ביטול הסכמים בראי בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין (הסכמי ממון, הסכמי גירושין, הסכמי מתנה)

הפרקים שבספר:

פרק ב': הטעיה

1. מבוא
סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"15. הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

לעילת ההטעיה ארבעה יסודות. האחד, קיומו של חוזה; השני, הטעיה של המתקשר על-ידי הצד השני לחוזה; השלישי, שהצד המתקשר אכן טעה ביחס למצב הדברים אף אם טעות זו אינה יסודית; הרביעי, קשר סיבתי "כפול" כיסוד אובייקטיבי בין ההטעיה לטעות ובין הטעות לקשר החוזי {תמ"ש (קר') 2290/06 פלונית נ' ש. ש ואח', תק-מש 2008(2), 411 (2008)}.

בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה על-ידי הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 2823-01-10 {ל.פ. נ' ט.פ., תק-מש 2012(3), 73 (2012)} הוגשה תביעה לביטול סעיף בהסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים, שלוש וחצי שנים לאחר אישורו, בטענות של עושק והטעיה. במסגרת הסעיף, התחייב התובע לשלם לנתבעת 15% ממשכורתו למשך 10 שנים בגין המוניטין שצבר בעקבות הליכתה אחריו במשך כעשר שנים מארץ לארץ לצורך קידומו המקצועי.

יצויין כי במשך למעלה משנתיים מילא התובע את חלקו בהסכם. משחדל לשלם הגישה נגדו הנתבעת תביעה לפי פקודת בזיון בית-המשפט וכפועל יוצא הוגשה תביעה זו. לטענת התובע, הנתבעת ניצלה מצוקה נפשית של התובע בעת כריתת ההסכם לאחר שחשפה בפני משפחתו וקולגות סוד ששמר בדבר היותו הומוסקסואל {עובדה שהיתה ידועה לנתבעת עוד בטרם הנישואין}, וכן הטעתה אותו לחשוב שבעל בישראל מחוייב להעביר לגרושתו אחוזים ממשכורתו וזאת בשל המוניטין שצבר. ומכל מקום יש לו טענות לגבי עצם צבירת נכסי הקריירה.

בקבלו את התביעה פסק בית-המשפט לענייני משפחה כי הגישה בפסיקה היא שהסכם גירושין הוא הסכם המבוסס על התחייבויות שלובות כך שבדרך-כלל לא ניתן לנתק ביניהן ולקיים רק חלקים ממנו {ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.85); וראה ע"מ (ת"א) 1191/02 ח.א נ' ח.מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.03)}.

במקרה זה נושא המוניטין שבסעיף 36 איננו שלוב בהתחייבויות נוספות שנטלו על עצמם הצדדים במסגרת ההסכם.

הלכת מנשה אומצה על-ידי בית-המשפט הן כאשר הבקשה לביטול ההסכם נבעה מהפרתו והן כאשר נבעה מפגמים בכריתתו {ע"מ (מחוזי ת"א) פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.09)}.

עם-זאת, נפסק, כי ניתן לבטל הסכם גירושין על כל התניותיו, גם אם בביצוע עיקרי הדברים, הצדדים התגרשו ולמרות הקושי ב"השבה הדדית" אך זאת במקרים חריגים כאשר נפלו פגמים חמורים ברצונו של אחד המתקשרים בהסכם אשר עיקרם פגיעה ברצונו החופשי של אחד הצדדים המתקשר בהסכם.

חתימה על חוזה מבטאת את הבנתו והסכמתו של החותם והוא מוחזק כמי שמכיר את תכנו. לפיכך, לא יישמע אדם בטענה, שלא ידע על מה הוא חתם, ולא הבין את תוכן ההסכם ואת התנאים בהם התחייב {ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3), 591 (2000)}.

עוד נקבע בפסיקה כי לא תעמוד לתובע ביטול הסכם הטענה כי חתם על ההסכם תוך הסתמכות על עצה שקיבל מפרקליט או יועץ אלא אם אכן הוטעה לגבי אותו מידע {ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4), 29 (1980)}.

ואולם, קיימים חריגים לכלל זה, וזאת בהתקיים שני תנאים: ראשית כאשר נעדר לחלוטין יסוד ההסכמה, כגון במקרה שהעסקה אותה נועד המסמך ליצור, היא שונה באופן בסיסי מבחינת מהותה או מבחינת סוגה מהעסקה אשר החותם נתכוון אליה, ובמקרה שנשלל לחלוטין רצונו של האדם שנית, כאשר הצד שהוטעה לא נהג מתוך רשלנות {ע"א 8163/05 הדר, חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.07)}.
נטל השכנוע בדבר שלילת גמירות-הדעת מוטל על שכמו של התובע והוא נטל כבד מאוד {ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', תק-על 2000(2), 1566 (2000); ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.08)}.

במקרה דנן, אין לבית-המשפט ספק שהתובע היה נתון במצוקה נפשית קשה שנבעה לא רק מעצם החשיפה של הסוד ששמר שנים ארוכות מהקרובים ביותר אליו, אלא גם מהאיום שהופעל עליו בכך שהדברים יחשפו במקומות עבודתו ומהחשש שיפגעו במעמדו המוערך כפרופסור ל..... יחד-עם-זאת, בית-המשפט איננו סבור כי עומדת לתובע עילת העושק. שכן בית-המשפט אינו סבור שהוא נוצל על-ידי הנתבעת לחתום על הסעיף בשל מצבו הנפשי. אלא כי השניים הוטעו על-ידי עורכת-דין שערכה את ההסכם.

על-מנת שתתקיים עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים צריך שיתקיימו ארבעה יסודות: קיומו של חוזה, קיומה של טעות, קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו וקשר סיבתי כפול - בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה.

במקרה דנן, בית-המשפט התרשם כי נושא המוניטין כלל לא נבדק אלא עלה על-ידי עורכת-הדין אשר ערכה את ההסכם, משום שזו היתה "סוגיה משפטית חדשה" והסעיף נקבע לאור עזיבת הצדדים את הארץ ללימודים בחו"ל ותואר הדוקטורט לו זכה התובע.

נראה שעורכת-הדין תפסה ואף הציגה את הדברים לתובע - ואף לנתבעת - כסוג של "מזונות משקמים". זו כמובן איננה המטרה של רכיב המוניטין במסגרת איזון המשאבים. בוודאי בנסיבות תיק זה המצביעות שהשניים התפתחו במקביל והרוויחו שכר דומה אף כי כישוריו של התובע והתחום שבחר לעסוק בו הביאו אותו להישגים גדולים משל הנתבעת.

אין ספק שיש בכך הטעיה וכי עקב אותה טעות שהיא פועל יוצא של אותה הטעיה, התקשר התובע בהסכם ובכלל זה בסעיף 36 שלו. במקרה זה יש ליתן משמעות יתר להתקשרות של התובע בהסכם בשל אותה הטעיה, במיוחד בשל המצוקה הנפשית שבה היה נתון.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי התביעה מתקבלת וסעיף 36 להסכם מבוטל לנוכח קיומה של עילת ההטעיה. יחד-עם-זאת אין מקום להשיב לתובע את הכספים שכבר שילם לנתבעת בעיקר בשל השיהוי בהגשת התביעה ממועד אישור ההסכם ולמצער מיום שהחל לשלם על-פי אותו סעיף לאחר אותה שנת חיים משותפת במיניסוטה.

ב- תמ"ש (אי') 37719-02-12 {ג.א. נ' י.א, 2013(3), 577 (2013)} התובע עתר לבטל את הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, מהטעם כי נחתם שלא מרצונו החופשי, תוך ניצול מצוקתו, תוך הטעייתו ותוך איומים וכפיה מצד הנתבעת.

בית-המשפט פסק כדלקמן:

"הטעיה
23. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע לאמור:
'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה...'
שלושה הם יסודותיה של עילת ההטעיה:
טעות המתקשר, הטעיה שהטעה אותו הצד השני, קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות וכן בין ההטעיה לבין הטעות (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) (2005), 314-313 (להלן: "שלו").
מהי הטעיה?
"הטעיה" פירושה הצהרה טרום חוזית כוזבת.
אמרה טרום חוזית כוזבת המתארת אירוע שבעבר או עובדה שבהווה, היא איפוא הצהרה אשר בהיותה כוזבת היא מבססת את עילת ההטעיה.
לעומת-זאת, אמרה המתייחסת לעתיד היא ביטוי של כוונה, כלומר: הבטחה.
מעצם טיבה אין ההבטחה הטרום חוזית מהווה בסיס לטענת הטעיה, ולכל היותר תוכל לשמש בסיס לטענת השתק או לטענה של חוסר תום-לב במשא-ומתן.
(שלו, 311-309)
במקרה שלפני טוען התובע כי הנתבעת הציגה בפניו מצג שווא לפיו תיאות למחול לו על בגידתו ולחזור עימו לחיי זוגיות ככל שיחתום על ויתור חלקו בדירה, בהוסיפו כי אילולא הבטחה זו, אזי לא היה מתקשר בהסכם שתנאיו כה מקפחים.
משמעות טענה זו הינה ביטוי של כוונה לעתיד, קרי: הבטחה אשר כאמור אינה מהווה בסיס לטענת ההטעיה, בהיותה הצהרה טרום חוזית אשר אינה מבוססת על תיאור אירוע בעבר או עובדה שבהווה.
ודוק: הבטחה טרום חוזית זו לא נכללה כתניה בהסכם, ואילו ההיפך הוכרז: כך למשל הצהירו הצדדים כי שלום-הבית לא צלח, וכי לאחר שיקול-דעת מרובה הגיעו להחלטה בדבר פרידתם בגט פיטורין (ראה פרק "ההואיל" במבוא להסכם ובמיוחד ראה סעיף 2.ה לעיל בדבר ביטול הבטחה קודמת שנעשתה בעל-פה).
מכאן כי לא קמה לתובע כל עילה לביסוס טענת ההטעיה, ולכל היותר, ניתן היה לייחס לנתבעת הפרת חובת תום-הלב (וכפי שיובהר להלן, אף אינה מבוססת דיה).
כידוע, סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינו חובת תום-הלב במשא-ומתן, אינו מקנה זכות לביטול החוזה אלא זכות לפיצויים בלבד.
יתר-על-כן, אף מבחינה עובדתית, לא נמצא כל בסיס לטענת ההטעיה הנטענת.
ובמה הדברים אמורים?
בתצהירו מעיד התובע כי ההבטחה דנן ניתנה מפורשות על-ידי הנתבעת עובר לכריתת החוזה - הבטחה אשר חזרה ונשנתה "חדשות לבקרים". לא כך באו לידי ביטוי הדברים בעדותו בפניי.
וכך פירט התובע את העובדות בתצהירו:
סעיף 7:
'מעולם לא רציתי להתגרש מהנתבעת ו/או לחיות בנפרד ממנה ונאלצתי להיענות לכל דרישותיה ו/או למלא אחר תנאיה של הנתבעת תוך שהנתבעת הפצירה בי כי זו הדרך היחידה להשיג שלום עימה.'
סעיף 8:
'טרם חתמתי על ההסכם, הנתבעת הפעילה לחץ נפשי ופסיכולוגי בלתי-פוסק עלי והשמיעה באוזניי כי מוכנה היא למחול לי ולחזור לחיות חיי זוגיות עימי ובתנאי שאחתום לה על הסכם גירושין, בו אוותר על חלקי בדירה הנ"ל לטובתה...'
סעיף 9:
'מאחר שהייתי במצוקה רגשית ולא רציתי לחיות בנפרד מהתובעת (צ"ל מהנתבעת) נאלצתי להסכים לתנאיה של הנתבעת כשהיא משמיעה באוזניי חדשות לבקרים כי תהא זו הדרך היחידה להציל את מערכת היחסים בינינו.'
משתמע מהאמור, כי הנתבעת היא זו אשר הפצירה בתובע לחתום על-מנת שיחזרו לחיות יחדיו, והיא זו אשר חזרה והשמיעה באוזניו הבטחה זו, חדשות לבקרים.
דא עקא, בעדותו בפני, סתר התובע לחלוטין את גרסתו זו כפי שהובאה בתצהירו:
וכך השיב הוא כשנשאל מדוע התגרש אם חפץ בשלום-בית: (ההדגשות לא במקור).
'רציתי שלום-בית... חשבתי אם אני אעשה צעדים בוני אמון, רוצה גט ניתן לה גט... אמרתי לה שאני לא רוצה לנסוע, שאני לא רוצה להתגרש, היא אמרה לי בוא תשחרר אותי, אמרתי בסדר ... קיוויתי שיהיה שלום-בית אם אתן לה גט. לשאלת בית-המשפט אם היא אמרה לי שאם נתגרש היא תחזור אליי, אני משיב שהיא נתנה לי להבין את זה. התחושה שלי היתה שכן, ביחס, בהתנהגות, בדאגה פתאום, פתאום נהיתה יותר נחמדה, אבל אני לא יכול לזכור שהיא אמרה את זה מפורשות. זו היתה תחושה שלי...'
הנה-כי-כן, עולה מעדותו זו, כי בניגוד לנטען בתצהירו, הנתבעת כלל לא השמיעה באוזניו את ההבטחה הנטענת ולא היתה כל אמירה מפורשת מצידה בדבר כוונתה לשוב לשלום-בית.
הוא זה אשר סבר "לתחושתו", כי אם יעשה "צעדים בוני אמון" כדבריו, יהא בכך כדי להחזירה אליו. משמע: בניגוד לנטען, לא היה כל מצג שווא מצידה של הנתבעת ואי לכך, לא ניתן לייחס לנתבעת כל הטעיה כלפיו.
אף הנטען בדבר הצגת מצג השווא על דרך התנהגות עומד בסתירה לעדותו בה פירט באריכות כי סבל מהתעללות נפשית קשה וממושכת מצידה של הנתבעת (צרחות, גידופים, איומים, מריבות בלתי-פוסקות), שבגינה אף עתר בעילות נוספות לביטול ההסכמות מחמת כפיה וניצול ומצוקה.
הכיצד טענות אלה מתיישבות עם עדותו בדבר נחמדותה כלפיו ודאגתה לו?
לא-זו-אף-זו: התובע אף אינו מפרט לא בתצהירו ולא בעדותו הכיצד היה בהתנהגותה כדי לגרום לו לאותה ציפיה כי תשוב אליו ולא תעזוב אותו אף לאחר הגירושין.
אדרבא, מעדותו עולה כי איפכא מסתברא: "היא אמרה לי בוא תשחרר אותי".
מכאן שאף אם היתה "נחמדות" מצידה, הרי שזו נועדה ככל הנראה כדי ש"ישחרר אותה" ולא כדי שתשוב אליו לאחר הגירושין.
יתר-על-כן, עדותו זו עומדת בניגוד גמור לאמור בהוראות ההסכם.
כותרתו של ההסכם "הסכם גירושין" ובמבוא לו צויין כי הסכם זה בא להסדיר את כל העניינים הכרוכים בגירושים וזאת "הואיל: ויחסיהם עלו על שרטון ונתגלעו ביניהם חילוקי-דעות שאינם ניתנים לגישור" ו - "הואיל: ובני הזוג ניסו לפעול לשלום-בית ביניהם אך ללא הואיל" (צ"ל "הועיל") וכן "הואיל: ובני הזוג הגיעו לאחר שיקול-דעת מרובה, להחלטה ולהסכמה בדבר פרידתם זה מן זו בגט פיטורין כדת משה וישראל".
בנושא הגירושין הסכימו הצדדים להגיש בקשה משותפת ובהסכמה לבית-הדין הרבני ולהתגרש בהקדם האפשרי.
וכך צויין בפרוטוקול הדיון מפי התובע:
'אני רציתי שלום-בית אבל המבקשת לא רוצה. אני רוצה שהמבקשת תהיה מאושרת, אם זה יעשה אותה מאושרת אז אני מסכים.'
לעניין זה - אין כל ממש בטענת התובע כי לא הבין את תוצאותיו והשלכותיו של ההסכם. טענה זו הועלתה באופן סתמי וכללי וללא כל ביסוס.
מעבר לעובדה כי התובע אישר בפניי, במעמד אישור ההסכם כי הבין את תוצאותיו והשלכותיו של ההסכם, וזאת הן לאחר שהקראתי בפניהם את כל הוראות ההסכם והן עובר לכן תוך שאף הבהרתי להם את המשמעויות בלשון פשוטה, כעולה מפרוטוקול הדיון (ור' שם ההבהרות הנוספות בעניין המזונות), הרי שהתובע אף לא סתר את החזקה לפיה אדם החותם על הסכם לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט(2), 113 (1965)).
לנוכח האמור, לא מצאתי איפוא כל בסיס לטענת ההטעיה האמורה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית."

ב- תמ"ש (טב') 14046-11-11 {פ.ת. נ' נתבעים פורמאליים, תק-מש 2014(1), 1226 (2014)} הוגשה תביעה לאכיפת חוזה ויתור על זכויות הנתבעת כבת ממשיכה במשק. בית-המשפט פסק כדלקמן:

"53. סעיף 15 לחוק החוזים קובע לאמור "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
לעניין הטעיה, צויין בספרה של שלו, שם 313, כי "כאשר נגרמת טעותו של מתקשר בחוזה על-ידי הצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה. עילת הביטול בשל הטעיה מעוגנת ברישא של סעיף 15..". יסודותיה של עילת הטעיה הם איפוא חוזה, קשר סיבתי טעות, הטעיה".
54. בהקשר זה נקבע בע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.11) כי:
'העילה לביטול חוזה כתוצאה מהטעיה נמנית עם העילות המקנות לצד הנפגע את האפשרות לבטל חוזה מחמת פגם ברצון. מדובר בעילות של טעות, הטעיה, כפיה ועושק (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים ב (1992), 785 (להלן: "פרידמן וכהן")). ההטעיה, שיסודותיה קבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), עשוייה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע (קרי, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות) או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת היתה חובה למוסרו.'
(ראו ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.11) והאסמכתאות שם; דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים, כרך ב' (1992), (להלן: "פרידמן וכהן", 785-784)".
55. ובע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ: "אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסויים. זאת, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי ... התפיסה היא, ששתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה, וכי חובת הגילוי, מבטאת "מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.08) (להלן: "פרשת סויסה"); וראו גם: שלו, 318-317). ואכן, הוראת סעיף 15 סיפא מרחיבה את הגדרת ההטעיה, ומוסיפה: "הטעיה" - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". קרי, הוראת הסעיף מעגנת את חובת הגילוי של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי, בהתבסס על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות.
56. ב- ע"א 280/87 רן קופלמן נ' דניאל בינקין, פ"ד מג(2), 753 (1989), נקבע כי 'סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי)... אחד מיסודות עילה זו הינו קיום קשר סיבתי בין ההטעיה לבין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעיה באי-גילויין של עובדות כמו בענייננו, חייב התובע להוכיח, כי הטעות, שנגרמה על-ידי אי-הגילוי, היא שהביאה אותו להתקשר בחוזה; או, במילים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר... על הטוען לביטול לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעסקה, לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה...".

ב- תמ"ש (חי') 6914-04-11 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2013(4), 84 (2013)} הגישה התובעת תביעה לקבלת מחצית מתשלומי הפנסיה שנצברו על-ידי הנתבע, במשך 10 שנים, בהם חיו כידועים בציבור, טרם מינויו לשופט משפחה ועד לאחר פרישתו. מדובר במערכת יחסים שלישית לכל אחד מבני הזוג. הנתבע טוען לדחיית התביעה, נוכח הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.08.05, המעגן הפרדה רכושית ביניהם, כולל בזכויות הפנסיה בתקופה שחיו כידועים בציבור. ההסכם לא אושר בבית-המשפט. הצדדים חלוקים לעניין תוקפו של ההסכם.

בית-המשפט פסק כדלקמן:

"לעניין טעות - נקבע בסעיף (א)14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"):
'14(א). מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך רשאי לבטל את החוזה.'
טעות תחשב כמחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המצב האובייקטיבי. כאשר טעות שכזו של צד א' ידועה לצד ב', רשאי הטועה לבטל את החוזה, עילת הביטול מעוגנת כאמור, בסעיף 14(א) לחוק החוזים.
יסודות הסעיף הינם: קיום הסכם, וצריך להתקיים קשר סיבתי- סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, כלומר, הטעות תהווה את הגורם להתקשרות. היסוד השלישי הינו מבחן אובייקטיבי, לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות הצד הטועה לא היה מתקשר בהסכם.
ראה: פרופ' ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה-2005), 282 עד 285.
הטעיה - נקבעה בסעיף 15 לחוק החוזים:
'15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה "הטעיה" לרבות אי-גילויין של עובדות אשר על-פי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על השני לגלותן.'
ב- תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ. ש., פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.09) נקבע:
'... מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.'
(ראה פרופ' גבריאלה שלו, שם, 314).
שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם מוטלת, איפוא, על שכמו של התובע (לעניין הנטל העובדתי הרובץ על הטוען לטעות ו/או הטעיה, ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995); ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חברון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (1992); ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 462 (1989); ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2), 753 (1989))...'
הלכה פסוקה היא, כי חזקה שאדם יודע את תוכן המסמך עליו הוא חותם. המבקש לסתור את החזקה האמורה, עליו להוכיח את גרסתו בראיות פוזטיביות כאפשרות קרובה (ראה: ת"א (ת"א) 61852/05 אלגסראוי נביל ואח' נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.07); בש"א (ת"א) 172531/05 קמון מלודי נ' דבי קרקואיס, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.05); תמ"ש (קריות) 2290/06 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.08).
במקרה דנן מדובר בהסכם הכולל 4 סעיפים ברורים. ההפרדה בזכויות הפנסיה מצויינת במפורש בסעיף 1. גם זכאות לקבלת פנסיה לאחר פטירה, מצויינת בהסכם במפורש ושאלת חשיבותו של הסעיף נדונה לעיל. לפיכך, הטענה כי מדובר במצג שווא והטעיה לא הוכחה וחסרה כל ביסוס ראיתי ואין לה על מה שתסמוך.
התובעת העידה כי לא קראה את ההסכם (עמ' 37), אולם לא הביאה כל ראיה לכך.
להיפך, התובעת העידה כי הנתבע אמר לה שההסכם אמור להבטיח את הפנסיה שלה:
'הוא מראה לי בעיקר את הסעיף האחרון, אני חותמת כי כל דבר שהוא נתן לי כל חיינו המשותפים אני חתמתי... אז פתאום שאני אחשוד בשיא היחסים שלנו, הולכים להרפתקה שהיא הדובדבן שבקצפת, אני אחשוד פה שהוא מטעה אותי?'
דהיינו התובעת מודה כי עיינה בהסכם.
גם פרשנותה לסעיף 4 מדוייקת. התובעת העידה (בעמ' 37 לפרו'):
'ואני חשבתי כמו שבהתחלה העבודה שלו כשופט הוא מודיע לבית-המשפט שאני המוטבת. הוא מסיים והוא צריך כאילו להודיע שוב שאני מוטבת... הוא לא מסביר לי ואני סומכת. אם הוא אומר לי תחתמי, אני חותמת.'
דהיינו התובעת הבינה כי סעיף 4 עוסק בקבלת הגימלה לאחר פטירה.
מאחר והוכח כי ההסכם צילם מצב קיים, נדחית הטענה, בדבר קיום מצג שווא או טעות והטעיה. ההסכם פשוט וברור בהוראותיו ועולה בקנה אחד עם ציפיות התובעת, שמעולם לא דרשה שיתוף בפנסיה, אלא לאחר 3.5 שנים בהגשת התביעה.'

2. הסתרת נכסים
ב- תה"ס (יר') 18418-08-10 {ש' ב' מ' ואח' נ' ע' ב' מ' ואח', תק-מש 2013(3), 1010 (2013)} התובעת ביקשה את ביטול הסכם הגירושין, בעילת ההטעיה. הנתבע הציג לתובעת מצג שווא לפיו אין לו חשבונות בנק נוספים על הרכוש המשותף שהוגדר בהסכם הגירושין. אולם בפועל, הנתבע המשיך לנהל חשבון בנק בחו"ל.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי התובעת לא היתה חותמת על הסכם הגירושין כולל סעיפי הויתור הקבועים בו, אילו הנתבע לא היה מטעה אותה לסבור כי אין עוד כספים בחשבון הבנק בחו"ל.

סעיפי ויתור בהסכם כפופים אף הם לעקרונות של גילוי נאות. כאשר הצדדים שומרים על עיקרון תום-הלב ודרך מקובלת אז אין ספק שהוויתור הוא חלק מההסכם. אולם במקום שקיימת הטעיה וחוסר תום-לב, לא ניתן להיתלות בסעיפי ויתור בלתי-מפורשים.

הגישה הרווחת, ככל הניתן יש לשאוף לקיים חוזים, במיוחד כשמדובר בהסכם גירושין מורכב, הנטיה היא שלא לבטל חלק ממנו. עדיף שלא להפר את האיזון שנוצר בהסכם בין המרכיב החוזי ומרכיב הגט. יש לנסות למצוא סעדים אשר ישאירו את ההסכם על כנו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרק ב': הטעיה