין נבדקה והוכרעה על-ידי בית-המשפט לגופו של עניין, בנפרד מבחינת עניינם של ההורים החתומים על ההסכם.

הכוונה הינה לבחינה כולל של ההסכם מזווית טובת הקטין, ולא רק מזווית של המזונות.

היה ונתקיימו התנאים כמתואר לעיל להכרת ההסכם כמחייב גם את הקטינים, כל תביעה למזונותיהם שתוגש לאחר אישור ההסכם תהא בבחינת תביעה להגדלת מזונות, המצריכה מהקטין-התובע הוכחת שינוי מהותי בנסיבות, בהתחשב במצב השורר בעת הגשת התביעה לעומת הנסיבות שהיו קיימות בעת אישור ההסכם ומתן פסק-הדין שמבקש התובע לתקנו {ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ(1), 835; ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1), 215; ע"א 445/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, ע"א 469/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667}.

מנגד, אם לא התקיימו תנאים כאמור, יוכל הילד להגיש תביעה עצמאית למזונותיו, מבלי שיהא עליו להוכיח שינוי נסיבות כאמור.

חשוב להבהיר, כי נטל ההוכחה לעניין קיום התנאים להחלת ההסכם על הקטין מוטל על שכמו של הטוען לכך {ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625}.

ודוק. באישור ההסכם על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה {או בית-הדין הרבני} אין כשלעצמו בכדי להוות ראיה לכך שהערכאה המאשרת שקלה כנדרש את אינטרס הקטין, שכן מטרתו של הדיון שבו ניתן אישור שיפוטי להסכם הינה לוודא שהצדדים מבינים את תוכן ההסכם וכי הם מסכימים לאמור בו {בסיטואציה זו, צרכיו של הקטין אינו נבדק כלל, ותלושי משכורת ומסמכים נוספים המעידים על הכנסות בני הזוג כלל אינם מוגשים ואינם נבדקים}.
כאשר בית-המשפט מפקח ובודק את תניית המזונות בהסכם הגירושין נשמר עיקרון טובת הקטינים, ויש ליתן נפקות לפסק-הדין שאישר את הסדר מזונות הקטינים בהסכם הגירושין. בנסיבות אלה תביעת הקטינים לאחר הגירושין לא תיחשב כתביעה ראשונית למזונות הקטינים, וכדי להתגבר על "מעשה בית-דין" יהיה צורך להוכיח שינוי נסיבות מהותי {תמ"ש 101871/97 וידס נ' וידס, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.99)}.

לסיכום, ניתן למנות חמישה עקרונות מנחים שאלו עיקרם:

הראשון, אם הוברר כי נבחנה שאלת מזונות הקטין לגופה, הקטין יהיה כבול בפסק-הדין ולא יוכל להגיש תביעה למזונות "ראשונה ועצמאית".

השני, אם לא הוברר כי נבחנה שאלת מזונות הקטים לגופה או שקיים ספק בקשר לכך, לא ייקבע ככלל כי הוראות הסכם הגישורין לא מחייבות את הקטין.

השלישי, בית-המשפט הדן בתביעה שהוגשה לאחר אישור ההסכם, ייבחן האם קופחו זכויות הקטין במסגרת אישור ההסכם. רק אם קופחו זכויות הקטין, תתאפשר הגשת תביעה "ראשונה".

הרביעי, שאלת קיפוח זכויותיו של הקטין תיבחן לאור הכנסות הצדדים באותה עת שההסכם אושר, מה היו צרכי הקטין, האם האם נטלה על עצמה במסגרת ההסכם, להשתתף במזונות הקטין והאם היה ביכולתה לעשות כן.

על בית-המשפט לבחון האם מהותה של התביעה הנוכחית הוא בעצם ניסיון של האם להשתחרר מחובה שנטלה על עצמה בהסכם הגירושין להשתתף בהוצאות הקטין מעבר לסכום שהוטל על האב או האם באמת סכום המזונות שנקבע בהסכם לא היה בו בכדי לספק את צרכי הקטין והאם לא יכלה ולא התכוונה לשאת ביתר הוצאותיו.

אם יתברר לבית-המשפט כי האם יכולה היתה לספק את יתר צרכי הקטין והאב לא השתחרר לגמרי ממחוייבותו, לא יהיה מדובר בתביעה "ראשונה".

החמישי, יש לבחון מה אורך התקופה שחלפה מיום אישור ההסכם ועד להגשת התביעה. ככל שפרק הזמן ארוך יותר, יהווה הדבר אינדיקציה כי צרכי הקטין סופקו על-ידי האם וכי היא נטלה על עצמה להשתתף בהוצאות הקטין.