דיני חוזים - כללי

1. הזכות לאכיפה
ב- ע"א 5131/10 {רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.03.13)} סקר בית-המשפט את בכורתו של סעד האכיפה בדין החוזים הישראלי ונגע בסוגיית סעד האכיפה על הסייג שבו כאמור בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות) {להלן: "חוק החוזים תרופות" או "חוק התרופות"} ודן מתי אכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות העניין ומהן אמות-המידה הצריכות להנחות את בית-המשפט בבואו לשקול שלילת סעד של אכיפה מטעם זה על-פי סעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות.

במקרה הנדון ביקשו המשיבים {להלן: "בני הזוג בנימיני" או "הגב' בנימיני"}, שהפרו את הסכם המכר עת ביטלו אותו ללא עילה שבדין, לשלול את תרופת האכיפה מהמערערת {להלן: "אזימוב"} {שהתנהלותה על-פי הסכם המכר היתה ללא דופי}בשל התדרדרות אפשרית במצבה הנפשי של הגב' בנימיני אם ייאכף החוזה.

בית-המשפט המחוזי {להלן:"בית-המשפט קמא"} קבע כי בנסיבות אלו, אכיפת הסכם המכר אינה צודקת ודחה את תביעתה של אזימוב לאכיפה בסוברו כי העוול שיגרם לבני הזוג בנימיני אם ייאכף הסכם המכר רב לאין שיעור מזה שייגרם לאזימוב אם ייקבע כי עליה להסתפק בגין הפרתו בפיצוי כספי.
מכאן נולד הערעור, בו בית-המשפט העליון קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:

בית-המשפט העליון אימץ את קביעותיו ומסקנותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא לפיו בני הזוג בנימיני ביטלו את הסכם המכר בשל מצבה הנפשי של הגב' בנימיני ונוכח המצוקה העלולה להיגרם לה כתוצאה ממעבר לדירה אחרת.

עם-זאת, בית-המשפט העליון לא סבר, כי לנוכח ממצא זה, היה נכון להפעיל את סייג הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות, ולהימנע ממתן סעד של אכיפה לטובת אזימוב.

דיני החוזים הישראליים ביצרו מאז חקיקת חוק התרופות את מעמד הבכורה של תרופת האכיפה כתרופה העיקרית שזכאי לה הנפגע בעקבות הפרת חוזה.

אולם, אין מדובר באפשרות בלתי-מוגבלת וככל שמדובר בסעד האכיפה, מפרט חוק התרופות בסעיף 3 סייגים שונים לזכות זו.

אולם, הואיל וסעד האכיפה הוא הכלל והסייגים להענקתו הם החריג, נפסק לא אחת כי על המפר הנטל לשכנע את בית-המשפט כי אכן התקיימו התנאים המצדיקים את החלתו של איזה מן הסייגים השוללים את זכותו של הנפגע לאכיפה, וכל ספק המתעורר בהקשר זה פועל לטובת הנפגע.

בית-המשפט העליון קבע כי הסייג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות הוא בעל הרקמה הפתוחה ביותר בהשוואה ליתר הסייגים המנויים בסעיף 3 (4) לחוק התרופות. אולם, אף שהסייג עושה שימוש במונח "צדק", אשר גבולותיו מי ישורן, בית-המשפט פוסק כי יש לפרשו בזהירות הראויה על-מנת שלא תיהפך "מלכת התרופות" בגין הפרת חוזה לחריג ושלילתה - לכלל.

מתי תראה אכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות העניין? בית-המשפט העליון קבע כי אין מדובר ברשימת כללים ברורה וסדורה, אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו וזאת לאורך כל ציר הזמן שעד מועד מתן פסק-הדין.

על-כן יש להביא בחשבון הן את הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה הן את אלה שהתרחשו לאחר הכריתה - לפני ואחרי ההפרה. בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית.

במסגרת זו תיבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו, כאשר כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע.

לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף.

הנה-כי-כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית-המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד.

סעד האכיפה יישלל רק אם בית-המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים, אך בעשותו במלאכת השקילה, חשוב לזכור שהנפגע והמפר אינם ניצבים באותה נקודת מוצא, ולנפגע "יתרון פתיחה המוקנה לו על פני המפר".

מאזני הצדק נוטים לטובת הנפגע הזכאי לאכיפת החוזה כסעד אשר לו מעמד הבכורה והם יוסיפו וייטו לטובתו אלא אם-כן יוכיח המפר כי מתקיימים שיקולים כבדי משקל ההופכים את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות העניין וכי אי-הצדק שייגרם מהאכיפה הוא חמור ומהותי במיוחד.

בהתאם לכך הודגש בפסיקה לא אחת כי יש להעדיף את הנפגע התמים על המפר שפעל בניגוד להתחייבותו בחוזה, כי לא כל הכבדה על המפר תוביל לשלילת זכותו של הנפגע לאכיפה וכי רק אם יוכיח המפר שקיים פער ניכר ביותר בין העוול שיגרם לו מאכיפת החוזה ובין העוול שייגרם לנפגע אם יסתפק בפיצויים, תענה בקשתו לפטור מאכיפה.

במקרה הנ"ל, כאמור, ביקשו המפרים לשלול את תרופת האכיפה מאזימוב שהתנהלותה היתה ללא דופי, בשל התדרדרות אפשרית במצבה הנפשי של הגב' בנימיני אם ייאכף החוזה.

זהו מקרה חריג אשר כמותו טרם התעורר בפסיקה הישראלית, כאשר בנסיבות אלו, מצא בית-המשפט לבחון את סייג הצדק ובפרט את תחולתו במקרים שבהם עלולה האכיפה לגרום למפר מצוקה.

בית-המשפט העליון סבר כי אמות-המידה הקפדניות והזהירות שהתפתחו בפסיקה הישראלית במקרים אחרים בהם נטענה על-ידי המפר טענה לשלילת תרופת האכיפה מטעמים של צדק, ואשר נסקרו לעיל, ישימות בעיקרו של דבר ואולי במשנה זהירות גם באותם המקרים שבהם מועלית מכוח סייג הצדק טענה שכל כולה תולה עצמה במצוקה שתגרם למפר אם ייאכף החוזה.

בית-המשפט העליון קבע כי אין להסתפק במקרה כזה בחשש גרידא כי תגרם למפר מצוקה כלשהי כתוצאה מאכיפת החוזה וכדי לשלול את סעד האכיפה על המפר להוכיח, במאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי, שמצוקה כזו אכן תגרם כתוצאה מן האכיפה וכן עליו להראות כי זו תהא קשה וחמורה.

עוד על בית-המשפט לבדוק בשוקלו את "מאזן העוול" שמא עלולה שלילת סעד האכיפה לגרום מצוקה גם לנפגע, למשל בשל אינטרס ספציפי שיש לו בנכס מושא החוזה.

שיקול מרכזי נוסף אותו על בית-המשפט לבחון בהקשר זה נוגע למועד שבו נוצרו הנסיבות עליהן סומך המפר את טענתו זו, כאשר שינוי נסיבות משמעותי ומפתיע שארע לאחר כריתת החוזה ושאותו לא יכול היה המפר לצפות, נושא מטבע הדברים משקל רב מזה שיש לייחס, אם בכלל, להערכה מחדש או אף להחמרה של נסיבות שהיו ידועות בעת כריתת החוזה וכן לאלה שניתן היה לצפות את התרחשותן באותו שלב, אך המפר בחר שלא להתייחס לסיכון הנובע מהן.

בית-המשפט העליון קבע כי בחינת נסיבות המקרה הנדון על-פי אמות-המידה שהותוו לעיל מוליכה אל המסקנה שאין לשלול מאזימוב את סעד האכיפה מכוח סעיף 3(4) לחוק התרופות.

בית-המשפט העליון הסביר את קביעתו בכך שהטעם שעמד ביסוד ביטול הסכם המכר על-ידי בני הזוג בנימיני לא נבע משינוי נסיבות פתאומי ומפתיע, ולא הוכח כי עזיבת הדירה אכן תוביל להתדרדרות משמעותית במצבה הנפשי של גב' בנימיני.

עוד ציין בית-המשפט העליון, כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיה האישיות הקשות של אזימוב עצמה ולמצוקה שתגרם לה אם יהא עליה להסתפק בפיצוי כספי.

בניגוד לקביעתו של בית-המשפט קמא, בית-המשפט העליון שוכנע כי יש לאזימוב זיקה לדירה המסויימת ואינטרס לגיטימי בשל כך לקבלת דירה זו ולא אחרת, נוכח קרבתה הרבה לבית אחותה.

גם אם זיקה זו אינה שווה בעוצמתה לזיקתם של בני הזוג בנימיני לדירה, יש בכל זאת להביאה בחשבון.

לא-זו-אף-זו, נקודת הפתיחה של אזימוב מזה של בני הזוג בנימיני היא לכתחילה בלתי-שווה במובן זה שאזימוב כמי שקיימה את כל חיוביה על-פי החוזה וכמי שזכאית לאכיפה בשל ההפרה, מצויה בעמדת יתרון על פני בנימיני שהפרו את הסכם המכר עת ביטלו אותו ללא עילה שבדין.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון פסק כי בהינתן נקודת פתיחה זו ובשל שיקולי המדיניות המשפטית הצריכים להנחותנו בבואנו לשלול סעד של אכיפה מידי מי שזכאי לו, ככלל, כסעד עיקרי בשל הפרה, נראה כי רק פער ניכר ביותר בין העוול שייגרם למפר לעומת זה שייגרם לנפגע עשוי להצדיק את שלילתה של תרופה זו.

לגבי העניין הנדון, גם אם אכן תוביל אכיפת החוזה לפגיעה בבני הזוג בנימיני נראה כי בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, אין מדובר בתוצאה כה בלתי צודקת עד כי היא מצדיקה את שלילתה של תרופת האכיפה מאזימוב.

בהקשר זה הובהר, כי בניגוד לנרמז בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לא היתה על אזימוב כל חובה לקבל מידי בני הזוג בנימיני את הכספים ששילמה על חשבון התמורה או להיענות להצעתם לדון בגובה הפיצוי ובכך לנסות להקטין את נזקה זאת לנוכח מעמדה של תרופת האכיפה במשפטנו ומעמדה של דירת מגורים כממכר ייחודי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון קיבל את הערעור מתקבל והורה על אכיפת הסכם המכר ובלבד שאזימוב תשלם לבני הזוג בנימיני את מלוא סכום התמורה.

בית-המשפט העליון לא מצא לחייב את אזימוב בתוספת ריבית על סכום התמורה הדולרי שהוסכם, למרות חלוף הזמן ולמרות שלהוציא סכום של 35,000 דולר ארה"ב השיבו בני הזוג בנימיני לידיה את הסכומים ששילמה עבור הדירה, סמוך לאחר מתן הודעת הביטול על ידם.

מאידך, בנסיבות המיוחדות של המקרה, בית-המשפט העליון לא מצא לחייב את בני הזוג בנימיני גם בתשלום איזה מן הפיצויים המוסכמים שלהם עתרה אזימוב.

{ראה גם: דברי כב' השופט ברק ב- ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק),פ"ד לג(2), 292 (1979); דברי הפרופסור גבריאלה שלו בסיפרה דיני חוזים (דין, תש"ן), 537; ראה עוד: ע"א 48/81 פומרנץ ואח' נ' ק.ד.ש בניין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד לח(2), 813 (1984); ע"א 620/89 חושנג'י ואח' נ' אמגר, פ"ד מו(1), 588 (1992); ע"א 100/87 סלאמה ואח' נ' בשיר ואח', פ"ד מו(2), 409 (1992); ע"א 2038/03 ולדימיר שפירו נ' FEIN & CO. LTD, תק-על 2005(3), 206 (2005); דברי כב' השופטת עדנה ארבל ב- ע"א 15/83 יהודית בירס נ' מזל פונס, פ"ד לז(4), 267 268 (1983); ראו דברי כב' השופט ד' לוין ב- ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1), 204, 210 (1981); דברי בית-המשפט ב- ע"א 15/83 בירס נגד' פונס, פ"ד לז(4), 277,267 (1983); דברי כב' השופטת ש' נתניהו ב- ע"א 156/82 ליפקין נ' דור זהב, פ"ד לט(3), 85, 93 (1985); ע"א 664/87 שירזי נ' ליבוביץ, פ"ד מה(3), 329, 335 (1990); עם-זאת, תחולתו של סעיף 3(3) לחוק התרופות צומצמה על-ידי הפסיקה, תוך שימוש במינוי מפקחים מטעם בית-המשפט ובכונסי נכסים - ראה ע"א 846/75 עוניסון נ' דויטש, פ"ד ל(2), 389 (1976), שם מונה כונס נכסים כדי לבצע חוזה לבניית דירה, ע"א 540/79 שמואלי נ' לויט, פ"ד לו(2), 45 (1982), לעניין חוזה בלתי ברור שלא יהא ניתן לאכיפה מפני הקושי במתן הצו - ע"א 18/57 מרק נ' הסוכנות היהודית, פ"ד יב 337 (1958); ע"א 135/78 אריזדה נ' טננבוים, פ"ד לח(2), 561 (1979); ע"א 611/80 צדקה נ' הכהן, פ"ד לז(4), 313 (1983),ע"א 285/75 זינגר נ' קימלמן, פ"ד ל(1), 804 (1976); ב- ע"א 108/84 סתם נ' מרקוביץ', פ"ד מב(1), 757 (1988) סוכמו השיקולים המנחים, שבעזרתם ישקול בית-המשפט האם להחיל את הסייג האמור בסעיף 3(3) לחוק התרופות: (1) מידת מורכבותו של החוזה; (2) משך הזמן הצפוי של ביצוע החוזה; (3) מידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים; ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1), 701, 713 (1980); ע"א 100/63 שמרלינג נ' הרשברג, פ"ד יז(4), 2761 (1963); לעניין נטל ההוכחה שהאכיפה בלתי צודקת - ע"א 135/75, 91/75 פרץ נ' ביטון, פ"ד ל(1), 367, 371 (1975); ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2), 584 (1985); 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802 (1986); ע"א 101/74 חירם לנדאו בע"מ נ' פיתוח מקורות מים בע"מ, פ"ד ל(3), 661, 668 (1974); דוגמאות להשקפה השונה המתבטאת במתן פסיקה שונה, ניתן לראות ב- ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2), 191 (1984), בו בית-המשפט המחוזי קבע, שאין לאכוף חיוב כספי על הנתבע מטעמים של אי-צדק. ואילו בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, וחייב בתשלום בלא להתייחס לשאלת אי-הצדק שבאכיפה; דוגמה נוספת ניתן למצוא ב- ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4), 626 (1985), שם התחייבה אישה בהסכם גירושין לשפות את הבעל אם יחוייב במזונות ילדים מעבר למוסכם. על התחייבות זו הביאה ערבים. בית-המשפט המחוזי פטר את הערבים מהתחייבותם בקבעו, שיש אי-צדק באכיפה, ואילו בית-המשפט העליון ביטל חלק זה של ההחלטה}.

2. תנאים לאכיפה
ב- ע"א 874/13 {שד-של בילדינג אנד אינביסטמנט בע"מ ואח' נ' יצחק מירון, עו"ד, תק-על 2015(2), 11915 (2015)} קבע בית-המשפט:

"על-פי דוקטרינת הביצוע בקירוב, רשאי בית-המשפט - כאשר אין אפשרות לקיים את החיוב החוזי בדייקנות - לצוות על ביצועו בעין של חוזה בדרך של קירוב (ראו: ע"א 540/79 שמואלי נ' לויט, פ"ד לו(2), 45 (1982) בפסקה 5; ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, פ"ד נה(5), 365(2001)). על הקשר בין דוקטרינה זו לבין עיקרון תום-הלב, עמדה פרופ' ג' שלו בספרה בציינה כי:

"רוחה והגיונה של תורת הביצוע בקירוב עולים בקנה אחד עם מגמות שיפוטיות מודרניות ועם עקרון תום-הלב: 'נטייתו של בית-המשפט היא, בכל מקרה שהדבר ניתן, להביא למימוש התחייבויות, אף שהדבר כרוך בתוספת או בשינוי שאינם מהווים תנאים חדשים או משנים את אופיו של ההסכם'. אכן, ישומה של תורה זו מהווה דוגמא יפה לאפקט הממתן של עקרון תום-הלב: כאשר החוזה אינו ניתן לאכיפה במדויק, אולם אפשר להגשים את כוונת הצדדים המקורית תוך סטיה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי, יתייצב עקרון תום-הלב לטובת מתן צו אכיפה 'בקירוב' לנפגע מן ההפרה. צו כזה יינתן במסגרת סעיף 4 לחוק התרופות, המסמיך את בית-המשפט להתנות צו אכיפה בתנאים המתחייבים מן החוזה 'לפי נסיבות העניין'" (גבריאלה שלו דיני חוזים 537 (מהדורה שניה, התשנ"ה))."

3. אכיפה בעסקה טעונת רישום
ב- ה"פ (חי') 38704-02-15 {עז' אליהו בורג ז"ל נ' שדמות חיפה בע"מ, תק-מח 2015(3), 5672 (2015)} קבע בית-המשפט:

"ביום 03.06.02 נחתם הסכם מכר בין המנוח אליהו בורג והגב' שושנה בורג, יורשתו היחידה (להלן: "המבקשת") לבין המשיבה (להלן: "הסכם המכר"), במסגרתו רכשו המבקשת והמנוח אליהו בורג מאת המשיבה 1000/14477 חלקים (להלן: "הנכס") מחלקה 9 בגוש 10164 (להלן: "המקרקעין").

המשיבה רכשה את המקרקעין מהמנוח דניאל טאובי ז"ל, שנשא בחייו ת.ז. מס' 0100547248 (להלן: "המנוח טאובי"), אך לא בוצעה העברת בעלות בזכויות. ביום 12.07.09 ניתן פסק דן בתיק ה"פ 6716-04-09 לפיו מונה עו"ד חלים מחול ככונס נכסים לזכויות המנוח (אשר רשום עד היום, כבעלים של הזכויות בנכס), לשם העברת זכויות המנוח טאובי במקרקעין, על-שם המשיבה.

ביום 06.07.15 הגיש עו"ד חלים מחול הודעה לתיק בית-המשפט, לפיה הוא איננו מתנגד למתן פסק-דין, כמבוקש בתובענה דנן.

לאור כל האמור אני מאשרת את תוקפה של התקשרות המבקשת ובעלה המנוח בהסכם המכר.

מכוח הוראת סעיף 5 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ניתן בזה צו אכיפה הקובע כי לא יהיה צורך בחתימת ידה של המשיבה על שטרי המכר או על כל מסמך או טופס אחר, לשם העברת 1000/14477 חלקים מהמקרקעין הרשומים על-שם המנוח טאובי על-שם המשיבה וכן לשם העברתם על-שם המבקשת והמנוח אליהו בורג.

המבקשת זכאית לרישום הזכויות כאמור לעיל, בכפוף להוראות כל דין ובכפוף לתשלום כל המיסים, האגרות וההיטלים על-פי כל דין.

אני מורה, כי בשלב זה ועד לרישום הזכויות, ניתן לרשום הערת אזהרה, לטובת המבקשים, בדבר פסק-דין זה."

4. אומד-דעתם של הצדדים - פרשנות ההסכם - עקרונות פרשניים
ב- ת"א (מרכז) 19126-07-13 {שאול (סולי) מימון נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ, תק-מח 2015(3), 5163 (2015)} קבע בית-המשפט:

"ב- רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר האינטרנט נבו, 26.02.12) (להלן: "פסק-דין הביטוח הלאומי") פסק בית-המשפט העליון, ברוב דעות, כי תיקון מס' 2 לחוק החוזים לא הביא לשינוי של ממש בגישה הנוהגת לגבי פרשנות חוזים, כפי שנקבעה בהלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2), 265 (1995)), לפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, וכי במקרים בהם לא ניתן להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה, יפורש החוזה בהתאם לאמות-מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים. לאור האמור, נקבע בפסק-דין הביטוח הלאומי כי חוזה יפורש, ככלל, בכפוף לחזקה פרשנית לפיה לשון החוזה היא התואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב, אך חזקה זו ניתנת לסתירה כאשר בית-המשפט למד מתוך הנסיבות כי ראוי לעשות כן (לדיון מרחיב בנושא זה ראו - פר"ק (מרכז) 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ נ' משרד המשפטים כונס הנכסים הרשמי (פורסם באתר האינטרנט נבו, -5.11.13), סעיפים 60-55)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיני חוזים - כללי