ביטול הסכמים בראי בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין (הסכמי ממון, הסכמי גירושין, הסכמי מתנה)
הפרקים שבספר:
- פרק א': טעות
- פרק ב': הטעיה
- פרק ג': כפיה
- פרק ד': עושק
- פרק ה': חוזה למראית עין
- פרק ו': משמורת ילדים
- פרק ז': הסכמי ממון
- פרק ח': הסכמי גירושין
- פרק ט': הסכם שלום בית
- פרק י': הסכמי מתנה
- פרק י"א: ידועים בציבור
- פרק י"ב: בית-הדין הרבני
- פרק י"ג: הסכם פשרה
- פרק י"ד: תובענה לביטול הסכם שנחתם בין בני משפחה
- פרק ט"ו: ענייני מזונות
- פרק ט"ז : עסקאות בירושה עתידה
- פרק י"ז: עניינים שונים
פרק ז': הסכמי ממון
1. מבואב- תמ"ש 14141-03 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2012(1), 1256 (2012)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין ולחלופין תביעה להפחתת מזונות אישה עד שיעור של אפס.
הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י ביום 19.01.84, ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2002, ביקש התובע להתגרש מהנתבעת. בתקופה זו התובע היה בקשר עם אישה אחרת, ורצה לצאת מהארץ על-מנת ליהנות מהזדמנות עסקית.
הצדדים פנו לעורך-דין על-מנת שיערוך להם הסכם גירושין. ההסכם מבוסס על נוסח שנערך על-ידי התובע, ואושר על-ידי בית-המשפט.
ההסכם שיקף מכלול רכיבים בסיום נישואין - מזונות ורכוש ובסופו נכלל סעיף מזונות לטובת הנתבעת כלהלן: 1,000 ש"ח בחודש לשארית חיה. חודשיים לאחר אישור ההסכם סודר ג"פ בין הצדדים והתובע עזב את הארץ עם האישה האחרת לטובת הזדמנות כלכלית בחו"ל.
במאי 2008 שב התובע ארצה וכעבור שנה, הוגשה התביעה דנן. לטענת התובע, יש לבטל את ההסכם, כיוון שהוא הושג תחת לחץ כבד; אילוץ; כפיה; עושק; הטעיה. לחלופין נטען להפחתת המזונות כיוון שאין לו יכולת כלכלית לעמוד בתשלום שנקבע למזונות האישה.
ההסכם בין הצדדים הינו הסכם בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר אושר על-ידי בית-המשפט. בהתאם להוראות סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, כאשר בית-המשפט נדרש לאישור הסכם עליו לבחון ולברר כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי והם מבינים את תכנו, מהותו וההשלכות הנובעות ממנו, ורק אז יאשר את ההסכם וייתן לו תוקף של פסק-דין.
נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם {ע"א 690/88 הדי רובין נ' שמעון רובין, פ"ד מד(3), 459 (1990)}.
במקרה דנן, התובע טוען לפגם בכריתת החוזה מחמת הטעיה, כפיה, אילוץ ועושק. אולם, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שאכן חתם על ההסכם בניגוד לרצונו.
עמדה איתנה של צד אחד ביחס להסכם כלשהו המוביל לכניעת הצד השני בקבלת תנאי ההסכם אינה עולה לדרגה של אילוץ, כפיה ועושק, מאחר שהנתונים לפיהם הצדדים פועלים ומשפיעים זה על זה הינם אובייקטיבים.
הלחץ הכלכלי על התובע מביא אותו להסכים לתנאים אשר התגבשו לכדי הסכם, העובדה כי האישה עמדה על שלה אינה פוגעת בכשרותו של ההסכם, וכן, בהסכם לא קיים סעיף דרקוני הפוגע באיזון בין הצדדים.
יצויין, כי התובע הזניח את האישה לשדות זרים לטובת אישה אחרת. לתובע היתה זכות ללכת אחר ליבו אולם אין לצפות מהאישה להיות רכת לב במשא-ומתן להסכם ממון וגירושין.
בסופו-של-דבר אין מדובר בהסכם כתוצאה של ניצול לרעה מצד האישה את חולשותיו של התובע וכן אין מדובר בחוסר תום-לב {ראה ע"א 1581/92 א' ולנטין נ' ד' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995)}. לפיכך, אין בטענות התובע כנגד ההסכם כדי להצדיק ביטולו.
כמו-כן, התביעה הוגשה בשיהוי - כ- 6 שנים לאחר אישור ההסכם. עצם העובדה שהתובע שהה בחו"ל במהלך 5 שנים אינו נתון המצדיק שיהוי, מדובר בתובענה לביטול הסכם נוכח תחושה של קיפוח וחוסר איזון כלכלי אשר היה ידוע לכל אורך הדרך. מדובר בסעיפים אשר משולבים בין אם מדובר בגובה מזונות הקטינים ועד חלוקת רכוש בני זוג עקב תביעת מזונות אישה.
התעוררות ל"עסקה לא טובה" אינה עילה לביטול הסכם, לפיכך, טענת התובע כנגד ההסכם בכך שבדיעבד הבין כי מדובר בעסקה "לא טובה" אינה עילה שבכוחה לבטל את ההסכם ובפרט כאשר מדובר בהסכם ממון שאושר על-ידי בית-המשפט.
לאור האמור לעיל, אין גם מקום לקבל את התביעה החלופית להפחתת מזונות. טענת התובע שמדובר בסעיף מזונות אישה חריג ולא סביר, אינה עילה להפחתת מזונות אישה; בנוגע לטענה בדבר מצבו הכלכלי, על הנאשם היה להגיש תביעתו מיד בעת שנודע לו שקיים מצב כלכלי קשה ולא להשתהות בהגשת התביעה במשך 6 שנים. בנוסף, כאשר בעל דין פונה לבית-המשפט על-מנת לבקש סעד מן היושר עליו לבוא בכפיים נקיות ובתום-לב, דהיינו, עליו לקיים את ההסכם עד להכרעה שיפוטית בעניינו.
במקרה דנן התובע עשה דין לעצמו וחדל לשלם את מזונות האישה בהתאם להסכם. בנוסף וכאמור, אין להתעלם מכך שסעיף תשלום חודשי לאישה הינו מאוזן ביחס לסעיפי רכוש בהסכם. לא-זו-אף-זו, ביטול סעיף המזונות ו/או הפחתתו מרוקן מכל תוכן את ההסכם כולו מאחר שסעיף זה הינו התשתית שעליו נשען ההסכם כולו.
נוכח האמור לעיל, דחה בית-המשפט לענייני משפחה את התביעה.
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 35762-02 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2012(3), 748 (2012)} הוגשה תביעה לביטול פסק-דין המאשר את הסכם ממון עליו חתמו הצדדים קודם לנישואיהם, ועימו ביטול ההסכם. הבקשה הוגשה כשנה לאחר גירושי הצדדים לאחר שהתובעת קיבלה את כל הכספים ואף מעבר, לאמור בהסכם.
הנתבע, הינו בן לאחת המשפחות העשירות בישראל. ההסכם קובע הפרדה רכושית מוחלטת וכן קובע לתובעת, קצבה חודשית במהלך הנישואין ואת זכויותיה הממוניות במקרה של פרידה, או פטירת הנתבע לפניה.
לטענת התובעת, עד למועד אישור ההסכם, יש להחיל על הצדדים כ"ידועים בציבור" את הלכת השיתוף, ולפיכך הינה זכאית למחצית הרכוש שנצבר {בעיקר העסקי} בתקופה זו.
לטענתה, יש "להאריך" את תקופת החלת הלכת השיתוף על הצדדים עד למועד נישואי הצדדים. לטענתה, הסכם הממון איננו תקף הן לנוכח פגמים ברצון, הן לנוכח היעדר סמכות בית-המשפט לאשר את ההכסם בטרם נישואי הצדדים והן לנוכח ביטול ההסכם בהתנהגות הצדדים.
לפיכך לשיטתה יש להחיל על הצדדים את הוראות חוק יחסי ממון, כאשר לגבי הבית ורכוש נוסף יש לקבוע כי לתובעת זכויות בהם על-פי ההלכות המשפטיות, כגרסתה.
בהליך אישורו של הסכם ממון, קיים הליך ייחודי לעומת הסכמי פשרה בין צדדים בהליך אזרחי כלשהו. הדגש הינו שבית-המשפט ייווכח בכלים העומדים לרשותו, כי על הצדדים להסכם הממון לא נכפו תנאים, עליהם לא הסכים מי מהם, וכי אכן עמדו על משמעותו של ההסכם ותוצאותיו, טרם חתמו עליו {בג"ץ 7947/06 א.ק. נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2006(4), 4927 (2006)}.
לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון נקבע בפסיקה, כי לעיתים נדירות וחריגות תתקבל טענה לפגם שנפל כביכול בכריתה {טעות, הטעיה כאמור בסעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים} זאת שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט. בהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין {ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 459 (1990); ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1), 577 (1997)}.
במקרה דנן, נדחו טענות התובעת כי "טעתה" "והוטעתה", טרם החתימה על החוזה. מהראיות עולה כי בטרם החתימה על ההסכם, התובעת הסכימה, הפנימה, התייעצה {עם מיטב עורכי-הדין שבחרה}, וויתרה מדעת ומרצון, על כל טענה ביחס לרכושו של הנתבע במהלך חייה המשותפים עימו, ללא כל קשר לסטטוס, כ- "ידועים בציבור", או כנשואים, או לאחר פרידתם. שכן ידעה כי הדבר היווה תנאי, להמשך חייה המשותפים עם הנתבע. ההסכם נחתם לאחר ניהול משא-ומתן קפדני שמטרתו היתה בעיקר לדאוג לזכויותיה של התובעת במקרה של פרידה, או פטירת הנתבע לפניה.
כן נדחתה עילתה השניה המופנית כלפי סמכותו של בית-המשפט אשר אישר את ההסכם, לנוכח העובדה שהצדדים טרם נשאו במועד אישורו. שכן, על-פי ההלכה הפסוקה, וכפי שהתקיים בענייננו, בני זוג שצפו פני נישואין והיתה להם כוונה להינשא {להבדיל מבני זוג אשר שללו אפשרות להינשא והודיעו בעליל שאין להם כוונה להינשא}, יכולים להתקשר בהסכם ממון מחייב ותקף ולהביאו לאישורו של בית-המשפט.
גם הטענה כאילו בכך שהצדדים ניסחו במסגרת ההסכם אפשרות שההסכם יהיה תקף גם אם לא יינשאו, אין לה על מה לסמוך: כדבר שבשגרה, וכנוסח קבוע, בהסכמי הממון המוגשים לאישור בתי-המשפט לענייני משפחה, מוכנס סעיף זה, ואין באמור כדי להצביע על כי אין מדובר "בהסכם ממון" כתכליתו, ובפרט שבענייננו, הצדדים נישאו.
זאת ועוד, התובעת לא הגישה ערעור על הליך אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט, בסמוך ולאחר אישורו, ואין באפשרותה לעשות כן בתקיפה עקיפה, במסגרת טענותיה בגדר התביעה דנן.
בנוסף, הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט, כמו כל רשות מינהלית וציבורית אחרת, נהנה מחזקת התקינות בכל הנוגע לפעולות שהוסמך לכך בדין, גם מטעם זה אין לקבל את טענת התובעת בדבר חוסר סמכותו של בית-המשפט, מטעמו, ליתן פסק-דין המאשר את ההסכם, ולאשרו באותם סעיפים על-פי חוק יחסי ממון.
בית-המשפט לענייני משפחה ומכוחו של חוק יחסי ממון, מוסמך היה לאשר את ההסכם אשר הצדדים חתמו עליו, והגישו אותו בבקשה מוסכמת לאישורו. גם אם נרחיק ונקבל את טענת התובעת כי בית-המשפט "טעה" מבחינת מועד אישור ההסכם הרי על-פי ההלכה הפסוקה "טעות" זו היא בגדר סמכותו, ואינה יכולה להוות פעולה של חוסר סמכות, המביאה לביטול אישור ההסכם {ראה: בג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, פ"ד יב 1668 (1958); רע"פ 2413/99 טוראי רחמים גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673 (2001); בר"ע (יר') 182/04 עוזי רחים נ' בנק הפועלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.04)}.
התובעת עתרה ביחד עם הנתבע בבקשה משותפת לאשר את ההסכם, ולפיכך היא אף מנועה מלעלות את טענתה כי בית-המשפט נעדר סמכות, לאשרו. ולכך יש להוסיף את דוקטרינת תום-הלב. שכן בצדדים נהגו על-פי הוראות ההסכם במהלך השנים לאחר אישורו: התובעת הפיקה מכך הנאה כלכלית משמעותית, הנתבע הסתמך על הוראותיו, ונתן לתובעת סך של 6,700$ מדי חודש; סך של 2,000,000$ ארה"ב, סכום אשר היווה הקדמת תשלום ופרעון מוחלט של התחייבותו על-פי סעיף 5.ב.2 להסכם הממון לתשלום חד-פעמי למקרה של פרידה {מדובר בסכום המקסימום שנקבע לתשלום בגין פרידה, הגם שבעת ההיא, על-פי ההסכם, לנוכח שנות הנישואין, היתה התובעת זכאית לקבל סך של 883,000 $ בלבד}; סך של 600,000 $ לצורך רכישת בית מגורים עבור התובעת}.
אישורו של ההסכם, על-ידי בית-המשפט אינו מהווה תנאי לתוקפו. פעולת האישור על-ידי בית-המשפט מהווה רובד נוסף להסכמות של הצדדים.
כן לא נמצא ממש בטענת התובעת כי באי-מתן אישור על-פי חוק יחסי ממון לחלק מהסעיפים בהסכם הממון יש כדי לאיין את תוקפו של ההסכם לרבות הסעיפים אשר כן אושרו על-פי חוק זה כהסכם ממון.
מטרתו של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, להסדיר את ענייני הרכוש של בני הזוג, למועד פקיעת הנישואין ביניהם. לפיכך, כאשר בית-המשפט מאשר הסכם שכזה, על-פי חוק יחסי ממון, הוא מאשר את אותן הוראות שבו, העוסקות בהסדרת ענייני הרכוש ביום פקיעת הנישואין, מכאן, שהוראות שאינן כאלה בהסכם הממון, אינן מצריכות את אישורו של בית-המשפט על-פי חוק יחסי ממון כתנאי לתוקפו.
התביעה שכנגד, אשר הגיש הנתבע, להשבת כספים אינה יכולה להיחשב כהודעה על ביטול הסכם הממון, כטענת התובעת. זו אינה מהות התביעה ובנוסף, ועל-מנת שתביעה להשבה תחשב כ"הודעת ביטול", יש לציין זאת בתביעה בצורה מפורשת כי התובע מבקש לבטל את ההסכם, וכך לא נעשה על-ידי הנתבע בתביעה שכנגד.
בנוסף, הצדדים קבעו בסעיף 9ב להסכם כי: "הסכם זה (לרבות החלטה לאישורו על-ידי בית-המשפט ו/או למתן תוקף של פסק-דין להוראות ההסכם או חלקו) לא יהיה ניתן לביטול מכל סיבה שהיא והצדדים מוותרים על זכותם לקבלת סעד של ביטול בכל מקרה, לרבות במקרה של הפרה או פגם בכריתה".
כן נדחתה טענתה של התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית וכן כי ההסכם בוטל על-ידי הצדדים בהסכמה: מפורשת, או בהתנהגותם. מהראיות עולה, כי במהלך חייהם המשותפים {לאחר אישור ההסכם: בין 6 ל- 7 שנים}, הצדדים מילאו את עיקרון ההפרדה במלואו כמו גם את הוראות ההסכם ככל שאושרו ביחס לזכויותיה של התובעת.
חזקה על התובעת שאם היתה סבורה מיד לאחר הפירוד "ובזמן אמת", כי הצדדים ביטלו בהתנהגותם את הוראות ההסכם, כטענתה במסגרת הליך זה, הרי שעם קבלת הודעת הפרידה מאת הנתבע, הרי שהיתה משיבה לנתבע בהודעה מטעמה, ומביעה תמיהה על הסתמכותו של הנתבע על ההסכם {לרבות הודעת הפרידה, וההסדרים הממוניים על פיו}.
בנוסף, על-פי ההסכם, על-מנת שהוראות ההסכם תתבטלנה, היה על הצדדים להגיש הסכם שכזה בכתב, בחתימת שניהם, לבית-המשפט, על-מנת שזה האחרון יאשרו כדין, ואף לפי האמור בסעיף 12ב' להסכם הממון של הצדדים.
כן נדחתה הטענה כי הסכם הממון, סותר את תקנת הציבור וכי יש להחיל בנסיבות את עילת העושק. לעיתים נדירות ואין זה המקרה במקרה דנן, יגיע בית-המשפט למסקנה, כי הסכם שמשקף את הסכמות הצדדים, לאחר שהצדדים ניהלו משא-ומתן באמצעות פרקליטים, במעורבות אישית של הצדדים, ראוי כי יתבטל בשל היותו נוגד את תקנת הציבור.
לא ניתן לאפשר לתובעת, היום, ובדיעבד, להתכחש להסכמותיה, המפורשות, ובעיקר לעניין שקיבלה על עצמה, את עיקרון הפרדת הרכוש המוחלטת בינה לבין הנתבע, עוד טרם הנישואין, כדי שגרסתה החדשה, לאחר עשר שנים, תהא תואמת לעילה זו-שלה.
לפיכך, נקבע כי הסכם הממון שאושר - תקף.
לעניין טענתה של התובעת כי עובר לאישור ההסכם היו הצדדים במעמד של ידועים בציבור, לפיכך יש להחיל עליהם שיתוף בנכסים, מדובר בקשר תחת קורת גג אחת, בתקופה של כשנה וחצי, וודאי שלא ניתן לייחס לתקופה כה קצרה כתקופה המקנה "שיתוף ברכוש".
וגם אם נאמר כי עובר לחתימה על ההסכם היו הצדדים בבחינת נכנסים להגדרה של "ידועים בציבור", הרי על-פי ראי הפסיקה, על-מנת שהתובעת תזכה "בשיתוף ברכוש", היה עליה להוכיח כי בעת ההיא לשני הצדדים היתה כוונת שיתוף בנכסיהם.
בניגוד לבני זוג נשואים, אין די בהוכחת כוונת התובעת לבדה לשיתוף, והנטל המיוחד המוטל על הטוען לשיתוף הינו מוגבר. התובעת לא עמדה בנטל זה.
אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה.
ב- תה"ס (חי') 10738-12-08 {עזבון המנוח ש.י. ז"ל נ' א.י., תק-מש 2013(3), 847 (2013)} הוגשו 4 תביעות על-ידי ילדי המנוח מנישואיו הראשונים, בגדרם ביקשו התובעים להורות על ביטול הסכם ממון שנערך בין המנוח לבין הנתבעת {אלמנת המנוח} ושקיבל תוקף של פסק-דין ביום 23.06.04, וכן להורות על בטלות צוואת המנוח מיום 01.07.04, בגדרה הוריש המנוח את כל רכושו לנתבעת {עיקר המחלוקת נוגע לדירת המגורים}.
לפיכך טוענים התובעים כי יש להורות על קיום צוואתו הקודמת של המנוח משנת 2003, בגדרה הם הזוכים בדירה. טענתם העיקרית של התובעים, היא כי במועד עריכת הסכם הממון והצוואה, המנוח לא היה כשיר לחתום על מסמכים אלו לנוכח מצבו הרפואי {יצויין כי המנוח הוכרז כחסוי רק שנתיים לאחר-מכן, ביום 04.06.06}. כן הוגשה תביעה כספית בגין הוצאות עבור המנוח בשם העזבון. תכליתה של תביעה זו - הוכחת הפרת הסכם הממון על-ידי הנתבעת, ככל שההסכם לא יבוטל.
התביעה לביטול הסכם הממון: הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין ו/או תנאי מהתניותיו, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד, בטעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל.
עם-זאת ייתכן ובנסיבות מסויימות, יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור, נתן הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית, או נפשית שנעלמה מעיני בית-המשפט, כמו גם בשל פגם אחר בכריתת החוזה, היורד לשורש ההסכמה והרצון החופשי של המתקשרים בהסכם, וזאת בהתאם לאחת מעילות ביטול הסכם, מחמת פגם בכריתתו והמנויות בחוק החוזים (חלק כללי) {ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995); תמ"ש 5113/02 מ.ר נ' מ.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.05)}.
הנטל המוטל על מבקש ביטול הסכם מחמת פגם בכריתה, הינו כבד במיוחד ובפרט לאחר שכבר בוצעו חלקים עיקריים מההסכם על-ידי הצדדים {תמ"ש (יר') 20150-11-10 ר נ' ר', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.13)}.
במקרה דנן, הנטל המוטל על התובעים להוכיח טענותיהם כבד הרבה יותר, שכן המנוח עצמו פעל לסיכול אפשרות למינוי אפוטרופוס לעצמו וכנגד יוזמת התובעים למנוע אישור ההסכם ואף ערך צוואה בה הינו מוריש את הדירה לנתבעת, העולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם.
יתרה-מכך, להבדיל מתיקים בהם הטענות לבטלות הסכם עולות בדיעבד ולאחר זמן, במקרה דנן הטענות בדבר מצבו הרפואי של המנוח כשל פסול דין, נטענו על-ידי התובעים, עוד בחיי המנוח וטרם אישור ההסכם בשנת 2004, ואף ניתנה להם ההזדמנות להוכיח טענותיהם אך הם ויתרו עליה.
רק לאחר שהתובעים חזרו בהם מהתביעה לאפוטרופסות, והתביעה נמחקה, ורק לאחר שבמהלך הדיון לאישור ההסכם, ביוני 2004, העידו בפני בית-המשפט הגורמים שהיו מעורבים בהכנת ההסכם ובית-המשפט שוכנע כי ההסכם מביע את רצונו המודע של המנוח, אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין.
התובעים לא עמדו בנטל המוטל להוכיח כי המנוח לא היה כשיר לחתום על ההסכם מבחינת מצבו הרפואי הנפשי והקוגניטיבי. בהקשר זה נדחו חוות-הדעת שצרפו התובעים לא רק מההיבט הפרוצדוראלי אלא גם לגופן.
נקבע כי בצירוף הנתונים העובדתיים על תהליך אישור ההסכם בבית-המשפט, כאשר חוות-הדעת אינה קובעת כי המנוח היה פסול דין או לא כשיר, ושוללת קיומה של דמנציה, אלא מתייחסת למערכת השיקולים של המנוח, שדואג לרווחתו ולצרכיו על-ידי הבטחת עזרה ותמיכה שיקבל מבת זוגתו הנתבעת, אין מקום לקבל את טענות התובעים לעניין אי-כשרותו של המנוח לחתום על המסמכים.
כן נדחתה הטענה בדבר ביטול ההסכם מחמת היעדר גמירות-דעת וכן הטענה לקיומה של עילת העושק. בהקשר אחרון זה נפסק כי הטענה בדבר עושק אין לה על מה שתסמוך שכן ממילא מחצית הדירה הועברה לנתבעת בהתחייבות עובר לכריתת ההסכם דנן - הסכם מיום 19.07.99, כלפיו אין לתובעים טענות.
מתנה על-תנאי מפסיק: התובעים טענו כי הדירה ניתנה במתנה לנתבעת, בתנאי כי תטפל במנוח. מאחר ולא טיפלה במנוח יש לבטל את המתנה. ברם, סעיף 5 להסכם הממון קובע: כי "במקרה והפסקת הטיפול והמגורים המשותפים תיגרם בכל עת שהיא ממניעים ומסיבות שאינן תלויות באישה, לרבות אך לא רק: צווי הגנה, התערבות בני משפחה וכיוב' אזי במקרה כזה, תועבר הבעלות המלאה בדירה ע"ש האישה בתום 5 שנים ממועד החתימה על הסכם זה. אך לבעל תהא זכות מגורים בדירה עד אחרון ימיו, אשר תגבור על זכותה הקניינית של האישה".
דהיינו ההסכם צפה את כל המצבים האפשריים, כולל הוצאת צווי הגנה נגד הנתבעת, כפי שאכן אירע בפועל. הנתבעת נמנעה מלטפל במנוח, כתוצאה מהתערבות התובעים ואין בכך כדי להפקיע את העברת הדירה. העברת הדירה לא הותנתה בעמידה בהתחייבויות. יתר-על-כן הנתבעת אחזה בייפוי-כוח בלתי-חוזר, להעברת המחצית השניה של הדירה על שמה. וניתן לראות בייפוי-הכוח כמתנה מוגמרת. לפיכך, גם הטענה בדבר מתנה על-תנאי מפסיק - נדחית.
כן נדחתה הטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, טענה שהועלתה אף לעניין הצוואה. בית-המשפט בחן את ההלכות שנקבעו לעניין השפעה בלתי-הוגנת, לעניין ההתנגדות לקיום הצוואה ויישמם בהיקש המתאים, לעניין ההסכם ובשינויים המחוייבים.
ב- ע"א 423/75 {מרדכי בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1), 372 (1976)}, נקבע שכאשר נסיבות המקרה מלמדות כי התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל המבקש קיום הצוואה.
בהקשר זה צויין כי הוראת בטלות צוואה, בשל השפעה בלתי-הוגנת, הינה מפורשת מכוח חוק הירושה וייתכן והינה מרכיב בעילת עושק, ככל שמדובר בהסכם. עם-זאת, במקרה דנן עסקינן הן בהסכם והן בצוואה שנערכו בהפרש זמן מזערי ולפיכך בית-המשפט התייחס לטענה בהקשר הכולל.
ב- דנ"א 1516/95 {רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831, 1834 (1998)} נקבעו המבחנים לבדיקת התלות שנוצרה בין הנהנה למצווה והאם היתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.
להלן ארבעת המבחנים העיקריים שנקבעו בפסק-דין "מרום" הנ"ל ויישומם במקרה דנן:
א. מבחן העצמאות - נבחנת מידת העצמאות הפיזית והמנטאלית של המצווה בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה והדגש הוא על התלות המנטאלית המחפה על תלות פיזית.
אין מחלוקת כי למרות היות המנוח נכה צה"ל, מאז שירותו הצבאי, היה עצמאי בהיבט הפיזי וגם בהיבט המנטאלי. למנוח היה רישיון נהיגה, הנתבעת העידה:
"עד שנת 2004 הוא הלך לשוק, לחנויות, לבנקים, לדואר לשלם תשלומים, ידע לתפקד מעולה."
אכן, המנוח היה מטופל פסיכיאטרית אולם אין בכך כדי לשלול את עצמאותו.
ב. מבחן הסיוע - מתמקד בשאלה אם הקשר בין המצווה לנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. והאם הנהנה היה היחידי שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהיו גם אחרים שסייעו.
במבחן הסיוע הרי שהצדדים הינם בעל ואישה. הצורך בסיוע מבחינת המנוח היה בעיקרו צורך עתידי ולא בפן המיידי, הגם שנזקק לתמיכה בהתמודדות. אין ספק שבנסיבות נתנה הנתבעת את הסיוע העיקרי למנוח בתקופה שהתאפשר לה לחיות במחיצתו.
ג. מבחן הקשר עם בני משפחה אחרים - היקף הקשרים שקיים המצווה עם אנשים אחרים מלבד הנהנה ועוצמתם. ככל שהניתוק גדול יותר כך תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה.
קשה לומר כי המנוח היה מבודד. נהפוך הוא התובעים עצמם העידו על הקשר שהיה להם עימו.
התובע י' העיד "הוא היה בא אלינו הרבה. הוא היה נוסע לזכרון, לעפולה, שבתות..." וציין כי המנוח היה מעורה "בקן המשפחתי". הנתבעת העידה כי הבן י' ביקר כל יום את המנוח. הבת ש', העידה כי התגוררה בין השנים 2000 עד 2008 רחוב מעל מגורי המנוח והיתה עימו בקשר יומיומי, הגם שציינה כי מיום הדיון 15.06.04 ועד למועד אישור ההסכם 23.06.04 נמנע מהילדים ליצור קשר עם אביהם.
תמוהה אם כך מדוע אף לא אחד מעשרת הילדים, לא מצא לנכון לפנות לרשויות הרווחה ו/או למשטרה בעניין. יתרה-מזאת, במועדים אלו ההסכם כבר היה ערוך והבידוד "המאוחר" כטענת התובעים, לא השפיע על תכנו. הבת ש' העידה כי קודם לכן לא נמנעה הגישה לאב.
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה - המבחן מתמקד בנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, כך תגדל הנטיה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה.
במקרה זה הצדדים הגיעו להסכם, במסגרת תיק משפחה, תחת כנפי בית-המשפט תוך הפניתם לטיפול העו"ס מיח"ס, והפנייתם למגשרת ולעו"ד שייצג את המנוח בלבד, לצורך עריכת הסכם.
בסופו-של-יום בית-המשפט לא שוכנע בקיום אף לא אחד מהמבחנים הנדרשים בפסיקה בדבר תלות והשפעה בלתי-הוגנת של הנתבעת על המנוח, מעבר למערכת יחסים רגילה, שבין בני זוג כולל עליות ומורדות. ראיית המנוח את מצבת נכסיו, לצד הבטחת האינטרסים שלו, שיהיה מי שידאג ויטפל בו, היתה מפוקחת ולא נעשתה תחת השפעה בלתי-הוגנת.
גם טענת הטעות וההטעיה, לעניין קיום קשר זוגי מקביל של הנתבעת נדחית. לא הוצגו ראיות בעניין ומדובר בעדות מפי השמועה שאינה קבילה כאשר הנתבעת מכחישה זאת.
מכל המקובץ עולה כי אין ממש בטענות התובעים כנגד ההסכם וכי אין עילה להורות על ביטול ההסכם. לאור דחיית התובענה לביטול ההסכם הרי שהתובעת זכאית לבעלות מלאה בדירה נשוא המחלוקת.
כן נדחתה התנגדות התובעים לקיומה של הצוואה מיום 01.07.04. בהקשר זה נדחו טענות התובעים בדבר אי-כשרות המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, מעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה והשפעה בלתי-הוגנת.
דחיית טענות התובעים לעניין מצבו הנפשי של המנוח וכי המנוח היה כשיר לחתום על הסכם הממון והבין את משמעות ההסכם, תקפה גם למועד עריכת הצוואה וזאת נוכח סמיכות הזמנים שביניהם - כשבוע ימים; באשר לטענת התובעים למעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה, הרי שהתובעים לא הצליחו לסתור את עדותה של הנתבעת לפיה היא ידעה על קיומה של הצוואה רק כחודש אחרי פטירת המנוח.
זאת ועוד, העובדה כי המנוח שמר אמונים לאשתו ושמר על מסגרת ההסכם, שנחתמה שבוע קודם לכן ושאושרה במסגרת פסק-דין, מהווה חיזוק הדדי הן לתוקפו של ההסכם והן לתוקפה של הצוואה. מכאן שהתובעים לא הוכיחו את טענתם למעורבות הנתבעת, בעריכת צוואה.
הטענות להשפעה בלתי-הוגנת נדחו בדיון לעניין הסכם הממון. בהקשר של הצוואה, בית-המשפט מוסיף כי המנוח ציווה בצוואתו את רכושו לרעייתו, שבוע לאחר שהגיע עימה להסכמות שקיבלו תוקף פסק-דין כהסכם ממון, והצוואה עולה בקנה אחד עם ההסכמות.
מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל הוכחת טענותיהם להתנגדות לצוואה ובית-המשפט שוכנע כי רצון המנוח בא לידי ביטוי הן בהסכם והן בצוואה מיום 01.07.04, התקבלה בקשת הנתבעת לקיום הצוואה מיום 01.07.04 {לפיכך נדחית הבקשה לקיום הצוואה המוקדמת מיום 16.10.03}.
כן נדחתה התביעה הכספית של התובעים נגד הנתבעת להחזר הוצאות טיפול שהוצאו עבור המנוח, אשר לטענת התובעים היה על הנתבעת לשלמם בהתאם להתחייבותה על-פי הסכם הממון להמשיך ולטפל במנוח, כל ימי חייו ולהמשיך להתגורר עימו.
לא הוכח כי הנתבעת הפרה את ההסכם. המניעות מהטיפול נבעה מצו הרחקה שהוציא הבן כנגד הנתבעת. סיטואציה זו מעוגנת בסעיף 5 להסכם הממון ולפיכך התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי כל שהוא ו/או החזר הוצאות.
לאור האמור לעיל, דחה בית-המשפט את התביעות ונתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 01.07.04.
ב- תמ"ש (ת"א) 28267-09-12 {א.ו. נ' ח.ר.ו., תק-מש 2014(1), 97 (2014)} הגיש התובע, המצוי בהליך גירושים מאשתו, תביעה לפינויה מדירתם. יצויין כי הזכויות בדירת המגורים אשר נרכשה כחמש שנים קודם נישואי הצדדים על-ידי התובע והוריו, נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, באופן בו 70% נרשמו על שם התובע ו- 30% הנותרים על שם אמו.
לאור האמור הוגשה התביעה דנן על-ידי התובע ואמו, אשר טענו לזכותם הקניינית בדירה מכוח חוק המקרקעין בפינוי האישה מן הדירה כמו גם מכוח קיומו של הסכם ממון בין הצדדים הקובע כי לאישה אין ולא תהיינה כל זכויות מכל סוג שהוא בדירה.
האישה טענה מנגד כי יש לדחות את תביעת הפינוי מכוח טובת בנם הקטין של הצדדים כמו גם מכורח שינוי הנסיבות - היות הקטין ילד עם צרכים מיוחדים. כן טענה כי אין להכריע בתביעת הפינוי קודם הכרעה בתביעה לשלום-בית ושאר הזכויות הכספיות הקיימות בין הצדדים. בפרט טענה האישה כי הובטח לה על-ידי התובע כי אין להסכם כל משמעות וכי הינו לבקשת אמו בלבד וכי זכות תום-הלב בקיום הסכם גוברת על זכות הקניין.
נקבע כי אף מבלי להידרש להסכם הממון, אין הדירה בת-איזון בהתאם לחוק יחסי ממון בשים-לב כי נרכשה כחמש שנים קודם לנישואי הצדדים ואין לאישה כל חלק בה.
ואולם הוסיף בית-המשפט ונדרש אף להסכם הממון שנחתם בין הצדדים ואושר על-ידי נוטריון ובו הצהירה האישה כי אין ולא יהיו לה זכויות מכל סוג שהוא בדירה, בפירותיה ובתמורתה כמו גם על התחייבותה לפנות את הדירה לחלוטין, תוך פרק זמן סביר מקבלת דרישת הפינוי.
חרף העיקרון הבסיסי לפיו הסכמים יש לקיים, המגלם בחובו אינטרסים חשובים, המהווים אבן יסוד בניהול חיי חברה תקינים והם: כיבוד הבטחות, ודאות ויציבות, אינטרס ההסתמכות והציפיות, יש להידרש לטענות האישה כנגד תוקפו של ההסכם.
באשר לטענת האישה כי הובטח לה על-ידי התובע כי אין להסכם משמעות צויין סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע כי הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.
נקבע כי בשים-לב כי מדובר בהסכם ממון אשר אושר על-ידי נוטריון, קודם מועד חתונתם של הצדדים, יש להניח כי נעשה בהסכמה חופשית כשהצדדים הבינו את תכנו של ההסכם ותוצאותיו.
באשר לטענות האישה בדבר שינוי הנסיבות הם הולדת ילד אוטיסט, טובתו וחובת תום-הלב, נדרש בית-המשפט לנכסים ברי-איזון וקבע כי משהדירה אינה נכס בר-איזון - אין חוק יחסי ממון מקנה את האפשרות לאזנה בנסיבות מיוחדות המצדיקות כן.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון המאפשר לבית-המשפט שלא לאזן נכס שהינו מלכתחילה בר-איזון אינו מקנה את האפשרות ההפוכה, לקחת נכס שאינו בר-איזון ולאזנו. כן נדרש בית-המשפט לסעיף 3(4) לחוק החוזים (התרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 הקובע כי הנפגע זכאי לאכיפת חוזה, זולת באם אכיפת החוזה הינה בלתי-צודקת בנסיבות העניין. נקבע כי בשים-לב לרכוש הצדדים המשותף שנצבר, לא חל הסעיף דנן ואין לקבוע כי האכיפה אינה מוצדקת.
כן דחה בית-המשפט את טענת האישה כי הקטין זקוק ליציבות ועל-כן אין לפנותו מהדירה, בהעדר הוכחה כמו גם נוכח העובדה כי דווקא מגורי הצדדים יחד תוך מריבות בלתי-פוסקות, הם שאינם מיטיבים עם הקטין.
משנקבע כי יש להורות על פינויה של האישה מן הדירה, נדרש בית-המשפט לשאלת "הזמן הסביר" הראוי בנסיבות העניין לפינוי. נקבע כי הגם שאין חולק כי עדיף לסיים את סכסוכם הרכושי של הצדדים כמקשה אחת ולא לדון בנפרד בתביעת הפינוי, בנסיבות המקרה דנן עת נראה כי ההכרעה בשאר התביעות אינה נראית באופק והאישה לא עושה דבר על-מנת להאיץ את בירורן אלא ההפך, כמו גם כי מגורי הצדדים יחד אינם מטיבים עם הקטין ואף נוכח הפגיעה בזכותה הקניינית של אם התובע בדירה - יש להורות על פינוי האישה מן הדירה בפרק זמן של כ- 4 חודשים.
לאור האמור קבע בית-המשפט כי דין התביעה להתקבל.
2. כיצד יש להגיש תביעה לביטול הסכם ממון?
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 4912/07 {ה.א. נ' ה.א., תק-מש 2012(1), 480 (2012)} נדונה תביעה לביטול הסכם. הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י ב- 1994 ולהם שלושה ילדים קטינים.
ההסכם נשוא פסק-הדין, הוגדר כ"הסכם שלום-בית ולחילופין גירושין" ובו הסדרים ממוניים, מזונות, משמורת וסדרי ראיה. להסכם ניתן תוקף של פסק-דין בבית-המשפט ביום 12.02.07. עילות הביטול על-פי כתב התביעה הן: הטעיה, מרמה, מצג שווא, טעות, פרשנות, עושק, אי-הגינות, סיכול ועילת ביטול הנובעת מהפרת ההסכם.
עיקר הטענות הן, כי הנתבע העלים ממנה את בעלותו ב- 10% ממניות החברה. וכן כי הוא מנכ"ל חברה ובתוקף תפקידו יש לו משכורות נדיבות ובונוסים וכן נכסי קריירה ומוניטין בעלי משמעות כלכלית ופיננסית, אשר לא קיבלו ביטוי בהסכם.
כידוע, בהיעדר טעם מיוחד לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף של פשרה. פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים לה. להסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם {ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441 (1993); ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 459 (1990); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577 (2001)}.
על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר בין ההסכמות לגירושין וכולל לעיתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הפירוד והגירושין {ע"א 5490/92 רחל פגס ואח' נ' ישראל פגס, תק-על 94(4), 516 (1994)}.
על-כן, הסכם גירושין אינו ניתן, בדרך-כלל, להפרדה לחלקים, שכן הסכם זה כולל מעצם טיבו וטיבעו התחייבויות השלובות זו בזו.
זאת ועוד, נוכח היחסים המיוחדים והמורכבים הקיימים בין בעל ואישה, מצא המחוקק לקבוע כי אין תוקף להסכם ממון, אלא אם הערכאה השיפוטית תשוכנע כי ההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וכי שני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות הנובעות מחתימתם על אותו הסכם {ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3), 421 (1982)}.
הוראות אלו בחוק יחסי ממון נועדו להוות ערובה לכך שבן הזוג שזכויותיו קופחו עמד על משמעותו, טיבו והשלכותיו של ההסכם ועשה אותו מתוך רצון חופשי והבנה מלאה להוראותיו ולמשתמע מהן {בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.06)}.
יחד-עם-זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין - גם אם בהסכם ממון עסקינן - אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתם - פגם העשוי להביא לביטול ההסכם על-פי דיני החוזים, דוגמת - תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, עושק וכיו"ב {בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 591 (1994); ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441 (1993); ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2), 42 (1978)}.
במקרה דנן, כאשר בהסכם ממון בין בני זוג עסקינן, אשר נערך לאחר הליך גישור ארוך למדי והכולל אישור ההסכם במעמד בית-המשפט - אזי יש ליתן יד לביטול ההסכם אך ורק בנסיבות קיצוניות וחמורות במיוחד ולמלא בדווקנות אחר הוראות החוק והפסיקה באשר לעילות הביטול.
ברם, במקרה דנן, לאחר בחינת יסודות עילות הביטול הנטענות: טעות; הטעיה; עושק; הפרה; סיכול, ויישום לענייננו, נפסק כי לא עלה בידי התובעת להוכיח העילות או מי מהן לביטול ההסכם.
אכן, ההסכם אינו מושלם. ישנם בו אי-דיוקים וחוסרים. אולם כמכלול אין זה המקרה בו יש לבטל את ההסכם על-סמך אותם אי-דיוקים, ולאפשר לתובעת לערוך "מקצה שיפורים". ממקרא ההסכם כמכלול, בעיקר נוכח הסדר המזונות הנדיב בסך של 13,500 ש"ח לחודש ומתן אפשרות מגורים בבית הצדדים למשך 10 שנים ללא תשלום דמי שימוש והרוח הכללית בהסכם, אשר עניינה חלוקה שוויונית בין בני הזוג - לא עולה תמונה של עיוות או ניצול של צד אחד על-ידי משנהו, של האחד על חשבון האחר. נהפוך הוא.
אמנם היה על הנתבע לגלות בהליך הגישור דבר קיומן של המניות ואף להביא אותן לידי ביטוי בהסכם, אפילו אם חשב שאין להן שווי משמעותי. יחד-עם-זאת, בבחינה הכוללת ומתוך הניתוח הכולל של הראיות, בית-המשפט אינו סבור כי יש לראות בעובדה שלא הביא לידיעת התובעת את דבר קיומן של המניות משום הוכחה המצביעה על כוונתו להטעותה/ לעשקה או לרמותה. בנסיבות, טענותיה של התובעת עולים לכל היותר לכדי "טעות בכדאיות העסקה" אשר בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים אינה סיבה לביטול ההסכם, ובוודאי שאינן טעויות יסודיות המשמשות בסיס לביטול {ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1), 571 (1997)}.
עוד נפסק בין היתר, באשר לטענה שאופיה ומצבה הנפשי מנעו ממנה לפנות לייעוץ במהלך המשא-ומתן וכי בעלה והמגשרת, לא הצביעו בפניה חד-משמעית על הצורך בייעוץ כזה - ראשית, לא הוכח כי לתובעת קשיים אובייקטיבים-נפשיים המונעים ממנה לערוך ולחתום על הסכם. ובאשר לראש השני של הטענה, משמדובר באנשים הנחזים להיות נורמטיביים, ולא מראים סימנים להעדר כשרות או אי-יכולת להחליט בענייניהם, אין מקום לקבוע כי היתה על המגשרת חובה לעמוד על פנייתם לייעוץ חיצוני, כנגד רצונם.
אשר-על-כן דחה בית-המשפט לענייני משפחה את התביעה.
ב- רבני (פ"ת) 375079/2 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(1), 38 (2014)} ביקשה המבקשת כי בית-הדין יחייב את בעלה לשלם את דמי כתובתה.
הצדדים נישאו ב- 10.01.10 ומנישואין אלו נולדה ב- 17.03.10 בתם היחידה.
נישואי הצדדים עלו על שרטון, וב- 24.10.12 הגיש הבעל תביעת גירושין שאליה צירף הסכם גירושין שאושר בערכאה אחרת ב- 17.10.12. בהסכם נקבע כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהקדם האפשרי, וכי במעמד סידור הגט תוותר האישה על מזונותיה, על כתובתה ועל תוספת כתובתה. כמו-כן פורטו בהסכם גובה מזונות הבת והסדרי הראיה.
הצדדים הוזמנו לדיון ליום 22.11.12 אך ביום 18.11.12 ביקשו שני הצדדים לדחות את הדיון בחודשיים ימים כדי לנסות ולבחון את שיקום היחסים ביניהם.
בהתאם למבוקש הדיון הקבוע לצדדים נדחה ליום 23.01.13, אך ביום 21.01.13 שוב ביקשו הצדדים לדחות את הדיון בחודשיים נוספים לצורך שלום־הבית. בית-הדין נעתר למבוקש וקבע דיון חילופי ליום 04.04.13. אמנם גם סמוך לדיון זה, ביום 02.04.13, שוב ביקשו הצדדים לדחות את הדיון לשישה חודשים כדי למצות את האפשרות לשיקום חיי הנישואין, ובית-הדין הקפיא את התיק.
רק כשנה לאחר אישור ההסכם ביקשו הצדדים להופיע בבית-הדין. בדיון מיום 29.08.13 הצהירו שניהם כי ניסיון שלום־הבית נכשל, וביקשו להתגרש. בהתאם לבקשתם ניתן פסק-דין לגירושין. אמנם לטענת האישה מעולם לא ויתרה על כתובתה ושלא כפי שמצויין בהסכם, מאחר שסעיף זה נכתב ללא ידיעתה.
ב- 03.10.13 הגישה המבקשת את תביעתה לכתובה בסך 200 זקוקים כסף, ותוספת כתובה של 180,000 ש"ח ובסך הכול 251,525 ש"ח.
כאמור, הצדדים אישרו את הסכם הגירושין בערכאה אחרת ולאחר-מכן ניסו מספר פעמים לגשר על הפערים שבניהם ללא הצלחה.
והנה בפסקי-דין רבים צידדו שהסכם גירושין כשמו כן הוא צופה פני גירושין, והוא כפוף ומותנה בסידור הגט, וכל שלא סודר הגט אין ההסכם מחייב כלל את הצדדים.
חזרה לשלום-בית מבטלת את מחילת הכתובה ו/או כל הסכם הגירושין וכפי שנעשה מעשה בבתי-הדין הנזכרים, אולם עד כאן לא נקבע כי ההסכם בטל אלא בהסכם שאושר במסגרת בית-הדין, ולפיכך בהתאם לאמור יכול בית-הדין להורות על ביטול כל הסכם הגירושין, מאחר שכל סעיפי ההסכם שלובים זה בזה.
מה שאין כן בנדון דידן שהסכם הגירושין אושר בערכאה אחרת, ולפיכך אין אנו צריכים כלל לדון בתוקפו וגבורתו של ההסכם או בביטולו, שהרי הדבר ברור כי תביעה לביטול הסכם יש להגיש רק בפני הטריבונל שאישר את ההסכם, מאחר שסמכות הדיון בביטול ההסכם מסורה לערכאה שאישרה את ההסכם.
אשר-על-כן, מאחר שאין בסמכות בית-הדין לדון בביטול הסכם שאושר בערכאה אחרת, לפיכך הסכם הגירושין שאושר בערכאה אחרת שריר וקיים, ומאחר שהמשיב מבקש להתגרש בהתאם להסכם הכולל בלבד, החליט בית-הדין לדחות את תביעת המבקשת.
ב- תמ"ש (נצ') 7450-09-13 {מ.א. נ' א.א., תק-מש 2014(1), 477 (2014)} הוגשה תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם גירושין כולל {ממון, משמורת ומזונות} שאושר בבית-המשפט, בגדרו הצהירו הצדדים על הסכמתם להתגרש זמ"ז בבית-הדין הרבני, אלא שהנתבע סירב לסדר הגט במשך שנה ושמונה חודשים. התובעת טענה לשני רכיבי פיצויים: א. עלות הוצאות המשפט שהתובעת נדרשה להן בהליך בבית-הדין הרבני {20,000 ש"ח}; ב. פיצויים בסך 50,000 ש"ח בגין הפרת ההסכם - העיכוב בסידור הגט.
בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כדלקמן:
"64. הנתבע לא עתר בתביעה לביטול הסכם לבית-משפט זה. הניסיון לעתור לשינוי הסכמות שקיבלו תוקף של פסק-דין באופן עקיף אגב התניית ביצוע הגט לשם כך בבית-הדין הרבני בעניין הגט ואגב עיכוב הגט, אין לקבלו. מ.א. אינה בת ערובה של א.א. וההסכמה המקורית לסדר את הגט לא היתה ואינה מותנית בשום תנאי. זה המקום להאיר, כי מקום שבית-הדין הרבני קובע שבעל דין רשאי היה להתנות הגט בתנאים, כי אז ייתכן שיימנע בית-המשפט מקביעה שיפוטית שהנתבע הפר בחוסר תום-לב חיוב חוזי להסדיר הגט בהסכמה וכבר מצאנו דיונים ענפים בכך בפסיקה רבנית (ראו למשל תיק רבני גדול 0027-21-1 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.04); רבני (נת') 9707-21-1 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.08). עם-זאת הבחינה תמיד תהיה של בית-המשפט לענייני משפחה בתביעה שמתבררת בפניו והתוצאה תמיד תהא תלוית נסיבות."
ב- תמ"ש (ת"א) 32604-04-13 {ד' נ' פלוני, תק-מש 2014(1), 1212 (2014)} בהסכם שלום-בית ולחילופין גירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, נקבעה חובת האב במזונות ילדיהם המשותפים של הצדדים על-סך של 1,000 ש"ח לחודש עבור כל ילד {כולל הוצאות חינוך והוצאות רפואיות}.
האם מבקשת את ביטול ההסכם וחיוב האב במזונות שלושת הילדים בסך כולל של 7,248 ש"ח לחודש וכן במחצית הוצאות החינוך והרפואה החריגות; לחילופין, קביעה כי הילדים אינם מחוייבים בהסכם, וכפועל יוצא פסיקת מזונותיהם; לחילופי חילופין, הגדלת חיובו של האב, אשר נקבע בהסכם.
בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי על-מנת להורות על ביטול הסכם, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין, אין די לטעון כי ההסכם נחתם מחמת פגמים ברצון, אלא יש להגיש תביעה מתאימה לביטול הסכם ובמסגרתה לטעון מהו הפגם הנטען ולהוכיח כדבעי כי אכן נפל פגם ואף להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפגם לבין החתימה על ההסכם. לפיכך, בית-המשפט אינו מוצא לדון בעתירת האם לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין.
3. ביטול הסכם בהתנהגות
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 29882/09 {ר.ג. נ' י.ג., תק-מש 2011(3), 508 (2011)} הגישה התובעת תביעה על-מנת להצהיר כי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק-דין, בטל ומבוטל לאור התנהגות שני הצדדים לחוזה, ועל יסוד בטלותו של ההסכם להצהיר כי היא בעלת מחצית מן הזכויות והנכסים הרשומים על שם הנתבע {הגרוש שלה}. לטענת התובעת הסכם הממון "בוטל ביטול הדדי על-ידי התנהגות שני הצדדים לחוזה. לטענתה, הוראות הסכם הממון העומדות בבסיס ההפרדה הרכושית לא בוצעו וכי ההסכם נזנח.
בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי דינה של התביעה להידחות, באשר התובעת לא הביאה ולו טעם מבורר אחד שיהיה בו כדי להצדיק את התביעה.
לשונו של סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הינה כדלהלן:
" "הסכם ממון" - הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן: "הסכם ממון" ) ושינוי של הסכם כזה, יהיה בכתב."
אין עוררין כי הסכם הממון אותו מבוקש לבטל, אכן נעשה בכתב ואכן אושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים. עוד אין עוררין, כי אין בין הצדדים הסכם נוסף בכתב, לא-כל-שכן כזה אשר אושר על-ידי בית-המשפט או כל ערכאה מוסמכת אחרת ואשר ביטל או שינה את הסכם הממון הנ"ל.
למרות האמור לעיל, ולמרות הוראות החוק ולשונו הברורה, טוענת התובעת כי יש להורות על ביטול הסכם הממון וביטול פסק-הדין, וזאת על יסוד התנהגות הצדדים בלבד.
המקרים שבהם ניתן לבטל הסכם ממון, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין, הינם נדירים ביותר ולא בנקל ייעתר בית-המשפט לתביעה שעניינה הצהרה על בטלות הסכם ממון.
כל הסכם ממון בין בני זוג או שינויו, יעשה בכתב ויאושר בתנאים המפורטים בחוק יחסי ממון אשר נועדו להבטיח את המהות והיא ידיעתם והסכמתם של הצדדים להוראות ההסכם.
אכן, קיימים מקרים חריגים בהם ייעתר בית-המשפט ויורה על ביטול הסכמי גירושין, הכוללים גם פרק ממוני כזה או אחר, זאת כאשר הוכח פגם בכריתתו מחמת עושק, טעות או הטעיה. אולם לא על טענות אלו מבססת התובעת את תביעתה.
טענותיה של התובעת כי ההסכם בוטל על-פי התנהגות הצדדים צריכות לחלוף על פני שתי משוכות:
א. המושגית - להתגבר על ההוראות המפורשות בסעיפים 1 ו- 2 לחוק יחסי ממון, לפיהן שינוי של הסכם ממון יעשה בכתב ויאושר כדין {בדומה לאישור ההסכם המקורי, לאחר שהערכאה השיפוטית שוכנעה שהשינוי נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו שינוי להסכם};
ב. הקונקרטית - לאמור כי במקרה דנן התנהגות הצדדים היתה כה ברורה ומיוחדת שיש בה להוכיח כוונה מפורשת וגמירות-דעת מלאה של שני הצדדים להביא לביטולו של הסכם הממון.
התובעת לא הצליחה לעבור משוכות אלו. כמו-כן, טענתה של התובעת לפיה הצדדים ביטלו את הסכם הממון בהתנהגותם אין לה על מה להסתמך. הפרדת הרכוש הקבועה בהסכם הממון התקיימה בין הצדדים הלכה למעשה, הנתבע שמר על רכושו, לא שינה את רישום הרכוש על שמה של התובע ולא ביצע כל פעולה שיש בה כדי להעיד על שיתוף המנוגד לאותה ההפרדה הקבועה בהסכם.
לעובדה כי הנתבע הינו בעל נכסים לעומת התובעת שהינה חסרת נכסים אין כל רלוונטיות לשאלה האם יש להורות על ביטול הסכם הממון. הסכם ממון נועד לקבוע הסדרים לאו דווקא שוויוניים ונועד להגן על רכוש כזה או אחר אשר הצדדים הסכימו שלא יאוזן ביניהם. לפיכך, למצבם הכלכלי של הצדדים לאחר חתימת ההסכם לא אמור להיות משקל בשאלה האם יש להורות על ביטול ההסכם.
גם הטענה כי התובע לא העביר את התשלומים המפורטים בהסכם הממון ולפיכך יש לראות בכך כעילה לביטולו, אין לה על מה להסתמך. הנתבע העיד כי התובעת סירבה לקבל את הכספים. מלבד זאת, יש לזכור כי התובעת עתרה לביטול ההסכם ולפיכך ציפייתה כי התובע יעביר אליה כספים מכוח אותו הסכם אשר היא דורשת את ביטולו, עלולה להיות נגועה בחוסר תום-לב.
במקרה דנן, לא נמצא בהתנהגותו ובמחדליו הנטענים של הנתבע ככאלה המצדיקים הסקת מסקנה קיצונית לפיה יש לראות בהסכם כהסכם שבוטל.
4. התיישנות
ב- תה"ס (ת"א) 2295-10-13 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.14)} נפסק מפי כב' השופט יהורם שקד:
"8. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 5 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות בתביעה דא עסקינן הינה 7 שנים, אולם מאחר ובמועד החתימה על ההסכם ואישורו היו הצדדים נשואים זל"ז, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הגירושין, קרי: מיום 22.03.05 (ראה סעיף 13 לחוק). יוצא, איפוא, כי התביעה התיישנה ביום 22.03.12.
9. חרף האמור לעיל, ובהתאם לסעיף 7 לחוק, אם וככל שיתברר כי עילת התובענה הינה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע התרמית או ההונאה. בהמשך, קובע סעיף 8 לחוק כי אם וככל שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
10. יוצא, איפוא, כי על-מנת לקבוע האם התביעה התיישנה אם לאו, יש להמשיך ולבחון את טענות התובעת בדבר תרמית והונאה ומתי נודע לה על-כך. כמו-כן, יש לבחון אילו עובדות לא היו ידועות לתובעת ומתי נודע לה אודותיהן. אזכיר שוב, כי חרף קיומה של טענת התיישנות בכתב ההגנה, לא מצאה לנכון התובעת לעתור בבקשה להגשת כתב תשובה ואף כאשר ניתנה לה ההזדמנות להשיב עובדתית לטענות הנתבע בתצהיר משלים, מצאה לנכון שלא לעשות כן שלא על דרך מחדל, אלא על דרך בחירה מדעת, כפי שנאמר מפי בא-כוחה בדיון (עמ' 7 שורות 13-12)."
5. שיהוי
ב- תמ"ש (אי') 37719-02-12 {ג.א. נ' י.א, תק-מש 2013(3), 577 (2013)} עתר התובע לבטל את הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, מהטעם כי נחתם שלא מרצונו החופשי, תוך ניצול מצוקתו, תוך הטעייתו ותוך איומים וכפיה מצד הנתבעת.
בדחותו את התביעה לביטול הסכם הגירושין, נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:
"25. לכל האמור יש להוסיף את הוראות סעיף 21 לחוק החוזים, שהינו מתן הודעת הביטול בגין עילה של פגם בהתקשרות תוך זמן סביר.
במקרה דנן, חלפה כאמור למעלה משנה למן המועד בו אושר הסכם הגירושין ולמעלה משבעה חודשים לאחר הגירושין בפועל.
התובע העיד כי לסברתו, היה לכאורה "שלום-בית" באופן שניהלו "בית משותף" אך עם-זאת הודה כי חיו בחדרים נפרדים ואף לא יצאו לבלות יחדיו כיוון שהבילויים שלהם היו שונים (עמוד 6 לפרוטוקול, ש' 3-2), וזאת בניגוד לאמור בסעיף 26 לתצהירו שם הצהיר כי "תיפקדו כזוג לכל דבר ועניין".
משמע: בניגוד לתקוותו, קשה לומר כי הצדדים חיו יחדיו בשלום-בית כציפייתו.
אף-על-פי-כן לא עתר בכל אותה תקופה לביטול ההסכם אלא רק לאחר שנדרש הוא לפנות את הבית.
כשנשאל מדוע לא עתר לביטול ההסכם ומדוע הסכים ליתן גט אף שנוכח "שעבדה עליו", השיב כי "קיווה שיהיה בסדר אם יעשה צעדים בוני אמון" (עמוד 8 לפרוטוקול, ש' 5-2).
קשה לקבל הסבר זה משעה שנוכח לדעת כי תקוותו לא התגשמה וקשה אף להבין הכיצד יש במתן הגט כדי להוות "צעדים בוני אמון" - כדבריו.
כאמור, הודעת הביטול צריכה להינתן בתוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול.
במקרה דנן, ככל שאכן היתה מתקבלת טענתו בדבר טעות הרי שאין זה סביר כי ימתין כשנה עד להודעת הביטול, כאשר כל אותו זמן נוכח לדעת כי ציפייתו נכזבה.
אמנם המשיך הוא להתגורר בבית כל אותה שנה, ואולם מקובלת עליי גרסת הנתבעת לפיה חזר והבטיח לה כי ייצא בקרוב את הבית, כי סירב לחתום על המסמכים הדרושים לצורך העברת הדירה לרבות ייפוי-כוח, וכי רק לאחר לחצים כבדים מצידה הסכים הוא לבסוף לצאת מהדירה. גרסתה זו לא נסתרה כלל והיתה אמינה עליי.
אף התובע עצמו העיד "כי ניסה כל הזמן לדבר איתה" והודה כי לא ביטל את ההסכם אף "שעבדה עליו" כיוון שקיווה שיהיה בסדר אם יעשה צעדים בוני אמון" (עמוד 8 ש' 5-2).
יתר-על-כן, לא ניתן כל הסבר הכיצד מתיישבת "טעות" זו עם הסכמתו ליתן לה גטה, אף-על-פי שרצונו היה להשיג שלום-בית ובייחוד עת חלפו כ- 7 חודשים בין מועד אישור ההסכם לבין מועד מתן הגט.
אשר-על-כן, גם בגין עילה זו - דין הטענה להידחות.
אף כי מתצהירו ומדבריו במסגרת חקירתו הנגדית עולה רושם ברור כי התובע מיקד תשומת-ליבו אך ורק לתקוותו לשלום-בית, הוסיף הוא והעלה נימוקים ועילות נוספות לביטול ההסכם, ולהלן אבחנם.
36. זאת ועוד, דין טענת הכפיה להידחות אף לאור העובדה כי התובע לא פעל תוך זמן סביר לביטול ההסכם, כנדרש על-פי סעיף 20 לחוק החוזים.
ודוק: לטענת התובע, האיומים הנטענים התרחשו לפני חתימתו על ההסכם ולפני הגירושין, כאשר לאחריהם "היה הרבה יותר שקט" ו"היה שלום בבית" (ראה עדותו בעמ' 7, ש' 26-21).
אף שהפסיקה ה"כפיה", לא נתן התובע הסבר סביר לשיהוי בן השנה מן המועד בו אושר ההסכם.
הסברו כי "קיווה שיהיה בסדר אם יעשה צעדים בוני אמון" ו/או כי קיווה שיסתדר איתה - אין בו כדי להצדיק את השיהוי הניכר.
התובע הצהיר בפרוטוקול הדיון כי הנתבעת כבר הוצאה מהחשבון המשותף וכי לאיש מהם אין כל טענה זה כלפי זה בעניין זה.
סביר להניח איפוא כי התובע כבר קיבל, נכון למועד זה, את הסך של 30,000 ש"ח אותו התחייבה האישה להעביר לחשבונו.
גם במעמד אישור ההסכם, יכול היה התובע להימנע מאישורו או לטעון כל טענה אחרת לגביו. כעולה מפרוטוקול הדיון, הצהיר התובע בפני כי על-אף שרצונו בשלום-בית, הרי שמסכים הוא לכל האמור בהסכם משברצונו להפוך את האישה למאושרת.
מסיבה זו חזר התובע ואישר בפניי כי חתם על ההסכם מרצון חופשי ולא בכפיה.
הטענה כי נתן תשובתו זו "מתוך לחץ" כי "היא עמדה מולו והסתכלה עליו" (עמ' 9, ש' 12-9) אינה יכולה לעמוד לו.
התובע אינו טוען כל טענה כנגד פרוטוקול הדיון ופסק-הדין אשר אישרו.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט גרמן בעניין תמ"ש 30251/03 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.07.04):
'הצדדים מודיעים בעל פה לבית-המשפט על הסכמות ועל הסדרי פשרה שונים והדברים נרשמים בפרוטוקול מפי הצדדים ומקבלים תוקף של החלטות או פסקי-דין. נקיבת סדק כחודה של מחט בהתנהלות זו תגרור אחריה פירצה כפתחו של אולם ולקריסת אמינות מערכת ההסכמים שנעשית בפני בית-המשפט, כפי שבאים לידי ביטוי בפרוטוקול בית-המשפט.'
בהמשך אף התייצבו הצדדים בבית-הדין הרבני וסידרו את הגיטין.
37. בסיכום הדברים, לנוכח כל האמור לעיל, גם אם כל טענותיו של התובע היו אמת והתקיימו כל המעשים המיוחסים לנתבעת, איני סבורה כי מקנים הם עילת ביטול לא מחמת כפיה ולא מחמת עושק."
ב- תמ"ש (חי') 6914-04-11 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2013(4), 84 (2013)} הגישה התובעת תביעה לקבלת מחצית מתשלומי הפנסיה שנצברו על-ידי הנתבע, במשך 10 שנים, בהם חיו כידועים בציבור, טרם מינויו לשופט משפחה ועד לאחר פרישתו. מדובר במערכת יחסים שלישית לכל אחד מבני הזוג. הנתבע טוען לדחיית התביעה, נוכח הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.08.05, המעגן הפרדה רכושית ביניהם, כולל בזכויות הפנסיה בתקופה שחיו כידועים בציבור. ההסכם לא אושר בבית-המשפט. הצדדים חלוקים לעניין תוקפו של ההסכם.
בדחותו את התביעה פסק בית-המשפט כדלקמן:
"14. לתובעת היו מספר הזדמנויות להעלות את דרישתה לקבלת מחצית הפנסיה ולא עשתה כן:
א. התובעת לא העלתה כל דרישה לקבלת מחצית מהפנסיה בתקופת החיים המשותפים.
ב. לא העלתה הדרישה בתקופת הפירוד ואיזון הכספים שנערך בין הצדדים. נהפוך הוא העבירה לנתבע כספים המגיעים לו מבלי להביע כל הסתייגות.
ג. במשך תקופה של כשלוש וחצי שנים, לאחר הפירוד, לא תבעה התובעת ולא הזכירה דבר בעניין זה במסגרת התכתבויות בין הצדדים. לא הגישה את תביעתה לקבלת כספי פנסיה ומסתמא לביטול ההסכם, אלא כעבור 3.5 שנים. למרות עדותה בדבר מצבה ואי-רצונה "לגעת בדברים" (עמ' 50), הודתה כי 8 חודשים לאחר הפרוד, בחודש יולי 2008, נוצר קשר ביניהם "היה עניינית כשצריך לסגור" (עמ' 53 ו- 54) ולמרות זאת לא העלתה את דבר זכאותה הנטענת בפנסיה.
לפיכך התביעה דנן כמצויין, הוגשה בשיהוי רב ויש לראות את התובעת כמי שוויתרה על דרישתה לכספי הפנסיה, הגם שלטענתה היתה מגיעה לה.
ב- ע"א 5196/91 אלי ליפ ואח' נ' ז'ק בנהמו, פ"ד מח(4), 202 (1992), נקבע הרציונל, לעניין הויתור בהודעה מאוחרת:
'הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לגבולות הזמן הסביר, אין כוחה עימה להפקיע את החוזה... הדרישה למתן הודעת ביטול תוך זמן סביר נובעת מן השאיפה להבהרת המצב המשפטי ולמניעת מצב שבו ימתין הנפגע ו'ימשוך' את החלטתו אם לעשות שימוש בברירת הביטול או לדבוק בחוזה חרף ההפרה. לאחר חלוף הזמן הסביר רואים את הנפגע כמי שוויתר על ברירת הביטול.'
18... עד להגשת התביעה, בשיהוי של כ- 3.5 שנים, התובעת לא העלתה כל דרישה בנוגע לפנסיה, למרות קיומה של התחשבנות בין הצדדים לקראת הפרוד. לתובעת הכנסות של מעל ל- 15,000 ש"ח נטו בחודש וחסכונות מעל למחצית מיליון שקלים ורכוש הכולל מחצית זכויות בדירה, בה מקבלת את מלוא שכר הדירה. כך שגם טענות על הסתמכות, או שיקולי צדק, אינן נוטות לטובתה."
6. האם יש לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, מאחר והוא נערך למראית עין ובמטרה להבריח רכוש מנושה?
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 47771-02-12 {פלוני נ' אלמונית ואח', תק-מש 2013(1), 577 (2013)} עלתה השאלה האם יש לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, מאחר והוא נערך למראית עין ובמטרה להבריח רכוש מנושה והאם אף אם ההסכם תקף, יש לחייב בן זוג של חייב בתשלום חוב לנושה מכוח חזקת השיתוף?
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל...".
ב- ע"א 3725/08 {ניסים חזן ואח' נ' אריק חזן ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.02.11)} קבע בית-המשפט העליון כי:
"מה טיבו של חוזה למראית עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי-התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסויים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסויימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, איפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין"... הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו."
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע כי:
"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כוזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על-פי-רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר נקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב ראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבת ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת."
{ראו גם: ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.12)}
בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי יצירת הפרדה ברכוש והעברת הבעלות של בני הזוג במטרה לחסן נכסים מפני נושי החייב, אין במעשים אלו כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו בין הזוג, כלומר, אין מדובר בהכרח בהסכם למראית עין.
ב- רע"א 8791/00 {שלם נ' טווינקו, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.06)} קבע בית-המשפט כי השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור. בני הזוג שותפים לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים.
{ראו גם: ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5), 163, 168 (1996)}