משק חקלאי בראי דיני המשפחה - דין, הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
חוזה יש לפרש על-פי עקרון תום-הלב
ככלל, חוזה יש לפרש על-פי עקרון תום-הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים.דוקטרינה זו קובעת כי אין להיצמד לנוסח המילולי של ההסכם אלא לברר תחילה את כוונתם הריאלית הסובייקטיבית של הצדדים.
פרשנותו התכליתית של הסכם החכירה בכל הקשור לאופן פיצוי היורשים אשר אינם מקבלים חלק בנחלה, מתבקשת ונדרשת, בין השאר, מתוך עקרון תום-הלב שנקבע בסעיף 39 לחוק החוזים. עקרון תום-הלב יש בו אף להשליך על אופן פרשנותו של חוזה ועיתים שיהיה בו כדי להורות על סטיה מפרשנות הוראות ההסכם על-פי משמעותם הלשונית - מילולית גרידא ואימוץ פרשנות תכליתית העולה מתוך כוונתם האובייקטיבית של הצדדים להסכם {תמ"ש (כ"ס) 2140/08 יובל גורביץ נ' ניצה גורביץ, תק-מש 2010(2), 350 (2010)}.
מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עיקרון תום-הלב {ע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד, פ"ד מז(3), 793, 800 (1993); ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2), 237 (1984); ע"א 118/83 עמר נ' מ.מ.י., פ"ד לט(1), 693 (1985); ע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו, פ"ד מ(4), 477 (1986)}.
ג' ויתקון גורס בספרו {דיני מקרקעי ישראל (מהדורה רביעית), 49} כדלקמן:
"הסכם החכירה הוא חוזה ארוך טווח, חוזה המכונה גם 'חוזה יחס'. חוזים כאלה מבוססים על יחס נמשך בין הצדדים המתאפיין 'ביחסים ארוכי טווח ומורכבים' כאשר הם מחייבים מטבע הדברים 'גמישות והסתגלות לשינויים' שכן קשה בנסיבות של חוזים ארוכי טווח לקבוע מראש את כל תנאי החוזה. חוזים לטווח ארוך מעלים קושי בפרשנות במיוחד כעבור שנים רבות מעת כריתת החוזה. במהלך קיומו של חוזה יחס, קורים שינויים, אשר החוזה צריך להתמודד איתם. הצורך לבחון את יישום השינויים של החוזה הוא על דרך בחינת תכלית החוזה, הרציונל שהינחה את הצדדים בהתקשרות בו כפי שיפורש בהתחשב באומד-דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה ויישום אומד-הדעת על המצב החדש שקרה."
עיקרון תום-הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותותיו הטכניות והפורמאליות שבהן הוא נוסח {ע"א 391/80 לסרון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2), 237 (1984}.
משמעות הפרשנות על-פי עקרון תום-הלב, בין השאר, כי בהתנגשות בין כוונתם המשותפת של הצדדים לבין לשונו של החוזה - יש הכוונה המשותפת על העליונה. במידה ולא היתה בנמצא כוונה משותפת באשר הצדדים לא ראו תכלית זו לנגד עיניהם יש לפנות לתכלית האובייקטיבית שמשמעה תכלית שצדדים סבירים היו מעמידים לנגד עיניהם - כלומר, אינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי - אינטרסים אלו משקפים גם הם את עקרון תום-הלב המעצב את הגינות התנהגותם של הצדדים.
אומנם בית-המשפט חזר והדגיש את הזהירות שיש לנקוט בעת שימוש בעקרון תום-הלב בהקשר זה, שהרי מכוחו מתבטל הסכם חוזי. על-כן הודגש כי רק בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן יהא מקום לפעולה חריגה זו של התערבות בית-משפט.
מקרים מיוחדים כאלו נמצאו למשל, במספר פסקי-דין בהם ביסס בית-המשפט שיערוך חובוות חוזיים לתשלום כסף, על עקרון תום-הלב, תוך שביטל בכך את ההוראות החוזיות הקיימות והחליף אותן בהסדר חוזי חדש {ע"א 118/83 עמר נ' ממ"י, פ"ד לט(1), 693 (1985); ע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו, פ"ד מ(4), 477 (1986)}.
טול חוזה שכירות שבו נקבע, כי השוכר חייב לשלם למשכיר דמי שכירות בסכום פלוני. בשל האינפלציה הופך סכום זה לחסר כל יחס בהשוואה לתמורה הנגדית. פירושו של החוזה במקרה שכזה עשוי להצביע על חובת שיערוך, משנמצא, כי כוונת הצדדים היתה מתן פיצוי ריאלי באותה עת בעבר, יש לפרש את החוזה באופן שהפיצוי יהיה ריאלי בהתאם לערך הנחלה גם בהווה {תמ"ש (ת"א) 25620/01 ישמח שמואל ואח' נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003)}.
לתוצאה זהה נגיע גם אם נחרוג מהפרשנות החוזית במובן הצר. עקרון תום-הלב אינו מוגבל אך בהשפעתו על המובן שניתן לחוזה. עקרון תום-הלב פועל גם במסגרת הפרשנות החוזית במובנה הרחב.
בהקשר זה מהווה עקרון תום-הלב אמת מידה להשלמת חסר בחוזה אם הוא מתגלה לאחר פירוש החוזה במובן הצמצום {אהרון ברק פרשנות במשפט, כרך רביעי, פרשנות חוזה, 224}.
בעניין ישמח שמואל קבע בית-המשפט כי במקרה דנן קיים חסר בחוזה באשר לזכות הפיצוי בגין הערך הכלכלי של הקרקע עצמה {ללא השקעות}. נסיבות כאלו לא עמדו לעיני הצדדים בעת חתימתם על החוזה המקורי באשר באותה עת ערכו הכלכלי של הקרקע היה חסר משמעות.
ההסדר החוזי לפיכך, אינו שלם - הוא שותק באשר לפיצוי בגין הערך הכלכלי של הקרקע. לכן קבע בית-המשפט כי חסר שכזה יושלם בהעדר נוהג או דין, על-פי עקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, הקובע את העקרון הכללי של תום-לב בקיום חוזה ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה.
במקרה הנדון בשנת 1933 וכנראה גם בשנת 1953 עת חתם האב המנוח על חוזה החכירה לזכות החכירה של הקרקע לא היה ערך משמעותי ובהתאם לכך פיצוי ריאלי הסתכם בהחזר השקעות בקרקע. לפיכך נקבע כי ברי כי אומד-דעת הצדדים היה מתן פיצוי ריאלי באותה עת.
לפיכך, קבע בית-המשפט כי לכשהשתנו העיתים והחזר השקעות אינו מהווה עוד פיצוי ריאלי באשר לקרקע ערך בפני עצמה, יש לפרש ולהשלים את החוזה על-פי כוונה משוערת היפותטית לצדדים אילו היה נתון זה עומד בפניהם בעת עריכת החוזה, ואם זו אינה קיימת יש לפנות לתכלית האובייקטיבית המשקפת את הרצון שהיה להם לו פעלו כאנשים סבירים והגונים ומכאן ניתן לעבור לרמת הפשטה עליונה בגדריה תיבחן התכלית הטיפוסית בסוג מסויים של חוזים אלו.