botox

פרק ד': עושק

סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"18. עושק
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

חוק החוזים קובע בסעיף 18 שבו, כי כל המתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

סעיף 18 לחוק החוזים עוסק בהסכמים שנקשרו במצב של עושק והשפעה בלתי-הוגנת. לצורך ביטול החוזה נדרש שתנאי החוזה יהיו גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. יחד-עם-זאת, ברור כי לא כל עסקה הנעשית מחוסר ברירה ולא כל עסקה המוכתבת על-ידי תנאי שוק בלתי-נוחים עולה כדי עושק וכפיה.

נעיר כי המחיר ההסכמי צריך לסטות בצורה משמעותית ממחיר השוק. אך גם בכך לא די. כדי לגבש את יסודות העושק, יש צורך להצביע על ניצול כגון מצוקה או חוסר ניסיון של אחד הצדדים שהובילו לקביעתו של מחיר זה {ת"א (יר') 5032/03 משהב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2004(1), 2230 (2004)}.

ביטול חוזה בעילת העושק מותנה בקיומם של שלושה יסודות מצטברים: האחד, מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון); השני, התנהגות העושק, מודעות המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה; השלישי, תנאי החוזה שנוצרו והם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל {ע"א (חי') 3475/06 קסל נ' מלון עדן נהריה בע"מ, תק-מח 2007(4), 12911 (2007); ה"פ (ת"א-יפו) 494/03 אברהם ג' ואח' נ' טפחה (תקווה) יוסף, תק-מח 2004(4), 8253 (2004); ע"א 146/81 פריאל נאשף נ' רקיה נאשף, פ"ד לח(3), 309 (1984)}.

היסודות כאמור אינם רק מצטברים, אלא, "שלובים זה בזה ככלים שלובים" וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים {ע"א 2041/05 דוד מחקשווילי ואח' נ' רחל מיכקשווילי ואח', תק-על 2007(4), 2223 (2007)}.

עושק, המהווה עילה לביטול הסכם, הוא זה המופעל על-ידי הצד השני להתקשרות החוזית או אחר מטעמו. זאת ועוד. עילת העושק נולדת רק כאשר ההתקשרות לא היתה קמה אילמלא ניצול מצבו של "העשוק".

מקובל כי המרכיבים של סעיף 18 לחוק החוזים כאמור, שעניינם ניצול או מצוקה או חולשה או חוסר ניסיון, שנדרש שיהיו כבדי משקל, הם מרכיבים שיסודותיהם סובייקטיביים בעוד שהמרכיב הדן בתנאי החוזה שנטען שהם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, הוא מרכיב שמבחנו אובייקטיבי.

מי שטוען שנטל התחייבות עקב ניצול מצוקתו על-ידי הצד השני חייב להראות כי בעת נטילתה התקיימו יסודות העושק. יחד-עם-זאת, אין די בהוכחת מצוקה חולפת או רגעית אלא יש צורך במצב מתמשך {ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1), 267 (1981)}.

ב- תמ"ש (יר') 3061/08 {אלמונית נ' פלוני, תק-מש 2011(4), 270 (2011)} הוגשה תובענה לביטול הסכם גירושין, שאושר על-ידי בית-המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין. בית-המשפט התבקש לבטל את ההסכם בשל פגם בכריתתו: כפיה, עושק, אלימות פיזית, כלכלית ומילולית קשה כלפי התובעת.

עוד נטען שלא היתה לתובעת גמירות-דעת, התובעת לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין ושהנתבע פעל בחוסר תום-לב. תנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי-סבירה מהמקובל ומדובר בחוזה פסול שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או נוגדים את תקנת הציבור.

הטענה המרכזית סביבה נבנו מרבית העילות היתה הטענה שהתובעת סובלת מפיגור שכלי קל אשר מנע בעדה להבין את משמעות ההסכם. לצורך קביעת הממצאים בטענה זו מונה מומחה מטעם בית-המשפט.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התובענה וקבע כי הסכם ממון דורש אישור של בית-משפט, אישור זה, נועד להבטיח כי תהיה גמירת דעת בין הצדדים, כי ההסכם לא יערך תחת לחץ או השפעה בלתי-הוגנת וגורמים נוספים הפוגמים ביסוד החוזי שבו.
להסכם ממון אשר אושר על-ידי בית-המשפט מעמד מיוחד, המקנה לו עדיפות על פני הסכם "רגיל" אשר קיבל תוקף של פסק-דין. פסילה סיטונאית של הסכמי גירושין עלולה להקשות על האפשרות להגיע להסכמי גירושין ובכך יפגע אינטרס חשוב הראוי להגנה. יש לבחון כל תובענה ותובענה לביטול הסכם גירושין שאושר על-ידי בית-משפט וקיבל תוקף של פסק-דין בדקדקנות ולהיעתר לבקשות לביטול הסכמי גירושין במשורה ורק בנסיבות מיוחדות.

נטל הראיה רובץ על התובע להוכיח קיום הנסיבות והעובדות היוצרות את העילה או העילות לביטול ההסכם. במקרה דנן לא הביאה התובעת די ראיות להוכיח את תביעתה ואף לא נשאה בנטל השכנוע.

התובעת קיבלה מבית-המשפט הסבר על-תנאי ההסכם בטרם אישורו והתובעת גם אישרה בעדותה שההסכם הוסבר לה על-ידי בית-המשפט ותנאיו היו ברורים לה. טענות התובעת בדבר לחצים שהפעיל עליה הנתבע, לרבות טענת הכפיה, האלימות הפיזית והכלכלית לא הוכחו ואף לו היו מתקבלות טענותיה כעובדה, עדיין לא היה די בכך. שכן היה על התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהלות זו לבין חתימת ההסכם.

על-מנת להשתחרר מחוזה שנכרת בכפיה, יש להפעיל את ברירת הביטול. במקרה דנן אין חולק שהתובעת לא שלחה לנתבע הודעה על ביטול ההסכם, היא הסכימה לקיים את ההסכם גם לאחר אישורו ובני הזוג התגרשו מבלי שנחתם הסכם גירושין אחר, כמו-כן לאחר הגירושין ולאחר שלכאורה הוסרה הכפיה, באה התובעת לביתו של הנתבע ולקחה את החפצים שהגיעו לה על-פי ההסכם.

בית-המשפט עומד על יסודות עוולת העושק וקובע כי זו לא הוכחה במקרה דנן. בתי-המשפט נענים לתובענות לביטול הסכמים על רקע אישיותי, רק במצבי קיצון. במקרה דנן, שלל המומחה את הטענה שהתובעת סובלת מפיגור כלשהו ובסיכום חוות-דעתו ציין שלא ניתן לתלות את ההסברים להתנהגותה של התובעת סביב גירושיה, ביכולת קוגניטיבית נמוכה ובליקוי בשיפוט, אלא בנטייתה להימנע, בכל מחיר, ממצבי קונפליקט ובהקשר החינוכי והתרבותי לתוכו נישאה.

כמו-כן, אף שנטען שהנתבע אילץ את התובעת להתגרש, לא נטען שהגישה בקשה לבית-הדין לבטל את הגירושין וכאמור, נקבע לא אחת בפסיקה שיש להימנע מלהיעתר לבקשות לביטול הסכמי גירושין שהוגשו לאחר הגירושין.

בנוגע לטענה בדבר חוסר ניסיון והיעדר ייצוג התובעת בבית-המשפט: קיימת חשיבות לקבלת ייעוץ מקצועי בעת עריכת ההסכם וחשיבות פחותה יותר בעת אישור ההסכם. זאת במקרים השכיחים בהם בית-המשפט אינו מציע לצדדים לערוך כל שינוי בהסכם המוגש לאישור. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבמעמד אישור ההסכם בית-המשפט מסביר לבני הזוג את ההשלכות המשפטיות הנובעות מתנאי ההסכם ומאישורו, וההסכם מאושר רק לאחר שבית-המשפט משוכנע שבעלי הדין הבינו אותו וחתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי.

מתן אפשרות לבטל כל הסכם שאושר, כאשר אחד מבני הזוג לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, ירוקן מתוכן את ערכו של אישור ההסכם בבית-המשפט. לגישת בית-המשפט, הפרקטיקה הנכונה בה על בית-המשפט לנקוט היא לברר עם בעלי הדין, בשעת אישור ההסכם, אם ההסכם נעשה בליווי ייעוץ מקצועי ובמקרים מתאימים להציע להם לקבל ייעוץ כזה.

במקרה דנן, נדחתה טענת התובעת כי תנאי ההסכם לא היו ברורים לה בטרם אישורו. באשר לטענה כי ההסכם אושר שעה שתנאי ההסכם היו בלתי-סבירים מן המקובל. צויין תחילה, כי לשאלה אם תנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, יש חשיבות כאשר דנים בטענת העושק על-פי סעיף 18 לחוק החוזים.

אי-סבירות תנאי ההסכם אינה עילה עצמאית לביטול ההסכם. מכל מקום, באשרו את ההסכם אין זה מתפקידו של בית-המשפט לנסות לשפר את מצבו של בן הזוג שהשיג בהסכם תנאים טובים פחות מרעהו, אלא לוודא שהבין את תנאי ההסכם ותוצאותיו ושהסכמתו הושגה באופן חופשי.

מכל מקום, הוכח שהפסדה של התובעת מההסכם מתמצה בכ- 56,000 ש"ח, וזאת מבלי לקחת בחשבון התחייבויות נוספות שהנתבע לקח על עצמו, לא את שווי התכשיטים, שהגיעו לידי התובעת על-פי ההסכם ולא את הזכויות הסוציאליות. התוצאה היא שהתובעת לא שכנעה שתנאי ההסכם היו גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל וכאמור בהסכמים מעין אלה לא ניתן לכמת את היתרונות שכל צד מפיק בחתימתו.

ב- תמ"ש (חי') 17140-08 {י.ר. ואח' נ' ב. ר., תק-מש 2013(1), 364 (2013) התובעת הגישה נגד הנתבע תביעות למשמורת ולמזונות קטינה, לפירוק שיתוף ולביטול הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים. הנתבע הגיש במקביל תביעה לאכיפת ההסכם.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הנתבע ופסק כי ככלל, הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה ובהיעדרו אין להסכם תוקף. יש המחריגים את הכלל וגורסים שגם הסכם שלא אושר עשוי להיחשב כתקף.
לשם כך יש לבחון האם הצדדים סברו שגם ללא אישורו, ראוי ההסכם להתקיים לפי הוראותיו; האם הצדדים הסתמכו עליו וביצעו חלק מהותי מהוראותיו; האם הועברו וחולקו נכסים מכוחו; מהו הזמן שחלף מאז כריתתו; מהן הסיבות לאי-אישורו.

בביטול חוזה מחמת כפיה, יש להוכיח שהכפיה הופעלה על-ידי הצד השני להתקשרות או אחר מטעמו, וכי הכפיה היא שהביאה, מבחינת הקשר הסיבתי, להתקשרות בהסכם.

במקרה דנן התובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר מצבה ובוודאי שלא הוכיחה ולא הביאה שום ראיה למצב נפשי קשה, או חריג, בו היתה נתונה במועד החתימה על ההסכם. התובעת לא הציגה שום תיעוד רפואי על מצבה באותה תקופה. למעט הגשת תלונה במשטרה לאלימות, לא הוצגה כל ראיה בדבר מצבה של התובעת בעת החתימה על ההסכם. התובעת נמנעה מלהעיד את עורכת-הדין ד' או עו"ס שלטענתה שמעו את תלונותיה בעניין.

דומה כי התובעת חפצה לעזוב את הבית מתוך רצון לפתוח פרק ב' בחייה.

מהלכיה של התובעת היו מתוכננים, כאשר ביום 28.02.08, קודם לחתימת הסכם הגירושין (ביום 11.03.08) חתמה על הסכם שכירות. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם טענתה כי ללא חתימה על ההסכם, לא יכלה לעזוב את הבית או כי היתה עסוקה בהישרדות.

התובעת אינה יהודיה ולא היה כל עיכוב, בדמות גט, המונע ממנה את עזיבת הבית ופתיחת פרק ב', לצד הגשת תביעות ככל שחפצה בכך. ההגבלה של הנתבע היתה לתשלום בפועל של הוצאות, אותם צרכה התובעת, דוגמת חוב ארנונה ואשראי. הנתבע רכש לתובעת מתנה ליום הנישואין וליום ההולדת, דבר המחזק את המסקנה כי התובעת לא היתה במצב ירוד.

הסכמות הצדדים היו פרי משא-ומתן שניהלו במשך 4 ישיבות בהליך של גישור, כאשר התובעת בחרה בעורכת-הדין ד' כמגשרת. הצדדים שילמו בחלקים שווים את עלות הגישור. התובעת העידה כי במקור, הנתבע רצה שהחובות יתחלקו שווה בשווה וכי רק בגישור נטל על עצמו את החובות.

דהיינו ההסכם ומסגרת הגישור, שיפרו את מצבה של התובעת. יש בכך סתירה לטענתה כי היתה מוכנה לחתום על כל מסמך לאור מצבה. בית-המשפט לא שוכנע כי התנהגות הנתבע גרמה לניצולה ולחתימתה על ההסכם.

סעיף 18 לחוק החוזים יביא לביטולו של חוזה אם הוכחו באופן מצטבר, מחד מצבו הנפשי של המתקשר ומאידך - "תנאיו הגרועים של החוזה". טענה כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, אינה עומדת בפני עצמה ואם ימצא כי ההסכם מקפח לכאורה את אחד הצדדים, אין בכך כדי להוביל לבטלותו וניתן לקיימו על-ידי ריפוי הקיפוח.

המרכיבים שעניינם ניצול או מצוקה, יסודותיהם סובייקטיביים, בעוד שמרכיב הדן בתנאי החוזה, שנטען שהם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, הוא מרכיב שמבחנו אובייקטיבי {ראה: ע"א 5490/92 פגס נ' פגס, דינים עליון 94(2), 1063 (1994)}.

במצבים רבים, כדי לקדם גירושין, מסכים בן זוג, לתנאים שיכולים להיות מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הגירושין ולפיכך סובייקטיבית לו הם טובים.
בהסכמי גירושין, יש קושי להצביע על "תנאים מקובלים", לפיכך תנאים יחשבו בלתי-סבירים, רק אם על פניהם ניכר כי הם בלתי-הגיוניים ובלתי-ראויים ומקפחים על-פי כל אמת-מידה סבירה. התובעת לא הוכיחה כי ההסכם הינו "גרוע במידה בלתי-סבירה", כל הסכם ונתוניו, כל הסכם ושיקוליו והלכה פסוקה כי "טעות בכדאיות העסקה" אינה עילה לביטול העסקה {ראה: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1), 231 (1977); ע"א 472/86 עזר נ' עזריהו, פ"ד מב(3), 236 (1988)}.

על-מנת לבחון את סבירות ההסכם בפן הרכושי, יש לאמוד את החובות וגובה המשכנתא, שהיו לבני הזוג ערב החתימה על ההסכם וההפרש בין סכום זה לשווי הדירה. ככל שיימצא הפרש לתשלום אין הדבר אומר בהכרח כי ההסכם בלתי-סביר, וניתן יהיה לרפות הפגם על-ידי חיוב הנתבע בהפרש, לאור רקע הדברים שצויין לעיל.

התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא ביססה טענותיה על מסמכים בנקאיים ואין בעובדה כי הבנק מצוי באילת כדי לסייע לה להעברת הנטל.

מכל המקובץ לעיל עולה, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה והשכנוע כי התקיימו התנאים המקימים את עילת הכפיה או העושק. הרושם המתקבל מהעדויות הוא שמערכת היחסים בין בני הזוג אכן היתה קשה, על רקע מחלוקות בין הצדדים על לבוש התובעת וחזרתה בשעות לילה מאוחרות מהעבודה.

היו ביניהם ויכוחים ומריבות בהם הוטחו דברים קשים. עם הסלמת הסכסוך אף הוגשה תלונה למשטרה. בית-המשפט לא שוכנע כי דברים אלה ביטלו את רצונה החופשי של התובעת והם מגיעים כדי כפיה או עושק. קשה לקבל את טענת התובעת כי ההסכם נכפה עליה, כאשר היא זאת שיזמה את הליך הגישור. עצם העובדה שבמהלך סכסוך גירושין בני זוג נמצאים בסערת רגשות והם להוטים לשים קץ לנישואין, אינה מבטלת את רצונם החופשי ואת שיקול דעתם. לא-כל-שכן כאשר הם מצויים בהליך גישורי שנבחר על-ידי התובעת, כפי שהיה במקרה דנן.

לפיכך לא הוכחה עילה לביטול ההסכם לא של עושק ולא של כפיה. לפיכך יש מקום לדחות את מכלול התביעות הנוספות שהוגשו על-ידי התובעת למזונות, משמורת ופירוק שיתוף, שלגביהם יחולו הוראות ההסכם.

ב- תמ"ש (אי') 37719-02-12 {ג.א. נ' י.א, תק-מש 2013(3), 577 (2013)} התובע עתר לבטל את הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, מהטעם כי נחתם שלא מרצונו החופשי, תוך ניצול מצוקתו, תוך הטעייתו ותוך איומים וכפיה מצד הנתבעת.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה לביטול הסכם הגירושין, וקבע כי תכונתו המרכזית של הסכם פשרה, הינה סופיות ולא בנקל בית-המשפט ייעתר לבקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. לעיקרון זה משנה-תוקף כאשר עסקינן בהסכם ממון בין בני זוג וזאת בשל דרישת האישור כתנאי לתקפותו {סעיף 2(א) ו- (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון בין בני זוג" או "חוק יחסי ממון")}.

אישור הסכם ממון, נועד להבטיח את גמירות-דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפיה או השפעה בלתי-הוגנת ולאחר שבית-המשפט ווידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות.
קושי נוסף הניצב בביטול הסכמי גירושין הינו, כי אין מקום לבטל הסכמי גירושין לאחר שהצדדים התגרשו, שכן לא ניתן להחזיר בעניין זה את המצב לקדמותו. בנוסף, אין לראות ברצונו של צד להשתחרר מקשר הנישואין משום עילה המצדיקה ביטולו של הסכם בשל תנאיו המקפחים.

לאור האמור לעיל, על המבקש לבטל הסכם גירושין ו/או תנאי מתניותיו לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל. כאשר ייתכן ובנסיבות מסויימות יעלה בידי צד להסכם להרים את הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור נתן הוא הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית-המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו.

ב- תמ"ש (אשד') 6570/07 {התובעת: הגברת נ' הנתבע: האדון, תק-מש 2014(1), 881 (2014)} הוגשה תביעה לביטול הסכם ממון והסכם פירוד {הסכם לביצוע הסכם הממון בתנאים משופרים מעט}, לקביעה כי מדובר בידועים בציבור, לקבלת זכויות ברכוש המשותף ולקבלת מזונות. זאת, בטענה כי הצדדים ניהלו חיים משותפים כשלוש שנים טרם ההסכם, וכי ההסכמים נחתמו בתנאי עושק.

ההלכה הפסוקה קובעת כי על המבקש לבטל הסכם גירושין שאושר כדין ו/או תנאי מתניותיו לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל {ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש, פ"ד נא(1), 557 (1997)}.


עילת העושק כוללת שלושה יסודות מצטברים: מצבו הירוד של הנעשק: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון של הנעשק, בזמן כריתת החוזה; התנהגות העושק: ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק או אחר מטעמו, כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; היעדר איזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לעושקו: תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל {ע"א 4839/92 יוסף גנז נ' מרדכי כץ, פ"ד מח(4), 749, 758-757 (1994)}.

לעניין ביטול בעילה של עושק, הלכה למעשה, נדירים הם המקרים בהם קבעו בתי-המשפט כי מתקיימים יסודותיה של עילת העושק. הדבר נעשה רק במקרים חריגים בהם אחד הצדדים נמצא כמי שהיה נתון במצוקה נפשית ובחוסר שיקול-דעת מוחלט, על-פי חוות-דעת פסיכיאטרית {תמ"ש (נצ') 9913/07 ש.ש. נ' צ.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.13)}.

חריג נוסף נתקיים כאשר נקבע כי הסכם שנערך לאחר תריסר שנות חיים משותפים, הציג חלוקת רכוש שאינה תואמת את המציאות, וקבע כי האישה תהא זכאית לזכויות מועטות רק אם תטפל באיש עד יומו האחרון {תמ"ש 51940/98 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.08.02)}.

במקרה דנן, התובעת מנסה להשליך יהבה על פסק-הדין האמור, ועל-כן טוענת במשנה-תוקף לקיומם של חיים משותפים כידועים בציבור כשלוש שנים טרם חתימת הסכם השיתוף. זאת, כמעין משקל מצטבר לטענתה בעניין עילת העושק בגינה מבקשת לבטל ההסכמים.

במקרה דנן, הסכם הממון נערך בנקודת זמן בה החליטו הצדדים למסד יחסיהם {"פרק ב'"}, ולא ניתן לומר כי קודם לכן חיו כידועים בציבור, הן מבחינת התנהלותם הכספית והן מבחינת רצינות כוונותיהם וכי לא היה כל עושק בחתימה על ההסכמים.

הסכם הממון שיקף את מצב הדברים בפועל, עובר לחתימתו, היינו - בבעלות התובעת המיטלטלין המפורטים בהסכם, בעוד בבעלות הנתבע הדירה שבנה, מכונית וחשבונות בנק. כל אחד מן הצדדים יישאר הבעלים של הזכויות שהיו לו ערב חתימת ההסכם; במקרה של פירוד לא יחול שיתוף בנכסים ולא יהא חיוב במזונות, למעט תשלום שכר דירה לשנה בגובה 350$.

בית-המשפט שוכנע כי מדובר בבחירה מודעת של שני אנשים בוגרים, בעלי ניסיון במערכת יחסית זוגית קודמת. כל אחד מהם שקל את השיקולים הדרושים לו, וחתם על ההסכם מתוך הסכמה מלאה ומודעות גמורה; התובעת לא היתה נתונה בכל מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, כי אם במצב בו בחרה להמשיך לחלוק חייה עם הנתבע חרף העובדה שהעתיד המשותף אינו ברור.

הנתבע לא ניצל מצבה על-מנת לגרום לה להתקשר בחוזה. עתידם המשותף לא היה ברור כלל ועיקר, וכל שרצה הוא להגן על רכושו, על-מנת שלא יתפרש המעבר לבית שבנה בממונו, כהסכמה לחלוקת כלל הרכוש המשותף; תנאי הסכם הממון אינם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל.

ההסכם משקף הסכמים רבים הנערכים בין צדדים הנערכים לקראת "פרק ב'" בחייהם הזוגיים. זאת ועוד, תוספת בדבר תשלום שכר דירה אינה חזון נפרץ, והיא משקפת התחשבות - מחד, תוך הבהרה כי ניתן יהיה לספק "מעבר הרך" לקראת המגורים בנפרד - מאידך.

מהעדויות עולה, כי גם לאחר חתימת ההסכם, ומעבר לבית שבנה הנתבע, הצדדים המשיכו להתנהל כפי שהתנהלו קודם לכן, ובאופן התואם את הוראות ההסכם. בשנת 2007, כאשר הבינה התובעת כי אין בכוונת הנתבע להינשא ולהביא ילד משותף, אף לא בעתיד, החליטה להיפרד ממנו סופית ובעקבות זאת בוצע ונחתם הסכם הפירוד.

הלכה למעשה הסכם הפירוד הינו הסכם לביצוע הסכם הממון, אשר תוצאותיו טובות יותר מן האמור בהסכם הממון עצמו, בשלושה עניינים: האחד הוא גובה שכר הדירה, שכן בפועל שולם לפי 400 $ לחודש, במקום 350 $ לחודש; השני הוא היקף המיטלטלין, שכללו גם כאלה שאינם מופיעים ברשימה שבהסכם הממון; השלישי הוא העובדה שהנתבע העביר למבקשת 3,000 ש"ח במזומן דרך בנה.

אין כל עילה לביטול ההסכמים הללו, עושק לא היה כאן, ואף לא עילת ביטול אחרת. למעלה מן הצורך, צויין כי גם אלמלא אושר כדין הסכם השיתוף יש להניח כי מצבה של התובעת לא היה טוב יותר. על-מנת לזכות בחלק מן הרכוש המשותף, יש להוכיח כוונת שיתוף בנכסים, וכזו לא היתה כאן, נוכח ההפרדה המוחלטת שנקטו, נוכח חוסר היציבות בה התאפיינו חייהם המשותפים ונוכח העמדה המובעת בהסכם.

זאת ועוד, על-מנת לזכות במזונות אישה לאחר הפירוד, בהיעדר דין האישי, יש להוכיח קיומו של חריג יוצא דופן בגינו היתה כוונה מפורשת לכך, ואף להוכיח המשך חיים משותפים ללא תנאי, שאינם כאן.

לאור האמור, פסק בית-המשפט כי הסכם השיתוף והסכם הפירוד תקפים, מבוצעים, ועל-כן איש מהם אינו חב דבר לרעהו; התביעה למזונות אישה והתביעה לקבלת מחצית הרכוש - נדחות.