botox

פרק ה': חוזה למראית עין

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"13. חוזה למראית עין
חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה."

סעיף 13 לחוק החוזים עוסק בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה מה היתה כוונתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה וכל מקרה ידון לגופו ועל-פי נסיבותיו {ע"א 623/85 משה סלהוב ואח' נ' גליה ואח', פ"ד מג(2), 214 (1989)}.

למעשה, בחוזה למראית עין מתקיימות שתי מערכות משפטיות. האחת, החיצונית והגלויה, לפיה, קיים הסדר בין הצדדים. הסדר זה מוסכם על שני הצדדים. השניה, הפנימית ונסתרת, לפיה, הצדדים מסכימים לבטל או לשנות את ההסדר החיצוני והגלוי. גישתו של המחוקק כי ההסדר החיצוני והגלוי הינו למראית עין, ולכן הוא בטל ומבוטל {ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2), 576 (1979); ה"פ (נצ') 204/07 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חאג' וליד לוטוף ואח', תק-מח 2008(3), 8308 (2008)}.

מטרתו של חוזה למראית עין היא להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על-פי המוסכם בין הצדדים לחוזה איננו משקף את המצב המשפטי האמיתי. "כשצד לחוזה למראית עין מעביר על-פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך שצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב שעל פיו הנכס כבר לא בידיו על-מנת להפיג את לחצם של קרוביו (או נושיו - הערת המחברת) המבקשים זכויות בנכס" {ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1), 259 (1996); ה"פ (ת"א) 1670/96 מיכל שווק וסחר בע"מ נ' שוקר דוד, תק-מח 2000(2), 22174 (2000)}.

ב- תמ"ש (קר') 1681-10-10 {XXXX נ' XXX, תק-מש 2011(2), 311 (2011)} הצדדים נשאו זל"ז כדמו"י ביום 24.07.94 והתגרשו ביום 11.12.03. לצדדים 3 ילדים קטינים. הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-הדין, קבע כי דירת הצדדים תועבר לאישה ללא תמורה; כי משמורת הקטינים תיוותר בידי האם; וכי מזונות הקטינים יעמדו על-סך של 5,000 ש"ח.

מנגד, ויתרה האישה על כתובתה ומזונותיה, והתחייבה לשאת בתשלומי המשכנתא; כן נקבע כי כל צד יחזיק בזכויות הרשומות על שמו. לאחר גירושיהם, מטעמים כאלו או אחרים {בהתאם לגרסאות הצדדים} שבו הצדדים לחיות יחדיו מספר שנים, עד לפרוץ הסכסוך הנוכחי.

האב הורחק מהבית ב- 21.09.08, ומאז לא שב להתגורר בו. האב הגיש כנגד האם מספר תביעות, ובהן, תביעה לביטול הסכם הגירושין בטענה כי המדובר בהסכם שנעשה למראית עין בלבד, במטרה להתחמק מנושי הצדדים; תביעה להפחתת מזונות הקטינים; ותביעה לקבלת משמורת הקטינים לידיו.

התביעה לביטול הסכם הגירושין: בהתאם לפסיקה, עניינו של סעיף 13 לחוק החוזים הינו בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, וההגשמה המדוייקת ביותר של כוונתם ורצונם תהא בהכרזה על בטלות החוזה הגלוי, אשר נכרת למראית עין בלבד, ובמתן תוקף להסכם הנסתר {במידה ולא נפל בו פגם}.

כוונתם האמיתית של הצדדים נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את כריתת ההסכם. במסגרת זו תהיה רלוונטית התנהגות הצדדים, אשר יהיה בה ללמד איך התייחסו הצדדים עצמם לזכויות ולחובות אשר נקבעו בחוזה.

במקרה דנן, על-אף שעובדתית ראה בית-המשפט לנכון לאמץ את גרסת התובע, לפיה הסכם הגירושין נעשה למראית עין על-מנת למלט רכוש מידי נושים הרי שדין תביעתו לביטול ההסכם או הכרזה על בטלותו להידחות. שכן, לגישת בית-המשפט קיים דין שונה ל"מראית העין" ביחסים הפנימיים שבין הצדדים לבין עצמם, וביחסים שבין הצדדים לבין צדדי ג'.

בעוד שכלפי צדדי ג', משמעות הפער בין כוונת הצדדים ובין המצג, תביא לבטלות ביתר קלות, הרי שבין הצדדים הקרובים להסכם, יתכן וניתן יהיה לבודד את הוראות ההסכם שלביצוע, מהמטרה הנסתרת של הצדדים {כבטלות יחסית}.

לא-זו-אף-זו - קיימים טעמים של השתק ומניעות אשר אף בהם יש כדי להצדיק דפוס אחר של סעדים ביחסים בין הצדדים למול יחסים כלפי צדדי ג'. ניתוח הגישות השונות בפסיקה {גישת מראית העין היחסית; סוגיית הסכם גירושין, אשר נועד להבריח זכויות מנושים; חוזה מלאכותי להבדיל מהסכם למרעית עין}, מביאות במקרה דנן לדחיית התביעה לביטול ההסכם.
יצויין כי מבין הגישות השונות שעלו בפסיקה, בית-המשפט סבור כי גישת החוזה המלאכותי, מתאימה ביותר ביחסים בין הצדדים הקרובים. גישה זו בוחנת את התוצאה הנחזית, ביחסים בין הצדדים הקרובים, ומונעת טענות הסותרות מדיניות משפטית, או עיסוק בבטלות יחסית או מוחלטת, אשר אינה פשוטה.

הליכי המשמורת: קביעת משמרתו של קטין הנה עולם ומלואו; השיקולים המקיפים קביעה זו הנם אינסופיים והמציאות מגלה כי לעולם רחבה טובתו של קטין מהגדרותיה. במסגרת שיקולים אלו יש לשקול מסוגלות הצדדים, התנהלותם, הכרה במעמד ההורה האחר, סביבת הקטין, זמינות הצדדים, רצון הקטין, ועוד. במקרה דנן, מלחמת חורמה התנהלה בין הצדדים בנושא המשמורת.

שני ההורים בעלי מסוגלות ושניהם הורים טובים; אלא שעליהם להכיר בכך כי גם האחר הינו הורה טוב וראוי, וכי מעל לכל זקוקים הקטינים ליציבות והרגעה, על-מנת שיכירו גם הם בכך כי אף לאחר פירוק התא המשפחתי, משמשים שני הצדדים כהוריהם.

על שני ההורים להימנע מעשיית פעולות קיצון. על שני ההורים לקבל גם טעויות אשר עושה הצד שכנגד, ולהבליג, מתוך ידיעה, כי לעת זו התועלת שיניב השקט גדולה מהנזק בהוכחת ההצדק. לגופו של עניין הוחלט לשמר את מציאות המשמורת. כך שהבן הבכור יישאר במשמורת האב. שכן מדובר בילד כבן 15 ורצונו הינו פרמטר כמעט בלעדי במשמרתו. משמורתם של שני הקטינים האחרים תישאר אצל אימם.

תביעת המזונות: לאור הכנסת האב {כ- 10,000 ש"ח נטו} ומעבר הבן הבכור למשמרתו, יעמדו מזונות שני הקטינים שבמשמורת האם, על-סך 1,850 ש"ח לכל אחד מהקטינים, וזאת לאחר השתתפות האם במזונות הבן הבכור {השתתפות משמעותית שכן חלים על הבן דיני הצדקה}; בכך יושג איזון בין יכולתו הנאה של האב, לחובת ההשתתפות של האם {בעלת הכנסה של כ- 6,500 ש"ח נטו לחודש} ולעובדה כי נותרה עם זכויות רכושיות.

לתוצאה דומה ניתן להגיע גם על-ידי שיטת הידות; ההכנסה הכוללת תועמד על-סך 16,500 ש"ח לכלל התא; ידות האם ושני קטינים ומדור - 4; ידות האב קטין ומדור - 3; כל ידה לערך 2,300 ש"ח; לאם ולקטינים שעמה - 9,200 ש"ח; לאב ולקטין עימו - 6,900 ש"ח; בהתחשב ביכולת השיקום, ובגיל הקטינים - אופשרה סטיה של 10%, דבר המביא העמדת דמי המזונות כאמור לעיל {הכנסת האם בניכוי צרכים, למול הכנסת האב בניכוי מזונות בניכוי צרכים}. נוסף על-כך יחלקו הצדדים בהוצאות רפואיות עבור הקטינים שאינן מכוסות במסגרת הביטוח הרפואי בקופ"ח.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 19955-02-11 {ד.ה נ' ש.ה, תק-מש 2012(1), 678 (2012)} הצדדים, בני זוג נשואים, רכשו בית תמורת מכר דירתם הקודמת ובתוספת הלוואת משכנתא. הבעל, הוא התובע, בעל עסק, שלטענתו, נכנס לקשיים כלכליים, שבגינם הוא ואשתו, הנתבעת, החליטו לרשום את הבית על שמה של האישה בלבד, והכל במטרה להבריח את הבית מכלל הנכסים שנושי הבעל יוכלו לעקל.

הבעל טען כי לאחר העברת הזכויות בבית המגורים, הצדדים ערכו הסכם ממון למראית עין, שאושר וניתן לו תוקף של פסק-דין. נטען כי העובדה שההסכם נערך ואושר כשנה וחצי לאחר שבית המגורים כבר נרשם על שם האישה לבדה, העובדה כי ההסכם אושר רק כעשר שנים לאחר שכביכול נחתם לראשונה, מעידים על הסיבה האמיתית לחתימה על ההסכם ולאישורו כפי שנחתם ובמועד שאושר, ולאו דווקא על רצונו של הבעל ליתן את חלקו בבית, ללא תמורה לאישה.

עוד נטען כי מדובר בהסכם פיקטיבי אשר נערך למראית עין בלבד. הבעל טען שאם בית-המשפט יחליט שלא לבטל את ההסכם, הרי שהוא זכאי לגור בבית כל חייו, וזאת בהתאם להסכם הממון.

מנגד, האישה טענה כי הסכם הממון הוא הסכם אמיתי שנחתם בין הצדדים ביוזמתו של הבעל נוכח הכנסותיו הגבוהות מהעסק שניהל במרוצת השנים, ונוכח רצונו למדר את האישה מכל זכות בעסק. נטען כי ההסכם לא אושר בסמוך למועד חתימתו אלא רק כעשר שנים מאוחר יותר, שכן פני הצדדים לא היו לגירושין ולא היה צורך דחוף ומיידי, מצד שניהם, לאשר ההסכם.

בנוסף, האישה טענה כי יש לחייב את הבעל לשלם את תשלומי המשכנתא, וזאת לאור העובדה שבמשך כל השנים, כולל לאחר העברת הדירה על שמה, הבעל שילם את המשכנתא.

בסעיף 13 לחוק החוזים נקבע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". צויין כי סעיף 13 לחוק שולח את בית-המשפט למסע התחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, מסע שניזון ממכלול נסיבות המקרה; במסגרת זו תהא רלוונטית התנהגות הצדדים, אשר יהיה בה ללמד איך התייחסו הצדדים עצמם לזכויות ולחובות אשר נקבעו בחוזה {ע"א 623/85 משה סלהוב ואח' נ' גליה ואח', פ"ד מג(2), 214 (1989)}.
המאפיין העיקרי בחוזה למראית עין הוא קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים שבאה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין. כך, נקבע כי על-מנת להגיע למסקנה בדבר בטלות ההסכם, יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית והנסתרת של הצדדים, לעומת זו הגלויה לעין.

אין דינו של צד ג' המעלה טענה כנגד חוזה שנערך בין צדדים, כדין מקרה בו אחד מהצדדים הקרובים, אשר ערך חתם והסכים לחוזה, עותר לביטולו בשל מראית עין חרף היותו חלק מהמעגל הפנימי של החוזה.

במקרה דנן, נקבע כי במעגל הפנימי של בני הזוג, לא היתה מראית עין. הסכמתם הסמויה של הצדדים היתה ברורה לשניהם ונראה כי הם נתכוונו לבצע את הפעולות עליהם הסכימו בהסכם, ואף ביצעו הם פעולות הלכה למעשה ועל-פי המוסכם.

גם אם היה מדובר בהסכם שנועד להבריח רכוש מנושים, הרי שאין הדבר מעיד במובהק כי מדובר הסכם למראית עין. הצדדים לחוזה שאפו להשיג תוצאה משפטית מסויימת ושניהם רצו בה, וגם אם דרך ההגעה אליה איננה בדרך המלך, אין בכך כדי לאיין את הוראות ההסכם ולהביא לביטולו.

בית-המשפט ציין כי גם אם הוא היה מקבל את טענת הבעל בדבר ייעודו של הסכם הממון, הרי שנוכח העובדה כי במעגל הפנימי בין הצדדים, לא היתה מראית עין, אין מקום להורות על ביטול ההסכם.

ביחס לטענת הבעל כי הוא זכאי להתגורר בבית כל עוד ירצה, צויין כי בסעיף 3א להסכם הצדדים קבעו כי לבעל זכות חזקה ומגורים בבית, אך זו תהיה בהסכמת הצדדים ובתנאי שחייהם המשותפים נמשכים באין מפריע תחת קורת גג אחת.

נקבע כי קבלת עמדתו של הבעל לפיה לאישה הוקנו זכויות הבעלות בדירה, בכפוף לזכות המגורים של הבעל-אף אם יתגרשו הצדדים, אינה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהסכם ולא עם הגיון הדברים.

ביחס לטענת האישה כי יש להשית את המשך תשלום המשכנתא בגין בית המגורים על הבעל, צויין כי הוראות ההסכם שותקות לעניין תשלומי המשכנתא.

עוד צויין כי אף אם הבעל נהג לשלם את החזרי המשכנתא משך השנים ואף לאחר העברת הזכויות בבית על שם האישה, הרי שהמדובר באקט הנובע מחייהם המשותפים וכל עוד שרר השלום בבית. בהסכם הממון נקבעה מפורשות העברת מלוא זכויות הבעלות בבית המגורים על שם האישה ללא כל הבחנה בין הזכויות לחובות. כך, אין כל הוראה המשיתה על הבעל חיוב להמשיך ולשאת במשכנתא גם אם לא יגור בנכס. התובענה נדחתה.

ב- תמ"ש (ת"א) 1473-01-13 {עזבון המנוחה מ' ר' ז"ל נ' י' ס', תק-מש 2014(3), 1226 (2014)} הוגשה תביעה על-ידי שלושה מיורשי המנוחה מ' ר' ז"ל למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המנוחה היתה זכאית מכוח הלכת השיתוף למחצית מכלל הזכויות והרכוש אשר נצברו על-ידי המנוחה ובעלה המנוח י' ר' ז"ל במהלך נישואיהם.


לטענת התובעים, הדירה ברח' XX שייכת למעשה למנוחים כאשר רישום הדירה על שמו של הנתבע נעשה באופן פיקטיבי מטעמי מס בלבד.

במקרה דנן, מדובר בנכס מקרקעין אשר הזכויות בו נרשמו על שם הנתבע לעת רכישתו בשנת 1985 {צורף מכר על שם הנתבע}. כידוע, רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכן ואמיתות הרישום, כקביעת סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו."

הנטל להוכיח כי נכס זה שייך למנוחים בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין מוטל כל כולו על התובעים. מדובר בנטל כבד ביותר כפי שנקבע ב- ע"א 2576/03 {וינברג נ' האפוט' לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.07)}:

"סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי הרישום ביחס למקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו. ... הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, כך שהבעלים האמיתי של החלקה היה דווקא המנוח ... הוא נטל כבד מאוד."


בנוגע להיקף הראיות הנדרשות נקבע ב- ת"א (ת"א) 228/92 {ליסטר נ' דגני, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.96)} כדלקמן:

"הלכה היא, כי מי שטוען כנגד הרישום בפנקסים, שומה עליו לבסס טיעוניו על ראיות של ממש, אף מעבר לאותם ראיות לכאורה שמוטל על תובע להביא בנסיבות של תביעה אזרחית רגילה."

במקרה דנן, לא מצא בית-המשפט כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי נכס זה שייך למנוחים, ממכלול הנימוקים שלהלן.

ראשית, הגם שהדירה נרכשה בשנת 1985 קרי לפני עריכת הצוואה המוקדמת, הרי שנכס זה אינו מופיע בין מצבת נכסיו של המנוח המפורטים בצוואה, דבר המחזק את המסקנה כי דירה זו לא היתה שייכת למנוחים.

שנית, אין לקבל את טענת התובעים לפיה המנוח התייחס לנכס זה כנכס בבעלותו במסגרת צוואתו המאוחרת ואף לשון הצוואה אינה תומכת בטענה זו.

המנוח מציין באופן מפורש כי הדירה ברח' XX רשומה על שם הנתבע וכי דאג לכך שהנתבע יעביר את הדירה הרשומה על שמו, על שמה של הנתבעת וזאת כתנאי להעברת בית המגורים של המנוחים על שמו של הנתבע.

שלישית, הגם שלטענת התובעים בעלה של הנתבעת הודה במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בתיק האפוטרופסות כי הדירה ברח' XX שייכת למנוח, נמנעו התובעים מלזמנו לעדות והימנעות זו נזקפת לחובתם.

רביעית, הטענה כי המנוח הודה במסגרת עדותו המצולמת כי הנכס הינו בבעלותו אינה יכולה להתקבל כפשוטה. ודוק, התובעים בחרו להגיש את התביעה לאחר פטירת המנוח למרות שעמדה בפניהם האפשרות להגישה לפני כן. אי-העדתו של המנוח בעניין זה נזקפת לחובתם של התובעים אשר נטל הוכחה רובץ על כתפיהם.

חמישית, גם הסתירות לכאורה בעדותו של הנתבע בנוגע לכספי המימון של הדירה ברח' XX אין בהן כדי להעיד כי הדירה שייכת למנוחים וטענתו של הנתבע לפיה המנוח סייע כלכלית לנתבע ברכישת דירה זו מתיישבת גם עם עדות אביהם של התובעים לפיה בעת רכישת דירתם שלו ושל אם התובעים ז"ל קיבלו סיוע כלכלי מהמנוח. יצויין, כי אף הנתבעת העידה כי המנוח סייע לנתבע ברכישת הדירה כפי שסייע לה ולבעלה ברכישת הדירה שלהם.

שישית, משהועלתה טענה על-ידי התובעים לפיה רישום הזכויות בדירה ברח' XX על שם הנתבע נעשה למראית עין, היה על התובעים להגיש תובענה לביטול הסכם המכר ולהוכיח את טענתם בראיות נסיבתיות. כך נאמר ב- ע"א 1780/93 {בנק המזרחי נ' אולצ'ק, פ"ד נ(2), 41 (1996)}:

"אין חולק שהטוען לבטלות חוזה בטענה של מראית עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא לרוב נסיבתית. שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם."

במקרה דנן, צורף הסכם מכר ממנו עולה כי הנתבע רכש את הדירה ברח' XX בתמורה מלאה ומכוחו של הסכם זה נרשמו זכויותיו של הנתבע בלשכת רישום המקרקעין. זכויות אלו נותרו רשומות על שם הנתבע במשך 30 שנים עד להעברת הזכויות לידי הנתבעת. הנתבע נהג במהלך כל השנים כמנהג בעלים בדירה ואף לטענתו משכן את זכויותיו בדירה לצורך קבלת הלוואה לעסק. התובעים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענת קיומו של ההסכם למראית עין ו/או בהפרכת טענות אלו של הנתבע.

אשר-על-כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, בית-המשפט לא מצא כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי הדירה ברח' XX שייכת למנוחים.