סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פרק א': טעות
• פרק ב': הטעיה
• פרק ג': כפיה
• פרק ד': עושק
• פרק ה': חוזה למראית עין
• פרק ו': משמורת ילדים
• פרק ז': הסכמי ממון
• פרק ח': הסכמי גירושין
• פרק ט': הסכם שלום בית
• פרק י': הסכמי מתנה
• פרק י"א: ידועים בציבור
• פרק י"ב: בית-הדין הרבני
• פרק י"ג: הסכם פשרה
• פרק י"ד: תובענה לביטול הסכם שנחתם בין בני משפחה
• פרק ט"ו: ענייני מזונות
• פרק ט"ז : עסקאות בירושה עתידה
• פרק י"ז: עניינים שונים

פרק י"ב: בית-הדין הרבני

1. גם אם צודקת התובעת שהיא אכן לא ידעה מה היה היקף הנכסים של בעלה, יש לקבוע שסילוקה מזכויות הנתבע לפי ההסכם, ההסכם תקף ואין לבטלו
בתיק מס' 372213-1 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(4), 68 (2010)} התובעת והנתבע התגרשו בבית-הדין בשנת 2003, לאחר שביום 25.06.03 אישר בית-הדין הסכם גירושין שנערך ונחתם על-ידי הצדדים ובית-הדין נתן לו תוקף של פסק-דין. כיום הנתבע נשוי בשנית.

ביום 15.09.09 תבעה התובעת בבית-הדין תביעה לביטול הסכם הגירושין.

לטענת התובעת יש לבטל את ההסכם היות ובזמן עריכת ההסכם לא היה ידוע לה מהו היקף הנכסים של הבעל הנתבע. כמו-כן טוענת שהיתה במצב נפשי קשה ובמצוקה ובעלה ניצל את רצונה בגט כדי להביאה לויתור על זכויותיה, טוענת להטעיה ולעושק, טוענת שתנאי ההסכם הינם גרועים בצורה בלתי-סבירה ומאשימה את הנתבע בהתנהגות חסרת תום-לב. מבקשת לערוך ברור על היקף הנכסים של הנתבע.

בנוסף טוענת התובעת שנפל פגם מהותי באישור ההסכם היות ומתן פסק-הדין לאישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים ולפי הפסיקה ב- בג"צ 1555/05 {יחזקאל לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.09)}, הפגם יורד לשורש הסמכות ומביא לביטול ההליכים וגם הסכמת הצדדים לא תועיל.

לטענת הנתבע, ההסכם תקף, לא היתה הטעיה או הסתרת מידע, התובעת היתה כל השנים לצד הבעל וידעה מהו היקף נכסיו לאשורו, ההסכם נעשה במשותף לאחר משא-ומתן והשינויים שנערכו בו נעשו בבית הצדדים ובהסכמתם, הצדדים אף חתמו על ההסכם בביתם. את ההסכם המקורי התובעת ערכה ועליו הוא העיר את הערותיו והתובעת הסכימה לכל השינויים שנערכו בהסכם. ביחס לבקשת התובעת לפרשנות ההסכם טוען שזו חזית חדשה שכן בכתב התביעה לא היתה התייחסות לנושא.

בית-הדין שמע את הצדדים ורק לאחר שבית-הדין נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, אישר את ההסכם בתוקף פסק-דין. רק כיום, שנים רבות לאחר אישור ההסכם כדין, נזכרה התובעת בטענותיה על הטעיה ועושק. במהלך השנים הצדדים החלו לפעול לפי ההסכם ודירת המגורים אף נמכרה כאמור בהסכם, ורק לאחר שהחלה התדיינות בבית-המשפט בתביעת הבעל לחלוקת כספי הדירה, הגישה התובעת את תביעתה בבית-הדין.

ביחס לטענת התובעת שחתמה על ההסכם תחת לחץ ומצוקה ומתוך רצון להשיג את הגט - בהלכה ישנה הבחנה בין מכר שנמכר תחת לחץ לבין מתנה שניתנה תחת לחץ. מכירה שנעשתה תחת לחץ, במקום בו המוכר קיבל את התמורה, המכר קיים למרות האיום שהכריח את המוכר למכור וטענת האונס לא תבטל את המכר.

הרי שבמכר טענת אונס לא מתקבלת ואין בכוח טענת אונס לבטל את המכר. הסיבה לכך היא היות והמוכר קיבל בתמורה את דמי המקח רואים בכך התרצות למרות ההכרח שבמכירה. כדי לבטל את המכירה בטענת אונס צריך להקדים ולמסור "מודעא" בפני עדים עוד לפני ביצוע המכירה. המודעא מגלה שהמכירה מתבצעת תחת אונס וללא הסכמה, בהיעדר מסירת "מודעא" המכר קיים למרות שידוע שהמכר היה תחת אונס.

אולם ביחס למתנה, הדין שונה ומתנה שניתנה תחת לחץ בטלה, הסיבה לכך היא, שכיוון שלא היתה קבלת תמורה בעד הנתינה, הרי שאין התרצות ואין הסכמה לנתינה. לכן אם יתברר שהנתינה היתה תחת אונס, המתנה בטלה.

אולם גם במתנה האונס המבטל את הנתינה הוא דווקא אונס ישיר המכריח את הנותן לתת דבר מסויים. אך אם הנותן היה במצב של מצוקה וכדי לצאת ממצבו החליט מרצונו לתת מתנה, המתנה חלה והאונס לא מבטלה.

לאור האמור, יש להבחין בין טענות על אילוץ בנתינה עצמה לבין טענות על מצוקה שקדמה לנתינה.

במקרה דנן, לטענת התובעת המצוקה שלה הביאה אותה לוותר מרצונה על זכויותיה לטובת הילדים וזאת כדי לסיים את הקשר עם בעלה במהירות, וכך נוסח ההסכם בתחילה על-ידי התובעת. יוצא איפוא, שבשלב בו התובעת ויתרה על זכויותיה לטובת הילדים, התובעת הסכימה לתת מרצונה את זכויותיה לילדיה וזאת בשל רצונה לצאת ממצוקתה ולקבל גט במהרה, מבלי שהנתבע הכריח אותה לתת מזכויותיה.

התובעת שחפצה בגירושין ויתרה על זכויותיה כדי להחיש את הגט. לאור האמור אין לראות בויתור בנסיבות אלו כויתור תחת לחץ והכרח.

אמנם התובעת טוענת שהנתבע לא הסכים לתת לה גט בתנאים אלה, ודרש שתוותר לגמרי על זכויותיה בתמורה לגט. בטענת התובעת ישנה לכאורה טענה על נתינה תחת אונס והכרח.

אלא שכפי שהתבאר, טענת אונס יכולה לבטל מתנה אך לא יכולה לבטל מכר. אם-כן, יש לדון מה ביחס להסכם גירושין, האם לדונו כמכר שטענת אונס לא תבטלו או כמתנה שטענת אונס מבטלת את הנתינה.

במקרה דנן, התובעת רצתה לקבל את גיטה במהרה, התובעת לא רצתה התדיינות עם הנתבע בבית-הדין, לדבריה ויתרה על זכויותיה כדי לקבל את הגט בהקדם.

התובעת יכלה לתבוע גירושין בבית-הדין, בהליך דיוני, אם הבעל היה מבקש שלום-בית, נטל ההוכחה בתביעה היה חל על התובעת. התובעת היתה צריכה להוכיח את טענותיה בדבר אלימות ולחץ מצד הנתבע, במידה והיתה מוכיחה טענותיה יתכן ובית-הדין היה מחייב את הנתבע בנתינת גט. אך יתכן והתובעת לא היתה מצליחה להוכיח את טענותיה בבית-הדין.

התובעת ביקשה להימנע מהליך שכזה ומהסיכונים שבו, לכן יש לראות בכך קבלת תמורה בעד ויתוריה. גם אם כיום התובעת תצליח להוכיח שהיה מקום בזמנו לחייב את הנתבע בגט, בכל אופן אז התובעת חסכה מעצמה הליך של הוכחות והתדיינות בבית-הדין. בזמן עריכת ההסכם, התובעת לא ידעה אם תצליח להוכיח טענותיה בפני בית-הדין. מבחינת התובעת קבלת גט בהסכמת הנתבע ללא הליך דיוני נחשבת לקבלת תמורה.

המסקנה היא כי גם אם תצליח התובעת להוכיח עובדת היותה תחת לחץ ואיומים לפני עריכת ההסכם, בכל אופן ההסכם תקף.

לא נטען על מסירת "מודעא" לפני עריכת ההסכם, לכן טענת אונס לא מבטלת את ההסכם.

ביחס לטענת התובעת בדבר אי-ידיעת היקף הנכסים של הנתבע ושלא ידעה על מה ויתרה. קשה לקבל טענה זו בשל העובדה שבני הזוג חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף וסביר להניח שהתובעת ידעה מה היה מצבו של הנתבע. כמו-כן, נטל ההוכחה מוטל על התובעת ונראה שלא ניתן להוכיח טענה זו שכן לא קיימים עדים שיוכלו להעיד על אי-ידיעה שהרי עדים אינם קוראי מחשבות הם, עדים יכולים להעיד רק על מה שראו ולא על מה שבמחשבתו של אדם.

לפנים מהצורך, נברר את הדין למקרה בו אכן צודקת התובעת בטענתה ואכן היא לא ידעה על מה ויתרה. מה הדין במקרה שקיים ויתור עקרוני על זכות מבלי שהמוותר יודע במדוייק מה היקף הזכויות עליהם ויתר? לכאורה התשובה מפורשת בדברי הרמב"ם והשלחן ערוך הן ביחס לויתור על טענת הונאה במחיר והן ביחס לויתור על טענת מום במקח. בשני המקרים שיטת הרמב"ם שהמחילה חייבת להתייחס לסכום מוגדר וידוע, ואין ערך למחילה סתמית מבלי שידוע מה היקף המחילה במדוייק.

במקרה דנן התובעת ויתרה בהסכם על זכויות הנתבע, לטענתה, בזמן עריכת ההסכם היא חשבה שזכויותיו מועטות וכיום נודע לה שזכויותיו מרובות. לפי דברי ספר מאירת עינים במקרה שכזה המחילה כן חלה למרות שהמחילה לא היתה קצובה שכן התובעת ידעה שהיא מוחלת על זכויות מסויימות אלא שלא ידעה את קצבתם.

זאת ועוד, במקרה דנן לא מדובר במחילה על זכויות שכבר הגיעו לידי התובעת אלא בהסתלקות שלה מזכויות העתידות להגיע אליה, כאן לדעת רבים מהפוסקים גם לדעת הרמב"ם ניתן להסתלק מזכות לא קצובה.

גם אם צודקת התובעת שהיא אכן לא ידעה מה היה היקף הנכסים של בעלה, יש לקבוע שסילוקה מזכויות הנתבע לפי ההסכם, ההסכם תקף ואין לבטלו.

ביחס לטענת התובעת בדבר מצבה הנפשי הקשה. אכן מצאנו דוגמה לכך שמצב נפשי קשה יכול להיות סיבה לביטול עיסקה, כך לגבי עסקה שעושה שוטה, העסקה שעשה בטלה מפאת חוסר דעתו הפוסל את כשרותו המשפטית.

במקרה דנן התובעת הופיעה עם בעלה בבית-הדין לצורך אישור הסכם, בית-הדין אישר את ההסכם בתוקף פסק-דין. חזקה על בית-הדין, שבדק וראה לנגד עיניו שהתובעת נמצאה בדעה צלולה, הבינה את ההסכם את משמעותו והסכימה להסכם מרצונה.

גם לצורך כשרות הגט התובעת צריכה להיות בדעה צלולה, ובית-הדין קובע זאת בשעת סידור הגט, כשם שהיום לא תתקבל טענה על כשרות הגט, כך לא תתקבל טענה על כשרות ההסכם ויש לדחות כל טענה על מצב נפשי קשה שמנע את הבנת ההסכם.

הנתבע מוגדר כמוחזק המחזיק בזכויותיו הכספיות, וגם אם התובעת תצליח לעורר ספק בדבר כשרותה המשפטית בשעת עריכת ההסכם, בכל אופן היא לא תוכל לבטל את סעיפי הסכם המשאירים את הנתבע עם זכויותיו הכספיות בהם הוא מוחזק.

יש לדחות את טענת התובעת, שתנאי ההסכם הינם גרועים בצורה בלתי-סבירה, שכן רבים הם ההסכמים בין בני זוג הבאים לפתחו של בית-הדין בהם זוגות המתגרשים מחליטים שכל צד ישאר בזכויותיו ללא איזון, ולכן אין כאן חוסר תום-לב.

ביחס לבקשת התובעת לפרשנות סעיפים 5 ד-ה בהסכם, בית-הדין מפנה את התובעת לדבריה עצמה בכתב התביעה שלה בסעיפים 23-19, שם רואים שהתובעת מבינה את כוונת הסעיף ולפיו התובעת ויתרה על כל זכויותיה ברכוש הנתבע. בית-הדין קובע שזו הפרשנות הנכונה.

ביחס לטענת התובעת שיש לבטל את ההסכם היות ומתן פסק-הדין לאישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים, פגם היורד לשורש הסמכות ומביא לביטול ההליכים. פסק-הדין ב- בג"צ 1555/05 יחזקאל לוי הנ"ל, תומך לכאורה בטענת התובעת. הטענה היא שהסכמה אינה מועילה לרפא את הפגם הקיים בהרכב של שניים.

פסלות של הרכב חסר באה מכוח הצורך בקיום הליך שיפוטי המצריך שיקול-דעת המושתת על שותפות של שלושה דיינים, מה שלא נחוץ בהליך של אישור הסכם, עליו מסכימים הצדדים. ההלכה והחוק מאפשרים לדיין יחיד לאשר הסכם גירושין מפני שהתפקיד השיפוטי הנחוץ לאישור הסכם לא מצריך רמת שיקול-דעת לו שותפים שלושה דיינים. די בדיין אחד שיבדוק שבני הזוג הניצבים בפניו עשו הסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם. בהליך אישור הסכם תוספת של דיין תהיה בבחינת טובים השנים מן האחד.

כמו-כן, שאלה משפטית היא האם להלכת יחזקאל לוי יש תחולה רטרוספקטיבית, כפי שיש בדרך-כלל לכל הלכות בג"צ.

נראה, שהתשובה לכך במקרה זה היא שלילית. ראשית, גם ב- בג"צ 8638/03 {סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1), 259 (2006), נותרה בצריך עיון השאלה אם יש לפסק-הדין השלכה על פסקי-בוררות של בית-הדין שניתנו קודם לכן. למעשה, בתי-המשפט לא נגעו בסוג זה של פסקי-דין והשאירו אותם בתוקפם.

שנית, דעת הרוב והמיעוט ב- הלכת יחזקאל לוי דנו בשאלת ה"בטלות היחסית" אשר מדי פעם נוהגים להחילה. והיתה על-כך מחלוקת.

צירוף שני אלה מביא למסקנה כי לכל הדעות במקרה דנן לא יחילו את הלכת יחזקאל לוי.

עוד נראה כי התובעת עושה שימוש שלא בתום-לב בטענה משפטית.
בית-הדין דוחה את בקשת התובעת לקיום ישיבת הוכחות בבית-הדין. תקנות הדיון קובעות שנוהל הדיון הוא לשמוע חקירות וראיות במקום שבעלי הדין חלוקים ביניהם ביחס למציאות. הראיות נחוצות למקרה בו המציאות לא ברורה לעיני בית-הדין, וההלכה תשתנה בהתאם למציאות הזקוקה לברור על-ידי חקירות וראיות תתברר המציאות ותותאם ההלכה המתאימה.

במקום שאין השלכה לפסק-הדין מברור המציאות אין צורך לברר מהי המציאות. במקרה דנן, גם אם תתקבל גרסת התובעת באשר לנסיבות חתימת ההסכם, ההלכה תהיה אותה הלכה וכפי שפורט בפסק-הדין.

פסק-הדין הושתת על ההנחה שכל טענותיה של התובעת ביחס לעובדות נכונות, ובפסק-הדין הוכח שבין אם גרסת התובעת היא הנכונה ובין אם גרסת הנתבע היא הנכונה, ההלכה תשאר אותה הלכה, לכן אין לבזבז זמן שיפוטי יקר ללא צורך להכרעת הדין.

לאור האמור, פסק בית-הדין כי יש לדחות את התביעה לביטול ההסכם.

2. תוקפו של הסכם גירושין במקרה והצדדים חזרו לשלום-בית
בתיק מס' 811921-1 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 191 (2011)} הוגש ערעור על החלטת בית-הדין האזורי בת"א באשר לתוקפו של הסכם הגירושין מיום 03.06.99, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין.


לטענת בא-כוח המשיב הסכם הגירושין הינו בתוקף ועל בית-הדין להחליט על חלוקת הרכוש שהצטבר רק החל ממועד שהצדדים חזרו לשלום-בית. מאידך גיסא, טענה באת-כוח המערערת שיש לראות את הסכם הגירושין כמבוטל וזאת על-פי מעשיהם של הצדדים שחזרו לשלום-בית. לדברי באת-כוח המערערת, "היא (האישה) חתמה על ההסכם וראתה שהוא מפרנס אותה והיא לא הבינה שצריך לבטל את ההסכם, והיא לא הבינה על מה היא חתמה והדעת לא סובלת שנאמץ את הסכם".

על-מנת לשנות הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין דרישת החוק היא, ששינוי ההסכם יעשה בכתב ויקבל אישור של בית-הדין.

להלן לשון החוק:

"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שבניהם ושינוי של הסכם כזה יהיו בכתב. הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הדתי... וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".
{חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 סעיפים 2-1 לחוק}

בית-הדין האזורי מצטט גם מספרו של אריאל רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג (התשמ"ג), 320} שם נכתב:

"דרישות הכתב, האישור והאימות אינן נושאות אופי פורמלי-צורני בלבד. אלה דרישות מהותיות, החיוניות למתן תוקף להסכם כאמור, דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני זוג, היוצרת, לכאורה, חשש של השפעה בלתי-הוגנת, ומהשפעתו הניכרת של הסכם ממון על מכלול רחב של יחסי המשפחה לגבי רוב האוכלוסיה בישראל."

במקרה דנן בא-כוחת המערערת חזרה על הטענה שההסכם בוטל על-ידי התנהגות, ואף הביאה מספר סימוכין משפטיים לדבריה. טענה נוספת שהעלתה, היא שהחלטת בית-הדין האזורי פוגעת בתקנת הציבור ולכן יש לבטלה.

המשיב מצידו טוען כאמור בהחלטת בית-הדין האזורי ששינוי של הסכם ממון בין בני זוג צריך שיעשה אך ורק בכתב ושיקבל אישור של הערכאה השיפוטית המוסמכת. בא-כוח הבעל משיב לסימוכין המשפטיים שצירפה באת-כוח המערערת, ומבקש להבדיל בין חוזה רגיל שכפוף לדיני החוזים להסכם ממון שיש לו מעמד מיוחד בגלל טיב היחסים בין בני זוג, ושביטולו יכול להעשות אך ורק לפי התנאים המפורטים בחוק ולא בדרך של התנהגות.

בא-כוח המשיב מפנה לפסק-הדין בעניין מונק נ' מונק {פ"ד לו(3), 421 (1982)}, שהסתמך על הסעיף הנ"ל בחוק וקבע שבני זוג שחתמו על הסכם ממון אך לא אישרוהו בערכאה המוסמכת, וחזרו לשלו"ב, שוב לא ניתן לאשר את אותו הסכם.

טיעון נוסף שמעלה בא-כוח המשיב, שביטול הסכם ממון משמעו החלת הסכם חדש, וזה דבר שצריך להעשות בפני הערכאה המוסמכת, ולכן יש לדחות את טענת באת-כוח המערערת שההסכם התבטל.

בדיון התברר שהצדדים כבר התגרשו ולא נערך הסכם חדש בעניין הרכוש בעת הגירושין. כמו-כן, בא-כוח המשיב הצהיר כי המשיב מוכן לשלם מחצית מהרכוש שנצבר מאז הסכם הגירושין נשוא הערעור. בעקבות זאת פנה בית-הדין לבאת-כוח המערערת ושאל אם-כן מה מטרת הערעור? באת-כוח המערערת השיבה שמטרת הערעור הוא א' - הפרשי השווי של הדירה המשותפת שהינם גבוהים ממה שהיה בזמן שנחתם ההסכם. ב' - המוניטין שצבר הבעל בשנים הללו.

כמו-כן הובהר בדיון שהצדדים קיבלו על עצמם לדון לפי חוק יחסי ממון.

בסיום הדיון בית-הדין הציע שהבעל יתן לאישה מחצית מהפרשי השווי של הדירה, והאישה תוותר על חלקה במוניטין שצבר הבעל. בית-הדין הפנה את הצדדים לניהול משא-ומתן, אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ולפיכך מבוקש שבית-הדין יתן את החלטתו.

והנה מעיון במובאות המשפטיות שאליהן הפנו הצדדים, ומעיון במובאות נוספות עולה שיש הבדלים בפרשנות של פסיקת בית-המשפט העליון בעניין אגברה {ע"א 4946/94 אברהם אגברה נ' חנה אגברה, פ"ד מט(2), 508 (1995)}, כאשר יש המגבילים את האמור שם רק למקרה כעין זה שנדון לפני בית-המשפט כאשר בני הזוג חזרו לחיות יחד פרק זמן ארוך של 18 שנה {ראה ה"פ 1116/92 יורשי בן יוסף ז"ל נ' אורה פז, תק-מח 96(3), 3652 (1996)}, ויש שרצו לחלק בין שינוי הסכם ממון לביטול הסכם ממון, כאשר שינוי מחייב אישור של בית-הדין או בית-המשפט, וביטול אינו מחייב זאת כאמור בפסק-הדין אגברה הנ"ל. אמנם כאשר אפשר ללמוד מהתנהגות בני הזוג שעם ביטול ההסכם הראשון נכרת ביניהם הסכם חדש, אז הסכם חדש זה מחייב את אישורה של הערכאה המוסמכת {ראה תמ"א (ת"א) 3292/89 שרה זערור נ' זמיר זערור, פ"מ תש"ן(3), 227 (1990)}.

בית-הדין קיבל את הערעור, וקבע כי הסכם הגירושין מיום 03.06.99 בטל.

3. שיהוי התביעה מוכיח על מחילתו והסכמתו של המתאנה למחיר הגבוה ששילם בעד המוצר
בתיק מספר 557015-3 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(3), 174 (2011)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין.

הצדדים גרושים מיום 01.09.04.

בא-כוח האישה טען כי יש לבטל את הסכם הגירושין מיום 21.07.04 מחמת שנעשה בדרך של כפיה ועושק, בכך שהותיר את האישה ללא זכויות ממקום העבודה של הבעל וכן בגין ויתור אישה על חלקה בדירת הצדדים. לטענתו, האישה יצאה בלי כלום. ההסכם חד-צדדי ונוגס בזכויותיה של האישה. היתה כפיה ולחץ. הבעל היה שותה אלכוהול, האישה ביקשה להיפרד, הבעל העמיד תנאים שהם בעצם ההסכם הנ"ל, והיא הסכימה לכך כדי שלא להמשיך לחיות עימו וחששה להיות מסורבת גט.

לטענת באת-כוח הנתבע, תביעה התחילה בבית-המשפט והגיעה לבית-הדין. ההסכם קיבל תוקף של פסק-דין בשנת 2004. רק אחרי חמש שנים הוגשה תביעה זו.

בא-כוח התובעת טען כי התביעה הראשונה הוגשה לאחר שנתיים מעת חתימת ההסכם. האישה מסבירה כי בשנה הראשונה עברה דירה, נתמכה על-ידי הוריה, ולא יכלה נפשית וכלכלית להגיש תביעה זו. לדבריה, כשביתה הגיעה לגיל 18 פנתה לעורך-דין לתביעת מזונות ואז התגלגלה התביעה הנ"ל.

האישה הודתה כי היא זנתה בבעלה. לדבריה, היא רצתה להתגרש מהר כדי לגור עם בן זוגה, ולכן היא מיהרה לחתום על ההסכם. אין פה כפיה או עושק. האישה לא פנתה מעולם למשטרה כנגד הבעל על כפיה או עושק, ולכן אין עילה חוקית לביטול ההסכם. ההסכם אף נחתם בראשי תיבות. לדבריה, ההסכם נערך על-ידי אח התובעת.

בא-כוח האישה טוען כי אח של האישה היה מעורב רק בדיעבד. בת הצדדים היא זו שהדפיסה את ההסכם.

בית-הדין מציין בפני בא-כוח האישה כי בהסכם נאמר שההסכם נעשה מרצון חופשי של הצדדים לאחר שהבינו את משמעותו ותוצאותיו.

בא-כוח האישה טוען כי אף זה נכתב בכפיה, שהרי לא מסתבר שהאישה תחתום על הסכם שכל-כך מקפח את זכויותיה.

האישה מוסיפה כי במשך כל שנות הנישואין חוותה אלימות מילולית ופיזית ושתיינות של הבעל.

להוכחת טענותיה, באת-כוח הנתבע מקריאה מהחלטת בית-המשפט בתיק אחר באשר להסכם שלא מאוזן, שם נכתב שאין לבית-המשפט להתערב בו, ומציינת כי בית-הדין אישר את ההסכם לאחר שנוכח כי הצדדים הבינו את תכנו.

דיון ראשון התקיים בבית-הדין (בהרכב קודם) ביום 15.02.10, האישה העלתה טענותיה הנ"ל והבעל טען כי האישה זינתה ולכן נעשה הסכם זה. לטענתו הוא לא רוצה למכור את הדירה ומוכן להעביר הכל לבנות. האישה התנגדה להעברת חלקה לבנות. האישה טענה שהיא מאוד רצתה את הגט והבעל הכתיב לה את ההסכם. לדבריה, הבת הגדולה כתבה את ההסכם והדפיסה אותו. הבעל טוען כי אח של האישה הדפיס את ההסכם במחשב. האישה מכחישה. האישה טוענת שהיא עזבה את הבית לפני הגט כדי לקבל את הגט. באשר להשהיית התביעה, טוענת האישה כי היא חיכתה שהבת תגיע לגיל 18, הלכה לעורך-דין להתייעץ ביחס למזונות, וסיפרה שהיא ויתרה על בית, והוא יעץ לה... {המשפט קטוע, ללא סיומת}. האישה לא הסכימה שהבת תבוא להעיד, והוסיפה: "היה לי ידיד, וחצי שנה אחרי הגט עברנו לחיות יחדיו".

בהחלטתו מאותו יום קבע בית-הדין כי על התובעת להמציא כתב תביעה מתוקן ועל הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן.

לאחר העיון והפעלת שיקול-הדעת, נראה לקבוע כי אין באמור בטיעוני האישה כדי לבטל את הסכם הגירושין מיום 21.07.04 שנחתם בין הצדדים. זאת מחמת הנימוקים דלהלן:

ההסכם נערך מרצון חופשי של הצדדים; ההסכם נערך כדין. האישה הבינה את תכנו והוא נעשה מרצונה. מסקנה זו עולה משני הצהרות נפרדות של האישה ומהאמור בהחלטת בית-הדין שאישרה את ההסכם:
א. בהסכם הגירושין מיום הנ"ל עליו חתומים הצדדים נכתב: "הצדדים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם הטוב והחופשי, לאחר שהבינו את משמעותיו ואת תוצאותיו של הסכם זה". ההסכם הנ"ל חתום בסופו על-ידי שני הצדדים וכן מתנוססת חתימתם בכל עמוד להסכם. כך שלא יהיה הוגן והגיוני לומר כיום כי האישה לא חתמה על ההסכם מרצונה הטוב.

ב. בנוסף, בבקשת האישה עצמה מיום 04.07.04 {עוד קודם אישור ההסכם בבית-הדין} כתבה האישה בכתב ידה: "שמי {פלוני}. אני ובעלי חיים בנפרד, יש לנו שני ילדים. ברצוני לזרז את הגירושין. יש לנו הסכם שחתום מרצוננו וערוך בהסכמת שנינו, אבקשכם לזרז את הסכם הגירושין שנוכל לחיות בשקט".

כך שהיא עצמה מצהירה מרצונה החופשי ומיוזמתה כי ההסכם נחתם ונערך מרצון חופשי של שני הצדדים. ודבריה מדברים בעד עצמם. מכתב זה נכתב ביוזמתה של האישה משום רצונה לקדם ולזרז את הגירושין {"כדי שנוכל לחיות בשקט", לדבריה}, כך שלטעון כיום כי ההסכם נכפה עליה, הרי זה בגדר הטעיית בית-הדין.

ג. בפרוטוקול הדיון לאישור הסכם גירושין מיום 21.07.04 נאמר: "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תכנו ומבקשים מבית-הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק-דין", כך שאף בית-הדין השתכנע כי הצדדים ערכו את ההסכם מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ.

בא-כוח האישה טוען כי ההסכם נערך תחת לחץ וכפיה.

מבחינה עובדתית, בית-הדין דוחה טענה זו מכל וכל.

מהבחינה ההלכתית מצאנו בפוסקים רבים שאין מקום לטענה כי הסכם הגירושין נערך תחת לחץ על-ידי הצדדים, ואין בטענה זו כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם, כל עוד לא מסר הצד הנלחץ מודעה או אמירה בעת חתימת ההסכם שהוא נלחץ או הוכרח לחתום על הסכם זה.

בשו"ת ציץ אליעזר {חלק טז סימן נג} דן בעניין בעל שהעביר לאשתו בהסכם גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח בהסכם גירושין בסעיף ה היה כתוב: "כל זכויות או תשלומים או תגמולין שיבואו בגין הבן המנוח יעברו לזכות האישה", ונשאל האם רשאי הבעל לאחר-מכן לחזור מהסכמתו.

והסיק שם שאינו יכול לחזור בו, אף אם יטען שחתם באונס, משום שרצה כבר את הסכמת אשתו לגירושין, ותמורת סעיף זה ניאותה להתגרש. והוסיף בתשובתו כי המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין, ושם כתב כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב, ושוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך {אגב, עובדה זו בדיוק התרחשה גם בנסיבות דידן, כפי שצויין לעיל}.

באשר לטענה כי ההסכם אינו הוגן כלפי האישה, יש להשיב כי מעיון בהסכם הגירושין, לא מוכח כי האישה קופחה כל-כך בזכויותיה. ראשית, משמורת הילדים נקבעה אצל האישה. נקבעו מזונות סבירים שהאב התחייב לשלם לאם בעבור שני הילדים. עוד נאמר שם כי בשינוי נסיבות מהותי תהיה האישה רשאית לתבוע הגדלת מזונות. תכולת הדירה חולקה בהסכמה.

כפי האמור בהסכם, דירת המגורים תישאר בבעלות הבעל עד מותו, ועוד נאמר כי חלקה היחסי של האישה בדירה יעבור לילדים אם הבעל ימכור את הדירה בעתיד.

מנגד, הבעל לקח על עצמו את כל תשלום המשכנתא על הדירה. כן נאמר שם שלא יהיה ניתן למכור או להשכיר את הדירה עד הגיע הילדים לגיל 21. בנוסף, הבעל לקח על עצמו את האחריות לחשבון הבנק המשותף והאישה יצאה מהחשבון. כל אחד מהצדדים נשאר עם זכויותיו הכספיות. האישה ויתרה על כתובתה.

בית-הדין אינו מקבל את הטענה כי הוראות הסכם זה בהכרח מקפחות את זכויותיה של האישה, שהרי אי-חלוקת זכויות כספיות זהו דבר מקובל בהסכמי גירושין רבים {וראה בכתב ההגנה המקורי של הבעל לשעבר, סעיף 29, המציין כי אף לאישה היו זכויות ממקום עבודתה ואף הוא ויתר עליהם}.

אף הסיכום כי חלקה של האישה בדירה יעבור לבעל {ואם ימכור את הדירה זה יעבור לילדים}, יתכן והיה זה כנגד פירעון המשכנתא על-ידי הבעל. בנוסף, נראה מתנאי ההסכם שהאישה חפצה שתהיה לילדים קורת גג אצל אביהם, ויתכן וזהו פשר הסעיף הקובע כי הבעל לא יוכל למכור או להשכיר את הדירה עד הגיע הילדים לגיל 21 {וראה בכתב התביעה המקורי, סעיף 22, שם נאמר כי האישה ויתרה על חלקה בדירה לטובת שתי בנותיה}.

בנוסף, על-פי האמור בכתב התביעה, שוויה של הדירה ביקנעם היה 100,000 דולר, כך שלא היתה זו דירה יקרה במיוחד {בנוסף, בכתב ההגנה המקורי, סעיף 14, מכחיש הבעל לשעבר כי זהו אכן שוויה של הדירה}. גם ויתור האישה על כתובתה הוא דבר המקובל במרבית הסכמי הגירושין.
בא-כוח האישה מתבסס בכתב התביעה שלו על חוק החוזים לשם הצדקת טענתו לביטול ההסכם. ונשיב באותה מטבע. גם על-פי החוק יש לקבוע כי אין באמור כדי לבטל את ההסכם, ונפרט:

באשר לאפשרות ביטול חוזה על-פי טעות {סעיף 14 לחוק החוזים}, ראה דבריה של פרופ' שלו פגמים בכריתת חוזה - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה, תשמ"א), 47, שכתבה: "כדי להביא את בית-המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית-המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול". במצב הדברים כפי העולה מנסיבות תיק זה, בית-הדין לא שוכנע שבנסיבות מקרה זה קיימת עילה המצביעה על טעות או הטעיה בכריתת החוזה.

על-פי סעיף 18 בחוק הנ"ל, אחד התנאים הנצרכים לביטול חוזה מחמת עושק הוא: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל". בנסיבות תיק זה נראה כי אין תנאיו חורגים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, כמפורט לעיל.

בנוסף, ראה האמור ב- תמ"ש 23200/96 {שמואל שלם נ' אורנה שלם, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.98) - המובא בכתב ההגנה של הבעל}: "יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום-בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום-הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית-המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין".

ועוד, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי-סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על-ידי שני צדדים. יתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים.

הנתבע טען לא אחת כי התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר של חמש שנים, משכך דין התביעה להידחות. התובעת טוענת כי השיהוי היה רק בן שנתיים ימים.

בנוסף, היות ובא-כוח התובעת ביסס תביעתו על האמור בחוק החוזים, בית-הדין מעיר כי מחוק זה עצמו ניתן להסיק כי אין לבטל את ההסכם נשוא התביעה. ובכן, על-פי האמור בסעיף 17 לחוק החוזים אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע אודות כך: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

במקרה דנן, אף לגרסת התובעת, חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו {לפחות שנתיים} הכוללת טענת לחץ לחתימה על ההסכם. טענות התובעת להצדקת השיהוי אינן מתקבלות על דעתו של בית-הדין, שהרי אדם אשר נעשק כה קשה {כטענת האישה}, אינו ממתין זמן רב, אף לאור הנסיבות שבטענותיה.

נראה כי רק לאחר שהגיעה ביתה של התובעת לגיל 18 ורצתה האישה לתבוע מזונות נוספים עבורה, קיבלה ייעוץ מגורם כלשהו שיש באפשרותה להעלות גם תביעה של ביטול ההסכם, התביעה שלפנינו, בגין קיפוח בהסכם שנערך הנובע מויתורה של האישה על חלקה בדירה. נראה שהסיבה שלא תבעה זאת בתוך השנתיים הראשונות, היא משום שלא סברה שהיא קופחה מאוד בהסכם הגירושין, ואכן השיהוי בתביעה מצביע בעליל על-כך. הנחה זו פוגמת באופן ניכר בכנותה ובאמיתותה של התביעה דנן.

לאור האמור פסק בית-הדין כי טענת התובעת לביטול הסכם הגירושין מיום 21.07.04 נדחית, וההסכם הנ"ל בתוקפו על כל סעיפיו.

4. בקשת המבקש כי בית-הדין יבטל את ההסכם לשלום-בית שערכו הצדדים - הסכם שקיבל בבית-הדין תוקף של פסק-דין
בתיק מספר 22988-5 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(2), 3 (2012)} הגיש המבקש בקשה כי בית-הדין יבטל את ההסכם שערכו הצדדים, הסכם שקיבל בבית-הדין תוקף של פסק-דין.

הצדדים נישאו זה לזה בשנת 1985 ומנשואי הצדדים נולדו שלושה ילדים, כיום כולם בגירים. נישואי הצדדים עלו על שרטון והמבקש הגיש לבית-הדין ביום 26.06.05 תביעת גירושין. הצדדים הוזמנו והופיעו ביום 22.09.05 ובית-הדין החליט כי על הבעל לשקול שוב את עמדתו בעניין הגירושין, מאחר והאישה מבקשת שלום-בית.

בתאריך 06.01.06 חתמו הצדדים על הסכם שלום-בית, לפיו הדירה המשותפת תימכר בסך של 370,000$ ומסכום זה ישולמו כל החובות הרובצים על הדירה. מיתרת הסכום ירכשו הצדדים דירה ברובע הסיטי באשדוד, והאישה תישא בכל הוצאות הרכישה, לרבות מס רכישה, שכר-טרחת המתווך ועורך-הדין, מוצרי חשמל וריהוט.
בסעיף 7 בהסכם הנזכר נקבע כי הבית החדש ירשם על שם האישה בלבד, כאשר יתרת התמורה תעבור לחשבון נפרד שעל שם הבעל. עוד נקבע בסעיף 12 בהסכם כי האישה מוותרת על חלקה במונית משנת 2004 וכן על זכויותיה במניית תחנת המוניות {...} באשדוד, והכל כנגד ובתמורה לרישום הבית החדש שירכשו הצדדים, על שם האישה בלבד.

בתאריך 30.04.06 נתן בית-הדין נתן תוקף של פסק-דין להסכם זה.

והנה, כחמש שנים לאחר אישור ההסכם, בתאריך 22.12.10 הגיש בא-כוח המבקש תביעה לביטול הסכם שלום-הבית. לדבריו, אחר אישור ההסכם, בית-הדין הפנה את הצדדים לעו"ס בית-הדין על-מנת לחזק את שלום-הבית. במכתב שהגישה העו"ס לבית-הדין מיום 22.05.06 המליצה לצדדים לפנות לעורך-דין מטעמם שיסדיר את ענייני הזכויות והבעלות על הדירה בחוזה מסודר, וכן המליצה להזמין את הצדדים לעריכת הסכם שלום-בית בהתאם להסכמות שגיבשה.

לדברי בא-כוח המבקש, ממכתב העו"ס עולה כי הצדדים הסכימו לשנות ו/או להוסיף על הסכם שלום-הבית הראשון שאושר בבית-הדין. ובכלל זה הוסכם כי הבית ירשם אף על שם המבקש. לדבריו, המבקש לא רצה לחבל בשלום-הבית ולפיכך נמנע מללחוץ על המשיבה לרשום את הבית גם על שמו, דבר שכיום המשיבה מתנגדת לו מכל וכל, ונמצא כי החלק שביד המשיבה גדול בהרבה מהחלק שזכה בו המבקש.

זאת ועוד טען, כי המשיבה ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואין ולא עמדה בהסכם שלום-הבית, ואדרבה מעשיה מלמדים כי הסכם שלום-הבית אינו כן ונעשה רק כדי שהמשיבה תשיג את רישום הדירה על שמה.
לחלופין, ביקש בא-כוח המבקש לקבוע כי ההסכם היה תקף רק לתקופה בה חיו הצדדים בשלום-בית, אך מאחר ושלום-הבית לא צלח ההסכם בטל ומבוטל, ולפיכך הצדדים יתגרשו רק על-פי הסכם גירושין, שיחלק את המשאבים בחלקים שווים.

המשיבה טענה כי ההסכם הנזכר כולל בתוכו גם את חלוקת הרכוש בעת גירושין, מאחר והמבקש הימר והפסיד כספים רבים במהלך הנישואין, ומתוך דאגתה לקורת גג לה ולילדים נקבע בהסכם כי בתמורה שתתקבל ממכירת דירתם הקודמת תירכש דירה שתירשם על שמה בלבד, להבטחת המדור בכל מצב.

כנגד רישום הדירה על שמה, ויתרה המשיבה על חלקה במונית הרשומה על שם המבקש, וכן ויתרה על זכויותיה במניית תחנת המוניות {...} אשדוד, כמפורט בהסכם.

כמו-כן, המשיבה הכחישה את המיוחס לה בקיום מערכות יחסים מחוץ לנישואין, ולשאלת בית-הדין הצהירה כי אינה תובעת את כתובתה.

הצדדים חתמו על הסכם שלום-בית וקבלו זאת על עצמם בפני בית-הדין. בהסכם נקבע כי הדירה תרשם על שם האישה בלבד, והדבר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין במעמד הצדדים ביום 30.04.06.

והנה, אף שהעו"ס גיבשה עם הצדדים הסכמות אחרות ו/או נוספות על האמור בהסכם שאושר בבית-הדין, אך מאחר והצדדים מעולם לא חתמו על אותם ההסכמות, והסכמות אלו לא קיבלו תוקף של פסק-דין, לא בבית-הדין ולא בערכאה אחרת, לפיכך ברור הדבר שאין כוחם יפה לבטל את ההסכם שאושר בבית-הדין.

בא-כוח המבקש טען עוד כי הסכם זה כוחו יפה רק לתקופה בה בני הזוג היו מצויים בניסיון לשלום-בית, וגיבה את טענתו מהכותרת שבראש ההסכם 'הסכם שלום-בית'.

הסכם זה נעשה למרות רצונו של המבקש להתגרש וכפי שהצהיר בבית-הדין גם ביום עריכת ההסכם, ואף-על-פי-כן לא חשש המבקש לשמור ולעגן את זכויותיו בדירה כחוק. לדבריו רישום הדירה היה מותנה רק לתקופת הניסיון לשלום-הבית. היה על המבקש לדאוג שהדירה תירשם על שם שניהם, ומשלא עשה כן הדבר מלמד כי חלוקת הרכוש האמורה בהסכם, לרבות רישום הדירה על שם האישה הינם לכל מקרה ומצב.

ואף מגוף ההסכם יש ללמוד כי ההסכם סובב והולך על כל המצבים. שהרי בסעיף 4 מההסכם הנזכר נקבע:

לשם רכישת הבית החדש נדרש סך כסף נוסף בגובה 10,000$ אשר ישולמו באמצעות הלוואה בגין שיעבוד הבית (משכנתא), ואשר תשולם על-ידי הצדדים כל עוד ממשיכים בחייהם המשותפים. במידה ויעלו נישואיהם על שירטון והצדדים יחליטו להיפרד, תשולם המשכנתא על-ידי האישה.

הצדדים צפו בהסכם זה גם את הפרידה העתידית, אם וכאשר תהיה. פרידה זו תבוא לידי ביטוי בתשלום המשכנתא שעל הדירה, שתשולם מאותו המועד ואילך על-ידי האישה בלבד. אמנם הצדדים לא התייחסו בהסכם זה לגבי הדירה עצמה, מי יזכה בה במקרה של פרידה, ובאלו חלקים.
הדבר מלמד, כי הדירה הנזכרת אינה שנויה במחלוקת, וכי בכל מצב הדירה היתה ונשארה למשיבה. ומשכך, אין בסיס לטענת בא-כוח המבקש כי ההסכם הסדיר את ענייני הרכוש רק לתקופת נסיון שלום-הבית, ולא לתקופת הגירושין.

בא-כוח המבקש הגיש לבית-הדין לראשונה את תביעתו לביטול הסכם שלום-הבית רק ביום 22.12.10, וזאת רק כחמש שנים לאחר חתימת ההסכם שאושר בבית-הדין. אף שלדבריו כבר בשנת 2007 ובשנת 2009 גילה המבקש כי למשיבה מערכת יחסים נוספת, וכפי שצויין בכתב התביעה, ולמרות האמור, המבקש השהה את טענתו לביטול הסכם שלום-הבית.

נמצא כי אף המבקש הבין שאין לערב ולכרוך את פרשת ההסכם בשלום-הבית, וההסכם הנזכר כוחו יפה בין למצב של שלום-בית ובין למצב הפוך משלום-בית, ולפיכך נמנע מלתבוע את ביטול ההסכם, אף שכבר בסמוך לחתימת ההסכם ידע כי אין בבית שלום-בית.

בסעיף 6 להסכם נקבע כי האישה תישא בכל הוצאות רכישת הדירה לרבות מס רכישה, שכר-טרחת המתווך ועורך-הדין, מוצרי חשמל וריהוט. התחייבות זאת מלמדת כי אכן הדירה שייכת לאישה לבדה ולפיכך הוצאות רכישת הבית הושתו עליה, וכפי שנקבע בסמוך בסעיף 7 להסכם, כי הבית החדש ירשם על שם האישה בלבד.

בא-כוח המבקש צירף מסמכים המלמדים כי אף המבקש נשא בהוצאות הבית, ובכללם תשלומי מיסים לרשות המקומית. אך אין זה סותר להסכם הנזכר, שהרי בסעיף 9 מההסכם נקבע כי הוצאות הבית ישולמו על-ידי הצדדים בחלקים שווים, ובסעיף 13ב' נקבע כי במידה והאישה לא תעבוד ישא הבעל לבדו בהוצאות.

ובפרט שאף הקבלות שהגיש בא-כוח המבקש כתשלומים ששולמו על-ידי המבקש, חלקם נרשמו על שם המשיבה לבדה וחלקם נרשמו על שם שני בני הזוג.

בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי חלקה של המשיבה גדול בהרבה מהחלק שזכה בו המבקש, ומשכך יש לבטל את הסכם זה שאינו הסכם הוגן.

אמנם מדברי הצדדים נמצא כי דירת המגורים נמכרה בסך של 370,000$ ולאחר תשלומי החובות הרובצים על הדירה נותרו בידי הצדדים סך של 270,000$. הצדדים שילמו עבור הדירה שנרכשה ונרשמה על שם האישה סך של 205,000$ , ועל-פי האמור בסעיף 8 להסכם, יתרת הסכום בסך של 65,000$ הועברה לחשבון בנק נפרד שעל שם המבקש בלבד.

מעבר לסכום זה שקיבל המבקש, נקבע בסעיף 12 להסכם מיום 06.01.06 כי האישה מוותרת על חלקה במונית משנת 2004, וכן על זכויותיה במניית תחנת מוניות {...} באשדוד. האישה אף טענה כי הבעל זכה גם בשני מספרי מוניות אך הפסיד את כספו כתוצאה מהימורים.

משכך הם פני הדברים, אפשר שהצדדים הסכימו כי חלוקה זו הינה האיזון הנכון, המקיף והכללי, של כלל הנכסים שהיו בידי הצדדים. ואף לטענת בא-כוח המבקש כי ניתן יתרון בהסכם זה לטובת המשיבה, מה שלא מוכרח, מכל מקום יתכן שלאור הנסיבות וטענות האישה על נכסים נוספים שחלקם אבדו כתוצאה מהימורי המבקש, לפיכך הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תזכה בהעדפה מתקנת, ברישום הדירה על שמה.

מאחר והצדדים הסכימו לחלוקה זאת וקבלו זאת בקניין, והדבר אושר בבית-הדין, אין עיסקה זו שעשו הצדדים תלויה ועומדת בשלום-הבית ו/או הגירושין והצדדים הסכימו בשעתו, כי חלוקה זו הינה החלוקה הנכונה, שבנסיבות העניין גם שומרת על איזון הנכסים בחלקים דומים.

תמוהה טענת בא-כוח המבקש שטען כי לא יתכן שהמשיבה נשארת עם בית שערכו 1.8 מליון ש"ח והמבקש נשאר רק עם מספר המונית.

טענה זו אינה ממין הטענה, שהרי המשיבה מעולם לא קיבלה בחלוקת הרכוש 1.8 מליון ש"ח כנגד מספר המונית של המבקש. כל שקיבלה המשיבה הינו רק את הדירה שנרכשה בסך של 205,000$ בלבד וזאת כנגד מספר המונית והמניה בתחנת המוניות שזכה בהם המבקש, וכנגד יתרת התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בסך של 65,000 $ שהועברה למבקש. וכאמור, הצדדים הסכימו בשעתו, לאור הנסיבות, כי חלוקה זו הינה האיזון הנכון והראוי שביניהם.

כיום לאחר חמש שנים השביחה הדירה, באופן שערכה של הדירה עולה כיום על שווים של מספר המונית והמניה שזכה בהם המבקש, אך ברור הדבר שאין בכך כל טענה לטעון על חלוקת רכוש מחודשת, שהרי דירת המשיבה השביחה לה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין כי אין מקום לקבל את טענות בא-כוח המבקש, ולפיכך הסכם שלום-הבית שקיבל בבית-הדין תוקף של פסק-דין, שריר בריר נכון וקיים.
אשר-על-כן, דירת המגורים באשדוד שייכת למשיבה בלבד, ולמבקש אין כל חלק ונחלה בדירה.

5. הסכם גירושין ככלל לא ניתן להפרדה לחלקים, שכן טבעו של הסכם גירושין הוא שכל סעיפיו קשורים זה בזה
בתיק מספר 268538-5 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2012(2), 91 (2012)} הוגשה תביעה לביטול סעיף בהסכם גירושין שניתן בהסכמה ונתקבל בקאג"ס.

מדובר בבני זוג שהתגרשו ב- 03.02.08. בו ביום נכתב ונחתם הסכם גירושין ונעשה סידור הגט.

בסעיף ב' להסכם הגירושין נכתב:

"הצדדים מסכימים לסילוק כל התביעות ההדדיות הקיימות ביניהם בבית-הדין זה ובית-המשפט, הבעל ישלם לאישה לאחר הגט סך 1,350 ש"ח לחודש מדי חודש בחודשו, בכל 04 לכל חודש, לכל ימי חייה. ודין חוב זה לצורך גבייתו כדין מזונות."

עתה עותר הבעל בפני בית-הדין לביטול סעיף זה מכמה טעמים. מנגד, האישה מתנגדת.

טענות הבעל הם כי עקב שינוי נסיבות מהותיות הנובע מכך כי עם חלוף הזמן, גילו הגבוה {כבן שמונים} של המבקש, מצב בריאותי, הוצאות שגדלו והכנסות שלא נשתנו, הביאו את המבקש למצב בלתי-אפשרי שבו הוא הגיע לעוני משווע ואין לו די למחייתו.
הסכם גירושין ככלל לא ניתן להפרדה לחלקים, שכן טבעו של הסכם גירושין הוא שכל סעיפיו קשורים זה בזה.

אין ספק כי עיקרו של הסכם גירושין הוא גירושין וממון, ומיד עם סידור הגט מתבצע חלקו העיקרי של ההסכם. ומשכך כמעט שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, אלא-אם-כן היתה הטעיה של אחד הצדדים בזמן עריכת ההסכם.

ולכאורה די בטענה זו כדי לדחות את בקשת התובע, שהרי רצונו היה להתגרש, וזאת מאחר שהכיר אישה אחרת, וחי עמה שנים רבות בעודו נשוי. אם-כן משהסכימה האישה לקבל את גיטה וקיבל המבקש את מבוקשו, שוב לא יכול לחזור בו מלקיים את חלקו בהסכם.

חלק משמעותי מהקניין הוא גמירות-דעת, דהיינו החלטה סופית ומוחלטת לבצע את מעשה הקניין. וכל מעשי הקניין השונים הם רק מביעים את גמירות-הדעת של הצדדים. והסיבה שיש סוגי קניין שונים היא כיוון שלגבי כל סוג של דברים יש דרך מקובלת להביא את גמירות-הדעת לקנותם.

המבקש עותר לבטל סעיף ב' בהסכם הגירושין ממספר טעמים:

(א) מצבו הכלכלי של המבקש - לטענתו, הכנסותיו לא השתנו, ומנגד כוח הקניה של הכנסותיו ירד עקב יוקר המחיה בארץ.

(ב) הוצאות בעבור שכר הדירה שלו כ- 2,400 ש"ח אשר לא היו לו כאשר הוא חתם על הסכם הגירושין.

(ג) תרופות אשר הוא נצרך לקנותם ואינם בסל הבריאות.
(ד) כמו-כן, יוקר הכלכלה של קניית המזון.

(ה) לאור המסמכים הרפואיים וסיכומי המחלה עולה כי המבקש סובל ממחלות רבות, ולא רק בגלל עיוורונו אלא סובל הוא גם ממחלת לב ומתאשפז לעיתים קרובות.

ומנגד, טוענת המשיבה כי א) כאשר הצדדים התגרשו הבעל קיבל מחצית מזכויות הדירה שהיתה נמצאת על הקרקע אשר היתה ברשותם. ולאמיתו-של-דבר, המבקש קנה יחד עם הפילגש שלו את מחצית הדירה אשר היתה רשומה על שם המשיבה. כך שבידי המשיב בית שיש לו זכויות במחציתו. זכויות המבקש מסתכמות בכ- 1,100,000 ש"ח.

המבקש החליט להעביר את חלקו בדירה על שם פלגשו במתנה, העברה ללא תמורה, וזאת כדי שלא יוכלו להטיל עיקול על חלקו. ועתה מלין כי אין בידו כסף לשכירות.

בידי המבקש ממון רב ואף שהעבירו לפילגש, מכל מקום זאת עשה מרצונו הטוב ועליו לשאת בתוצאותיו וכי לא ידע שאם יתן "מתנה" יצטרך לשכור בית ולחפש היכן לגור? היתכן כי אדם יבריח נכסים על-מנת שלא לשלם חובות, לכן "ישתה בעציצו" וישלם חובותיו.

המבקש הודה כי הכנסותיו לא נשתנו אלא שבמו ידיו לא שילם חובותיו למזונות אשתו על-פי ההסכם בזמנו עד שצבר חוב הוצל"פ, ובידו העביר ללא תמורה את מחצת הדירה אשר היתה בידו.

יוצא מכך כי מצבו הכלכלי של המבקש לא נשתנה. ואם נשתנה במעט בגלל יוקר המחיה, הרי זה דבר צפוי ושכיח ועליו היה להתנות, ומשלא התנה הרי נשאר חיובו עליו.

בא-כוח המבקשת טען כי מרשו הינו כבר בן שמונים שנה ואינו מסוגל לעבוד וסובל ממחלות רבות ולא רק מעיוורון, אלא סובל גם ממחלת לב ובעיות וליקויים בתחום האורטופדי. טענה זו אינה מובנת. הרי הגם שהוא חולה, הרי זה לא משפיע על אשר הוא מקבל מקצבת פנסיה ומל"ל. הרי לא מדובר באדם שצריך לעבוד. כל הכנסותיו הינם כפי שהיו מאז ומתמיד, בין אם הוא עובד או בין שהוא חולה.

מלבד זאת, טוען בא-כוח האישה כי כבר בכתב הגנתו שהוגש בשנת 1999 על-ידי המבקש עצמו כתב כי: "הנתבע הינו פנסיונר כבן שבעים שנה ואינו מסוגל לבצע עבודות פיזיות".

כמו-כן, הטענה כי הוא כבד ראיה - הרי כבר משנת 2004 הוגש אישור עיוור.

במקרה דנן טען המשיב שקיבל חצי מליון ולאחר-מכן אמר שבזבז את הכסף על חמישה עורכי-דין. אולם מיד הוציא בא-כוח האישה את החוזה שבו כתוב כי העביר לפילגשו את חלקו בדירה ללא תמורה. הרי שהמבקש הוחזק כפזרן ושוב לא יכול לומר שבזבז את הכסף, שהרי השטר מוכיח שהעביר את חלקו לא תמורה לידועה בציבור, וזאת עשה על-מנת שלא יוכלו לעקל את חלקו בדירה בהוצל"פ בגלל חובות שהוא חב לגרושתו.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי תביעת המשיב נדחית.

6. מקום בו עברה תקופת זמן שבו הצדדים לא טענו לבטלות ההסכם, ולאחר שההסכם ברובו התקיים, אין מקום לתבוע את בטלות ההסכם
בתיק מספר 872361-3 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2012(4), 139 (2012)} הוגש ערעור על החלטות בית-הדין האזורי מיום 07.04.10 אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים.

לטענת המערערת אין תוקף להסכם הגירושין שכן הלה לא אושר בפני בית-הדין כנדרש, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, סעיף 2:

"2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לעניני משפחה {להלן: "בית-המשפט"} או בית-הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג {להלן: "בית-הדין"}, וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית-המשפט או בית-הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

לטענת האישה הסכם זה אושר על-ידי בית-הדין ללא נוכחותם באולם בית-הדין, וללא שהצדדים דיברו עם אחד הדיינים, ועל-כן לדעתה ההסכם בטל.

האישה מוסיפה וטוענת כי הליך זה נעשה בצורה לקויה מאחר שהבעל שילם 200 ש"ח לפקיד כלשהו שסידר עבורו את קיצור ההליך.

לעומת טענות אלו, לדבריו של בא-כוח הבעל יש לקבוע כי הסכם הגירושין שריר וקיים. דבריו אלו נתמכים הם בשתי טענות. האחת, העובדה כי הגט ניתן בפועל על-סמך הסכם גירושין זה, ומשחלק מההסכם בא לידי ביצוע, שוב אין מקום לביטולו. ובנוסף, לדבריו יש מקום לקבוע כי גם אם אין תוקף להסכם מכוח חוק יחסי ממון, הרי שעדיין יש תוקף להסכם מכוחם של דיני החוזים.

ב- 25.12.11 התבקשה תגובתו של הדיין אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים. בתגובתו כותב הדיין, כי להסכם הגירושין יש תוקף, שכן פרשנות האמור בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון לגבי כך שבית-הדין נוכח כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, אינה בהכרח כי על הצדדים להופיע בפני בית-הדין, ובית-הדין יכול להגיע למסקנה זו בין השאר על-סמך חומר שהוצג לפניו או על-סמך שאלות שנשאלו הצדדים על-ידי סופר הדיינים.

קיים קושי מסויים בקבלת גישה זו, חוק יחסי ממון קובע כי באשרו הסכם ממון על בית-הדין להיווכח כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. הוראה זו באה על רקע יחסים מורכבים ועדינים הקיימים בין בני זוג, כאשר מתן אפשרות להגעה להסכם ביניהם עלול להביא לידי קיפוחו של הצד החלש.

כלשון בית-המשפט העליון ב- ע"א 4/80 חנה מונק נ' אוסקר מונק {פ"ד לו(4), 421 (1982)}:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא-אם-כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם."

אף שהערכאה המאשרת את ההסכם אינה אמורה לבדוק את תוכן ההסכם, התנה החוק האזרחי את אישור ההסכם בכך שערכאה שיפוטית תשקול ותקבע כי מדובר בהסכם שנעשה על דעת הצדדים - קרי: בהסכמה ובהבנת התוצאות. ברור כי שיקול-דעת זה נעשה בדרך-כלל לאחר ראיית הצדדים וחקירתם בהתאם לשיקול-דעתו של הדיין, כדי לוודא כי אכן מדובר בהסכם אשר משקף את רצונם ודעתם החופשית של הצדדים.

לעניין זה מצריך החוק האזרחי את שיקול-דעתו של בית-הדין, היינו לא מדובר בהעברת אינפורמציה או שאלת שאלות פורמאליות גרידא שיש לשאול קודם אישור ההסכם, אלא שעל בית-המשפט לנתח את התשובות המתקבלות ואת צורת אמירתם כדי להבין נכוחה כי מדובר בהסכמה חופשית של הצדדים. משכך, ברור כי דברים אלו אינם יכולים להתבצע על-ידי סופר הדיינים. כבודו של הלה במקומו מונח, אולם לכלל דיין לא הגיע, ואין החוק מאפשר על דרך הכלל להסתמך על שיקול-דעתו לעניין אישור הסכם ממון.

למרות האמור, יש מקום לדון בטענת האישה כי הסכם הגירושין בטל עקב הפגם שדבק בהליך האישור, וזאת משני טעמים.

הטעם הראשון נוגע לשאלה העקרונית בדבר תקפותו של הסכם ממון שלא אושר בבית-משפט. דבר ברור הוא שככל הנוגע לחוק יחסי ממון, אין תוקף להסכם שכזה. אלא שעדיין יש מקום לכבול את הצדדים להתחייבויות ההדדיות שהוסכמו בחוזה מכוח חוק החוזים הכללי שאינו מצריך אישורו של בית-משפט {גישה זו גובשה ב- ע"א 486/87 מנשה אבידור נ' לירון אבידור, פ"ד מב(3), 499 (1988)}.

לעומת-זאת, בפסקי-דין אחרים נקבע כי אין תוקף חוקי להסכם שלא קיבל את אישורה של ערכאה שיפוטית {ראה בע"א 490/77 דוד נציה נ' עליזה נציה, פ"ד לב(2), 621}.

ב- ע"א 151/85 {יעקב רודן נ' ארז רודן, פ"ד לט(3), 186 (1985)} האריך בית-המשפט לקבוע כי במקום בו עברה תקופת זמן שבו הצדדים לא טענו לבטלות ההסכם, ולאחר שההסכם ברובו התקיים, אין מקום לתבוע את בטלות ההסכם. דברים אלו סומך בית-המשפט על חובת תום-הלב, ועל הצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, במקום שנראה שהצדדים פעלו על-פי ההסכם ולא טענו לבטלותו אין מקום לעורר בשלב מאוחר טענות בדבר בטלותו המשפטית.

יש הבדל רב בין הסכם אשר בא להגדיר מבחינה ממונית את זכויות הצדדים לבין הסכם גירושין, שכן הראשון יכול שיתפרש על פני תקופת זמן ארוכה בעוד השני מוגבל לזמן סידור הגירושין בין בני הזוג.

בנוסף, יש הבדל רב בין ענייני ממון בהם עדיין ניתן להחזיר את המצב לקדמותו על-ידי שיפוי לבין ענייני אישות בהם התמורה שניתנה אינה הדירה, ואין אפשרות להחזרת המצב לקדמותו.

משכך נראה כי לגבי הסכמי גירושין הכוללים בתוכם הסכמה לגירושין מצד הצדדים, אין מקום לשמוע טענות משפטיות כלפי הסכם הגירושין בשעה שבני הזוג אימצו את ההסכם והתגרשו על פיו. שהרי אם אכן אחד הצדדים סבור כי קופח או כי ההסכם לא נעשה כדין היה צריך לעמוד על זכותו טרם הגט ולא לקבל את תמורת ההסכם, ורק אחר כן להעמיד את הצד השני בפני תביעה חדשה לביטולו.

נראה כי אין מקום להורות על ביטול ההסכם. כאמור, מדובר בהסכם אשר נחתם בין הצדדים וזאת לאחר שברור היה להם כי הגיעו לסוף דרכם המשותפת. לא נמצא ביסוס לדברי האישה כי ההסכם נכפה עליה בצורה כלשהי, ואדרבא מהמסמכים שצורפו לתיק עולה תמונה מאוזנת לגבי פרידתם של בני הזוג.

ואכן, הוגש תצהיר מטעם עורך-הדין בפניו חתמה האישה על ייפוי-כוח להעברת הדירה, ובו הוא מצהיר כי שוחח עם עורך-דינה של האישה טרם חתמה על ההסכם, וזה הבהיר כי ההסכם נעשה לרצונה של האישה, וכי האישה היתה מודעת למשמעות ההסכם ולתוצאותיו.

בני הזוג הגיעו בהסכמה לשעריו של בית-הדין וביקשו לאשר את ההסכם. לאחר שזה אושר פתחו תיק משותף לסידור גט, שבוצע כמה ימים לאחר-מכן. לאחר הגירושין העביר הבעל את החובות על שמו כמוסכם, הילדים עברו למשמורת האם כמוסכם, והדירה נרשמה על שמו של הבעל כפי שהוסכם.

רק לאחר כשלושה חודשים פנתה האישה לבית-הדין וביקשה את ביטול ההסכם. נראה כי יש לבחון את חובת תום-הלב בהתבסס על חלקי ההסכם שקויימו מחד גיסא ועל השתהותה של האישה ביחס לפרק הזמן שנדרש לקיום ההסכם מאידך גיסא; ומאחר וכן, יש לקבוע כי אין מקום לביטול ההסכם.

אישור הסכם ממון בפסק-גירושין אינו מצריך שהמאשר ייווכח תחילה באותם הדברים שהותנו באישור הסכם ממון על-ידי בית-המשפט.

חוק החוזים (חלק כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף 14 דן בביטול עקב "טעות" של המתקשר; סעיף 15 דן בביטול עקב "הטעיה"; סעיף 17 דן בביטול עקב "כפיה"; סעיף 18 דן בביטול עקב "עושק"; סעיף 20 קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

במקרה דנן, המערערת השתהתה למעלה משלושה חודשים עד שהעלתה טענה כנגד ההסכם. בכל התקופה הזו כבר לא היתה נתונה תחת מרותו של המשיב {הבעל} ולא היה לה לחשוש מפניו, ובכל זאת לא העלתה טענות לביטול ההסכם.

יתר-על-כן, בפרק זמן זה היא אף פעלה בהתאם להסכם. יש כאן חוסר "תום-לב" מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.

ב- בג"צ 566/81 {אליהו עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואחרים, פ"ד לז(2), 1, 9 (1982)}, נאמר:

"... סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום-לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לעניין חיובים וזכויות המוענקים על-פי דין - ולא מכוח תנאי חוזה - כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית-הדין הארצי, תק-על 80(3), 987 (1980))."

נוטריון מנוע מלאשר הסכם כשבני הזוג אינם ניצבים בפניו, ואילו ערכאה שיפוטית רשאית לעשות כן.

גם בתי-המשפט נוהגים באותה דרך כאשר יש לאשר הסכם שאחד הצדדים אינו בארץ, והוא מיוצג על-ידי בא-כוחו.

לולא היו בתי-הדין ובתי-המשפט נוהגים כך, היו נותרות מאות עגונות ללא סיכוי לקבל גט. שכן ללא אישור ההסכם, לא היה ניתן לשכנע את הבעל לתת את הגט. וכבר היו מקרים ששלוחי בית-הדין הגיעו במסירות נפש לאסירים בבתי כלא ברחבי העולם, ובמדינות נידחות שזו היתה הדרך היחידה להציל את האישה מעגינות.

כאשר המחוקק קבע את הנוהל לאישור הסכם, כוונתו לנוהל שיש לנהוג במצבים רגילים.

נושא גירושין בטבעו טעון מאוד מבחינה רגשית לשני הצדדים, וכאשר יש רצון טוב לסיים את ההליך בהסכמה, חשוב מאוד שלא לדחות את הדיון, כי הדחיה עלולה לטרפד את כל ההסכם.

בעניין החשש לגט מוטעה כתוצאה מהפרת הסכם, ראה פסק-דין של בית-הדין הגדול {תיק 7009-24-1 כ.נ. נ' כ. ר. (לא פורסם, 22.01.06)} בו נאמר כדלקמן:

"אם ההנחה שההסכם פגום מבחינה משפטית או הלכתית נכונה, כי אז הבעל הוטעה לחשוב שהשיג את מבוקשו בהסכם ולמעשה לא השיג דבר. במקרה כזה כל מתן הגט היה בטעות כולל אמירתו שנותן את הגט 'ללא תנאי'. כי גם אמירה זו היתה בטעות כמו כל הגט. או שמא סבור שכבר נתקיים תנאו בכריתת ההסכם ולכן אמר 'בלי תנאי', אבל אם ההסכם אינו תקף אין בביטוי בלא תנאי שום משמעות."

לאור האמור, פסק בית-הדין כי הערעור נדחה.









7. ביטול הסכם גירושין הן משום שהצדדים חזרו לשלום-בית אחר חתימת ההסכם והן משום היותו הסכם מקפח והן משום שיש ספקות רציניים בכשרותו המשפטית של הבעל בעת שחתם על החוזה
בתיק מספר 843879-1 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(1), 93 (2013)} הוגש ערעור על החלטת בית-הדין האזורי מיום 12.01.11.

הצדדים פנו לבית-הדין האזורי בבקשה לאישור הסכם גירושין. הסכמתם לגירושין מובנת בנסיבות שהיו באותה עת, אך הוויתור של הבעל על כמעט כל רכושו, אינו מובן.

לאחר אישור ההסכם, המתח הלך והחריף עד הרחקת הבעל מהבית. בחודש יוני 2008 הבעל חזר הביתה, ומאז האישה טיפלה בו במסירות ובנאמנות עד הגירושין. האישה לא היתה מעוניינת בגירושין עד המחצית השניה של שנת 2010. הבעל באותה עת כבר לא היה יציב מבחינה נפשית ורגשית, והתעניין בעיקר בסכום הכסף שיקבל מדי יום להוצאותיו השונות שכללו בעיקר סיגריות. האישה מונתה לאפוטרופסית רק ביום 02.07.09.

בית-הדין האזורי מנמק את החלטתו בכך שהצדדים חזרו לשלום-בית. אך יש להעיר על-כך. ראשית, קשה להגדיר את המצב בין הצדדים כחזרה לשלום-בית. מצבו המנטאלי והקוגניטיבי של הבעל באותה עת היה קשה, והטיפול של האישה בו דמה יותר לטיפול באדם סיעודי מאשר להשלמה בין בני זוג שחפצים בשלום-בית.

שנית, וזה העיקר, הצדדים הסכימו בבית-הדין לחזור לשלום-בית. ובית-הדין כתב בהחלטה: "להשאיר בשלב זה את תוקף הסכם הגירושין שניתן על-ידי בית-הדין בעבר, אולם למנוע מהאישה ומהבעל מלפעול לפיו בפועל ללא הסכמה משותפת עד אשר יבורר בעתיד אם ישתנו הנסיבות שבו יידרש בית-הדין להטיל צו עיקול על כל נכס הרשום ע"ש מי מהצדדים...". משמעות הדברים שהסכם הגירושין קיים אבל נכנס להקפאה עד אשר ישתנו הנסיבות, שאז יידרש בית-הדין להטיל עיקול וכו'. הרי שהצדדים לא ויתרו על הסכם הגירושין, אלא רק הקפיאו אותו כדי לתת הזדמנות לשלום-בית, שלא צלח לבסוף.

ב"כ האישה טען שהבעל ביקש לאכוף את הסכם הגירושין, אך אין כל אסמכתא לכך.

כמחצית השנה לאחר שהבעל חתם על הסכם זה, עבר הסתכלות פסיכיאטרית, ובמסקנתה נכתב שהוא אינו כשיר לעמוד לדין ולא אחראי למעשיו. סגן הפסיכיאטר הראשי תיאר מספר חודשים לאחר-מכן את מצבו של הבעל מזה שנה וחצי האחרונים. אדם כזה אינו יכול לחתום על הסכם משמעותי כל-כך שמעביר את כל זכויותיו לאשתו.

בנוסף, גם אם הבעל היה בדעתו יש מקום לבטל את ההסכם מן הטעם שמדובר בהסכם הברחת נכסים. הבעל העביר את כל אשר לו לאישה ולילדים, וגם קורת הגג שהאישה הסכימה בטובה להשאיר לו, לפי ההסכם תהיה רשומה על שמה והרי זה כגילוי מפורש על דבר ההברחה.

נוסיף שבסעיף 15 להסכם הגירושין נכתב שהצדדים מבקשים שבית-הדין יאשר את ההסכם לפי הוראות כל דין. משמע גם לפי האמור בחוק החוזים. לכן עלינו לעיין האם יש תוקף להסכם לפי החוק האזרחי. ובעניין זה אין ספק שההסכם בטל. משום שלפי הפרשנות המקובלת של סעיף 18 בחוק כאשר אדם נמצא במצב של חולשה נפשית או גופנית, וחותם על הסכם שהוא גרוע מבחינה אובייקטיבית, ויש חשש של ניצול מהצד השני, יש לבטל את ההסכם. נראה שבמקרה זה התקיימו כל התנאים האמורים ולכן יש להורות שההסכם בטל.

לאור כל האמור יש לדחות את הערעור ולקבוע שההסכם בין הצדדים בטל.

אין כל ספק בכך שיש לבטל את ההסכם בגלל חזרת הצדדים לשלום-בית.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי יש לדחות הערעור.

8. סמכות בית-הדין לדון בתביעה לביטול הסכם גירושין שאושר בבית-הדין
בתיק מספר 100749-5 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(1), 101 (2013)} אישרו הצדדים, אשר הינם גרושים, את הסכם הגירושין בבית-הדין הרבני ב- 8 ביולי 2010. האיש הגיש תביעה לביטול סעיפים בהסכם הגירושין, ואילו האישה טענה לחוסר סמכות של בית-הדין הרבני בשאלת ביטול סעיפי ההסכם. כמו-כן, מסבירה עורכת-הדין אירית רייכמן, היא הגישה תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה לאכיפת הסכם הגירושין.

בית-הדין קובע כי הסמכות לדון בתביעה שאושרה בבית-הדין שייכת לבית-הדין. לחיזוק טענותיו, הוא הפנה ל- בג"צ 1607/11 {פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.12)}, אשר עניינו ביטול הסכם גירושין בשל בקשה להגדלת מזונות. שם, נקבע על-ידי השופטת נאור שתביעה לביטול הסכם בין בני זוג שאושר על-ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק-דין, תוגש לאותה ערכאה שאישרה את ההסכם.

בית-הדין לא מצא הבדל בין תביעה לביטול כל הסכם הגירושין לבין ביטול חלקי בלבד, והוא מסתמך על פסק-דין בבית-הדין הרבני בחיפה שבו נפסק שלבית-הדין הרבני סמכות לדון בביטול או בשינוי הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק-הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו במתן צו ולמנות כונס נכסים לביצוע פסק-הדין כשמתעורר צורך מיוחד.

למעשה, ההחלטה של בית-הדין מבוססת על פסק-דין שניתן בבית-המשפט העליון ב- בג"צ 566/81 {אליהו עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2), 1 (1982)}, בו נקבע כי משהוסד והוסכם נושא דירת המגורים כדת וכדין בהסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-הדין, נתונה סמכות השיפוט בידיו - גם אם עולה סוגיה זו לאחר מתן הגט.

בית-הדין קובע שיש לראות את התביעה כתביעה לאכיפה על-פי סעיף 7א לחוק בתי-דין דתיים ולדון בגדרי אותו סעיף. בית-הדין מפנה לפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בתל אביב 30641-64 פלונית נ' פלוני: פסק-הדין המאשר הסכם גירושין או פשרה אליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסויימת מפסק-דין "רגיל", משום שהוא מורכב מחלק הסכמי {הסכם בין בעלי הדין} ומחלק שיפוטי {החלטת בית-הדין שנתן להסכם תוקף של פסק-דין}.

לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין שמאשר הסכם גירושין, כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בו או אוסר עשייתם, גם אם המעשים לא מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים, כמוהו ככל פסק-דין אחר, הוא ניתן לאכיפה בהליכי בזיון.
לאור כל האמור, קבע בית-הדין הרבני כי כאשר בית-הדין הרבני אישר הסכם, הוא קנה סמכות לדון בכל שאלה ובעיה שתעלה בגין הסכם זה.

9. כיוון שהבעל הגיש תביעה לבטל את הסכם הגירושין רק אחר זמן רב, מוכח שהוא למעשה הסכים להסכם הגירושין, רק אחר-כך הוא התחרט מהסכמתו, והגיש תביעה לבטל את ההסכם
בתיק מספר 534816-5 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(4), 51 (2013)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין מיום 18.05.11 ולביטול פסק-דין מיום 29.05.11 שנתן תוקף להסכם זה שבין הצדדים.

הצדדים התגרשו ביום 29.05.11.

בית-הדין לא התרשם כי קיימת הוכחה ברורה לכך שהבעל לשעבר, התובע, לא היה בעל כושר שיפוט ראוי בעת עריכת הסכם הגירושין מיום 18.05.11 ובעת מתן תוקף של פסק-דין להסכם זה נשוא התביעה.

אכן, אין ספק כי נסיבות טרגיות ומצערות הובילו משפחה זו למצב קשה - התמודדות עם פציעה קשה של אבי המשפחה. כן אין ספק כי פגיעתו של התובע היתה קשה, והיא השאירה בו אותותיה הקשות עד עצם היום הזה. ברם, מעבר לפגיעה המוטורית וההתנהגותית אשר אף מוכחת וניכרת לעין, אין הוכחה כי אף קיימת פגיעה בכושר השיפוט של הבעל לשעבר המצדיקה ביטול הסכם.

ידוע שקיימים גדרים הלכתיים וכן משפטיים לשם הגדרת אדם כשוטה וכבעל מגבלה לשפיטה סבירה, אולם בנסיבות תיק זה, לא הוכח כי התובע לוקה בבעיה זו לשם הקביעה הנ"ל.

הסכם הגירושין נשוא התביעה אינו כה לא סביר, אף בהתייחס לגובה המזונות שנפסקו {6,000 ש''ח עבור 3 ילדים או 5,000 ש''ח לשני הקטינים לאחר בגרות הגדול}, לאור העובדה כי נפסקו לתובע דמי נכות {פיצויים} עתידיים בסך גבוה, יותר מ- 10,000 ש''ח לחודש.

אף הסעיף המשמעותי השני באשר לחלוקת שתי הדירות, אינו נראה כסעיף לא סביר המקפח זכויות. לא נשמעה טענה כי קיים הפרש גבוה בין שווין של שתי הדירות המעורר תהיות, וביחוד לאור העובדה שהאישה והילדים גרו בדירה השניה.

בפרוטוקול בית-הדין מיום 29.05.11 {אישור הסכם גירושין על-ידי דיין יחיד מדייני הרכב דנן} נאמר:

"הופיעו הצדדים ומצהירים שברצונם להתגרש זה מזו ומציגים הסכם גירושין. הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תכנו ומבקשים מבית-הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק-דין. הצדדים הסכימו שהדיין הח"מ ידון בעניינם, ויתן תוקף של פסק-דין להסכם המצורף."

נוסח זה מופיע בכל אישור הסכם בו לא התרשם בית-הדין כי קיימת בעיה בשיפוט וגמירות-דעת או בחיסרון בהבנת הצדדים. כך שבית-הדין התרשם שהתובע הבין את משמעות ההסכם. בנוסף, בית-הדין אף דן עם הצדדים על סעיפי ההסכם השונים, ביצע תיקונים נדרשים בכתב יד, ושני הצדדים חתמו ליד התיקונים שבוצעו.

במקרה דנן הוגשה בקשה משותפת לגירושין, מיום 15.05.11, החתומה על-ידי שני הצדדים, כך שנראה שהתובע הבין את משמעות ההליך לאישור הסכם גירושין.

ואמנם, בין הצדדים נערך הסכם ראשון מיום 15.05.11, שלושה ימים טרם מועד ההסכם השני, ובו הדירות לא מתחלקות בבעלותן, רק חלוקת שימוש, וכן אין בו התחייבות על מזונות ילדים כלל, אך מכיוון שהסכם זה {הראשון} למניעת מזונות ילדים באופן גורף, אינו סביר, יתכן והצדדים ערכו הסכם אחר, הוגן יותר, והתובע הסכים לחתום על ההסכם השני.

הסכם הפשרה שנערך בין התובע והנתבעת לבין חברת הביטוח, מקנה לשני הצדדים את הפיצוי שנקבע {או בלשון ההסכם, "תביעות התובעים.. לרבות תביעות מיטיבים למיניהם"}, כך שכל טענה בדבר גזלת סך הפיצוי מהתובע כהוכחה לחוסר כשרות שיפוטית, אינה מדוייקת. בנוסף, מהפירוט של הנתבעת באשר לשימוש בכספים, נראה כי רובם או כולם הלכו לצרכים משפחתיים או לצרכים אישיים של התובע.


ד"ר סטורל משה, אישר כי למרות שכתב שהתובע סובל מבעיות של הזיות ראיה קשות ופגיעה מוחית, התובע מבין את מצבו ומסוגל מבחינה שכלית לנהל את רכושו ואינו נזקק בשלב זה לאפוטרופוס.

אף בעת סידור הגט, הבין הדיין מסדר הגט כי הבעל שפוי בדעתו ומבין מה משמעות ותוצאות פעולותיו בהתאם לכללי ההלכה הנדרשים, שהרי בלא זה, לא היה מאפשר סידור הגט.

לאור כל האמור, בית-הדין לא מצא הוכחה מספקת להצדקת טענת התובע כי בעת חתימתו על הסכם הגירושין נשוא תביעתו או בעת אישור ההסכם בבית-הדין הוא לא היה בעל כושר שיפוט לקבלת החלטות, בהתאם להגדרות ההלכתיות או המשפטיות, וכפי המפורט לעיל.

כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק-דין. וראה בעניין זה אף פסק-דין בית-הדין הרבני טבריה, תיק 814807/3, שם כתבו בעניין דומה:

"ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שלפנינו הסכם גירושין בר-תוקף עם פסק-דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו."

ממילא, לאור העובדה כי בית-הדין לא מצא הוכחה מספקת להצדקת טענת התובע כי בעת חתימתו על הסכם הגירושין נשוא תביעתו ובעת אישורו הוא לא היה בעל כושר שיפוט לקבלת החלטות, לא נמצאה הצדקה לביטול הסכם הגירושין מיום 18.05.11 ופסק-הדין לאישורו מיום 29.05.11.

כנגזרת מכך, יבוטל הצו לעיכוב ביצוע פסק-דין הנ"ל, שניתן ביום 04.06.13.
בית-הדין מציין כי העדר חותמת "התקבל" על ההסכם הראשון מיום 15.05.11 היא משום שעל הבקשה המשותפת מיום זה לגירושין ישנה חותמת "התקבל", ואין מחתימים את כל המסמכים, אלא רק את העמוד הראשון המוגש בבקשה.

בית-הדין לא מצא הצדקה לביטול הסכם הגירושין מיום 18.05.11 ופסק-הדין לאישורו מיום 29.05.11.

כנגזרת מכך, יבוטל הצו לעיכוב ביצוע פסק-דין הנ"ל, שניתן ביום 04.06.13.

10. כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק-דין
בתיק מספר 582278/6 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(1), 88 (2014)} הוגשה תביעה לאכיפת הסכם גירושין וכן תביעה לביטול הסכם גירושין.

בכתב התביעה הראשון של התובעת מיום 21.08.13 שכותרתו "הבהרת הסכם ומתן הוראות", נאמר כי הצדדים פעלו על-פי הסכם הגירושין ופנו לקבלת חוות-דעת אקטואר, אך בהסכם לא נאמר כיצד יפעלו הצדדים עם קבלת חוות-הדעת ולא נעשה בעניינה דבר.

כן נטען שאין בהסכם הגירושין התייחסות באשר למועדים שבהם על הבעל להעביר לאישה את הכספים המגיעים לה בהתאם לדו"ח האקטואר, והכספים לא הועברו לתובעת.

הדיון נקבע בגין תביעה זו.
ברם, ביום הדיון, 07.01.13, הוגשה על-ידי התובעת תביעה נוספת לביטול הסכם גירושין הנ"ל וביטול פסק-הדין שניתן בגין אישורו. בכתב התביעה נטען כי הנתבע פעל שלא בתום-לב, פעל בעושק ובמרמה כלפי התובעת כשהחתים אותה על הסכם המנשל אותה מזכויותיה.

כן נטען שבעת עריכת ההסכם האישה לא היתה מיוצגת, בעוד הבעל היה מיוצג. נטען כי בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים, יש לבטל את ההסכם מחמת טעות, משום שהנתבעת חתמה על ההסכם מבלי לברר את מקור החובות שהיו ע"ש הבעל.

החובות נפרעו מתמורת מכירת הדירה. כן נטען שיש לבטל את ההסכם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים, מחמת הטעיה, זאת משום שהתובעת לא היתה מיוצגת והאמינה לנתבע. כן נטען שיש לבטל את ההסכם מכוח סעיף 18 לחוק החוזים, מחמת עושק, זאת משום שהנתבע ניצל את מצבה הקשה של התובעת בעת חתימת ההסכם, וקיפח באופן דראסטי, בוטה ושערורייתי את זכויות התובעת, כאמור שם.

כן נטען שחתימת התובעת על ההסכם אינה מהווה גמירות-דעת אמיתית, משום שהסתמכה על הסבריו של הנתבע ובאת-כוחו, שהשתמשו בהגדרות שאינן מוכרות לאדם מן היישוב, וציינה דוגמאות. כן נטען שהתובעת אינה יודעת מהו החומר שהועבר לאקטואר, היא לא העבירה מסמכים, והוא הסתמך רק על המסמכים שהועברו אליו מאת הנתבע. כן נטען שם שהנתבע פעל בחוסר תום-לב.

למעשה, למרות שתביעה זו, השניה, הוגשה רק ביום הדיון, שני הצדדים מבקשים לדון כיום אף בתביעה הנ"ל.
התובעת מודה כי היא ראתה את ההסכם לפחות כמה ימים טרם הבאתו לאישור בית-הדין. התובע טוען כי היא קבלה אותו לעיונה כחודש ימים טרם הבאתו לאישור וכן טוען כי היא השיבה אותו עם תיקונים מטעמה. כך שלפי שתי הגרסאות, לתובעת היה די זמן לקרוא את כל סעיפי ההסכם ולהבין את משמעותם.

התובעת לא סברה כי עליה להיעזר בייעוץ משפטי, כך שכנראה סמכה על עצמה שהבינה היטב את כל האמור בהסכם.

בהחלטת בית-הדין מיום 21.04.09 לאישור הסכם הגירושין נאמר כי "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תכנו ומבקשים לאשרו". אף נאמר כי הצדדים קבלו בקניין על התחייבותם. נוסח זה מופיע בכל אישור הסכם שבו לא התרשם בית-הדין כי קיימת בעיה בשיפוט ובגמירות-הדעת או בחסרון בהבנת הצדדים. כך שבית-הדין התרשם שהתובעת הבינה את משמעות ההסכם, וקשה לקבל כיום את טענת התובעת כי לא הבינה את ההסכם עליה חתמה או את משמעותו.

על-פי התרשמות בית-הדין מן התובעת לאור הדיון שהתקיים, אין היא נראית לבית-הדין כאחת שלא מבינה משמעות ההליכים שמסביבה, ואדרבא היא נראית כאישה פיקחית המבינה היטב את משמעות ההליכים המתנהלים.

בנוסף, בפתיח הסכם הגירושין נשוא התביעה נאמר "והואיל והצדדים מבקשים להסדיר בהסכם זה בהבנה ובהסכמה הדדית את כל העניינים... לרבות השאלות...", כך שהתובעת מודה שהיא הבינה את כל פרטי ההסכם.

כל פירוט החובות מובא בהסכם הגירושין, סעיף 22, ואף בא-כוח התובעת מודה כי התובעת ידעה על החובות בעת מכירת הדירה עוד טרם אישור ההסכם הנ"ל, כך שטענתה הראשונה כאילו התובעת לא ידעה מהיקף החובות נראית תמוהה, בלשון המעטה.

בסעיף 35 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים שהסדירו ביניהם את האמור בהסכם לשביעות רצונם מתוך רצון חופשי והבנה מלאה.

בסעיף 41 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים כי בטרם חתמו על הסכם זה, הם קיבלו ייעוץ מקצועי.

בסעיף 42 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים כי קראו ההסכם בעיון, הבינו את סעיפיו, פרטיו ותנאיו, וכי הם חותמים עליו מרצונם החופשי והטוב, ללא כל לחץ וכפיה.

בית-הדין אינו מוצא כל רמז לכך כי התובעת חתמה על ההסכם מתוך לחץ, איום או התנהגות ברוטאלית של התובע, כטענתה.

כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק-דין. וראה בעניין זה אף פסק-דין בית-הדין הרבני טבריה, תיק 814807/3, שם כתבו בעניין דומה:

ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר-תוקף עם פסק-דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו.

וראה אף התבטאות דומה מאת בית-המשפט לענייני משפחה כפר סבא, תמ"ש (כ"ס) 3351/07 {מ.נ. נ' מ.ש. ואח', תק-מש 2009(1), 366 (2009)}, שם נכתב:

"... אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל לשכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים."

כך שכל עוד ולא מוכח כטענת התובעת כי ההסכם נערך מתוך לחץ או איום, ההנחה הבסיסית היא כי הסכם נכרת כדין.

בית-הדין מתקשה לקבל טענת התובעת כי היא סמכה על התובע ולכן לא התעמקה בהבנת פרטי ההסכם ומשמעותם, וכאן גדולה התמיהה - וכי אדם חותם על מסמך כה משמעותי מתוך הנחה כי הוא סומך על הצד השני, זה שמתגרש ממנו?

כן לא תתקבל טענה שלא הבינה את המושגים שבהסכם הגירושין, כנטען לעיל.

וכבר ידועה ההלכה שלא נאמן אדם בטענתו שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך. ועי' שו"ע חושן משפט סימן סא סעיף יג שפסק:

"מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."

באשר לטענת התובעת כי היא חתמה על ההסכם מתוך לחץ, איום או התנהגות ברוטאלית של התובע, כטענתה, בית-הדין אינו יכול לקבל טענה זו. ראשית, מבחינה עובדתית, בית-הדין דוחה טענה זו מכל וכל, כמפורט לעיל, וכן משום שלא הובא בדל ראיה המאושש טענה זו.

מהפן ההלכתי, נמצא שאין מקום לטענה כי הסכם הגירושין נערך תחת לחץ על-ידי הצדדים, ואין בטענה זו כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם, כל עוד לא מסר הצד הנלחץ מודעה או אמירה בעת חתימת ההסכם שהוא נלחץ או הוכרח לחתום על הסכם זה.

הנתבע טען לא אחת כי התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר של ארבע וחצי שנים מעת אישור ההסכם, ולכן דין התביעה להידחות.

התובעת טענה כי חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו (לפחות ארבע וחצי שנים) הכוללת טענת לחץ או איום לחתימה על ההסכם. טענות התובעת להצדקת השיהוי אינן מתקבלות על דעתו של בית-הדין, שהרי אדם אשר נעשק כה קשה אינו ממתין זמן רב, אף לאור ההסבר כי לא הבינה שנעשה לה עוול עד שפנתה לבאת-כוחה.

באשר לטענת באת-כוח התובעת כי האישה קופחה בחלק מסעיפי ההסכם, בית-הדין לא התרשם כך. עיון מדוקדק בהסכם הגירושין מעלה תנאים מקובלים וסבירים; ויתור כתובה מצד האישה, משמורת הילדים אצל האם, מזונות ומדור לשלושה ילדים בסך 5,000 ש"ח - כולל דמי מזונות לאחת הבנות עד גיל 20, השתתפות שווה בהוצאות חריגות, מכירת הדירה, ניכוי משכנתא ופירעון החובות מיתרת סך התמורה, תכולת הדירה תיוותר אצל האישה, איזון זכויות כספיות והרכב. לאור האמור, ההתבטאות האמורה בכתב התביעה לפיה כביכול "הנתבע קיפח באופן דראסטי, בוטה ושערורייתי את זכויות התובעת" אינה נראית הגונה בנסיבות העניין.
בנוסף, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי-סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על-ידי שני צדדים {וראו בעניין זה מה שנכתב ב- ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4), 626 (1985)}:

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית-המשפט להתערב בכגון דא."

סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים.

לאור כל האמור, ולאור העובדה כי בית-הדין לא מצא כל הוכחה להצדקת טענת התובעת כי חתמה על ההסכם מחמת לחץ או איומים, בית-הדין סבור כי יש לדחות את התביעה, ולקבוע כי הסכם הגירושין מיום 21.04.09 אשר אושר בבית-הדין בתוקף של פסק-דין ביום זה, הוא בתוקפו.

באשר לחלוקת הזכויות בפועל, זכויות שעד היום לא חולקו בין הצדדים, הצדדים ינהלו משא-ומתן באשר להעברת הזכויות, וידווחו לבית-הדין על ההסכמות בתוך 21 יום. אם לא תושג הסכמה, בית-הדין ישקול מתן הכרעתו בסוגיה זו, בהתאם לפסיקה המקובלת וכאמור בחוק יחסי ממון.



11. מאחר וההליך לאישור ההסכם בבית-הדין אינו הליך שיפוטי הדורש הצגת טענות וראיות, העדר עורך-דין במעמד אישור ההסכם בבית-הדין, אינה עילה לביטולו
בתיק מספר 814807-3 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(1), 160 (2013)} הצדדים היו זוג נשוי והתגרשו ביום כ"ג חשון תשע"א (2010). קודם לגירושין, ביום ג' חשון תשע"א (11.10.10), ניתן פסק-דין לאישור הסכם גירושין. כעת בפנינו תביעת הבעל לשעבר {פלוני} לביטול הסכם הגירושין, וכן הוגשה תביעה שכנגד לחיוב בתשלום הכתובה, אם יבוטל ההסכם, והתקיים דיון בתביעה לביטול ההסכם.

עיקרה של התביעה נסוב על יסוד הטענה שמצבו הנפשי הרעוע של הבעל בעת חתימת הסכם, מצדיק את ביטול ההסכם, מאחר שהבעל לא היה כשיר לשקול כראוי את ההסכם ומשמעויותיו.

אמנם בעת החתימה על הסכם הגירושין הבעל עדיין היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ארבעה ימים טרם השחרור מבית החולים. אך חלפו שלושה חודשים מיום השחרור מבית החולים ועד למועד שבו הבעל התייצב בבית-הדין לאישור ההסכם ולאחר-מכן לסידור הגט.

אין ספק שבמעמד הדיון בית-הדין קיבל את הרושם הברור שהבעל במצב תקין. שאם לא כן בית-הדין היה נמנע מלזמן את הצדדים לסידור הגט במועד קרוב, כשכידוע אין תוקף לסידור הגט כשמצבו הנפשי של הבעל אינו תקין. ללא ספק שבזמנו בדיון הנ"ל בית-הדין בחן ונוכח שהצדדים מודעים להוראות ההסכם וכי הן מקובלות עליהם, וזאת כפי המקובל בכל דיון לאישור הסכם, גם אם בזמנו הדבר לא נרשם בפירוש בפרוטוקול הדיון.
ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר ובפנינו הסכם גירושין בר-תוקף עם פסק-דין המאשרו, נטל הראיה להיעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו.

וכן ממכתב השחרור שהוצג בפנינו ביחס לאשפוז הנ"ל אין הכרח לקבוע שבאותה עת הבעל היה חסר כשירות לחתום על הסכם גירושין. אך גם אם כפי הנטען על ידו, באותו מועד של חתימת ההסכם אכן מעמדו נעדר כשירות, עדיין אין יסוד לביטול פסק-הדין, מאחר שהמועד הקובע לבחינת כשירותו הוא המועד שבו הצדדים הופיעו לבית-הדין לאישור ההסכם, וזאת מפני שני טעמים:

ראשית, כידוע חתימה על הסכם גירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שהצדדים מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם. נציין לאמור בספר ציץ אליעזר חלק טז סי' נג שכתב:

"מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית-דין, או בית-משפט, ואם-כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קניין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו."

וכן העלו בפד"ר ח"ג עמ' 363 שגם הסכם גירושין ללא קניין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא, וכן בפסקי-דין נוספים.

וכן נציין לאמור בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק-הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שבית-הדין יאשר אותו ויתן לו תוקף של פסק-דין. לכן הסכם שלא הובא לבית-הדין לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של בית-הדין."

על-כן מאחר שההסכם אינו מקבל את התוקף בעת חתימתו על-ידי הצדדים, אלא רק עם התייצבות הצדדים לדיון בבית-הדין לאשרו, המועד של ביצוע קניין ה"סיטומתא" הוא מעמד הדיון ואישור ההסכם על-ידי בית-הדין, ודי שבמעמד זה ברור לבית-הדין שההסכם מקובל על שני הצדדים, ובכך באותו מעמד ההסכם מקבל תוקף על יסוד קניין סיטומתא. על-כן המועד הקובע לבחינת כשירותו של התובע הוא מועד הדיון בבית-הדין, ולא מועד החתימה על ההסכם.

על-כן בהעדר אסמכתא להעדר כשירות התובע בעת הדיון, אין אלא לדחות את התביעה.

שנית, גם בלא הטעם של קניין סיטומתא, מטעם נוסף יש לקיים את פסק-הדין לאישור ההסכם וזאת על יסוד הסכמת הצדדים בבית-הדין והבקשה שההסכם יאושר ושיינתן להסכם תוקף של פסק-דין. וזאת מפני שגם בהיעדר קניין, די במעמד הדיון כאמור, כדי שיינתן תוקף להסכם על יסוד הדיון, ובלא שנזקק לברר כעת את כשירותו של הבעל בעת החתימה על ההסכם.

על-כן במקרה דנן, גם אם במועד החתימה על ההסכם הבעל נעדר כשירות לחתימה על הסכם, כפי טענתו, גם בהעדר החתימה, לאחר שהצדדים הציגו לבית-הדין את ההסכמות וביקשו שהן יאושרו ושיינתן להסכמות אלו תוקף של פסק-דין, עם מתן פסק-הדין, ההסכם בתוקף.

בעקבות טענות שעלו מצד התובע בכתב התביעה ובמהלך הדיון, שעיקרן הבעת טרוניה על בית-הדין שאישר את ההסכם, למרות המחיר הכבד שהבעל שילם במסגרת ההסכם, שעיקרו דמי מזונות בסך 6,000 ש"ח לחודש לשלושה ילדים וויתור על הדירה בקיבוץ ותכולתה - הטענה נדחית על-הסף ובית-הדין אינו נכנס לבחינת טענה זו.

הליך אישור הסכם גירושין בפני בית-הדין אינו הליך בעל אופי אדוורסרי, אינו הליך שנועד להכריע בהכרעה שיפוטית בין שני יריבים המתעמתים ביניהם. אישור הסכם הממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בהסכם {בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5), 643 (2002)}.

על-כן אין מתפקידה של הערכאה השיפוטית המאשרת את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר ממה שהוסכם בהסכם בטרם שהצדדים הופיעו לאישור ההסכם. אלא קודם לאישור ההסכם יש לוודא שהצדדים הבינו את פרטי ההסכם ומשמעותו, וכי ההסכם נחתם ברצון חופשי, ואינו פוגע בתקנת הציבור.

יתכן שצד אחד להסכם הסכים להתחייב בהתחייבויות מרחיקות לכת, על-מנת להשיג יעד מסויים החשוב לו באותה שעה, ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר כבד, וזאת לאחר שהפעיל שיקול-דעת בטרם חתם על ההסכם. בנסיבות אלו, בית-הדין יאשר את ההסכם בכפוף לתנאים הנ"ל, ובכפוף לכך שההתחייבויות שבהסכם בתוקף על-פי ההלכה.
כמו-כן אין מקום לטענה בדבר היעדר ייצוג הבעל בעת הדיון לאישור הסכם, מאחר וההסכם נחתם שלושה חודשים קודם לדיון בבית-הדין לאישורו, ובפרק הזמן שחלף משחרורו מבית החולים ועד למועד הדיון לאישור ההסכם, לא היתה מניעה לבעל להתייעץ עם כל אדם שיחפוץ. בנוסף, מאחר שאין מדובר בהסכם מורכב וסבוך, אלא הסכם פשוט, כישוריו של הבעל אפשרו לו להבין את מהות ההסכם, או לקבל את ההסברים הנאותים מכל גורם שיבקש.

מאחר וההליך לאישור ההסכם בבית-הדין אינו הליך שיפוטי הדורש הצגת טענות וראיות, וכמבואר לעיל, בנסיבות המתוארות - העדר עורך-דין במעמד אישור ההסכם בבית-הדין, אינה עילה לביטולו.

יתירה-מזו, טענה מסוג זה, היתה אמורה לעלות במועד הסמוך לאישור ההסכם, ולא לאחר שנתיים. יצויין כי סעיף 20 לחוק החוזים מחייב הודעה מתאימה תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול.

לאור האמור לעיל לא מצא בית-הדין מקום לביטול ההסכם כמבוקש, ועל-כן דחה את התביעה.






12. אף אם נניח כי היו בהסכם הגירושין תנאים בלתי-סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על-ידי שני צדדים
בתיק מספר 566090-10 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(1), 185 (2013)} הוגשה תביעת בעל לבטל את הסכם גירושין שנערך בין הצדדים.

לצדדים הסכם גירושין מיום 02.05.12, אשר אושר בבית-הדין ביום 23.05.12 בתוקף של פסק-דין. לצדדים קבוע מועד לסידור גט ביום 10.03.13.

למעשה, לפני בית-הדין לא הוצגה כל ראיה שאכן ההסכם לא נערך למטרת גירושין אלא למטרה שונה, וכן לא הוצגה כל ראיה כי ההסכם הינו פיקטיבי ולא אמתי, אף שהתבקשה ראיה שכזו.

כאמור, בא-כוח הבעל הודה כי אין לבעל ראיה לכך. אף לטענת הבעל ובא-כוחו, הצדדים תכננו להתגרש, אלא שטענו שהבעל הוטעה בהסכם, כאשר סבר שלמרות הגירושין הוא יוכל להמשיך לגור בבית עם האישה. ברם, בא-כוח הבעל טוען כי ההסכם מוכיח מתוכו כי הוא לא נעשה לשם הסכם ריאלי וכן, אלא לשם פיקציה בלבד, בשל היותו "לא סביר בעליל".

לצדדים שבעה ילדים, ובעת עריכת ההסכם שניים מהם לא התגוררו בבית הצדדים. גובה המזונות שהתחייב בהם הבעל, סך 5,000 ש''ח ועוד מחצית בהוצאות מיוחדות, אינם גבוהים אף לחמשה ילדים.

בשל כך, הסעיף בהסכם המקנה לאישה זכות לגור בדירה המשותפת עד הגיע אחרון הילדים לגיל שמונה-עשרה, אינו נראה כה תמוה וחסר היגיון, כאשר בעצם מהווה הדבר דמי מדור אף עבור הילדים. אף העובדה שדמי המזונות בהסכם נקבעו רק עד גיל שמונה-עשרה ולא מעבר לכך, היא סוג של הטבה שזכה בה הבעל, שהרי בלא מעט הסכמים החיוב נמשך באופן חלקי אף מעבר לגיל 18.

כן נאמר בהסכם כי האישה תפרע החובות בתיק איחוד בהוצל"פ ושאר החובות יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים, כך שאף בשאלת החובות לא קופחה זכותו של הבעל. בנוסף, במסגרת הסכם זה, ויתרה האישה על כתובתה. בנוסף, אף שהבעל עבד במקום מסודר ומן הסתם צבר זכויות במקום עבודתו, אין בהסכם דרישה לחלוקת זכויות כספיות בין הצדדים, כפי המקובל בחלק מההסכמים.

מהאמור עולה כי אין כל ביסוס לטענה כי מתוך ההסכם עצמו בולט חוסר היגיון או חוסר צדק לרעת התובע וכי ההסכם נראה מוטה לטובת האישה, כטענת בא-כוח הבעל.

בנוסף, אף אם היו בהסכם זה תנאים בלתי-סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על-ידי שני צדדים {וראו בעניין זה ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4), 626 (1985)}:

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית-המשפט להתערב בכגון דא וכו'."

סברא זו מתאימה ונכונה במקרים רבים.
ההסכם נשוא התביעה אושר בבית-הדין על-ידי אחד מדייני הרכב זה, אשר כדרכו עבר בעיון על ההסכם עם הצדדים, בירר עמם האם ההחלטה לגירושין היא סופית, וידא כי הם מבינים את משמעות ההסכם והוא נעשה מרצונם החופשי, ואף הוסיף שני סעיפים נצרכים בהסכם: ויתור האישה על כתובתה ומניעת תביעות הדדיות עתידיות מעבר לאמור בהסכם.

הצדדים אף אישרו הוספת שני הסעיפים הנ"ל בחתימת ידם. כך שלא יהיה ניתן לטעון כי הבעל לא הבין את המשמעות של ההסכם עליו הוא חתם, וכאדם נורמטיבי מן היישוב, היה עליו לדעת ולשער כי הסכם גירושין הוא מסמך משמעותי ומחייב, וכל טענה אחרת אינה סבירה ואינה מתקבלת על דעת הגיונית.

על-פי התרשמות בית-הדין מן התובע לאור הדיון שהתקיים, אין הוא נראה לבית-הדין כאדם "אויל וטיפש", כפי שמגדיר את עצמו בהודעותיו לבית-הדין ובכתב התביעה.

בית-הדין התקשה לקבל את הטענה כי "התובע יטען כי האמין בנתבעת וסבר כי אכן לא תעשה היא כל שימוש בהסכם הגירושין הנ"ל" וכו'. וכאן גדולה התמיהה - וכי אדם חותם על מסמך כה משמעותי מתוך הנחה כי המסמך לא ימומש? והרי אין בכך כל היגיון.

בנוסף, לאור דברי הבעל הנ"ל שבכתב התביעה, נראה שהבין כי למעשה הם מתגרשים ללא כל הסכם גירושין ביניהם, שהרי סבר שהסכם זה אינו בתוקפו - ואף זאת קשה לקבל - וכי יסכים בעל ללכת לקראת גירושין ללא כל הסכם המסדיר את חיוביו לאשתו ולילדיו, ואף ללא ויתור האישה על כתובתה?

בנוסף, בית-הדין עיין בהודעותיו של הבעל הנ"ל שנשלחו לבית-הדין, ושם כתב הבעל: "אני מודה ומתוודה שאשתי לחצה אותי לחתום על ההסכם בערמומיות ובשקריות, הבטיחה שאנו מתגרשים רק בגלל החובות הרבים שצברה שלא תתבע אותי לעולם ושאנו נמשיך לחיות בבית כזוג נשוי, אבל לפתע לפני שבוע הכריזה שעוברת עם הילדים לנתניה ומחפשת דירה לשכירות".

ועוד שם: "כמו-כן, בגלל שהאמנתי להבטחותיה חתמתי בעיוורון ובטיפשות לתת מזונות בסך 5,000 ש''ח בשעה שאני מרוויח פחות מכך במשרה מלאה כולל שעות נוספות בסופר וכו'".

ועוד כתב שם: "ועוד חתמתי בטיפשותי לתת לה לגור עם ילדי עד שהקטנה תגיע לגיל 18 בבית אתו רכשו הורי ונתנו לנו אותו במתנה כל עוד אנו נשואים".

וסיים: "אני מתחרט על איוולתי הרבה ומבקש בזאת לדחות את פסק-הדין למתן גט עד שנסכם בינינו הסכם חדש שיגבה אותי ושיאפשר לי ולילדי לחיות אחרי הגט בכבוד ולא בביזוי."

ובכן, טענתו במכתב זה כי "... הבטיחה שאנו מתגרשים רק בגלל החובות הרבים שצברה שלא תתבע אותי לעולם ושאנו נמשיך לחיות בבית כזוג נשוי", אינה מתאימה לאדם בר-דעת, אשר עליו לקחת בחשבון כי כאשר בני זוג מתגרשים ונחתם הסכם ביניהם, הסכם זה עלול להיות ממומש ביום מן הימים.

הסכם זה נשוא התביעה אינו הסכם מרושל שנערך בין הצדדים בכתב יד, אלא הינו הסכם מודפס בן שני עמודים, אשר תחילתו במבוא מסודר, ולאחריו מפורטים סעיפי ההסכם באופן נאות וסביר, כך שקשה לשמוע טענה שמשמעות ההסכם והשלכותיו לא היו ברורים וידועים לתובע.

וכבר ידועה ההלכה שלא נאמן אדם בטענתו שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך.

במקרה דנן אין מקום לקבל טענה זו שסבר התובע כי הסכם זה אינו הסכם מחייב.

בית-הדין מעיר שהטענה שהעלה התובע בדיון באשר לסיכום הראשוני ביניהם, כי - "היא אמרה לי שנתגרש, ואני אשאר בבית, והיא תשכור דירה בנתניה", אינה עולה בקנה אחד עם טענתו בהודעותיו לבית-הדין, שם כתב כי התכנית שנרקמה ביניהם היתה שהם יגורו יחד בבית, ורק לאחר-מכן הודיעה לו האישה לפתע כי היא תעבור לנתניה.

יוזכר, כי במבוא להסכם הגירושין נשוא התביעה נאמר: "והואיל ולאחר שיקול-דעת רב החליטו השניים בהסכמה (מילה מודגשת במקור) כי ייטב להם אם ייפרדו זה מזו, והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את כל העניינים הכרוכים בגירושין ו/או הנובעים מחיי הנישואין וכו'", כך שאף קיימת הצהרתם כי הם ערכו את ההסכם לשם גירושין בהסכמה, לאחר שיקול-דעת רב.

אין אפשרות לחזרה מהסכם גירושין שאושר בבית-הדין וקיבל תוקף של פסק-דין {לא כולל סוגיית הכתובה שכפופה לסידור הגט}, למעט רצון כן של אחד מהצדדים לחזרה לשלום-בית, כך שלא יהיה ניתן לטעון כיום לביטול ההסכם משום שהגט לא בוצע בפועל.
לאור כל האמור, בית-הדין דוחה את תביעת הבעל לביטול ההסכם, וקובע כי הסכם הגירושין שבין הצדדים מיום 02.05.12 אשר אושר בבית-הדין ביום 23.05.12 בתוקף של פסק-דין, הינו בתוקפו.

ברם, במידה והתובע סבור כי קיים שינוי נסיבות מהותי מעת עריכת ההסכם ועד היום, אשר יכול לשמש כעילה לשינוי ההסכם או ביטול חלק מסעיפיו, יהיה רשאי לפתוח תיק מתאים לתביעה זו.

13. האם יכול הבעל לטעון כי הסכם הגירושין היה רק למראית העין הואיל ובפועל חזרו לגור יחד לאחר הגט
בתיק מספר 576102/5 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2014(1), 108 (2014)} הצדדים נשואים כדמו"י, מנישואין אילו נולדו לצדדים שלושה ילדים. הצדדים התגרשו בבית-הדין ביום 01.01.08. עובר לגירושין, ערכו הצדדים הסכם גירושין שאושר בבית-הדין ביום 18.10.07 וקיבל תוקף של פסק-דין. הבעל התחייב בהסכם להעביר לאישה את חלקו בדירה. הצדדים חזרו לחיות יחד באותה דירה עוד באותו יום לאחר סידור הגט למשך שנה וחצי, ולאחר-מכן נפרדו. לצדדים סודר גט נוסף לחומרא ביום 02.11.10. נכון להיום האישה הרחיקה את הבעל מהדירה בצווי הרחקה למיניהם. הבעל שמצא עצמו מחוץ לבית מבקש לבטל את הסכם הגירושין שבו התחייב להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה.

השאלה אשר עמדה בפני בית-הדין היא האם יכול הבעל לטעון כי הסכם הגירושין היה רק למראית העין הואיל ובפועל חזרו לגור יחד לאחר הגט, והאם עצם העובדה שחזרו לחיות יחד, הסכם הגירושין בטל.

הואיל ובמקרה שבני זוג החליטו להתגרש וערכו הסכם גירושין, ישנם פוסקים רבים הסוברים כי יכול עדיין כל אחד מהצדדים לחזור בו מההסכם, או לשנות חלקים ממנו, כל זמן שלא בוצע הגט - הואיל וההסכם נעשה בתנאי שיסודר גט, וכל עוד שלא סודר הגט הסכם הגירושין עדיין לא נכנס לתוקף.

אולם במקרה שהצדדים התגרשו בפועל, הרי שההסכם נכנס לתוקף מיד עם ביצוע הגט, ואין יכול מי מהצדדים לחזור בו או לשנות חלקים ממנו. נמצא שגם אם חזרו לגור יחד ההסכם קיים ולא מתבטל, הואיל וההסכם נכנס לתוקף מיד עם סידור הגט, ואין בחזרת הצדדים לחיות יחד לאחר סידור בגט בכדי לבטל את ההסכם.

אמנם יש מקרים שבאמת הצדדים מתגרשים ועורכים הסכם גירושין למראית העין כדי להבריח את הדירה או כספים מבעלי חובות. במקרה זה בדרך-כלל ההסכם אינו הוגן, ואינו שוויוני, ובמקרים כגון אילו הבעל מעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה, ובנוסף מתחייב במזונות גבוהים לילדים וכדו'.

במקרה זה שהסכם שנערך אינו שוויוני ואינו הוגן כלפי צד אחד, צריך הצד הטוען להסכם למראית העין להוכיח כי היו בעלי חובות שמהם רצו להבריח את הדירה או את הכספים, ולכן ערכו הסכם זה. אולם תקל עליו ההוכחה אם ההסכם אינו שוויוני.

ההסכם הוא הוגן ואינו חד-צדדי, שהרי מצד אחד הבעל ויתר על חלקו בדירה ומצד שני האישה ויתרה על זכויות בעסק של הבעל. גם אם נאמר שוויתור האישה על זכויות בעסק של הבעל אינו ויתור כי ייתכן שלא היו זכויות אלא רק חובות, ונמצא שרק הבעל הוא זה שוויתר לאישה על חלקו בדירה, עדיין אין זה הסכם חד-צדדי, שהרי אין זה ויתור גדול היוצא מגדר הרגיל, שהרי מעשים בכל יום בזוגות רבים שהבעל מוותר על חלקו בדירה לאישה לטובת הילדים, שיגדלו בבית מסודר ולא יצטרכו לנדוד בשכירויות. בנוסף, יש בעלים שמוותרים לאישה על חלקם בדירה כדי להרוויח תשלומים של מדור עבור הילדים.

נמצא כי נטל ההוכחה על הבעל גדול יותר, לאור ההסכם שהוא הוגן ואינו חריג במיוחד. הוכחות שהגיש הבעל לבית-הדין אינן מספקות כדי לומר שההסכם היה למראית עין.

בנוסף, יש הצדקה לטענת האישה בדבר שיהוי תביעת הבעל לביטול ההסכם. שאם ההסכם הוא כדבריו למראית העין, מדוע לא טען זאת בשעה שהתגרשו בפעם השניה. וכן מדוע תבע הפחתת מזונות הילדים כשנה לאחר הפירוד.

הסכם שאושר בבית-הדין וקיבל תוקף של פסק-דין, דינו כקניין.

בית-הדין אישר את הסכם הגירושין. אישור ההסכם היה על התחייבות הבעל להעביר את חלקו בדירה. נכון להיום, הבעל עדיין עומד בהתחייבות זו. הואיל והבעל עדיין לא העביר את חלקו בדירה ע"ש האישה, והואיל ובית-הדין לא מקבל את טענת הבעל כי ההסכם היה למראית העין, הרי שבפסק-דין זה בית-הדין מחייב את הבעל להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה ומקנה את חלקו של הבעל בדירה לאישה.

לאור האמור, בית-הדין דחה את תביעת הבעל לביטול ההסכם, וקבע כי על הבעל לחתום על כל מסמך שיידרש בכדי להעביר את הדירה על שם האישה.

14. מאחר שהויתור על הכתובה בוטל, האם יתאפשר לבעל - בנסיבות אלה - להודיע על רצונו לבטל את כל ההסכם?
בתיק מספר 605964/3 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(1), 183 (2014)} הצדדים נישאו בחו"ק ביום... ולאחר תשעה חודשים הופיעו בבית-הדין עם הסכם גירושין חתום. ההסכם אושר בבית-הדין וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 24.12.09. בהתאם להסכמת הצדדים זומן מועד לסידור גט, אך בדיון שהתקיים ביום 27.01.10 האישה חזרה בה מהסכמתה להתגרש.

בנסיבות אלו ובהיעדר הסכמה לא סודר הגט.

כעת מבקשת התובעת לבטל הסכם הגירושין ולעכב ביצוע של ההליכים בהוצל"פ לגביית הסכומים שבהם חוייבה על-פי ההסכם.

התקיים דיון שבו התברר כי לאחר הדיון הנ"ל ועד ליום 09.12.12 הצדדים גרו יחד וניסו לחזור לשלום-בית, אולם זה כשנה וחודש שהם בנפרד. כעת שניהם מבקשים להתגרש ללא דיחוי, אלא שהתובעת דורשת להורות על ביטול ההסכם עקב חזרתם לשלום־בית, ובכלל זאת לבטל את הוויתור על הכתובה.

הנתבע מבקש לדחות תביעה זו ולהורות כי הסכם הגירושין שריר וקיים, וכי התובעת מחוייבת בהתחייבויות הקבועות בהסכם הגירושין, וכן הנתבע מבקש להתגרש בכפוף למילוי התחייבויות אלו.

יצויין כי מכל צד עלו טענות הדדיות ביחס להתנהגות הצד השני ואשמתו בכך שהגיעו לגירושין, אך במסגרת הנוכחית שבה נדרשת הכרעה בתביעה הנזכרת, ובהעדר תביעת גירושין ותביעה לתשלום הכתובה או תביעה לשלום-בית, טענות אלו אינן רלבנטיות.

השאלה העקרונית אשר עמדה בפני בית-הדין היא, האם בנסיבות המתוארות הסכם גירושין בטל עקב הניסיון לחזרה לשלום-בית, וכן האם ויתור האישה על הכתובה בטל, וכי כתוצאה מכך יש מקום לדון בשאלת זכאות האישה לכתובתה בנסיבות המקרה הנוכחי.

יצויין כי בזמנו במועד הדיון לאישור ההסכם, הצדדים גרו יחד תחת קורת גג אחת וביקשו לאשר את הסכם הגירושין לאלתר, ולבקשתם ניתן לאלתר פסק-דין המאשר את ההסכם ונותן לו תוקף, וזאת למרות שכאמור, עדיין גרו יחד וטרם התגרשו.

עוד יצויין כי הסכם הגירושין בעיקרו, מתייחס להסכמה להתגרש ולהסכמת הצדדים ולהודאתם אודות חוב כספי שהאישה חבה לבעל בגין סכומי כסף שהבעל העביר לה למען רכישת דירה שנרשמה על שמה, וכן נקבע שהאישה תשלם לבעל סך 225,000 ש"ח בגין החזר הלוואה שנטלה למימון רכישת הדירה, וסכום זה יוחזר תוך עשרה ימים ממועד חתימת ההסכם.

בנוסף, בסעיף מס' 3 להסכם הגירושין נכתב כדלהלן - "בכפוף לקיום כל המוסכם בהסכם זה ולאישורו על-ידי בית-המשפט ולמתן הגט בפועל על-ידי הבעל, מוותרת בזאת האישה על מזונותיה על כתובתה ותוספת הכתובה".

בסעיף 6 ביקשו הצדדים לאשר את ההסכם ושיינתן לו תוקף על-פי חוק יחסי ממון, והוסיפו - "כל ההסכמות האמורות בהסכם זה תלויות ושלובות זו בזה למען סידור הגט בין הצדדים".
השאלה העקרונית אשר עמדה להכרעה היא - בנסיבות המתוארות שהסכם הגירושין אושר כמקובל, ולאחר-מכן הצדדים לא התגרשו עקב התנגדות האישה וחזרו לניסיון לשלום־בית, אך כעבור קרוב לשלוש שנים התברר שהניסיון כשל, וכעת שני הצדדים מבקשים להתגרש והאישה מבקשת להורות על ביטול ההסכם לרבות ביטול הוויתור על הכתובה והבעל מתנגד, האם בנסיבות אלו יש לפסוק ביטול ההסכם כמבוקש.

נפתח בהתייחסות לשאלה האם הסכם הגירושין שנחתם ואושר מתבטל מעצמו עם החזרה לשלום־בית.

בספר סדר הדין בבית-הדין הרבני של פרופ' אליאב שוחטמן {מהדורת תשע"א - 2011, 1194} הביא מפסק-דינו של בית-הדין הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א הרה"ג אריה הורביץ זצ"ל ויבל"א הרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א שכתבו: "בהיעדר החלטה מפורשת המבטלת את ההסכם, אין לראות את ההסכם כבטל".

וכן הובא שם מפסק-דינו של בית-הדין בתל אביב שקבע בנסיבות הדומות לנידון שבפנינו, שהסכם הגירושין אושר אך הצדדים חזרו לשלום-בית, ולאחר זמן התברר ששלום-הבית לא עלה יפה. בית-הדין פסק שאין לשנות את ההסכם, ועל הצדדים להתגרש על-פי התנאים שנקבעו בהסכם הגירושין שאושר.

אך בפסק-דינו של בית-הדין הגדול שדן בערעור על פסק-הדין הנזכר מבית-הדין בתל אביב הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור ונכתב כדלהלן: "הסכמת הצדדים לשוב לחיי שלום ללא תנאי, כמוה כהסכמה לביטול ההסכם... הסכם הגירושין בוטל ברגע שהסכימו לשוב לשלום-בית, לפיכך ברור כי ההסכם בטל ומבוטל ואין להתחשב בו כלל".

נראה שיש מקום לבסס את פסק-דינו של בית-הדין בתל אביב וכפי שקבע בית-הדין הגדול בהחלטה הנזכרת כי "בהיעדר החלטה מפורשת המבטלת את ההסכם, אין לראות את ההסכם כבטל".

יסוד מעמדו ההלכתי של הסכם גירושין חתום שאושר בבית-הדין, מעמדו מיוסד על ההלכה הקובעת - "סיטומתא קניא", דהיינו, המנהג הרווח לתת תוקף להסכם מסוג זה - מחייב.

החתימה על הסכם הגירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שבני הזוג מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם, וזאת מאחר שעל-פי חוק יחסי ממון אין תוקף להסכם מסוג זה בהיעדר אישור ערכאה שיפוטית, וכך הוא מנהג המדינה ביחס לכלל הזוגות המתגרשים, וכמו שכתבו בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק-הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שבית-הדין יאשר אותו ויתן לו תוקף של פסק-דין. לכן הסכם שלא הובא לבית-הדין לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של בית-הדין."

גם בנידון שבפנינו, בהסכם הגירושין הצדדים ביקשו שההסכם יאושר בהתאם לחוק יחסי ממון, ובכך הצדדים קשרו בפירוש את ההסכם ותוקפו להוראות החוקיות הקבועות בחוק.
סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מגדיר "הסכם ממון" כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם". תנאי לתוקף הסכם הממון הוא כי יהיה בכתב והוא טעון אישור בית-המשפט או בית-דין דתי. האישור יינתן רק לאחר שבית-הדין או בית-המשפט נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

אישור הניתן על-ידי בית-הדין או בית-משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו - זהו הכלל לענייננו {מההיבט המשפטי יש מקורות רבים לקביעה זו ולהלן מקצתם - ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2), 621 (1978); ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט(3), 776 (1985); מ"א (ת"א) 1366/92 אסרף נ' אסרף, תק-מח 93(2), 664 (1993); תמ"ש (ת"א) 21021/96 שילה נ' שילה, פ"מ תשנ"ו(ד), 12 (1966)}.

על-כן בנסיבות המתוארות, גם ביטול ההסכם או שינוי ההסכם, יהיו חסרי תוקף בהיעדר פסיקה מתאימה של ערכאה שיפוטית. וזאת לאחר שסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קובע:

"(א) הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לעניני משפחה (להלן: "בית-המשפט") או בית-הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן: "בית-הדין"), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית-המשפט או בית-הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

בהתאם למבואר, אם לאחר החתימה על הסכם הגירושין ואישור ההסכם, הצדדים חזרו לשלום-בית, לכאורה, קיימת אומדנא ברורה שעל דעת נסיבות אלו לא נחתם ההסכם. ואם אחד מהם יפנה לבית-הדין בבקשה לבטל את ההסכם, יהיה מקום לדון בבקשה ולבחון את הנסיבות החדשות, ויוטל על בית-הדין לבחון בכל מקרה לגופו האם על יסוד האומדנא הנזכרת דינו של ההסכם להתבטל.

אבל בהיעדר בקשה מתאימה מאחד הצדדים לבטל את ההסכם, ובהיעדר פסיקה מתאימה, ההסכם שריר וקיים, גם בעת שהצדדים במהלך ניסיון לחזרה לשלום־בית. וזאת מכיוון שעל-פי המבואר ההסכמה לביטול ההסכם, כמו ההסכמה לתת להסכם תוקף, לא קיבלו מעמד בר-תוקף, גם על-פי ההלכה, בהיעדר פסיקה מתאימה.

יצויין כי פסק-הדין הנזכר של בית-הדין הגדול, שקבע ברוב דעות שהסכמת הצדדים לחזור לשלום־בית מבטלת את ההסכם בלא צורך בהחלטה אחרת, ניתן בשנת תשמ"ה, וייתכן שביחס לאותו נידון שהתרחש כעשר שנים בלבד לאחר שחוק יחסי ממון נכנס לתוקף, טרם היה ברור מנהג המדינה שלא לתת מעמד לחתימה על הסכם הגירושין ולביטולו, בהיעדר אישור ערכאה שיפוטית.

עוד יובהר כי בעת הדיון בבקשה לביטול ההסכם עקב חזרת הצדדים לניסיון לשלום-בית. היסוד לביטול ההסכם בנסיבות אלו הוא על-פי אומדנא שההסכם נחתם על דעת כן שיתגרשו, ולא על דעת חזרה לשלום-בית. לכאורה, מאחר שלהסכם הגירושין שותפים שני צדדים, היה מקום לטעון שאין מקום לדון דיני אומדנא ביחס להתחייבות שקיימים בה שני צדדים המתחייבים זה לזה בהתחייבויות הדדיות, וכי בהתחייבות כזו אין די באומדן דעת של צד אחד בלבד הטוען לביטול ההסכם. על-פי ההלכה ניתן לבטל התחייבות באומדנא מוכחת ושאין בה ספק, גם כשההתחייבות היא במסגרת הסכם הדדי.
בהתאם לכך אין מקום לקביעה הגורפת שבכל מקרה "ההסכם בטל ומבוטל ואין להתחשב בו כלל", אלא ביחס לכל מקרה לגופו ולכל סעיף בהסכם יש לבחון האם קיימת אומדנא ברורה שאין בה ספק, שלא הוסכמה הסכמה ספציפית זו על דעת חזרה לשלום-בית, ובמסגרת דיון ופסיקה מתאימה ניתן להביא לביטול ההסכם או חלקו.

בהתאם לכך במקרה דנן ככל שהדבר נוגע להסכמת הצדדים המאשרים כי הבעל העביר לאישה סכומי כסף כהלוואה למימון רכישת דירה, ולהסכמת האישה להחזיר לו סכום מסויים שנקבע בהסכם, החזר שיבוצע תוך עשרה ימים לחתימת ההסכם, סעיף זה אינו בהכרח מותנה בגירושין, מה עוד שהוסכם על ביצועו עוד טרם יסוד הגט, אלא כאמור, כעבור עשרה ימים בלבד ממועד חתימת ההסכם. על-כן ביחס לסעיף זה אין אומדנא השוללת תוקפו בנסיבות של ניסיון לשלום-בית.

אך ביחס לסעיף מס' 3 הקובע את הוויתור על הכתובה עם מתן הגט, קיימת אומדנא ברורה שהסכמה זו מותנית בגירושין שיוסדרו במועד קרוב, אך אם הצדדים חזרו לשלום-בית ולפרק זמן משמעותי זנחו את רצונם להתגרש, ביחס לנסיבות אלו אין ויתור על הכתובה, ובהיעדר הסכמה אם הצדדים יתגרשו בלא הסכם או על יסוד חיוב הבעל בגירושין, יש מקום לדיון מחודש בתביעה לתשלום הכתובה.

"נראה לי שאישה זו מחלה כתובתה מחילה גמורה ללא שום התנאה, ואינה יכולה לחזור בה, ואינה זכאית למזונות, ואם ירצו לשוב ולחיות יחד חיי שלום צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדמו"י."

אם הבעל אינו מעוניין לבטל את שאר סעיפי ההסכם, ביטול הסעיף של הוויתור על הכתובה אינו עילה לדרישה מטעם האישה לביטול ההסכם כולו, מאחר שהיא אינה נפגעת מהביטול.

אין אנו מקבלים את עמדת האישה הטוענת שהסכימה להודות בחובות שאינה חייבת בהם, רק כדי שהבעל יסכים להמשיך בטיפולי ההפריה. מעמדה של טענה כזו כטענת "משטה אני בך" של האישה כלפי הבעל. הודאת האישה נעשתה בפני בית-הדין, ועל-כן אין היא יכולה לטעון שהדברים לא נאמרו ברצינות ואינם מחייבים.

ויצויין לפסק-הדין בספר עטרת דבורה ח"א סי' ס' (עמ' 383) שנשללה דעת הסוברים שכל הסכם גירושין יקבל מעמד בר-תוקף רק עם הגירושין, אלא מאחר שהצדדים ביקשו שההסכם יקבל תוקף של פסק-דין לאלתר, ואכן ניתן פסק-דין כזה, הרי שלבקשתם נקבע מעמדו של ההסכם כמסמך משפטי בר-תוקף ומחייב, לאלתר עם מתן פסק-הדין.

ההחלטה הנ"ל המתייחסת לביטול הסעיף הקובע את הוויתור על הכתובה, ניתנת ברוב דעות.

הפוסקים שצוטטו בדעת הרוב, המתייחסים לתוקפו של הוויתור על הכתובה לאחר חזרה לשלום-בית, כתבו דבריהם בנסיבות של ויתור מוחלט ולא כשמדובר על הקטנת הכתובה. במקרה כזה, אין כל אומדנא שהאישה לא הסכימה לוותר, שהרי לפי האמור בהסכם היא תקבל פיצוי חילופי, בצורת ויתור על חוב כלפי הבעל בסכום גבוה, בעת הגירושין.

לאור האמור, סעיף 3 בלבד מבוטל. אך מכיוון שביטול זה מאפשר לבעל לתבוע ביטול ההסכם כולו, האישה רשאית לחזור בה מעמדתה ולבקש קיום ההסכם כלשונו.

במסגרת הנוכחית ובהעדר תביעה מתאימה, לא נקבע דבר ביחס לשאלת זכאות האישה לתשלום הכתובה וביחס לשאלת חיוב הגירושין, ושני הצדדים רשאים להגיש תביעות בשני נושאים אלו.